בוסטנג'י, [8.6.1916]

רבקה!

 

אני לא כתבתי הפעם לאיש. בקשי את סליחת הכל. המכתב אליכם תפש יותר מדי זמן. עוד תהיינה הזדמנויות, ועל-כן יחכו.[1]

 בנוגע לתמונות.[2] תשלחי לבהרב, לעקיבא [גינצבורג] וליעקב [כבשנה]. לבן-יהודה[3] - איני רוצה. טעמי ונימוקי עמי, ואם תרצי - תביני. אם חסרות לך תמונות - הזמיני עוד.

 אני בקוצר רוח לבוא החבריא החדשה - לחדשות חיות ולמכתבים. הלא את בוודאי כתבת, אחותי.

 במכתבי כתבתי את כל האמת. אני חושב שכך יותר טוב, אחרת אי אפשר היה שהטון יהא אמיתי. אל תתני לאימא לנפול במרה שחורה, הכל יעבור ויהיה טוב, נקווה לכל הפחות. אני בריא וגם בוֹדְרִי [רוסית: רענן, נמרץ]. זה הרבה מאוד.

 נשיקות לך,

                                               משה

 

שלום לכל, המכירים, למשפחות החבריא, להורי דב, ליצחק לחוה ולשפרה.[4] דב המסכן לא הספיק לכתוב הרבה. חייו דומים לחיי. רק בלימוד יאחר הוא חודש, כי בבואם לא היו כבר מקומות בבולוקים ונאלצו לחכות ויחכו עוד 12 יום עד החילם את הזמן.

מה עם אליהו, גולדזיגר![5] מה עם וולפסון! אולשן[6] בוודאי נוסע?

 

---