מכתב 3 - רבקה יקרה! (אחותי) - 24.3.1916
שם הספר  נתראה ואולי לא
שם הפרק  מכתב 3 - רבקה יקרה! (אחותי) - 24.3.1916
כותרת משנה  דמשק

                                                                                                                           

                                                                                                                       דמשק, [24.3.1916?]

 רבקה יקרה![1]

 

את מכתבך ויתר המכתבים ששלחתם ע"י לוין[2] קיבלתי תמול - בבואו. מתפלא אני על אשר לא נוזפתי כשם שחיכיתי, כי עברו כבר כמה ימים ללא מכתב ממני לכם.

בראשונה - על  ה צ ב א.  למותר להגיד, כי המכתב הגיעני קודם התלגרמה[3] אשר בוששה לבוא ועוד טרם קיבלתיה. דעו אחת לתמיד - לתלגרף יש מובן רק אם שולחים תלגרמה מהירה - וָלא - טוב לכתוב.

 החלטתי היא כזו: לחכות לבואו של ג'[מאל פשה] - היום או מחר ואולי מחרתיים. הוא בביירות, מקשט את העמודים.[4] בבואו - ללכת אל הרמת הצבא[5] – חוּסני פשה[6] - להראות את התלגרמה שאני מקווה לקבלה עד אז, ולאמר כזאת:

אני פלוני בן פלוני מן היהודים העותמאנים החדשים אשר ביפו, יליד 311,[7] תלמיד המיכללה הקושטאית ולפי זה בעל-הנאה מזכות החִדְמֶה מַקְצוּרַה,[8] הנמצא בדמשק כחודש ימים לרגלי משרתי - מזכיר ותורגמן - במשרדו של המהנדס וילבושביץ הנמנֶה מטעם ג' לשכלול העיר דמשק - שמעתי, כי ביפו נקראתי לצבא, ולכן באתי להַצִיב את עצמי למען דעת את אשר יֵעשה בי כחוק.

 כהָחֵל המֻעַמַלַה[9] יכתוב וילבושביץ לג' ויאמר: פלוני בן פלוני וכו', העובד במשרדי בתור מזכירי ומתורגמני, נקרא עתה לצבא היות והוא וכו', בהיות שהנ"ל נחוץ לי מאוד מאוד, מפני כמה וכמה טעמים (פירושם), ועל יסוד הבטחתו הרמה מיום זה וזה לתת לי את אלה מילידי 312-311 שיהיו דרושים לי, ושעוד טרם נספחו לגדודיהם, הריני מבקש וכו', כי יישאר בלווייתי וכו'. אז תיצָמד המעמלה של ג' לזו של חוס'[ני] ומעז יצא מתוק. ויל' בטוח בהצלחה, כל השאלה היא רק בדבר המשכורת. ובכן, הם נכונים לשלוח 100 פר'[נק] לחודש.[10]

 את הטקטיקה הזו חיברתי אני וּויל' אישרה. הכוונה בזה: אני אזרח עותמאני נאמן ואיני משתמט ואיני מבקש שום פטורים ושום הנחה. אני מודיע על עצמי ומרצה את מצבי המשפטי לגבי הצבא במלואו, ונכון ללכת לבעל-בק (כל זאת אמת כלפי עצמי ולא רק כלפיהם לשם הֵרָאות). מבלי שיהא הדבר תלוי בי, מבקש ה' ויל' מאת ג' להשאירני אצלו, היות ואני נחוץ לו. והיה אם יצווה ג' כי אשאר אצל ויל' - אני נשמע לזה בתור איש צבא. אם לא - אלך אל אשר ישלחוני - יְהִי לבעל-בק. לאימא, לדודים וליתר הקהל תבארי, כי לא רק האמת דורשת זאת, כי אם גם התועלת. צריך שהבקשה תהיה רק מווילבושביץ ולא ממני, רק לשם תועלת העבודה שג' רוצה בה ולא לשם טובתי הפרטית. אחרת - יבוּלבל כל העניין. ובכן, נקווה להצלחה. בהיות שלמרות כל הביטחון יש ריסְק ידוע - הריני מודיע מפורש למפרע, כי נכון אני בכל לבי ללכת לבעל-בק יחד עם כל החברים. יש לי גם קצת חשק לזה, והדברים מובנים. חסל צבא.

