מכתב 25 - אליהו! (גולומב) - 16.6.1916
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 25 - אליהו! (גולומב) - 16.6.1916
כותרת משנה  קושטא, ט"ו סיון

 

קושטא,  ט"ו סיון,  [16.6.1916]

אליהו!

 

אני נוטל את העט, כי מרגיש אני צורך הכרחי לדבר איתך, אך אילם אני, אילם לגמרי. אין קרקע לרגלי, אין גָוון למצב רוחי, הכל מעורער, הרוס, פרוץ. לו הייתי יחידי, הייתי, אפשר מאוד, סובל הרבה יותר משיעמום, מבדידות, ממרה שחורה. אבל תחת זה הייתי יוצר לי איזה modus של מצב רוח. של קביעות ידועה, של ביטחון משהו.

 עתה, כשפרינו ורבינו, אנו היהודים הארץ-ישראלים, ונמלא את בולוקי האיחְתיאט זבט,[1] ובייחוד משעה שראיתי את הקטנים שבאו - נתבלבל עלי עולמי. הכרת אבסורד נורא תוקפת אותי ואינה נותנת לי מנוחה. אתמול, כשעמדתי על-יד גדר הקרנטינה ודיברתי עם הילדים, היו רגעים שהבטתי פתאום סביבי ונדמה היה לי שדעתי ניטלת ממני. מה זאת? ילדים שהיו תלמידי, ילדים מן הגימנסיה, מתל-אביב, פתאום פה, בקושטא, במרחקים, בצבא, במקום שמחרפים, דוחפים, מכים, במקום שהכל קשה, גס, מפרך את הגוף, מדכדך את הנפש, בעת שבכל החזיות נופלים בין הצעירים האלה חללים למאות, ואנו עומדים, מדברים, מתלוצצים. מייזל[2] מתחכם, רזניק[3] מעקם את אפו ושפתיו, קרצ'מן[4] צוהל.[5] את אשר יהיה אי אפשר לדעת. אנו גומרים כמפקדי גדודי 50 בערך, אחר-כך עולים - בצבא רגלי. נשלחים על-פי רוב לחזיות קווקז וארם-נהריים, חלק ידוע כמובן גם לסוריה. המחזור שגומר בחודש זה, למשל, נשלח כבר לקווקז. נהרגים הרבה מאוד.  ה ב ד ל י ם  ב י ן  ה ד ת ו ת  א י ן  ע ו ש י ם.  בכל אופן, היהודים יותר נאמנים בעיני הממשלה מן הארמנים.

 אני מאמין שאהיה למתורגמן. אני טיפוס יקר מאוד כאן, עד אשר טיפשים יהיו הם אם לא ישתמשו בי. בחור שיודע תורכית, ערבית, צרפתית, גרמנית. את כל השפות האלו, גם גרמנית כולל, יודע אני למדי - ואחדות יותר מדי בשביל מתורגמן.

 דיברנו היום עם ליכטהיים. אנו הולכים אליו כמעט כל שבוע. הוא ישתדל להתראות עם מפקחנו הגרמני[6] ויעיר את תשומת לבו אלינו. אפשר שיצא מזה איזה דבר.[7] בכלל, ליכטהיים הוא בחור פיקח ובעל מרץ, גם טַקְט לא חסר לו. אני אוהבו.

 שמע, אליהו, אני מאמין באמונה שלמה, לא באמונה של תיאוליגיה לאומית, כי אם באמונה שלי, חיה, בריאה, חמה - אמונה שבלעדיה לא הייתי יכול לחיות באופן פיזי, לא רק רוחני - מאמין שחָרוֹב לא נחרב, והבניין יתחדש. אנו מעל לכל. אנו נגד הכל.

 היישוב עוד יסבול ויסבול. עוד הרבה מכות תחָתנה על גבו, הרבה חתחתים יעברו עליו, ואפשר שגם יגיע לרגעי גסיסה אחרונים, אך סופו לשוב לחיים.

 המפעל יתקיים, הרעיון יחיה.

 אבל האנשים, אליהו, האנשים היחידים, הבודדים, בתור יחידות כשהן לעצמן, לא בתור חלק הקיבוץ, אנשים יאבדו ויאבדו.

 ולכן מתחמץ לבי בכאב נורא כשאני רואה את המון הנערים והילדים הארץ-ישראלים מסביבי, כשברור לי כי מן הנמנע הוא שישובו כולם לבתיהם. מי יודע את הצפוי להם בעתיד.

 וגם אלה שיישארו חיים ובריאים, הלא הרבה מהם יתאבנו, יסורסו, יהפכו לבעלי מום רוחניים.

