נספח 5 | מאמר משה שרת על מפ״ם, עיתון ״דבר״^[1]                                                           24.8.1952

^[2]שיחת רעים במזרע

התבשרנו כי מפלגת הפועלים המאוחדת החליטה לגשת לפעולה בינלאומית כדי לנקות את חברה מרדכי אורן מהעלילות שטפלו עליו השלטונות הצ׳כוסלובקים ולהביא לידי ביטול פסק הדין המרשיע שהוצא נגדו.

מסתבר כי מפ״ם אינה מסתפקת בחנינה שניתנה לאורן על ידי מחיקת שארית תקופת מאסרו. היא שואפת לניצחון הצדק. בהיותה בטוחה - יחד עם כולנו - כי כל ההאשמות בריגול ובחתירה נגד המשטר הקיים בצ׳כוסלובקיה, שהוטחו כלפי אורן, הן שווא ושקר. היא מבקשת להוציא את צידקתו לאור ולמחות את הכתם שהוטל על שמו.

לכאורה הכל שפיר. אבל מתעוררת השאלה אם שקלה מפ״ם את המסקנות המוסריות הסופיות הנובעות מתביעתה; אם נתנה דעתה על גורמי היסוד של עיוות הדין המשווע שנעשה כלפי חברם - עיוות דין שעלה לו בשלילת חרותו לארבע שנים וחצי וגרם לו ולמשפחתו סבל לא יתואר; ואחרון אחרון - אם בדקה את מידת שותפותה-שלה באחריות המוסרית לגורמי יסוד אלה.

בעולם הקומוניסטי התחוללו תהפוכות מדהימות. גיבורים נערצים ומאולהים הפכו בין לילה למפלצות אדם. מי שהוקעו כפושעים נאלחים והומתו מות בוגדים, זוכו וצורפו למניין קדושים מעונים. ראשי שלטון מכריזים קבל עם על חטאם בהפרת ״החוקיות הסוציאליסטית״ ונותנים את הדין בפרישה מתפקידיהם, ואילו יורשיהם עומדים מזועזעים מההתעללות באותה חוקיות ונשבעים לה אמונים. נוכח התמורות המפתיעות הללו, טבעי הדבר כי ייעשה מאמץ מצד מפ״ם לכלול גם את חברם בין הנהנים מחיסול סיטוני זה של פשעים בדויים. תיתי למפ״ם, כי הקו הרישמי באותו עולם הוא עכשיו לבדוק מחדש ולבטל משפטים מבוימים ופסקי דין כוזבים, אבל אין כאן רק השאלה אם גם בתהליך הטיהור ה״חיובי״ הזה יופלה הנאשם הציוני לרעה. העובדה עצמה, כי ייתכנו עיוותי דין כה רבים וכה חמורים בחיקו של משטר, אשר הוא עצמו מוקיעם כעבור זמן, מעוררת בעיה יותר עמוקה. יושר לב ורצינות מדינית מחייבים כאן את מפ״ם לחשבון נוקב קודם כל עם עצמה - בשל זיקתה הרוחנית לאותו משטר בעיצומן של הזוועות המשפטיות ועד היום הזה.

למחרת המסיבה שהשתתפתי בה במזרע, בה נתכנסו חברי הקיבוץ עם מספר אורחים לחוג את שחרור חברם, התפתח ביני לבין מספר אישי ״השומר הצעיר״ ויכוח תוך שיחת רעים ליד שולחן ארוחת הבוקר.

זכורני כי נשאלתי אם יש לי מושג משיטות החקירה הנקוטות בידי הביון הבריטי. אמרתי כי איני בקי בנושא זה, אך אין הדבר מעלה או מוריד בעיני. אני מוכן להניח בוודאות, כי אנשי הביון הבריטי או האמריקני אינם מצדיקי הדור, וקיומו של המונח האנגלי ״שיטות הדרגה השלישית״,^[3] שמשמעותו רחבה וגמישה, יוכיח. מה מזה לגבי העניין הנדון? נניח, נזקקו מוסדות ביון אלה, או חוקרי המשטרה באותן ארצות, לאמצעים בלתי כשירים כדי להביא נאשמים לידי הודיה בפשעים שביצעו או לא ביצעו - גם זו רעה חולה אשר דעת הקהל הדמוקרטית סולדת בה חריפות ומתקוממת נגדה בזעם. אך הנודע אי־פעם באיזו ארץ דמוקרטית על שימוש בעינויים, או באמצעי לחץ וכפייה אחרים, כדי להכריח נאשם להודות במעשה פשע אשר לא עשה? להחתימו על הצהרה כוזבת בה הוא הופך לעד שקר נגד עצמו? מקרה כזה, דומני, טרם נרשם.

