יום ו',  7/11/1953

 

היום נפתח באסון ממש. עוד אמש נודע לנו כי נעלמה אמו של ישראל [פרץ] הבולגרי, בעלה של [דקלה], בת אחותי [עדה]. יצאה מחדרה ולא נודעו עקבותיה. הבוקר הציצה דקלה בעיתון וראתה הודעה באותיות זעירות כי אישה אלמונית, שהופלה על-ידי מכונית משא, מוטלת מתה בהדסה וטרם זוהתה. מייד אמרה לעצמה - זאת היא! ורצה לבית החולים. וכך הווה! כבת שישים, חיה וערה, מלאת חן, נראה שהייתה בדרכה לבית בנה וכלתה – פתאום איננה.

בקרייה של ת"א שרשרת ארוכה של מועדות שנצטברו.

הראשון - [יצחק] חסקין מהוועד הפועל של ההסתדרות [גזבר ההסת']. חזר מסיור בארגנטינה ובברזיל. בא לספר

ראשית, כי חלל האוויר עודנו מלא הדי ביקורי [באפריל] והכל עדיין משיחים בו ו"חיים" אותו;

שנית, כי הוא חייב תודה אין קץ לנציגויותינו בבואנוס-איירס ובריו;

ושלישית, כי מפלגתנו בברזיל מלאה תרעומות על [דוד] שאלתיאל ועל [מרדכי] שניאורסון [יועץ בשגרירות ישראל] בשל הזלזול שהם נוהגים בה;

חסקין מוסיף - לא בלי צדק, שכן רמת המפלגה ירודה ביותר.

אחריו יעקב הלוי מאנגליה. זכה לאיצטלה חדשה: יושב ראש הנהלת הקונגרס היהודי העולמי באנגליה. הם נרעשים ומזועזעים ממעשה קיביה. הייתה להם ישיבת ההנהלה - מיוחדת לעניין זה. הם "שמעו" (נחום [גולדמן]!) כי אני הייתי נגד המעשה. הוא אינו שואל אותי ואינו מצפה לתשובה - הוא מבין כי פי סגור - הוא רק מציין זאת. המעשה היה חילול שם ישראל, כרה תהום בין המדינה והגולה, הרס את מוסר המדינה בעיניהם וכו' וכו'. היודעים, המבינים בארץ מה עולל המעשה למעמד המדינה בעיני התפוצות ואומות העולם? במה תמשוך המדינה נוער יהודי למפעלה החלוצי - בכוחה של איזו רוחניות תילחם באידיאליזם הקומוניסטי - אם תאבד לה סמכותה המוסרית? יעקב הלוי זה, שאני מכירו מנעוריו, אשר מברייתו יצא מקופח בקיצוב "החומר האפור" ותמיד הוא מנופח במקצת ולרוב משעמם עד מוות, דיבר הפעם דברים "יורדים חדרי בטן" וגרם לי ייסורי נפש נוראים. אמר לי, כי ברצונו לראות את ב"ג ואימצתי ידיו לבקש ראיון.

עוד הלוי מדבר ו[אלכסנדר] איסטרמן בא - הקונגרס היהודי [העולמי; לונדון] בכבודו ובעצמו. פתח ביוון (המו"מ על רכוש היהודים שאינם), עבר לרומניה (המשפטים והתגובה עליהם) וסיים בקיביה. שוב אותם הדברים: שאלני לבסוף מה יוכל לומר ל[לורד ג'רלד רופוס אייזקס] רדינג [מנכבדי יהדות בריטניה; סגן שה"ח הבריטי 1951-53] על מנת שיוליך את הדברים במשרד החוץ - דברים שיעידו על אי-הזדהות עם רצח נשים וילדים. הצעתי לו לומר: The lesson has been learnt [הלקח נלמד]. הוסיף לשאול: האם מותר לומר, כי זו לא הייתה החלטתה המחושבת של הממשלה. אמרתי, בהחלט - וזוהי האמת לאמיתה. הלך מרוגע במקצת.

