יום א',  8/11/1953

 

ב-7.15 יצאתי לירושלים עם פוריה, רות בת שאול וחותני הנוסע להשתתף בחנוכת הבניין החדש של מוסד הרב קוק. כל הדרך ניסיתי לנמנם בלי הצלחה ניכרת. שמתי לב, כי באותו קטע של הכביש אין נעשית שום עבודה. הצצתי בדרך לתוך "הארץ" והנה בשורה טובה תדשן גרם: משהסתלק אשכול מתפקיד רה"מ, עלו סיכוייו של שרת! הווה אומר: "next best" [מישנה לטוב ביותר].

במשרד עברתי עם זאב ש"ק על ענייני מועב"ט מזה וסימני התזוזה שחלו כאילו בענייני עלייה ברומניה ובהונגריה מזה - כהכנה לדוח בישיבת הממשלה.

בא [יוסף] שוגרמן להסביר לי פרשת בית-החרושת הירושלמי לנעליים העומד להיסגר ביום ו' הבא, אלא אם כן יתיישב הסכסוך בינם לבין משרד המסחר ותעשייה בשאלת אספקת גלם.

לפני ישיבת הממשלה נכנסתי אל ב"ג לברר בעיית אותה נערה שהצבא מונע בעדה ללמוד רפואה. ב"ג טען כי אין כאן אפליה, שכן יכולה הנערה לדחות לימודיה לשנתיים ולהתחיל בהם לאחר שתשלים חוק שירותה בצבא. כששמע כי הנערה מוכנה להתחייב לשרת בצבא אם יותן לה לגשת ללימודים מייד, אמר כי התחייבות כזו עשויה אולי לפתור את הבעיה.

בישיבה הצגתי שאילתה לברנשטיין בעניין בית החרושת. תשובתו הייתה כי משרדו יעשה הכל למנוע סגירה.

סקירתי הייתה קצרה הפעם והישיבה עברה לוויכוח בשאלת המיעוט הערבי עליה הרצה לבון בישיבה הקודמת. בדברַי הצַעתי:

א) החשת חיסול בעיית העקירים על-ידי הקצאת קרקע או תשלום פיצויים;

ב) יחס יותר אנושי וטיפול יותר מוסמך בבעיות כלכליות ומינהליות מצד המימשל הצבאי;

ג) אישורם הרשמי לישיבת קבע של עקירים מחוסרי תעודות;

ד) שיטה יותר אנושית באישור בקשות לאיחוד משפחות ולגבי גירושים;

ה) מינוי ועדה מיוחדת להסדרת ענייני העדה המוסלמית – ההקדשות ובתי-הדין הדתיים;

ו) מינוי יועץ חדש לענייני ערבים ליד ראש הממשלה עם סמכויות ברורות של תיאום בין המשרדים.

הוויכוח לא הסתיים.

ב"ג הודיע בסיומה של הישיבה כי קרוב לוודאי לא ישתתף בישיבה הקרובה. כנראה אין זו עדיין הפרישה המוחלטת, אלא בדעתו לבלות כמה זמן בטבריה. כתבתי לזאב שרף פתק בו שאלתי אם ברור לב"ג כי הפעם לא אוכל למלא מקומו.

התברר, כי לדעת המשטרה יש אופי פלילי לרצח השניים ליד סדום: ההרוגים הם אחים, תושבי רחובות, בשם דסקל.

אכלתי ארוחת צהריים עם חותני, ישנתי חצי שעה וב-3.30 חזרתי למשרד רה"מ לישיבת הממשלה שלא מן המניין, לדיון בהצעות ב"ג לארגונו של צה"ל על יסודות חדשים .

בבואי הודיע לי הרמטכ"ל, כי סוף סוף נתפענחה תעלומת שני האחים ההרוגים: לא מסתננים פגעו בהם ולא יד פושע פלילי, אלא קורבן אסון הם. הובילו מכל שופכין. אח אחד נפל כנראה לתוך המכל וטבע או נחנק באדי רעל. האח השני נפל מהמכל בנסותו להציל את אחיו - אפשר גם הוא הורעל ונתעלף - ובנופלו נחבט בראשו ומת. מקרה מוזר ביותר. אין בגוויותיהם שום סימני אלימות ואין מסביב למכונית שום עקבות.

עם זה נתקבלה ידיעה על תקרית אחרת. שלושה חיילים סיירו בקירבת הגבול המצרי ליד נחל עוז. יצאו לקראתם שני חיילים מצרים, עברו את הגבול ונכנסו בשיחה. עוד הללו משוחחים הופיעו עוד חיילים מצרים אחדים מזויינים, פתאום התנפלו המצרים על אחד היהודים וגזלו את רובהו, היכוהו בקת ודקרוהו בפגיון. זה נמלט על נפשו פצוע. פגעו בחברו וחטפוהו כשהוא פצוע. הנותר אף הוא נמלט. עכשיו מודיעים, כי המצרים יחזירו את גוויית החייל שנשאר בידיהם. אף זה סיפור משונה בתכלית ולקח מר.