 בנוגע לעבודתי - היא עוד טרם מסודרת. ולעת-עתה הולכת היא ורבה. בימים האחרונים עבדתי עבודת פרך. מהות העבודה - ריצה ממשרד למשרד, מהואלי [המושל] אל ראיס הבַלַדִיֶה [ראש העירייה] וחזרה, משם אל המשטרה, משם אל האופיצרים של הבּולקים [הגדודים] שלנו, משם אל שדה העבודה, משם שוב אל הבלדיה, אל מהנדסהּ, אל מזכירהּ, גזברהּ, בדרך - תמיד שהייה במשרדנו, כתיבת מכתבים, תורגמנות בשיחות עם קבלנים, אומנים, אופיצרים וכו', אישור פתקאות שונות, נתינת שוברות, עריכת חשבונות וכו' וכו' וכו'. בינתיים נמצא כאן ענתבי,[11] הרי שכל מכתביו הרשמיים עוברים תחת ידי. בא וֵיָסָר לעניין החיטה, שגם לנו יש חלק בה. שוב כתיבות, תרגומים, ביאורים וכו'. הוסיפי לזה את מזגו הכבד מנשוא של ויל' ואת נוחותי-אני להתרגז ולא למחול על קורטוב של פגיעה בכבוד או של האשמה בלתי צודקת, וקיבלת מושג מכל זה.

 בערב - בעשר-עשר וחצי, שב אני הביתה.[12] הדרך ארוכה ומשעממת, שוק ארוך וישר, סגור משלושת צדדיו (מלמעלה), אחר-כך רפש ברחוב היהודים. להפיג את השיממון קונה אני צימוקים ואוכלם בדרך. בא - דפיקות בדלת עד אשר תשמע צעקה: "מִי-י-ין" [מי זה, בערבית]? מובן, שבבואי יכול אני רק לשתות כוס חלב עם לחם וריבה (תמול נגמרה) אגב קריאת עיתון,[13] והנני מתכנס במיטה. אבל אל לחשוב כי תמיד כך. אולי הזדמנות הימים האחרונים גרמה לזאת. תודה לאל, כי עצם העבודה אינה משעממת ואף לרגע אחד אין מתגנבת בקרבי מחשבה שאני עושה זאת בעל-כורחי וכדאי לסבול זאת לשם הינצל מן הצבא.

 אוכל אני לא רע: בבוקר חלב - כוס וחצי עם לחם בחמאה, בצהריים (12) ובערב (6) ארוחות אצל מוחמד כהן - לא רע, רק הלחם ביוקר נורא. בערב, בבואי הביתה - כוס חלב עם לחם בחמאה או עם איזה דבר אחר. בכל זאת, יש הרבה רגעים שיש חשק נמרץ לטעום דבר-מה (אימא יודעת) ואָיִן. בימים הראשונים היה בנידון זה קשה יותר. עתה גרם ההרגל והתפשרתי.

 עתה פרשת בגדים: לובש אני כל הזמן את הכחול, כבר העלה כתמים למדי, בכל זאת מתאושש. נכנס ספק בקרבי עתה אם לתפור בגד או לחדול, היות ואפשר שאצטרך לתפור בגד שרד. חִיסרון אדיר מרגיש אני בגרביים. קניתי פה ונקרעו בו ביום. כובסים לי בבית מדי שבוע, התשלום לחוד מן הדירה, אך לא ביוקר כלל - ביחס לקושטא, למשל. ביום השישי אחר הצהריים אני מתכנס אל המטבח ונותנים לי מים חמים לא מעט ואני עושה כל מה שעולה בידי, מובן, לא כל מה שצריך. אך יותר טוב מבית המרחץ, כי המחלות מתהלכות ויש סכנה להידָבק.