בא משה שילה [מנהל ארכיון צה"ל] על-פי הזמנתי לברר עניין החדר שבדעתו להקים לזכר אליהו [גולומב] במוזיאון ההגנה והצבא שהוא ממונה מטעם משרד הביטחון על ארגונו [רעיון הקמת מוזיאון זה בירושלים, שם כבר הוקצתה לו חלקה, לא נתגשם]. משביקר אצל עדה [גולומב ומשנודע לו כי ביתה עומד להיהרס] הגה רעיון לאסוף לחדר זה את רהיטי החדר המרכזי בשדרות [רוטשילד] 23, בו עבד תמיד אליהו, בכלל זה בראש וראשונה שולחן הכתיבה עתיק היומין של אבא [הבילוי"י יליד פינסק יעקב ("יהודי") צ'רטוק-שרתוק (1913-1860), עלה כראשון הבילויי"ם ב-1882, ירד רווק חזרה לרוסיה כעבור 4 שנים ועלה שנית ב-1906 עם משפחתו שהקים בינתיים (ר' על דמות "הבילוי". יעקב שרתוק בפרק "בית אבי" בכרך האחרון של "היומן האישי"); וכורסת העור הצמודה לו שימשוהו בחרסון, עיר הולדת חמשת צאצאיו, הובאו ארצה והוצבו בבית הבק שבו ישבה המשפחה בהיותה בעין-סיניה (עומד עד היום הזה) והובלו כעבור שנתיים, בעקור המשפחה מהשומרון, למגוריה ביפו ובאחוזת בית בת"א] אשר אליהו יְרָשוֹ, וכן השולחן שבטבורו של החדר, שמסביב לו נערכו כל ההתייעצויות בענייני הגנה, העפלה ומאבק, ולרבות אפילו המיזנון המסורבל וחסר השחר [נרכש מחוזר לרוסיה בהתיישב המשפחה ביפו]. ביקשתי לדעת אם לא ילקה חדר כזה ביָתֵר - אם לא ייראה יוצא דופן לגבי ממדי מדורים אחרים במוזיאון. הניח דעתי באומרו כי טרם נקבעו מסמרות, הכל תלוי בתכנון שטרם נערך, לעת עתה שומרים כל האפשרויות פתוחות ועוד יימלך בדעת עדה ובדעתי בבוא מועד [שלושת הרהיטים הללו עומדים היום בחדר העבודה והדיונים של א"ג הנשמר כשהיה במוזיאון "ההגנה" שהוקם לימים בשדרות רוטשילד 23; הבית הדו-קומתי המקורי נבנה שם בשנת 1924 ע"י זאב-ולודיה שרתוק על מגרש אחיו יעקב; משפחת זאב דרה בקומה העליונה ובני משפחת יעקב בתחתונה (בצאת רבקה שרתוק ובעלה דב הוז מן הבית לשליחות בלונדון בשנות ה-20 נכנסו במקומם עדה ואליהו לדור עם האם פניה שרתוק והשתקעו בו); ב-1939 מכר זאב ש' את הבית ובשנת 1954, ממש על סף הריסתו ע"י הבעלים לקראת הקמת בניין חדיש תחתיו, כשהתכנסו בו ותיקי "ההגנה" באי הבית ורעי א"ג לשיח פרידה ממנו כאתר היסטורי שנדון לכליה, קם אברהם איכר ותבע לשמרו, ונתמך בכך ע"י יהודה ארזי. נבחרה "אגודת ידידים" ובראשה גולדה מאיר, שאספה כספים לגאולת הבית מבעליו הרצל ונחמן חבס, לשיפוצו ולהפיכתו למוזיאון וארכיון (לפי תכנון מפקד ההגנה, הארכיטקט יוחנן רטנר), ושאול אביגור יזם את מסירתו למשרד הביטחון, לאחזקה ותפעול; ר' תרשומת ב-20.5.54].

על פי בקשת המנכ"ל טילפנתי לשר הפנים לשאול לגורל הפצָרָתי בו לבטל את אַגרת היתר היציאה בסך 5 ל"י לגבי הנוצרים שיקבלו רשות לחצות את הקו בירושלים לשם תפילה בחג המולד בעיר העתיקה ובבית לחם. נניח הותר ליהודים ללכת אל הכותל - כלום ניגבה מכל אחד אגרת היתר יציאה מהארץ? [ישראל] רוקח אמר, כי הודיע לאנשים כי אין הוא מתנגד לביטול האגרה. בהזדמנות זו בישר לי, כי הוא פועל לפי הצעתי ומסיר את השלטים המסחריים מעל אם הדרך בכבישי הארץ, המכערים את הנוף ופוצעים עין כל רואה.

