יום ו', 6/11/1953
מ-6 ואילך התעוררתי וחזרתי עד שנלאיתי שכוב וב-7.30 קמתי. המברק לבניקה נתפרסם בכל העיתונים בהבלטה רבה.
"הארץ" דש במכתבו של ב"ג לארגוב.
במשרד שום דבר מיוחד. ארגוב טילפן - שוב בעניין הכינוס. עמדתי על דעתי ושמעתי אחר כך, כי דב יוסף ניאות להרצות במקומי. אשרי האיש החופשי מספקות!
הכתבתי מכתבים לשילוח, להרמן ולביתן על ביקורו של ליבנה בארה"ב.
עניתי על מברק שגרירות וושינגטון המוסר קושיית מחלקת המדינה על נאומו של לבון: היכן עמדתה המוסמכת של הממשלה לתוכנית מיין - בנאומו של לבון או בהצהרתי לג'ונסטון?
ב-11 פלשו לחדרי 60 איש ואישה - חבורת סוכני נסיעות ותיירות מארה"ב ומקנדה, רובם בני ברית, שהשתתפו בוועידת תיירות ברומא והובאו משם על-ידי לשכת התיירות שלנו. נאמתי לפניהם קצרות והצטלמתי איתם ארוכות.
ב-11.45 יצאתי עם עליזה ופוריה לתל-בנימין והגעתי כחצי-שעה לפני ארוחת הצהריים.
היו 12 מוזמנים: ארבעת הבנקאים הניו-יורקים המבקרים בארץ כאורחי הסוכנות, גוטליב האמר [מנהל הסוכנות בארה"ב], שהוא הנער הקטון הנוהג בהם, איזידור לובין [כלכלן אמריקני נודע, מאנשי סגל הנשיא רוזוולט] ואשתו, טדי ותמר [קולק], דוליק וריבה [הורוביץ] וחיה סורקין, נשיאת "הנשים החלוצות" בארה"ב. אחרי הארוחה ערכתי לפי בקשת האמר שיח על בעיית השלום עם הארצות השכנות.
בת דודתה של צפורה, טוניה, באה לתנות צרתה בהיעלם מהבית בנה, בן 16, זה שבועיים: נטל את אופניו, קצת חפצים, וכלא היה. אין ברירה אלא להפעיל את המשטרה.
ב-6.30 יצאנו לחיפה למסיבת פרידה לדוד הכהן. סרנו תחילה לביתם על הכרמל ומצאנום לבושים מכלול - דוד עוטה "זנבות" [חליפת ערב רשמית] ועל קודקודו "צילינדר" קטן בהרבה ממידת ראשו ואילו ברכה [חבס; אשתו] בשמלת ערבית ארוכה. כך גזרו עליהם מארגני המסיבה, להיותם מפגינים ברוב פאר את משלח-ידם החדש. המסיבה הייתה בדירתה של חנה שטרנפלד הרופאה בהדר הכרמל. נתכנסו בני חבורתם הקרובה של דוד וברכה בחיפה - תערובת של מפא"י ומפ"ם, הרכב משונה במקצת אך מצטרף לחוג לבבי ביותר. שָרתה רוח טובה ועליזה. דוד סיפר מעשיות רבות ואף אני תרמתי חלקי במעשים שהיו ובדברי בדיחות.
החלפתי דברים עם יעקב דורי [הרמטכ"ל הראשון; נשיא הטכניון בחיפה] על החילופים בצמרת הצבא. מצאתיו מלא התמרמרות על סילוקו של מקלף בטרם הוציא אף שנתו הראשונה. רואה שיטה זו כהרס לצבא ולאנשים כאחד.
שמחה גולן מ"סולל בונה" סיפר על צרות צרורות שיש להם בתורכיה לרגל עבודת שדות-התעופה שקיבלו בהתחרות חופשית. איתרע מזלם שהתקשרו בשותף אמריקני ובשותף תורכי. הללו אינם תורמים לא הון ולא כושר מעשה ורק משמשים חיפוי מפריע, שאינו מניח ל"סולל בונה" להופיע בשמו המפורש ובזהותו הלאומית המובהקת. השלטונות התורכים מתאַנים בכל הזדמנות להצר צעדיהם. החלו מקפידים בבדיקת המהימנות של סגל סו"ב מטעמי נאט"ו ולמעשה מונעים הבאת אנשים נוספים על הנמצאים כבר בעבודה. לשדה-התעופה של דיארבקיר אין מניחים לאיש מאנשי סו"ב לגשת. שני מקומות העבודה האחרים - קוניה ואסכישהיר. התערבותו של הציר [מוריס] פישר לטובתם רק עוררה רוגז, באשר אינם מעוניינים להודות כי חברה ישראלית מבצעת את המלאכה. אמרתי כי לשם הזזת ענייני סו"ב בתורכיה אני מוכן לחפש בארה"ב נקודת משען שלא תהיה מושפעת מהמתיחות השוררת כיום ביחסינו עם מחלקת המדינה. הצעתי, כי לאחר בירורים נוספים לגבי המצב העובדתי כיום יבוא שמחה לירושלים ואראה מה אוכל לעשות.