 המשפחה שאנו יושבים בתוכה - מצוינה, ובייחוד הנשים שבה.[14] יש בה בכלל הרבה יופי, בנשים ובילדים. נעים לראות זקן וזקנה, עם בתם ובניהם ונשותיהם עם בניהם ובנותיהם, כ-10 במספר, דרים כולם בחצר אחת בשמחה ובשלום ועובדים יחד.[15] אותנו אוהבים מאוד.[16] לעתים קרובות נכנסים אנו אליהם בערב. הזקן מספר סיפורים על ימים טובים, כשהיה נוסע לצרפת למכור סחורתו (מוצרי נחושת). הזקנה והצעירות יושבות על המרבד ומעשנות נרגילות. הילדים מהם משחקים, מהם נרדמים על המחצלות תחת פרוות חמות, ואנחנו - קוראים עיתונים, משחקים בקלפים עם בעל הבית ומדברים. בפורים הזמינונו לסעודה, שהייתה די עשירה. אנו גם-כן לא טמנו ידנו בצלחת והבאנו להם משלוח מנות שעלה לכולנו לא מעט.

 לבל אשכח בפעם אחרת - אם אבוא לחג הפסח ואם לא אבוא - שילחו-נא בקבוקים אחדים יין (מתוק, קוניאק ואולי גם ליקר) למענם.

 בנוגע לחברתי - זאת לך לחוד: את עקיבא אין כוח לסבול. הוא מוגבל ואינו מפותח במידה שאין לשער. יצחק כהן,[17] אייךָ?

 יצחק[18] ילד נחמד. למותר להגיד, כי איתו אני הרבה יותר אינטימי משעם עקיבא. פלא, הלא כן?[19] אל חברתו של ליברמן[20] אין חשק להיכנס. מובן שאין זה מדבר בו בעצמו. סוף סוף הוא "איש" ואין כלל להתבייש בו. בבית הספר לא הייתי עד כה כדבעי. אך היה אהיה. מה עוד? כמדומה לי שאין יותר.

 כן, בנוגע לפסח, אם אהיה לאיש צבא בוודאי אבוא, אך יכול להיות כי רק לשני ימים. תאמרו לא כדאי? אני אבוא בכל זאת. אם אפשר יהיה לבוא לארבעה ימים - מה טוב. אם לא אבוא - שמא תשלחו מצה, לא הרבה, רק לארוחות בוקר וערב, ואולי עוד אי-אלה חומרי מזון פסחיים, אך עוד חזון למועד. די על עצמי, עתה עליכם.

 כפי הנראה עגום אצלכם מאוד. מכתבו של דב[21] דכדך את רוחי. לא במה שכתב, אלא במה שלא כתב, במה שהפסיק.

 בנוגע לביה"ס לתימנים[22] דבר אחד. פעם היינו[23] בקושטא בחיזיון "'Israel'" של [לאון אנרי] ברנשטיין - הציגה להקה פריזאית. באותו שבוע כתבנו שלושתנו מכתבים ליצחק [כהן], בתשובתו כתב לנו: "כמה ריקים חייכם, קושטאים, אם הצגה אחת של חיזיון תפשה כל כך הרבה מקום במכתב כל אחד מכם". כך גם אני אמרתי: כמה עגום אצלכם אם בכל המכתבים שקיבלתי הפעם תופש ביה"ס לתימנים את כל המקום. מובן שהטונים שונים, וזה העיקר.

 היה כאן בלקינד[24] - נסע לבְּרוּסַה,[25] משם הוא רוצה לנסוע לקושטא ולאירופה. מסרתי על-ידו שלום בשם כל החברים באופן רשמי לכל החברים שבאירופה. ביקשתי להודיע על יצחק כהן ולכתוב, הוא הבטיח.

 לעת עתה זה הכל, נשיקות לכל היקרים והחביבים. תודה לך על מכתביך הטובים. בקריאת מכתבי זה שתפי את אשר תרצי - כראות עיניך. מובן שדב ואליהו יקראוהו.

 

שלך, משה

 

עתה פרשת עיקר שכחתי: ריבה אם תוכלו – שילחו. בנוגע למילון הערבי - המתינו, אך את [המילונים] הצרפתים הקטנים קנו ושילחו. בנוגע לכסף. את משכורתי אני מקבל - לעת-עתה קיבלתי כבר 600 גרוש דמי חצי חודש. אך הכל [שטרות] נייר והמצב רע מאוד. לפיכך [מטבע] הזהב יסכון לי מאוד. חשבתי לשלוח לכם תמורתם נייר, אך חזרתי ומצאתי בהיות שיש אפשרות לאבד את המשכורת - טוב שיהיה כסף מיותר. על כל פנים, אשלח חשבון בסוף החודש.

