קושטא,  יום ו' כ"ב סיון ע"ו  [23.6.1916]

יקירַי!

 

תמול בא ה"דואר"[1] האחרון מיפו. כולם בריאים. עוד לא ראיתים, כי בלכתי לקושטא לא ידעתי דבר בואם, ורק פה נודע לי.

את מכתביכם קיבלתי. תודה לכם, חביבי. אני מתאר לעצמי את עוגמות הנפש שגרמתי לכם שלא ברצוני ואשמתי. את האמת אגיד, כי עוד לא ירדתי לסוף סבך ההשערות והתחלפותן בנוגע לטלגרמות. קיבלתי את מכתב רבקה ברחוב, בלכתי עם החבריא (אייזנשטט,[2] רזניק, לוקצ'ר[3] ועוד - ירדו היום בפעם הראשונה העירה) אל המוזיאום. בבואי לבוסטנג'י אשוב לקוראו ואתעכב על כל שורה. מכתבים כתוב לא אכתוב לכם שלוש פעמים בשבוע, כי זה אי אפשר. אין יכולת טכנית. אכתוב פעם בשבוע. אך אני רואה, כי המעשית מכולכם היא גאולה, המייעצת לטלגרף מדי שבוע. זאת אעשה, או יותר נכון נעשה.

 בנוגע למכתבים, כתבתי לכם ע"י הדואר גלויה ושני מכתבים. אח"כ באה עונת ההזדמנויות: טריידל לכנרת, נימרק ליפו, בירם לדמשק. ע"י האחרון כתבתי מכתב לדמשק[4] ולכם לא, כי זה היה באותו יום שנסע נימרק. ובכן, זהו מכתבי השלישי אליכם הכתוב עברית. הוא יובל ע"י יהודי אחד הנוסע בֵיירוּתה ויימסר לרוגובסקי,[5] על-מנת להישלח אליכם. מלבד זה אני כותב לכם היום גלויה ושמי ייזָכר בטלגרמה שיישלח מחר גברץ לאמו.

 אני גמרתי כבר את התקופה הראשונה בלימודי. בשבוע שעבר היו אצלנו יריות.[6] בשבת(!) - קמנו בשתיים וחצי, ואצלכם שואל לֶדֶרֶר[7] אם סידרו התלמידים מניין לשבתות. פְּתאים! - וביום השלישי. אני יריתי היטב. הסכום בפעם הראשונה היה 29 (המינימום היה 21) ובפעם השנייה, בהתחרות בין הבולוקים, 19 (המינימום 14). היום הרביעי היה תֶפְתֽיש - פיקודי-ביקורת[8] ע"י הגרמני. חילקו אותנו כבר לבולוקים של הטבור הראשון - החודש השני של הלימוד. נעבור שמה בוודאי מחר או מחרתיים, זאת אומרת לארנקוי, יותר קרוב לקושטא. תנאי העבודה שם הם יותר נוחים. עובדים רק עד הצהריים. תחת זה, יותר קשה יהיה משום שצריך יהיה לשאת שק ומעיל על השכם. בכל זאת, טוב לעבוד חצי יום יותר ולנוח חצי יום מלעבוד כל היום בלי מנוחה שיש להרגיש בה.

 ואשר ליתר תנאי החיים, המאכל, המשכב וכו' - יישָארו כשהיו. אני כמעט שהחלטתי לקנות לי מיטה מתקפלת. מן הפרעושים לא אנצל, אך מאי-הניקיון, האבק של הרצפה, מן השכיבה כתף בצד כתף עם תורכים מזוהמים, וגם קצת מקְשי המצע, אתפטר אז.[9] למאכלים התרגלתי לגמרי, לפעמים אני אוכלם בתיאבון אמיתי. אני מוסיף לקנות לי לבן. אני מערב בו קישוא ירוק מפוּתת. זה מאכל נהדר, מעדני מלכים! מלבד זה התחלתי שותה תה בצהריים ובערב (לא כל יום כמובן) עם הסוכר שיש איתי עוד מדמשק, כוס קטנה בעשירייה. רק חלב חדלתי משתות בבוקר, כי לא הייתה אפשרות לזה. בזמן האחרון היינו קמים כל יום ב-3-4 ויוצאים מוקדם מאוד לדרך. בכלל, התעייפתי לא מעט בימים האחרונים, ולא כל-כך מן העבודה, שדווקא לא הייתה קשה ביותר ביחס למה שהיה קודם, אך בייחוד מן החום הנורא. כפי הנראה זה דבר כללי באקלים אזורנו השנה. בכלל, אפשר לומר כי את הזמן היותר קשה כבר עברתי, מעתה והלאה יהיה יותר קל.

