מכתב 29 - חביבַי! (בני המשפחה) - 25.6.1916
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 29 - חביבַי! (בני המשפחה) - 25.6.1916
כותרת משנה  בוסטנג'י, כ"ד סיון, תרגום מצרפתית

 

תרגום מצרפתית

                                                                                                    בוסטנג'י,  כ"ד סיון  [25.6.1916]

חביבַי!

 

אתמול כתבתי לכם גלויה והיום אני שולח עוד אחת, וזה מפני שאני פנוי היום. סיימנו את אימונינו פה, בגדוד הרביעי, ועדיין לא הוצבנו בארנקוי. אנחנו עובדים רק 4-3 שעות לפני הצהריים ולכן אנו יכולים לנוח קצת.

אתמול ביליתי אצל החברים דוד [ה]כהן וחבריו. הם, כמוהם כאלה שבאו לפניהם, עושים רושם טוב יותר מקודמיהם.

 אני משוחח הרבה עם כולם. יעצתי להם להיות חיילים טובים. זה העיקר. אני חושב שיהיו ביניהם טובים. צריך לדעת קצת תורכית, להיות קשוב, להיות מסוגל לסבול עייפות, אם מתוך מאמץ גופני ואם מתוך מאמץ נפשי, ולקבל את עול המשמעת שאיננה אכזרית - וזה הכל.

 דב, שמואל, דוד מצליחים למדי. ברור, כי לטיפוסים כמו מייזל, רזניק, פלקסבאום,[1] וכמו מוזסון, יעקובי וכו' - להם לא תאיר ההצלחה פנים.

 ייתכן שאבשלום גיסין[2] כבר סיים את הקורס ונעשה תורגמן, אבל הוא עדיין לא נשלח למקום כלשהו.

 יעצו בשמי לשאול מאירוב[3] ולאהרון פלדמן[4] לא לבוא הנה (בית הספר שאליו הם רוצים להיכנס סגור עכשיו).[5]

 זה הכל ברגע זה.

 להתראות, יקירי. מחבק ומנשק את כולכם.

 

שלכם, משה

 

ד"ש לחברים.



[1]  יוסף פלקסבאום - בוגר מחזור ה' של ג"ה.

[2]  למד בג"ה במחזור א' אך לא סיים. מן הא"יים הספורים שהתגייסו לצבא העותמאני מרצונם לפני מלחה"ע ה-1. בשנות המלחמה הוצב במקומות שונים בתורכיה, לרבות ארנקוי, בקרבת הצוערים הא"יים (ר' נצ"ב). אשבל, אף הוא בן פתח-תקווה, מספר עליו בזיכרונותיו בחיבה עמוקה:

[---] זו לא הייתה הפעם היחידה שביקרתי בבית אבשלום [בארנקוי] [---] חבר טוב היה. ואף כי לא הבנו לרוחו בעוזבו את הארץ ואת ביה"ס העברי על מנת לנוד על בי"ס צבאי תורכי, תחילה בדמשק במשך שנים ואחר בקושטא, הנה אין כל ספק שהרעיון היה בריא וכי באמת היה דרוש לנו מספר אנשים שיחדרו לחוגי השלטון, לא רק האזרחי אלא גם הצבאי. אולם לא שפר גורלו. אף אליו לא היה אמון יתיר מצד השליטים. דבר זה התבטא דווקא בימי המלחמה. הוא, שהיה קצין פעיל ולא רזרבי כמונו, לא זכה שישלחהו לחזית אף כי היה כל ימי המלחמה תחת עיני המפקדים בקושטא. תמיד תקעוהו לתפקידים בלתי-חשובים. איני יודע בוודאות אם הדבר חרה לו באמת. כי הרי "לשרת את המדינה" אינו מחייב למות עבורה. ומטרת כל יהודי הרי הייתה בסופו של דבר להביא תועלת לא"י ומוטב להישאר בחיים. שיחותינו נמשכו לא רק ביום אלא עד שעה מאוחרת בלילה ובודאי לא היינו גומרים אילו גם נשארנו יחד כמה ימים (עמ' 83).

מ"ש סיפר לימים לבנו יעקב כיצד השכים פעם לפני עלות השחר להתרחץ במי ברז זורמים בכיכר עיירה תורכית - אולי ארנקוי - שאליה הזדמן. בעודו מתרחץ בחשכה שמע צעדי חייל נעול מגפיים קרבים והולכים וידע מייד, כי הבא מוכרח להיות מי שאינו מוותר על רחצת בוקר, כלומר חייל יהודי מא"י כמוהו. זה היה אבשלום.

בדברים שנשא מ"ש בפ"ת לפני ותיקי "ההגנה" במלאות תשעים לאברהם שפירא (ר' נצ"ב), העלה את דמותו של א' גיסין:

אני רואה צורך להזכיר רק איש אחד. אני רואה צורך נפשי אבל גם חוב קדוש, וזה איש אחד, שיצא להגן על פ"ת במאורעות הדמים של 1921 יחד עם אברהם שפירא. הוא היה הרבה צעיר ממנו, הוא היה בן המושבה הזאת, יליד המושבה. הוא היה חבר שלנו. בן המחזור שלנו - של אליהו גולומב, של דב הוז, שלי, של משה כרמי, של אחרים. והוא נפל. יצאו מעטים מול רבים מאוד, ובנשק זעום מאוד. והוא נפל על אדמת מושבתו ודמו היקר נשפך על הגנתה. זה היה אבשלום גיסין (את"ה 80/146/16; אמ"ש).

(את ההתקפה על פ"ת ואת הריגת אבשלום תיאר י' בהרב במכתב מפורט מ-8.5.1921, מי-ם, למ"ש בלונדון: "[---] בהיפצע אבשלום באה נסיגה קטנה. המתנפלים הדביקו אותו בזחלו וביתרו אותו לגזרים. התעללו בו באופן נורא. מותו מבהיל והחריד את לב כולנו. יקשה לקבל עליו תנחומים. הוא היה נחמד והראה את כל כישרונו ומרצו. נעדר מתוכנו אחד אשר הרבה קיווינו ממנו" [אמ"ש])

[3]  שאול מאירוב-אביגור, אחי צפורה. בוגר מחזור ו' של ג"ה (ר' נצ"ב).

[4]  עבר הדני. בוגר מחזור ו' של ג"ה. לא התגייס לצבא העותמאני (ר' נצ"ב). בספרו: עם במלחמתו - שלושים שנות מלחמתנו מגליפולי עד החי"ל (שרברק 1948), מוקדש פרק ל"התנדבות לצבא התורכי" ובו קטעי עדויות משל מ"ש ואחרים (עמ' 56-48).

[5]  נראה, שמ"ש מכוון לאו-דווקא למאירוב ולפלדמן, אלא לכל בוגרי מחזור ו' של ג"ה. אפשר, שב"ביה"ס סגור עכשיו" מרמז מ"ש על חוסר הטעם שבהתגייסות בשלב הנוכחי, ואפשר שביה"ס לקציני מילואים שבקושטא הפסיק לקלוט צוערים חדשים.

 

העתקת קישור