הופיע איסר הלפרין [הראל] וישב שעה תמימה מרצה פריט אחר פריט שורה ארוכה של עניינים שהצטברו.

שטיינברג, שניהל את המגבית באורוגוואי, בא למסור על הצלחתה: אספו 30 אחוז יותר מאשתקד וזה בשעה שעד לבואי ציפו הכל לירידה ניכרת. ושוב: הכל זוכרים את ההופעה ולבם מלא תודה והערצה וכו'. לאחר שקיבלתי תוך בוקר אחד דרישות שלום כה נוהרות מארגנטינה, מאורוגוואי ומברזיל, נשארתי חסר רק הד מצ'ילי להשלמת המחזור. שטיינברג סיים בהצגת עצמו כמי ששולט היטב ברוסית וכל שבילי ברה"מ נהירים לו – היה שם בשנות מלחמת העולם השנייה והריהו מוכן ומזומן לשירות.

לבסוף אדם הקרוי [אליהו] פורת, פורצקי לשעבר, כותב דיוקנאות ל"ידיעות אחרונות". בתחילה סירבתי לקבלו, משום פיגול העיתון, אך השביעני כי הוא עצמאי וחבר מפלגה נאמן ו"הפורטרט" שיכתוב מיועד לא לחיי שעה בעיתון של אחר הצהריים אלא לחיי עולם בתוך ספר שהוא עומד להוציא - עד שנעניתי לו. ישב שעה ארוכה ושמע תשובות על שורה ארוכה של שאלות לגבי פרשיות חיי.

הגעתי הביתה בתל-בנימין לארוחת צהריים בשעה מאוחרת. לארוחה הוזמן הרי ביילין. צפורה נסעה לבקר את עדה וכשחזרה ניגשנו לארוז חפצינו לנסיעה לחמדיה. השבת הגיע תורה של הבטחה ישנה-נושנה לבננו חיים - לבלות שבת בקיבוצו ולהרצות בליל שבת בפני קהל החברים. יצאנו ב-4 יחד עם הָרָי [גולומב, אחיין מ"ש] לחיפה. בבואנו ניגשתי לבית החולים "אלישע" לבקר את הישיש [הרווק מיכאל גריגוריץ'] פולאק [דמות ססגונית - איל נפט ברוסיה שלפני המהפכה ושותף הרוטשילדים שם תמך בלנין בהיותו גולה בשווייץ ואחרי המהפכה קיבל מידו רשות לצאת, היגר לפריס ומשם עלה ארצה; התיישב בחיפה והקים את ביח"ר "נשר" למלט; היה חבר הנהלת פיק"א; על שמו מעגן מיכאל]. מצאתיו ערב הימלא לו תשעים, יושב ומביט בעיניים בוהות לתוך חלל העולם, מוציא מפיו בקושי ריסוקי מילים חנוקות, אך ראשו צלול כשהיה. כל זמן ביקורי ישבה מימינו אותה זקנה אשמאית [ד"ר גורביץ', אלמנת מנהל "הטחנות הגדולות" של פיק"א בחיפה] שהשתלטה עליו באחרית ימיו ואילו משמאלו קנה שביתה בן אחותו המהולל [מאטוויי] גינזבורג, שבא שוב מלונדון ושניהם כאילו קשרו קשר להציב בעצם נוכחותם חומה בין העולם החיצון לבין כספו של הזקן [רוב הכסף הוקדש בהשפעת מ"ג לקרן חינוך בבריטניה]. מאלישע הגעתי לבית אחותה של רנה ברמן ונהניתי על שפע התה החם והעוגות הטעימות. משם יצאנו, ורנה איתנו, לדרך, והגענו לחמדיה בחשכה עמוקה.

חיים פגשנו כזקיף ליד השער, מבהיק בחולצתו הלבנה. ביקרנו בחדרה של דליה [ידלין] בת אחותי, סעדנו עם הקיבוץ כולו ואחרי הארוחה נשאתי מדברותי על בעיות הסוציאליזם בישראל - נושא שבחרתי ובמכונית ליקטתי לעצמי קטעי רעיונות עליו. היה זה ניסיון ראשון לערוך מעין מישנה על נושא זה ולא ברור לי אם הצלחתי. על כל פנים עוררתי מחשבות - והשאלות הרבות שנשאלתי, גם ההשגות שנשמעו, העידו על כך.