אני שולח גלויה מעניינת, אני הייתי קורא לה: תפקיד היהודי במלחמה העולמית,[26] ולו היה יצחק כהן חי,[27] הייתי מראה לו אותה.



[1]  רבקה שרתוק-הוז, אחותו הבכירה של מ"ש, אז בת"א.

[2]  שמעון לוין, אגרונום, תעשיין ואיש עסקים (ר' נצ"ב). בשנות המלחמה ישב בדמשק והיה קבלן להספקת חומרי דלק ושמני סיכה לרכבות הצבא העותמאני. "שותפם של ברור פאיס (ר' נצ"ב) וס' אורפלי בעסקי קומיסיון, אכספורט, אימפורט ואינפורמציה" בדמשק (לפי מודעה ב"החרות", 24.12.1915). חבר "ועד ההגירה" בדמשק, שטיפל בפליטים, בגולים ובאסירים מא"י.

[3]  במכתבים ובמברק מיפו הודיעו בני משפחתו למ"ש בדמשק, כי השלטונות הכריזו על חובת גיוס החלה על המתעתמנים והוא בכללם. ב-5.3.1916 כתבה לו אחותו רבקה: "היום נקראו לצבא הצעירים מבני 21-25 שנה. יש אומרים כי גם את בני 20 [ילידי 1896] יקראו בימים היותר קרובים"; ב-17.3.1916 כתבה לו: "לוקחים [לצבא] בפועל הגיל 19-25". ולהלן פירטה את ההודעות הרשמיות בדבר הגיוס ואת השמועות שנפוצו סביבן ונקבה בשמות חברים שכבר התגייסו. "הדוד [וולודיה-זאב שרתוק, אחי אביהם של רבקה ומשה] החליט להודיע פה כי אתה נמצא בדמשק [---] ההתברר סוף סוף מצבכם ואיך תיפטרו מהעניין - מי יודע?" ובסיפא למכתב זה, שנכתב כעבור יומיים: "אתמול הלכנו אימא ואני ודב [הוז] להודיע אודותך, על עבודתך ומקום הימצאך. היינו אצל ראש הרמת הצבא [לשכת הגיוס, ר' הערה 5 להלן] והוא רשם את שמך ואת מענך וירגע אותנו: 'אנחנו נביא אותו'..." ב-24.3 כתבה: "הן בוודאי קיבלת תלגרמתנו, שבה הודענוך על 'התחלת המכירה' [הגיוס]. עתה תדע בטח כי הודענו פה על מקומך ועבודתך. כתבתי לך על זה מייד, אך המכתבים נתאחרו שלא באשמתי. בכ"א, התוצאה הישרה מצעדנו ידועה לך בוודאי. נודע לי כי [השלטונות] שלחו תלגרמה מפה לדמשק לשאול עליך ולהביאך". ובמכתב מ-2.4.1916: "מה בדבר הצבא? בימים אלה בודאי תיפתר השאלה, ואולי כבר נפתרה ואנו איננו יודעים דבר. כתבתי לך כבר שנודע לי מפי הא' טורוב בשם יצחק תורגמן, כי מפה נשלחה דמשקה תלגרמה לשאול אודותך ולהביאך. הנכון הדבר?" ועוד במכתב מ-9.4: "אני ידעתי מראש, כי התלגרמה מיפו תגרום לבלבול ולמהומה והנה כך היה באמת. ומי יודע אולי ברגע זה כבר נתברר מצבך, אם לכאן או לכאן, ואנו אין אנו יודעים כלום [---] כמה כוחות עצבים גזלה כל המהומה הטיפשית הזו, כל ההסתבכות של עניינים מיותרים. ומה יצא מכל זה?"

[4]  כמושל סוריה וא"י פעל ג'מאל פשה לשיפור חזות הערים החשובות שבתחום שליטתו ובכללן דמשק, ביירות ויפו (ר' הקדמה והע' 36 שם). "ג'מאל פחה אינו פוסק לפאר את דמשק וליפותה ברחובות חדשים ובגן יפה, מעשי-ידי האינג'ניר ג' וילבושביץ" (מב"ה, 15.6.1917, עמ' 630); ג' וילבושביץ היה אחד מבעלי האמון המעטים בעיני השליטים ולידו נמסר עניין הריסת חלקים של דמשק ופתיחת רחובות חדשים וישרים, בצורה לא מזרחית. משני עברי הרחובות החדשים ניטעו שדרות עצים, שהועסקו בהם יהודים ארצישראלים. גם ביפו הוקם רחוב במקום פרדס ערבי גדול, שאת עציו ציווה העריץ ג'מאל לעקור. ממקווה-ישראל הובאו שתילי עצי נוי וכל השדרה היפה, 'שדרת ירושלים' ביפו היא שדרה יהודית" (אשבל, עמ' 40).

