[1]  ייתכן שהמכתב לאליהו גולומב (מס' 25) הוא המכתב "לחברים". המכתב "לדמשק" המאוזכר במכתבים 27 ו-33, לא נשתמר.

[2]  מ"ש סיים אימוניו מקץ כ-5 חודשים, אפשר שהודות להכוונתו לשמש תורגמן, ור' להלן.

[3]  המילים "אם אין ראש חמור" נמחקו בידי הכותב במתיחת קו.

[4]  בשל נוכחות קצינים גרמנים ביחידות עותמאניות ולידן בכל החזיתות.

[5]  אמו של מ"ש דחקה בו ללמוד גרמנית בג"ה אף שמקצוע זה לא היה חובה, והוא נעתר לה. מכאן ידיעתו הבסיסית בשפה זו.

[6]  סוריה לא נחשבה לחוץ-לארץ והייתה מקום השירות הקרוב ביותר לא"י, שאיננו חזית. ר' מכתב 15, הע' 2.

[7]  "הצאן": המגויסים האי"ים, שנועדו לאימוני קצונה, חוילו ונשלחו לקושטא קבוצות קבוצות. מספרן המדויק ומספר אנשי כל אחת מהן אינם מחוורים. קבוצה אחת - הראשונה - נשלחה לביה"ס שבבעל-בק וסיימה אימוניה שם. אחריה הגיע תורו של מ"ש להישלח יחיד לקושטא. בקבוצה הבאה היו 2 בוגרי מחזור א' של ג"ה (הוז, בית-לחמי) ובוגר מחזור ב' (שמואל ייבין), וכן בוגרי ותלמידי הסמינרים למורים הירושלמים וכמה בחורי ישיבה מירושלים. ממכתבו של ד"ה לאליהו גולומב מ-11.9.1916, שנכתב לאחר מעשה, כדוח מסכם, אנו למדים על שתי קבוצות נוספות: "וכמו מכות נוראות הלמוני אח"כ שתי הקבוצות הבאות של בני [השנים] 13 [3] ו-14[3] [כלומר בני 18 ו-17-שנה]". בין המגויסים היו גם צעירים מבני 17, ולפיכך אפשר שהגיעה לקושטא קבוצה נוספת, ואולי אליה כיווֵן מ"ש באומרו ""תמול בא 'הדואר' האחרון מיפו" (במכתב 27 מ-23.6.1916): אפשר, שזו הקבוצה שיצאה מדמשק לקושטא ב-31.5.1916 (מב"ה, עמ' 309). מכל מקום, כל הקבוצות הללו נשלחו לאימוני קצונה בקושטא במאי 1916, ולהוציא מ"ש התאמנו כל אנשיהן במחזור אחד.

[8]  סדרת האימונים הורכבה מ-4 שלבים, שנמשכו כל אחד למעלה מחודש והתקיימו בעיירות סמוכות לחוף האסייני של ים השיש (באזור מול איי הנסיכים). לעיל דיווח מ"ש ש"זמן הלימוד הוא לא 6 כי אם 9 חודשים לכה"פ", אך דומה שאימוני מחזורו נמשכו 5-6 חודשים ואילו אלה של הבאים בעקבותיו - 8 חודשים לפחות.

[9]  הכינוי "ילדים" (או "קטנים"), שנזקקו לו מ"ש וד"ה במכתביהם, חל כללית על הצעירים מהם, ולאו-דווקא על הצעירים ביותר, שהיו בני 16. לפי "תצלום ה-48" (מובא בעמ' 160), היו בין "הילדים" תלמידי מחזורים ד'-ח' של ג"ה (ממחזור ח' זוהה אחד בלבד), שגויסו בטרם סיימו לימודיהם. אולם רבים, אולי אפילו רוב תלמידי מחזורים אלה, לא התגייסו כלל אלא נפדו בכופר או השתמטו (בארכיון ג"ה מצויות כמה פניות של הורים אל הנהלת המוסד בבקשה לסייע להם בתשלום כופר עבור בניהם). ההיסטוריון שמעון רובינשטיין העלה טענה, שכמה מבין המגויסים שלא נפדו, נמנו עם התלמידים שנשלחו מרוסיה ע"י הוריהם ללמוד בג"ה: לאלה לא נמצא דואג, ולדעתו הפקירה אותם הנהלת ג"ה לגיוס, בגוננה באופן זה על האחרים (רובינשטיין, ואעפ"כ, עמ' 48-49). מב"ה מאיר כלשהו פרשה זו, אבל עדיין היא בצריך-עיון (ר' מב"ה, תרשומת ל-19.4.1916, עמ' 274-275; וכן: "אומנם הסכלנו מאוד שהסכמנו להכניס גם את הילדים הגדולים אל תחת הנתינות העותמאנית. אנו היינו צריכים להתעתמן לבדנו, אבל לא את הילדים, שעור מעט יבגרו ושאפשר היה לפחד פן תקרא אותם הממשלה לעבודת הצבא. [---] לא הייתה לנו רשות לסכן את נפש הילדים, בפרט את הילדים שאין הוריהם פה": שם, 25.4.1916, עמ' 284-285 ור' מ"ש על "עניין ההתעתמנות הלא-חוקית של ילדים אלה בלי ידיעת הוריהם" במכתבים 37 הע' 11; 51 הע' 16), גרא מאיר פרשה זו בכיוון אחר: "כאן נעשה מעשה מחפיר. השלטונות הטילו על תושבי ירושלים היהודים מכסת גיוס, בני העשירים נפדו בכסף ובמקומם נשלחו בני דלת העם, נערים כה צעירים" (עמ' 140).

