[1]  מכתב 20 מ-4.6.1916.

[2]  שר המלחמה העותמאני מ-1913 (ר' נצ"ב).

[3]  שנת 314 היא 1897, וילידיה בני 18.

[4]  על העקירה מבעל-בק לקושטא.

[5]  מכתבים 9 - 11 לעיל.

[6]  המורה לתורכית בג"ה, שבו נועצו מקבלי המכתב (ר' מכתב 1).

[7]  משה נימרק - בוגר מחזור ה' של ג"ה.

[8]  קרוב לוודאי שקריאה זו, שמקורה לא נתחוור, נשמעה מפי דמות היסטורית רוסית או באה בשיר של אחד ממשוררי רוסיה.

[9]  החיילים הבוגרים יותר, ובראשם מ"ש ודב הוז, חשו אחריות אישית עמוקה למצבם הרוחני והמוסרי של עמיתיהם הצעירים, "הילדים". אחד מ"ילדים" אלה, תלמיד מחזור ו' של ג"ה, כתב בזיכרונותיו:

"מ"ש, שבא זמן מה לפנינו והקביל את פנינו, ודב הוז, אשר היה איתנו כל הזמן, השתדלו לעודד את הרוחות, לטפח בנו את הרגשת הקשר עם היישוב ואת רגש הכבוד העצמי, האנושי-לאומי. הייתה בנו תוחלת סתמית לעתיד מעורפל ולרבים מאיתנו שימשה הדוגמה האישית של שני החברים האלה בהתנהגותם, שיחותיהם וחברותם, תריס בפני התנוונות ושקיעה" (שריב, עמ' 6).

על מ"ש העיד גם חברו זרובבל חביב:

"בתוך החבורה המיוחדת הזו [של החיילים הא"יים], שהחזיקה מיטב הבחורים של אז, תפס את המקום המרכזי משה בכישרונותיו ובידיעתו את הלשון [התורכית], ובעיקר ברמתו הלאומית ויכולת השפעתו על אחרים. ייתכן שהרבה מן המגויסים לא היו מחזיקים מעמד אילולא הוא שעודדם ומנע מהם את הניסיון לא להשלים את המלאכה עד עת קץ" (במכתב ליעקב שרת, 13.8.75. אמ"ש).

דב הוז, אשר שלא כמ"ש שהה במחיצתם הקרובה של הצעירים, דיווח לאליהו גולומב:

"עתה אכתוב לך על הגימנזאים והסמינראים. הננו חיים יחד ביום ובלילה. [---] והרי [זו] האפשרות הכי טובה להכיר אנשים. [---] בנפש ריקה חונן הרוב, כפי הנראה, מלכתחילה, ובקַטְנוּת הנפש זכו כאן. תנאי החיים מקלקלים. הלחם הניתן אינו מספיק [---] יש אשר כיכרות רבים נשברים ומתפותתים. לוּ ראית באיזו קטנוּת רבים על השאלה מי יקבל את הפתותים. לוּ ראית באיזה עיניים מביט כל אחד אם חברו פורס לחם משלו. [---] לוּ ראית, כי אז ידעת מה הנפילה המוסרית שנפלו כאן ילדינו. [---] יש אפילו חששות לגניבת לחם, לעניינים לא חלקים לגבי כסף וכו'. [---] בשביל לשמור 10 רגעים פחות מעתיקים את השעונים, משקרים, מרמים וכו'. [---] לו ראית כיצד קלקלו רבים מאיתם את הנשק שקיבלו. [---] על שאלות לאומיות שונות - ריקנות גמורה וחוסר כל דעה קבועה. [---] בוא הילדים הטיל עלי כאילו איזה עול. צריך היה לדאוג לילדים בהרבה מובנים: להקל עליהם את החיים ע"י עצות שונות, מו"מ עם פקידיהם ועוד. צריך היה לדאוג למצבם החומרי והרוחני. החומרי - להספקת כספים, בגדים ושאר כספים ע"י ליכטהיים ושאר עסקנים. הרוחני - לשמור על ילדינו באטמוספירה של קושטא [---] (במכתב מארנקוי, 11.9.1916. אמ"ש; גרא, עמ' 140, 141).