[5]  לשכת הגיוס. ר' עוזי אורנן,  מילון המלים האובדות [= אורנן], מגנס/שוקן, ירושלים-ת"א, 1996.

[6]  חוסני פשה - ראש לשכת הגיוס בדמשק, לפני כן ראש הבולשת בא"י, אז חקר פעילים ציונים.

[7]  השנה 311 לפי הספירה המוסלמית, שנהגה בקיסרות העותמאנית, היא 1894.

[8]  שירות מקוצר (ערבית/תורכית). נועד לבוגרי בתי"ס תיכונים ומכללות שגויסו לתקופת המלחמה ונשלחו לאימונים מזורזים על מנת לשרת כקציני מילואים (בהבדל מהשירות הממושך של קציני הקבע).

[9]  פעולה, טיפול, הליך (ערבית/תורכית).

[10]  למ"ש הובטחה משכורת אזרחית: כאיש צבא תהיה משכורתו פחותה. נראה כי הוסכם תחילה עם וילבושביץ, שהמשכורת או חלקה יישָלחו למשפחת שרתוק ביפו.

[11]  אלברט אברהם ענתבי - עסקן יישובי ירושלמי (ר' נצ"ב).

[12]  מ"ש התגורר בדמשק בבית חיים הלוי זְע'וּל, שבחצרו עמדו חדרים להשכרה. ר' תמונה בספר, ע' 48.

[13]  ערבי מקומי.

[14]  באמצע שנות ה-30, כשהיה מ"ש מנהל המח' המדינית של הסוכנות היהודית, התרשם ממכתבי פולמוס עם המופתי חג' אמין אל-חוסֵיני, שהתפרסמו פעם בפעם ביומונים הערביים הארצישראליים בחתימת אחד אליאס ששון. מ"ש התחקה אחר הכותב וגילה שהוא יליד דמשק ומי שבבְחורותיו היה שם מפעילי הנוער הציוני, מייסד סניף "מכבי" ובעת ובעונה אחת פעיל בתנועה הלאומית הערבית, ועתה שימש מנהל חשבונות אצל אברהם סיטון, סיטונאי אריגים בשוק העיר העתיקה בירושלים. מ"ש לקח את אליהו ששון לעבודה באגף הערבי של המחלקה המדינית. כשהוזמן יום אחד להתארח בבית ששון, נדהם מ"ש למראה בעלת הבית שפתחה לו את הדלת והנה היא גוּליה זְע'ול - מי שהייתה נערה בת 14 בעת שדר בבית הוריה בדמשק. אחר קום המדינה היה א"ש מבכירי משרד החוץ, ציר ישראל באנקרה, שגריר ברומא ושר הדואר והמשטרה בממשלות ישראל.

[15]  לפי עדות משה בן ג'וליה ואליהו ששון (ב-1996), נקרא ביתה של משפחת זע'ול "בית שמעיה" - משפחה נודעת בדמשק. על בתי היהודים בעלי המעמד בדמשק כתב דב אשבל, אחד ממגויסי הסמינר למורים בירושלים (ר' נצ"ב): "משפחות עתיקות ונכבדות כמו ליסבונה, פרחי ושמעיה היו עוד לא מעטות כאן. [---] היהודים גרו בשכונה מיוחדת ואי-אפשר היה להכיר מהחוץ את כל התפארת שראו העיניים בהיכנס אדם לפנים מהחצר החיצונית. הדלת הפשוטה לא עשתה כל רושם מיוחד ולא נבדלה בשום דבר מדלתות אחרות" (אשבל, עמ' 36).