בהקשר זה מאלף הקטע הבא מיומנו של מב"ה, שבנו דוד, בוגר מחזור ד' של ג"ה, יצא לקושטא עם חבורת מגויסים ב-6.6.16:

"כמו פצע בלבבי כן אני מתהלך ומכתב דוד בני בכיסי. מה יהיה, מה לעשות ולהצילו מידי גורלו? אני דואג כל היום וכל הלילה ומאומה אינני עושה להציל את הנער. הלא טוב מגורלי גורל אלה ההורים היושבים ברוסיה ואינם יודעים ואינם דואגים, ואולי גם הם בטוחים בעסקני הציבור שבארץ, שהם בוודאי שומרים על ילדיהם מכל לכד. ואנחנו מה? דואג אני לבני, לדוד, ותיכף תוקפתני הדאגה ליתר הילדים, אלה הילדים שהוריהם עזבום והם עזובים בקושטא, ואין להם גם לפני מי לשפוך את שיחם ואת רוחם המר, אין להם גם למי לכתוב. זה שבוע ואני עוד לא אחזתי באמצעים להציל את בני ורק תלגרפתי לקושטא לתת כסף על ידו כמה שנחוץ. ואני חושב: הן אם אציל את בני-אני, מה יהיה עם הנותרים, עם העזובים והגלמודים? ומאידך גיסא: מה ייתן ומה יוסיף להם ומה יקל גורלם אם גם דוד בני יסבול? הלא טוב להציל את מה שאפשר, את מי שאפשר, למעט ולהקטין את האסון עד כמה שהיד מגעת. נצילה מראש את היותר קרובים לנו - אחר-כן נחשוב נא על דבר הנותרים. תציל ותחשוב משפחת שרתוק על-דבר משה, משפחת הוז על אודות בנה, תשתדל, ייבין ידאג לבנו - ואני לדוד, והאם טוב יהיה לנותרים אם גם בנינו אלה יהיו ביניהם? בפרט שאין הם כולם יחד וכבר הם נחלקים, מפוזרים ומפוררים, בין פרקי-חיל שונים. מה לעשות, מה לעשות? לילה ויום הדאגה אוכלת אותי כעש בלי הרף, בלי הרף... (9.10.1916, עמ' 365).

כפי שכבר צוין, הבן דוד גרס אחרת:

"אחת הדרכים להתחמק הייתה תשלום כופר במטבעות זהב או ניצול קשרים לשוחד למען קבלת עיסוק כלשהו המקנה שחרור מגיוס [ה"וסיקה"]. אפשרויות אלה היו בתחום יכולתה של משפחתי. למרבית חברי בגימנסיה, המנותקים ממשפחותיהם שברוסיה, לא הייתה אפשרות כזאת. בחרתי להיות איתם וללכת באשר ילכו (עת לספר, עמ' 323-324).

ר' עוד על "הילדים" במכתבים 25, 37, 51.

[10]  אליהו ברלין - איש ציבור. ממייסדי אחוזת-בית וג"ה.

[11]  אור נוסף על פרשת הכופר שופך ר' ליכטהיים ביומנו (עמ' 417):

"הממשלה התורכית נתנה את הזכות למתעתמנים בא"י, שלא ישרתו בצבא בשנה הראשונה להתאזרחותם, אבל אותה שנה חלפה והם היו חייבים להתגייס, או - לפי הזכות המיוחדת שניתנה לשאינם מוסלמים - לשלם כופר נפש. כופר זה כבר נקב חור גדול בצרור כספנו, שכן אנוסים היינו לשם החזקת חווֹתינו וקיומן לשחרר מספר פועלים מן העובדים השונים, שתחילה היו פטורים מן הצבא, כגון המורים. וכן לא הורשו עוד חייבי הגיוס הצעירים להיפדות בכופר.

[12]  דוד ילין, מנהל הסמינר למורים בירושלים, כתב לליכטהיים בקיץ 1916: "[---] הנני מבקש אותך אפוא שתתעניין בהם ותקבל אותם בלבביות ותפעיל השפעתך לטובתם [---] יהיה זה מעשה רב אם  תימצא אפשרות להעניק להם תמיכה חודשית לצורכיהם הדחופים ביותר. [---]" (מרקוביצקי, עמ' 78, מצטט מכתבי ד' ילין, ה', "אגרות", ראובן מס, תשל"ו). "בספטמבר 1916 יסד ליכטהיים קרן תמיכה במגויסים הארצישראליים, ככל הנראה גם בהשפעת עסקנים בארץ [---] בפגישותיו השבועיות עם הצוערים או עם נציגיהם נתן להם ליכטהיים את דמי כיס (1 לי"ש לחניך חודש)"  (מרקוביצקי, שם).

[13]  "התנאים היו ברבריים: זוהמה, דוחק, מחסור, גידופים ומכות" (בן-אלול, "דבר השבוע", 10.12.1953).

[14]  המרחק היה חודש ימים, כעדותו של מ"ש במכתב 21 ובכמה מעוקביו.

[15]  התעכבות המברק ששלח מ"ש מתחנת טרסוס, בשפלת אדנה, וטעותו בחילופי בוזנטי תחת בוסטנג'י במכתב מ-4.6.1916 (מס' 20), הטילו את המשפחה למבוכה (ר' מכתבים 23, 27, 28).

[16]  הכוונה למשפטים שמתרמזת מהם סכנת חיים למסיימי ביה"ס לקצינים משיוצבו בחזיתות השונות, שראוי היה לרככם כדי למנוע דאגה מן האם.