הייתה לי נחת רוח רבה משיחה עם המהנדס האנגלי [ליונל] ווטסון שבא לאותה מסיבה עם אשתו היהודייה, אמריקנית שעלתה פעם לארץ והתיישבה בחיפה. ווטסון היה מהנדס העיר חיפה. דבק בנו בידידות נאמנה ובהזדהות גמורה עוד בימי המנדט. עם קום המדינה החל אבא חושי [כראש עיריית חיפה] דוחק רגליו עד שהוציאו מהעירייה. עכשיו הוא עובד במע"ץ, ממונה על הכבישים. אין בפיו מילים להלל את האווירה השוררת בצמרת משרד העבודה, על כל פנים בחוג שהוא עובד בו. חברות למופת, ליכוד גמור ועזרה הדדית נפלאה. הוא משער, כי שרת העבודה היא המַשרה רוח זו מלמעלה. הוא עבד בחייו בארצות שונות ובמוסדות רבים - מעולם ובשום מקום לא היה כה מאושר בעבודתו מבחינת שיתוף-הפעולה שבפנים, המנגנון והיחסים האישיים המצוינים בין החברים לעבודה.
שאלתיו על פשר האיטיות והרשלנות בכמה מקיבולות תיקוני הכבישים הנעשים לעיני השמש - לדוגמה בקטע הכביש שבסביבות משמר דוד. כאן פתח בקטרוג חמור על משטר הקבלנות הפרטית. מעשה בחברה קבלנית מחוגי "הציונים הכלליים" המצטיינת בזלזול בהתחייבויותיה ופשוט עושה מלאכתה רמייה. אותה עבודה נמסרה כבר מכלי לכלי שלוש מונים ומי יודע מתי תיגמר, אלא אם כן יסולקו הקבלנים כליל והנהלת מע"ץ תגמור את המלאכה ברשותה הישירה. ווטסון הביע תמיהה על העיתונות שאינה ערה לשערוריות אלו.
הארכנו שבת עד מעבר לחצות. לסיום המסיבה, שהייתה כולה משובה וליצנות, פתחה שולמית קליבנוב, ידידה ותיקה שנשבתה למפ"ם, בדברי פרידה רציניים. דיברה בלבביות כנה ממוזגת בפיקחות. השמיעה הרבה אהבה והוקרה אישית לחתן הנשף ולכלתו. בין השאר הזכירה לשבח את הידידות האיתנה הקיימת בחוג זה בין אנשים השייכים להשקפות עולם שונות. כנראה בעידודה של הערה זו ניגשה אלי חניכתי לשעבר [בתנועת "החוגים", אם "המחנות העולים", שמ"ש היה אביה הרוחני בראשיתה; ראשוני תנועת נוער חלוצית זו, שביקשה את קירבת תנועת העבודה, קמו מתוך מחזור ט"ז של ג' "הרצליה" בשנת 1927 וגובשו בעידוד מ"ש; הם התקראו "החוג הראשון" (ובפי הבאים בעקבותיהם "החוג הזקן") והקימו את בית השיטה] אפרתיה מרגלית, כיום ויינריב, מראשונות תנועת "החוגים" שנתפסה אף היא למפ"ם, לעשות עמדי בהזדמנות זאת חשבון צדק. באה עלי בטרוניה על שום מה אמרתי באחד הנאומים, כי גם אם יש לי ידידים טובים במפ"ם אין אני חש שום קשר רעיוני איתם - להיפך, מבחינה תנועתית פעורה בינינו תהום. האומנם, טענה, חדלנו להיות תנועה אחת בשורשי הדברים? אמרתי לה, כי לדאבון לבי הרב מה שאמרתי הוא אמת לאמיתה. בינינו קם הר אשר שמו ברית-המועצות, הר העוטה ענן של מיתולוגיה מהפכנית שדבר אין לה עם ערכי חיינו, והוא המפריד - לחלוטין. אם יש לי ולשכמותי אפשרות של פגישה חברית עמה ועם שכמותה, הרי זה עניין אישי לחלוטין, פרי נחלת העבר, שדבר אין לו עם חיי התנועה כיום. לבנַי אין כבר שום קרקע תנועתי משותף עם בנֵי ידידַי שבמפ"ם, וכל עוד אותו הר קיים - יישאר הקרע ועוד ירחב.
שוב עלינו לכרמל, לביתו של דוד, ויצאנו הביתה קרוב לאחת. משהגענו לתל-בנימין בשתיים - מרבית הדרך הצלחתי לישון - מילאתי מייד האמבט על גדותיו וצללתי בו לחילוץ העצמות ולפירוק החושים. שכבנו בשתיים וחצי.
אני נים ולא נים, נזכרתי בנאומה של שולמית ק' ועמדתי על החסר בו: אף לא מילה אחת על מהות השליחות שבה יוצאים דוד וברכה, על אופייה החלוצי, על חשיבותה הלאומית והתנועתית היוצרת, וממילא אף לא רמז קל של הזדהות עם המדינה ועם מפעלה. הרי לך שיתוף תנועתי מובהק!