הדיון בענייני הצבא נמשך שעתיים וחצי. צירי המחלוקת היו בעיקר שניים: העברת ענייני המשק -אספקה, רכש וכו' - מהמטה למשרד הביטחון והארכת עונות האימונים של נח"ל על חשבון תקופת העבודה החקלאית. "הציונים הכלליים" נתגלו כחסידים נלהבים של קצונת צה"ל וכחסרי אמונה בכושרם המינהלי והמשקי של עובדי משרד הביטחון האזרחיים. הווה אומר, תמכו במטכ"ל נגד ב"ג, לבון ומשרד הביטחון.

בוויכוח היו שתי תופעות מרנינות. [ישראל] רוקח, שהביע בתחילת דבריו דעות פסקניות בשאלות הארגון הצבאי שלא העלו ולא הורידו - היה ברור כי הוא חוזר על שיעור אשר הרביץ בו בן דודו אהרן מויאל, לשעבר תובע כללי בצבא ועכשיו מנכ"ל [משרד] הפנים - נתעלה פתאום לגובה אנושי ואמר דברים כנים וחשובים בגשתו לדבר על שירות הנשים בצבא. בתו חיילת והוא מצטער כי היא עומדת להשתחרר. הצבא עיצב את אופיה. היא התרגלה לעבודה, לסדר ולדייקנות, גם להקפדה על תלבושתה והופעתה החיצונית. העברית שלה השתפרה. היא נתיידדה עם נערות טובות מחוגים אחרים, אשר בחייה הרגילים לא הייתה נפגשת עמן מעולם. היא גם פשוט יפתה! היה תענוג לשמוע אותו מדבר כך.

התופעה החיובית השנייה הייתה הגנת [יוסף] בורג ו[משה] שפירא על הנח"ל, מתוך דאגה כנה לגורל תנועות הנוער החלוציות והתגבשות גרעיני התיישבות חלוצית מתוך שורותיהן. בורג, בייחוד, גילה התעמקות בסוגיה זו וחרדה אמיתית. היחזיקו הגרעינים מעמד תוך תקופת חיי מחנה צבאי של תשעה חודשים רצופים? ומה יהיה עתיד ההתיישבות החלוצית אם יתחילו להתפורר? ומה תהיה אז התוצאה הסופית מבחינת הביטחון גופו? במיוחד תינה את מעמדו הרופף של הקיבוץ הדתי לאחר ששכל משקים כה רבים במלחמת השחרור.

ביקשתי רשות דיבור רק כדי לחזק את אזהרתם של חברי "הפועל המזרחי". עד כה גילה הצבא גמישות ברוכה אשר איפשרה הן בתחיקה הן במינהל מזיגה מאוזנת במסגרת הנח"ל של היסוד הצבאי-ביטחוני עם היסוד החלוצי-התיישבותי. איזון זה מופר בתוכנית החדשה; לא ייתכן לתת לשיקול הביטחון בכורה מכרעת בכל. אין להקריב בשום פנים את נכס החלוציות השואב בתקופה זו עיקר כוחו מהנוער הגדל בארץ.

לבון, שדיבר אחרי, ביקש להוכיח כי נוכח השנתונים המצטמקים בשנים אלה אם אין הנח"ל בא בחשבון כחטיבה שלמה. פירוש הדבר כי יש להחזיק בתמידות חטיבה נוספת, ואז נפרצת לחלוטין מסגרת התקציב והתוכנית כולה חוזרת לתוהו. אשר לאי-יציבותם של הגרעינים, הרי אם הם עלולים להתפורר תוך תשעת ירחי אימונים משמע שאין בהם ברכה ומוטב שלא יהיו משיהיו. גישה משונה מצד אבי "גורדוניה"! [תנועה חלוצית במזרח-אירופה, שזיקתה הייתה ל"חבר הקבוצות"].

הישיבה נפסקה בטרם נסתיים הבירור, יען הגיעה שעתנו ללכת לחנוכת הבניין של מוסד הרב קוק. אולם עצום, מופרז מאוד בממדיו, ראשון בגודלו בירושלים, מלא קהל מפה לפה, כל הגברים חבושי מגבעות וכיפות והרקע הכללי שחור משחור. את ב"ג קיבלו במחיאות כפים סואנות - הפגנה מפורשת נגד פרישתו. באנו באמצע שורת הנאומים הארוכה, אבל הספקנו לשמוע את [זאב] גולד [ראש המח' לחינוך ותרבות תורניים בגולה; "המזרחי"] ואת [יצחק] רפאל [ראש מח' העלייה בסוכנות; "הפועל המזרחי"]. ב"ג סיים בנאום בן-גוריוני אופייני, לוהט ונדיב ביותר, כולו מקודש לאישיותו של הרב [יהודה ליב] מימון שהוא מעריצו באמת ואוהבו אהבת נפש - אחד מאותם הנאומים אשר אדם נושאם בחובו ומטפחם במחשבותיו, כשהוא מייחל להזדמנות נאותה - הזדמנות יחידה - להשמיעו ברבים ואין קץ לסיפוק נפשו כשהוא זוכה סוף סוף לכך. מבשרי חזיתי!

עד תום הנאומים נלכדנו ל"מעריב". קולו של החזן היה ערב להפליא.

בצאתנו שכחתי כי חותני בקהל ורק לאחר שנסענו כיברת דרך הלמני הזיכרון וחזרנו. שמאי גילה כושר בילוש ראוי לציון במוצאו את הישיש הזעיר בתוך ההמון הרב הנוהר אל המוצא.

כל הערב עסקתי בניירות.