אשבל רשם בנושא זה בזיכרונותיו:

"קציני גדודינו כבר ציינו לשבח את העובדה שלא היו בינינו שתיינים, אף כי לא היינו מושלמים, ומכל החלאה של האחרים כמעט היינו נקיים. אין לומר כי כולם, במאה אחוזים, היו נקיים כמלאכי השרת. ואכן גם אלה ניכרו כעבור זמן (עמ' 76).

[10]  נראה שהכוונה לאחוז מסוים של נחשלים וכושלים.

[11]  מימי לימודי המשפטים בקושטא.

[12]  על אירוח החיילים האי"ים בבתי יהודים מקומיים העיר אשבל:

"השכר שהיינו מקבלים בצבא כמועמדים לקצינות לא הספיק אף לצרכים הכרחיים ביותר, הקשורים עם מזון שהיינו מקבלים במנה זעומה. היו בינינו שהיו מתארחים אצל מכרים, פעם אצל זה ופעם אצל אחרים (אף כי ידענו מה גדולה המצוקה של האזרחים)" (עמ' 67).

להרחבה בנושא האירוח ר' מכתב 38, הע' 3.

[13]  "משה, דוד [בית-לחמי] שמואל [ייבין] ואנכי היינו נכנסים אל ליכטהיים, היינו מספרים על הנעשה בקרבנו [---] באופן כזה החל הוא להביט עלינו כעל באי כוח הגימנסאים ואולי גם של כל החיילים שלנו[---]" (ד"ה, שם); ריכרד ליכטהיים כתב ביומנו:

"דיברתי עד עתה עם גבירצמן ועם שרתוק. האחרון נמצא כבר בביה"ס הצבאי, המלא כולו. ההיגיינה והאשפוז גרועים. מחוסר מיטות ומזרונים מוכרחים לשכב על הארץ, אבל בדרך כלל הוא מוצא את הדבר לאפשרי לשאתו. והשירות הצבאי דורש כמובן מאמץ רב. בהמשך הימים קבעתי שעה של שיחה במלון היהודי רובין, שבה נפגשתי בכל שלהי שבוע עם אותם הבחורים הצעירים מן הארץ. לרבים מהם העברתי מכתבים להורים באירופה והשמחה הייתה גדולה כשקיבלו על-ידי בדרך ברלין וקופנהגן, מרוסיה או מארצות אחרות, בשורות וידיעות ולעיתים גם כסף מאת קרוביהם" (ליכטהיים, עמ' 417).

[14]  אוֹבֶרְסְטְלוֹיטְנַנְט (סא"ל) רַבֶּה. נקרא "רַבֶּה בֵּי".

[15]  ר' מכתב 25 הע' 7.

[16]  צילה פיינברג-שוהם - בוגרת מחזור א' של ג"ה. הלכה לפני פרוץ המלחמה ללמוד באוניברסיטת ברלין (ר' נצ"ב)

[17]  נעמן ברמן - בוגר מחזור א' 'של ג"ה. ידיד ורע לאליהו גולומב (שניהם ילידי העיר וולקוביסק). חבר "ההסתדרות המצומצמת", אך פרש ב-1914 והלך ללמוד מקצועות יהדות בגרמניה, ושם חלה ומת ב-1918 (ר' נצ"ב). א"ג כתב עליו לרבקה ב-4.10.1918: כמה מוזרים לפעמים דרכי הגורל. אנו, אשר הפקרנו את עצמנו למלחמה, נשארנו מחוץ למלחמה ולפגעיה, ושם, בקניגסברג, מת חברנו אשר גם לא חלם על המוות, אשר שאף לחיות ולא למות בעד האידיאלים שלנו, מת ברמן העליז, חובב החיים" (חביון, עמ' 144).

[18]  עד כאן לשונו.

[19]  משפחות גבירצמן ושרתוק דרו בנווה-שלום, יפו, באותו בית. בעדותה ב-1996 לעורך סיפרה רבקה גבירצמן, בת 97, אחות משה ג', כי כשהייתה אמה האלמנה מכה את ילדיה השובבים, היו אלה מוצאים מפלט בדירת השרתוקים. גאולה שרתוק, צעירת ילדי פניה ויעקב, ורבקה גבירצמן התרועעו והיו חברות קרובות.

[20]  ממתק מזרחי.