כלום דווקא משום יתרון מוסריותם של אנשי הבילוש והחקירה באנגליה, בארצות הברית ובדמוקרטיות אחרות, אין הם נוהגים להשתמש באמצעים פסולים כאלה לשם השגת מטרה ניפסדת זו? חלילה! עניין המוסר האישי של ממלאי התפקידים - או אפילו של השלטון בכללותו - חשוב כשלעצמו, אך מפאת העניין הנדון אינו מעלה ואינו מוריד. כאן פועלים תריסים אחרים בפני ההתעללות באדם ובצדק, הרבה יותר חזקים ובטוחים. כל חוקר וכל בלש באנגליה יודע, כי השר העומד בשלב העליון של סולם שרותו אחראי לכל מעשי פקודיו לפני חבריו בממשלה, ואילו הממשלה כולה אחראית כלפי הפרלמנט ועשויה בכל עת ובכל שעה להיתבע לאחריות על ידי העיתונות, אשר חרות הביטוי הוא סם חייה, ועל ידי ציבור קשוב, ער וקפדני. גם בארצות הברית ניצב אותו סולם ובראשו הנשיא, אשר גם הוא יודע היטב, וכן יודעים כל הכפופים לו, כי אלפי עיניים של עיתונות חופשית בולשות ומפשפשות במעשיהם יום יום, וכי מאחורי עיתונות זו עומדת דעת קהל סוררת ומרדנית, המוכנה תמיד לעשות חשבון צדק עם כל פקידי ממשלה שסרחו ועם הנשיא בעצמו ובכבודו בשל אחריותו העליונה.

*

מה היה המחריד בפרשת אורן? ראשית, ההאשמה הבדויה והמעלילה. שנית, החקירה המתעללת.^[4] שלישית, המשפט המעוות דין. אך פרשה משולשת זו של עוול וכזב לא היתה אלא פרט קטן מכלל גדול, מקרה אחד מרבים. הכל התנהל כאן לפי שיטה קבועה ומגובשת, שנבדקה ונמצאה קולעת למטרתה פעמים אין ספור. משלושת הנגעים שנימנו לעיל הראשון הוא מדיני, ואילו השני והשלישי - ״מינהליים״. מעשיותו של הראשון תלויה ביעילותם של שני האחרונים. בלי ביטחון כי אפשר לנהל חקירות סחטניות באין מכלים דבר, ובלי שליטה גמורה ובלתי מופרעת לחלוטין במנגנון ובהליך המשפטי, למען יהיו מודברים למטרה המדינית - אין טעם לנסח האשמות בדויות אשר פסק הדין המאמת אותן הוא בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה.

והנה, לכל שלטון יש בטבע הדברים כוונות מדיניות. כוונות אלו יכולות להיות נעלות או מגונות. במידה שהן באות לפגוע בפרט, אם אזרח או גר - בגופו, בחרותו, בזכויותיו - מהו התריס בפני התעמרות ועושק? רק סדרים כאלה של מינהל ממלכתי, זאת אומרת, של משטר מדיני, המכוונים למנוע אותם מראש ולעשותם בלתי אפשריים. באין סדרים כאלה מופקר הפרט לתעלולי השלטון. בלעדיהם אין השלטון עצמו מוגן בפגי השתוללות יצריו. לשווא נקווה, כי יצרי הדיכוי והקיפוח לא יתעוררו. לשווא נסמוך על מידותיהם התרומיות ואיכותם האנושית הגבוהה של השליטים. כבר אמר חכם: ״כל שלטון משחית, ואילו שלטון החלטי משחית החלטית״.^[5] דרושים בלמים קבועים ואיתנים. מתחייבת שיטה של מחסומים וסכרים. אפשר לא תמיד יפעלו במלוא היעילות, אולי פעם לא יפעלו כלל, אך בלעדיהם ובלי פיקוח עליהם מופקרת לחלוטין זכות הפרט, משולח כל רסן מעל השרירות ונוצר מצב שהחכם מכל אדם הגדירו במילים ״מקום המשפט שמה הרשע״.^[6]

