קושטא,  ט"ו סיון  [16.6.1916]

צפורה!

 

אתחיל במשפט סטראוטיפי: "את מכתבך קיבלתי" - אבל קבל קיבלתיו באופן לא רגיל כלל וכלל. בשדה התרגילים, בצהריים ובסוכת קש, בשבתי על הארץ קראתיו. ילדה פיקחית את, צפורה, הבינות שעיני תשוטטנה במכתב ותבקשנה את העיקר. ביקשתי וחיפשתי ולא מצאתי. למה זה? תמיד את כותבת על מקרים בודדים הקורים סמוך לזמן כתבך, על מצבי רוח עתיים, רגעיים. ואני רוצה לדעת את המצב המתמיד, הקיים, הנמשך. אני רוצה לדעת מה את עושה, איך עובר יומך, ערבך ואולי חלק לילך. כיתבי זאת צפורה, אבקשך. פחות דינמיקה, יותר סטטיקה.

אני חי. איך - בעצמי איני יודע. אבל הנה עבר כבר חודש לסיום בואי ואני קיים. ולא רק קיים סתם כ"א גם בריא מאוד והולך ומבריא ומתחזק מיום ליום, נעשה יותר לאיש במובן גופני. שחור אני כשֵד מכבשני גיהינום, ראשי מגולח עד ל"אפס", פני אינם שמנים, חס ושלום, אבל רעננים תמיד.

 הלימודים קשים, אני גובר עליהם לא בכוח גופני כ"א בכוח מוסרי, בסבלנות. אחרי זה אני מתרחץ בתענוג מיוחד, אוכל בתיאבון מיוחד וישן במתיקות מיוחדת.

 מצב הרוח - אני חַי את הזמן. את מבינה זאת? אבאר את מחשבותי.

 הזמן בכלל הוא דבר-מה שקוף, לא מוחש, חסר משקל, צבע, טעם, ריח; בני האדם חיים את מעשיהם, תענוגותיהם או צערם, לחייהם יש תוכן ידוע, תוכן בתור מושג מתמטי, חיובי או שלילי, והזמן הוא רק הקרקע לתוכן זה, המסילה שלו. אני אין לי תוכן, אין לי כל הרגשות, איני שמח, איני מצטער, אני מאובן, קפוא. יש לי רק שאיפה עיוורת, אילמת, מכוונת לנקודה אחת - להימָצא אחר ארבעת חודשי הלימוד, ולע"ע אני חי אפוא את הזמן עצמו. אני מרגיש את הזמן, אני חש כל רגע עובר, סופר ומונה ומצרף שעה לשעה, יום ליום, שבוע לשבוע. כשאני קם בבוקר, אני אומר לעצמי: הנה אני מתחיל להמית עוד יום. איך אעשה זאת עוד איני יודע. לפעמים נדמה לי שלא אוכל. אבל היום עובר, ובערב כשאני מְמַתֵח את רגלי וידי העייפות אני אומר לעצמי: "הנה הֵמַתִיו". עוד אויב אחד הפלתי. כל יום הוא אויבי ואני נלחם בו.

 כך המצב, צפורה. אני מרגיש שהטון הוא קצת פיליטוני, אבל יש בו גם ליריקה, לא כן? ופיליטונים שיש בהם ליריוּת זהו אחד הדברים היותר יפים בעולם. ומי שיכול לכתוב פיליטון שיש בו ליריקה, משמע שעוד לא נס לֵיח נשמתו, משמע שעוד לא התקרש, שעוד מפכה, הומה בי דבר מה, שעוד יש ניצוץ בנפשי.

 כמובן, שיש גם מחשבות ויש גם מחשבות נוגות, שחורות. כשאני לעצמי שקט הנני בנוגע לעתידי. אם אני אומר איזו מילים לאפשרות ידועה, זה רק משום זהירות. שמא יקרה דבר-מה, ובכן טוב שיאמר תחילה דבר-מה. אבל כמוך מאמין אני שעוד נתראה ונדבר ונדבר.

 אני, למשל, בטוח ביטחון גמור שאהיה למתורגמן על יד איזה חזיר גרמני. זה אומנם לא כל כך רומנטי, כמו להישלח לחזית קווקז או ארם-נהריים, אבל בנקודה זו אינני יצחק כהן. ויש לי, למשל, גם חלום המשעשעני, לפעמים, והוא: לנסוע בלוויית אותו האופיצר המדומה לברלין, לשבועות מספר, ולהופיע שם בתור אופיצר תורכי בחברת צילה .etc. הא לך גם קצת רומנטיות, ולו גם פְּסידו.

 זאת לעצמי.

 אבל לאחרים, ריבונו של עולם כמה רע לי, כמה לבי כואב כשאני רואה את כל הנערים המסכנים האלה. מה יהיה גורלם? אני כתבתי כבר לרבקה ולאליהו על כל האפשרויות ביחס אליהם ואין לי הכוח לחזור. אבל רע יהיה, רע.

 שלום לך. אני מוכרח להפסיק, כי הזמן כלה. כיתבי גרמנית.

 

משה

 

סלחי לי על המעטפה. אצל גבירצמן לא מצאתי אחרות.

 אני שונאן שנאת מוות.