 הזמן קצר, אני ממהר.

 בנוגע לשאלות אימא: א) בגדים ונעליים ניתנים למי שאין וגם כן לא לכל. לי לא נתנו ולא יתנו. אני לובש בתַעְלִים[10] את חליפת הפרומינה,[11] ביום ה'-ו' את החליפה שקניתי לי פה, צבאית. נעלי לבשתי כל הדרך. הן עוד די מוצקות. המגפיים עומדים כאבן שאין לה הופכין, אמכרם. קניתי פה נעליים פשוטות לעבודה ואותן אני לובש כל יום. ב) אני בריא לגמרי, לגמרי, שום כאב, שום פצע, שום מיחוש. האף הרבה יותר טוב, ואיני מוציא הרבה ממחטות. גם השיניים כבר לא כאבו מזמן. ג) דב הביא לי את כל הכסף. מגברץ אני מקבל עתה 10 לירות.[12] אני מוציא במשך השבוע מעט, אך בימי היותי בקושטא הרבה מאוד. איני יכול לעצור ברוחי, קיצוניות אחרי קיצוניות ומתוכה. ד) לבנים יש לי די והותר, אני כובס כל שבוע אצל יוונייה אחת, כובסת היטב, כמעט כמו בבית. מובן, בלי גיהוץ אך נקי מאוד, 3 עשיריות החתיכה. על יתר השאלות תמצאו תשובות במכתבים הקודמים.

 אני מתראה כל יום חמישי ושישי עם החבריא בקושטא. כולם בריאים. דב ושמואל אנשים. דוד [בית-לחמי]רוגז קצת לפעמים. מובן, שמצבו יותר קשה, סוף סוף אין עלינו עול.[13] גם בוודאי מענה אותו המחשבה, שיכול היה להיפדות. הם יעברו לבוסטנג'י (כל חברת היהודים, בוודאי גם בני 13[14]) בשבוע הבא. אותם יבדיל חודש ממני, הזמן שהיו עד כה לא ייחָשב להם.

 ובכן, שלום לכם, יקירי. למען השם, אל יבוא הנה איש מבני 15. פה עדיין אין קוראים,[15] אני חושב שזוהי רק שמועה. אך אם באמת יקראו - ובכן אל נא יבואו ויהיה מה. צריך לפקוח את עיני הילדים. כיתבו בכל הזדמנות. כיתבו בדואר עברית.

 

שלכם, משה

 

שלום לכל הקרובים והמכרים.

 

רבקה אחותי!

 

קיבלתי את מכתבך הצרפתי - שכחתי להזכיר זאת קודם. בנוגע לֶלֶדֶרר. אני נוטה לאמר שאל יבוא. דב ושמואל נוטים להפך. החלטנו להחליט בפעם הבאה. לע"ע נחשוב ונסתכל אל המצב. הדבר הוא, שכפי הנראה טועים אתם מאוד בכל העניין. לדרר כותב הנה על מיני אבסורדים כסידור מטבח, מניין בשבת וכיוצא בזה. לפעולה כזו אין מקום. אם יבוא הנה תהיה עבודתו קשה מאוד. הוא יהיה פַּרַלִיזוֹבַן [רוסית: משותק] בהרבה מובנים. יצטרך לפעול דרך הגדר, מחוץ לשער. באופן חופשי יוכל לסדר דבר-מה ביום ה'-ו', וגם זה באופן חלקי מאוד. מובן, שטוב היה לוּ נמצא כאן, להשגיח, למשל, על הוצאות הכסף, על הלבנים והבגדים, על החולים אם יהיו וכו'. אך לשם זה להביאו לחודשים אחדים הנה, להוציא על דבר זה עצמו כ"כ הרבה כסף וכו', זה אולי מיותר, יותר מדי, בכל אופן. בכל זאת, נראה. מבני 15 אל יבוא איש. זה יהיה עוון לאומי.

 זה הכל. שלום,

משה

 

רציתי לדבר איתך, כך, סתם, על עשרה עמודים, אבל לא הספיק הזמן. שלום לחברות! אוי לנו.

 מדוע אינך מזכירה את וולפסון, אולשן, גולדזיגר. מדוע אליהו אינו מזכיר את אליעזר.[16]