*

היצגתי אפוא שאלה לאנשי שיחי במזרע: אי הערובה בכל מדינה ומדינה לחקירה הוגנת ואנושית ולמשפט של צדק? האם בחוקים כתובים עלי נייר? או ברמתם המוסרית של אנשי שלטון? או שמא באידיאליזם שדוגל בו משטר? כל אלה, אמרתי, כבודם במקומם, אך תריס בפני רשע ועוול אין בהם. אם אין השלטון יודע כי שיטת חקירה של עינויים ולחץ, התעמרות והתעללות, עשויה להביא לידי שערורייה ציבורית; אם אין השימוש בשיטה זו יכול לשמש נושא לשאילתה מקטרגת בפרלמנט ולמאמר האשמה בעיתונות; אם אין בכלל קיימת באותה ארץ אפשרות של מחאה גלויה, חוקית וחופשית, נגד השלטון; אם אופוזיציה לשלטון היא שם דבר שאין להעלותו על הדעת; אם גם תומכי אותו שלטון אינם רשאים למתוח עליו ביקורת פומבית על דעת עצמם; אם נבצר שם לדרוש חקירה ממשלתית או פרלמנטרית, או להקים ועדה ציבורית לתביעת עלבונו והגנת זכותו של הפרט הנפגע; אם אסור לבקר אסיר בכלאו; אם אין האסיר רשאי להזמין לעצמו עורך דין כרצונו ולהיוועץ עימו ביחידות; אם אין השופט נהנה מעצמאות מוגנת על ידי הפרלמנט ודעת הקהל החופשית; אם התהליך המשפטי כולו מבוים מתחילתו ועד סופו על ידי השלטונות לצורך מדיני - אזי נסתם הגולל על משפט צדק ולשווא נחפש ערובה כלשהי נגד עיוות דין.

המסקנה היתה ברורה: כל מערכת כלי המגן האלה על זכותו של אדם, חרותו וכבודו, לא יכירנה מקומה במשטר של דיקטטורה, ולכן אין ולא תיתכן במשטר הרודנות שום ערובה ממשית כי החקירה לא תשמש אמצעי לסחיטת הודיות כוזבות, והמשפט לא ייהפך להתקלסות בכל מושג ראשוני של יושר וצדק. כל הנרתע מתוצאה מוכרחת זו של משטר הרודנות, אם רצונו להיות ישר עם עצמו, אין לו מנוס משלילת הרודנות מעיקרה. לעומת זה, המחייב ומצדיק את הרודנות, ויהי בכל תום הלב ומתוך כוונות נעלות ביותר, פוקעת זכותו המוסרית להזדעזע ולהתריע על עיוות הדין המשמש בידה מכשיר להשגת מטרותיה ואשר, על כל פנים, אין ביכולתה להימנע ממנו.

זאת אמרתי, או מעין דברים אלה, שכן סטינוגרמה לא נערכה באותה ארוחת בוקר. מסביב לשולחן השתררה דממה. רק חבר אחד אמר - לפי התרשמותי, בשפה רפה: ״ואני בכל זאת מאמין, כי אפשר להבטיח משפט צדק גם בתחומי המשטר ההוא״ אל נא ישית עלי עוון אם אומר, כי הוא היה בעיני טעון רחמים כחולה אשליה חסוך מרפא.

*

בשלב קודם של השיחה הזכיר מישהו את פרשת סקו-ינצטי^[7] כדוגמה לעיוות דין משווע בארצות הברית הדמוקרטית. רבים מאיתנו זוכרים היטב את הפרשה המחפירה והמזעזעת ההיא, שהחרידה המוני אדם ברחבי תבל, ושלפי מיטב הכרתו של הציבור הנאור בארצות הברית עצמה היתה מעשה רצח משפטי. עם כל תהודת ההזדעזעות שפעמה בליבי כאשר קבעתי ב״דבר״^[8] את הכותרת על הוצאת שני הנדונים להורג, ציינתי כי הם לא הוכרחו להודות באשמתם. להיפך, הם הכריזו על סף הגרדום כי הם חפים מפשע והטלגרף נשא את קריאתם עד קצוות עולם. בארצות הברית קמה תנועה ציבורית להצלתם והמחאה נגד המשפט הקטלני הקיפה את הארץ כולה. ואחרי כל הזוועה של עיוות דין קטלני, היתה בו שפיכת דמי נקיים אך לא היתה התעללות בנפשם ורמיסת כבוד אישיותם. יש כל ההבדל שבעולם בין עיוות דין הנעשה למרות קיומם של כל התריסים והמחסומים שהוקמו בפניו, לבין עיוות דין הבא בגלל היעדרם הגמור של כל אלה.