 הנה, השאירה אחת הקבוצות את נימרק חולה בדרך בבית החולים הצבאי בתחנה בהרי טאורוס וכבר כחודש שלא הייתה ממנו שום ידיעה. בינתיים אמרו במשרד המפקד פה, שאחד מאלה שנשארו בדרך מת. והיינו כמעט בטוחים, כי זהו נימרק. ואני הרגשתי שאין זה פועל עלי ביותר. אני התעמקתי בהכרת הדבר. ילד שניתק מאביו ומאמו מת במקום בודד, יחיד, עזוב, ובכל זאת הייתי שקט. משום שנראה לי הדבר כמה שמוכרח להיות. נורא, נורא. כך מתאבנים, מתקשים.

 תודה לאל, הוא שב היום בשעה שהתכוננתי לתלגרף אל אותו בית החולים לשאול אודותיו. הוא קיבל חופשה ל-4 חודשים ונוסע הביתה. מאושר!

 אני חושב שר ק  א נ י  צריך הייתי לבוא הנה, רק אני ושום איש אחר בלעדי. אני לעצמי איני דואג. אוכל להסתדר.

 די יהיה. אני מתבלבל ממהירות הכתיבה. מסור שלום לכל החבריא באשר הם. אמור שלום לסעדיה.[8] רציתי לכתוב לו, אך כנראה לא אספיק.

 

שלום אחי, משה


[1]  פלוגות קציני המילואים (תורכית).

[2]  חיים מייזל - בוגר מחזור ד' של ג"ה.

[3]  חיים רזניק (רזילי) - בוגר מחזור ד' של ג"ה (ר' עליו בהקדמה, עמ' 23 והע' 41). לימים מנכ"ל משרד התחבורה.

[4]  מרדכי קרצ'מן - בוגר מחזור ד' של ג"ה.

[5]  שתי הפסקות שלעיל מהדהדות במכתבו של ד"ה לא"ג מ-11.9.1916, מארנקוי, שם הוא מציין: "הנה קראתי את מכתבו של משה אליך" ואומר, כי "אבד לי הקרקע מתחת לרגלי בהיוודע לי כי נוסעים אנו לקושטא": אח"כ הוא נדרש לגייס "הילדים" ומגדירו כ"אסון" ("ה'אסון' כפי שהתבטא כמדומני משה" - אך מ"ש לא נזקק פה לתיבה זו), (אמ"ש: גרא, עמ' 140).

[6]  רַבֶּה.

[7]  ואכן, יצא "איזה דבר": "באחד הימים והנה קול קורא ומזעיק את כל הלא-יודעים-תורכית אל מקום אחד. עלינו נספחו גם ערבים נוצרים מלבנון, שהתורכית זרה להם. נשאלנו ללשון שאיש איש מאיתנו נזקק לה. חילקונו לקבוצות השומעות ערבית, צרפתית וגרמנית ומינו מדריכים צבאיים לכל קבוצה. תיקון זה חל, כנראה, בהשתדלותם של עסקנים יהודים בקושטא" (ברסלבי, עמ' 192). במכתב מאיר בוגדנובסקי, ממגויסי הסמינר למורים בי-ם למנהלו דוד ילין, מ-14.7.1916 נאמר:

הרב מרכוס [ר' עליו במכתבים 36, 37] הטריח עצמו וכתב למפקד הגרמני של כל בתי הספר על דבר היהודים בבוסטנג'י, שהם מתעתמנים חדשים ועל כן אינם יודעים את השפה וסובלים מידי הפקידים. המפקד הבטיח לתקן את המעוות מייד. וה'מייד' הזה היה גרמני. למחרת בא לשדה האימונים ונתן את הפקודה הנחוצה להוציא את כל הלא-יודעים מן הבולוקים ולהציבם בבולוק מיוחד עם מפקד וצוות מיוחדים. בזכותנו ניצלו גם 30 צעירים ערבים, שלא ידעו תורכית, ונשארו בינינו (מרקוביצקי עמ' 179 מצוטט מאת"ה, תיק מ' בוגדנובסקי-שלי).

ועוד: "בסיועו של רופין, שובצו הלא-יודעים-תורכית בגדוד מיוחד, שהתאמן בעזרת תורגמנים צרפתים או גרמנים" (מרקוביצקי, ע' 77).

[8]  סעדיה שושן-אדום-שושני, כדפּס נהנה מ"וסיקה", חבר פעיל במפלגת "הפועל הצעיר" ומפעילי הביטחון. מראשי השמירה בת"א בימי הגירוש ב-1917 (ר' נצ"ב). על התאשפזות מ"ש לימים מספר בביתו ת"א, ביולי 1917, ר' מכתב 81. נראה, שבאותם ימים אמר ס' שושני למ"ש: "אילו היו לנו שני מאוזרים, די להעמיד שני בחורים בחלונות הגימנסיה ולהגן על כל רחוב הרצל" (עדות מ"ש לאת"ה על "הקבוצה היפואית", 12.3.1954, את"ה 87/17).

 

העתקת קישור