[16]  נראה שבבית זע'ול בדמשק התגוררו עם מ"ש, יחד או חליפות, יצחק הוז, עקיבא גינזבורג, יקותיאל בהרב (ר' נצ"ב) ויצחק נדב. במכתב יקותיאל בהרב מדמשק, מ-19.5.1916 אל יצחק הוז בא"י, הוא אומר: "משפחת זרול דורשת בשלומך. כמו כן עקיבא, יצחק תימני [כינויו של י' נדב] ויתר הלצים" (אמ"ש: גרא, עמ' 132).

[17]  יצחק (קדמי) כהן - בוגר מחזור א' של ג"ה, חבר "ההסתדרות המצומצמת", יצא יחד עם מ"ש לקושטא ב-1913 ללמוד משפטים, בין השניים נקשרו קשרי נפש מיוחדים (ר' מכתב 40).

[18]  יצחק נדב - איש "השומר". לא נהיר מה עשה בדמשק (ר' נצ"ב).

[19]  שהרי עקיבא היה חבר מימי הנעורים ואילו את נדב פגש מ"ש בראשונה בדמשק.

[20]  יוסף ליברמן (1897 - 1923) - בוגר מחזור ג' של ג"ה. "אגודת החניכים של התלמידים הבוגרים ביפו [---] שלחו מקרבם צעיר להיות מורה בדמשק והחומר לחינוך פה מצוין" (מב"ה 2.1.1916, עמ' 216, ור' שם עוד על ביה"ס בדמשק): "מדמשק באה קריאה לשלוח שמה איש צעיר, שישמש מורה לילדי הקהילה היהודית אשר בה, והקריאה הופנתה להסתדרות החניכים. זו נענתה ושלחה לדמשק את בוגר המחזור השלישי יוסף ליברמן, צעיר נלהב, קנאי ללשון העברית, יליד יפו, והוא פעל שם זמן רב בהצלחה גדולה" ("סיפורה", עמ' 175).

[21]  דב הוז - בוגר מחזור א' של ג"ה. מרעיו הקרובים של מ"ש ואחותו רבקה, ולימים - אישהּ. ככל הנראה מדובר במכתבו מ-17.3.1916, המובא להלן במכתב 4 הע' 3.

[22]  כמה מבוגרות הגימנסיה הרצליה "ובראשן רבקה שרתוק (הוז), בתיה שטרן (ייבין) וסגולה בקמן (רזילי) פתחו [בת"א] בי"ס לילדים תימנים והתמסרו לו בכל חום לבן" (סיפורה, עמ' 175). להוראה בבי"ס זה נרתמו - עד גיוסם - כמה מבוגרי ג"ה כדב הוז ושמואל ייבין (גרא, עמ' 111). מצוקות המלחמה פגעו בעיקר בשכבות דלות-האמצעים, הארוחות שקיבלו התלמידים התימנים בבי"ס זה הצילו לא אחד מהם ממוות ברעב (ר' יעקב גורן, דב הוז – ביוגרפיה [בהכנה]).

[23]   מ"ש, זרובבל חביב (ר' נצ"ב) ועקיבא גינזבורג בתקופת הלימודים בקושטא ב-1914.

[24]  קרוב לוודאי ישראל בלקינד, איש ביל"ו, מייסד ביה"ס שפיה ליתומי פרעות קישינב.

[25]  היום בוּרסה. לעיר זו שבמערב אנטוליה, בירת הממלכה העותמאנית הראשונה (כ-80 ק"מ מדרום-מזרח לקושטא), הגלו השלטונות התורכים כמה ממגורשי הארץ החל מ-22.3,1915.

[26]  הכוונה לציור המופת "גלות" של הצייר שמואל הירשנברג (1865- 1908), שנפוץ באותם ימים כגלויה, ובו ביקש מ"ש לרמז לגלותו מרצון של י' כהן בצרפת. לימים, במכתב מ-27.4.1917 מפ"ת למ"ש בקושטא, תיארה רבקה במפורט את גירוש ת"א והעירה: "האם אנו בני הארץ, הקשורים לקרקע והחושבים את חיינו קשורים למקום מגורינו, ארץ מולדתנו או ארץ עמלנו, או הננו רק יהודים, יהודים גלותיים, יהודים נצחיים עם מטה הנדודים, הקומקום והתרמיל בידנו. זוכר אתה את התמונה של הירשנברג? גלות!" (אמ"ש; גרא, עמ' 184).

[27]  רווחו שמועות-שווא שמת.

 

העתקת קישור