דומני כי הזכרתי באותה שיחה גם את משפט בייליס^[9] - אותה פרשת האימים המתועבת, אשר את ראשיתה חייתי על ספסל בית הספר בתל אביב, ולאחריתה הייתי עד באודסה, לשם נזדמנתי באותו קיץ של ^[10].1913 גורלה של יהדות רוסיה, כחמישה מיליונים אז - ולא רק שלה בלבד - פירפר כאילו בין כבוד וקלון, בין חיים ומוות, כשהוא תלוי במוצא פיו של כל אחד ואחד משנים-עשר המושבעים, אנשים רוסים פשוטים, שישבו אז כיסאות למשפט^[11] בקייב.

אבל הללו היו חופשים להצביע לפי מצפונם או כראות עינם, ואכן ההכרעה לחסד ולא לשבט נפלה ברוב של קול אחד בלבד. כוחות השחור של השלטון הצארי השקיעו מרץ עצום וערמימות שטנית בארגון עדויות הקטגוריה ובהמצאת הוכחות מרשיעות, אבל בייליס לא נשבר. הוא לא נאנס להודות, הוא עמד וזעק באוזני כל, במשפט פומבי, כי הוא ועמו נקיים מהעלילה האיומה. גם כאן נשא הטלגרף את זעקתו מתוך אולם בית הדין עד אפסי ארץ. להגנתו נחלצו מאורות הפרקליטות הרוסית, יהודים ולא־יהודים, אשר פרשת הסנגוריה המזהירה שלהם עשתה רושם כביר על דעת הקהל הנאורה ברוסיה ובעולם. הציבוריות הרוסית המתקדמת כולה הוקיעה את מזימת השלטון ועמדה לימין הנאשם.

אפשר, כמובן, לטעון כי הדוגמה של משפט בייליס אינה תופסת כלל [לגבי משפט אורן], באשר כל עניין עלילת הדם הוא עכשיו נחלת בלהות העבר, ואין להעלותו כלל על הדעת במשטר ברית המועצות. מותר להניח זאת. ברור, כי עם כל נסיגותיה צועדת ההיסטוריה קדימה מכמה בחינות. אבל אנו עוסקים כאן בבירור סוגייה מסוימת, והיא: היש או אין במשטר רודני־טוטליטרי מחסום ממשי כלשהו בפני ההתעמרות בפרט, להיותו קורבן אין-אונים בידי שלטון עריץ? ונניח, יש לנו עניין עם ״עריצות נאורה״ - היש אז ביטחון כלשהו, כי השלטון לא יצא לתרבות רעה באין עליו מורא של דעת קהל חופשית?

הניסיון המובהק מוכיח, כי אין ביטחון כזה. מי שיכפור בהסתמכות על משפט בייליס, יוזמן להשוות - מבחינת ההגנה על הנאשם והשמירה על כבודו - את משפטי המהפכנים בימי הצאר עם משפטי קורבנותיו של סטלין, או אפילו עם ״משפט״ בריה אחרי מות סטלין.^[12] רק שוטה או נוכל יראה בהסתמכויות אלו לימוד זכות כלשהו על המשטר הצארי בכללותו, משטר שהיה עקוב מדם יהודי ומושתת על דיכוי המוני עם. אבל כל הקללה והדראון שהדביק משפט ההיסטוריה בשלטון שושלת המלוכה הרומנובית ברוסיה עד ^[13],1917 אינם יכולים בשום פנים לשמש הצדקה או המתקה לעוון קיומו של משטר השולל את חרות הציבור והפרט על סף שנת 1957.

והנה יש אומרים כי השנה חלו בעולם הסובייטי שינויים ניכרים, שבאו להבטיח יתר חופש לפרט ולבלום במידת־מה את השרירות המינהלית, וכי תנופת השינויים האלה עודנה בעיצומה ומי יודע עד היכן תגיע. מתעוררת השאלה אם אלה שינויי דרגה או מהות, אם זהו מעבר מהיעדר גמור של חופש למשטר של חופש ״מקוצב״ במנות של צנע, אשר השלטון המרכזי העליון מעניק במחושב ובתכלית החיסכון, ואם כן הדבר, האם קיצוב מדוקדק זה הוא סופו של תהליך, או זהו באמת שלב ביניים לקראת משטר של ״שוק חופשי״ בהנאה ממצרך חיוני וראשוני זה אשר ״חרות האדם״ שמו. עולות על הדעת סברות מסוימות בתשובה לשאלות אלו, אך מוטב לא להתנבא. ברור, מכל מקום, כי לעת עתה לא חל שום שינוי במיבנה המשטר וביסודות אופיו. הדעת נותנת, כי הפה שהתיר אתמול יכול להיות מחר גם הפה שיאסור, וכי עוולות שתוקנו, במידה שהיה להן תיקון, יכולות להישנות ואף להחמיר. יהי אשר יהיה בעתיד, אבל לפי שעה, ולסיומה המאוחר של אותה שיחה, מותר לקבוע כמה הנחות כלליות:

ראשית, חרות האדם, אם פרט או ציבור, ככל יתר זכויות היסוד שלו לקיום, לביטחון, לכבוד, למשפט צדק, אינה ניתנת לקיצוב. על כל אלו חלים ממילא חוקים וכללי נוהג דפוסים והסדרים אלה, לבל יהיו לפלסתר וייהפכו לרועץ לשוויון ולצדק, חייבים להיות נושא להכרעתה של החברה הדמוקרטית ולא לשרירות ליבו של שלטון רודני.

שנית, כל דיקטטורה, אם של יחיד או של כת, בכלל זה רודנות מפלגה אחת באומה כולה, שפירושה למעשה רודנות יחיד או קבוצה קטנה במפלגה ובמדינה כאחד, סותרת, על ידי עצם קיומה וההיגיון הבלתי נמנע של התפתחות פעולתה, כל אפשרות של הבטחת כבוד האדם וחרותו.

שלישית, מי שדוגל ברודנות, ובו בזמן קובל על תוצאותיה הממאירות, מסתבך בסתירה ללא פתרון: עליו להחליט אחת ולתמיד אם שכר הרודנות, שלדעתו יש לה שליחות נעלה, גם כשאין לדעת אם ומתי תתמלא, יוצא בהפסד החרות והצדק לאלתר ולאורך ימים - או לא. במילים אחרות, הברירה לפניו היא או לשלול את המשטר הרודני ללא כל דיחוי וסיג - או לוותר על אותם נכסי רוח וערכי מוסר ויחסי אדם שאין להם תקומה באקלימה של דיקטטורה.

*

ובדברים יותר מפורשים: תהליך התרת הרצועה המשטרית בעולם הסובייטי או שיביא בסופו לידי חרות הביטוי האישי והארגון החברתי והמדיני, זאת אומרת לידי חופש ביקורת השלטון, חופש הקמת אופוזיציה לשלטון, חופש היצירה הרוחנית, המדעית והאמנותית, חופש הקשר העצמאי והישיר עם חוץ לארץ ועוד כהנה - כי אז יהיה זה חיסולה וסופה של הרודנות, אשר עם היעלמה יובטחו ממילא גם כבוד האדם וזכויותיו היסודיות, ובכלל זה עצמאות בית הדין והפעלת חרות דעת הקהל להגנת משפט הצדק - או שלא יגיע תהליך זה לידי ערעור יסודותיו של המערך המדיני הקיים, כי אז משטר הדיקטטורה בעינו יעמוד, לא תקום שום מפלגה זולת מפלגת השלטון, אשר ממילא תישאר אז כפופה לצמרתה המצומצמת, וכמקודם לא תהיה שום תקווה לחרות הפרט ולהגנת כבודו וזכויותיו מפני שרירות השלטון המרכזי הכל יכול.

הזכות והחרות לחלוק זוהי תמצית הדמוקרטיה. זכות וחרות אלו או שהן קיימות ועומדות כדברים המובנים מאליהם, או אינן בנמצא כלל.

אין זה מוסרי והוגן לדחות את ההכרעה לגבי חיוב הדיקטטורה, אי-שלילתה, עד שיתברר איך ייפול דבר בעולם הסובייטי: והיה אם אומנם תתחסל הדיקטטורה - סיכוי הנראה עכשיו מפוקפק ומוקשה ביותר - אפשר יהיה לעלוז לקבורתה ולהצטרף לגינוייה בדיעבד. אך אם תחזיק מעמד ואף תתאושש, חובה תהיה להוסיף ולראות בה אמצעי המקודש על ידי המטרה עד סוף כל הדורות. ניסיון כזה לפסוח על שתי סעיפי הזמן, ולדחות את נקיטת העמדה עד לאחר מעשה, עדות הוא למורך לב רוחני ולאוזלת יד אידיאולוגית.

חברי מפ״ם שהזדעזעו מהעוול שעולל משטר הרודנות לחברם, והתריעו עליו בפומבי, ועם זה לא עצרו כוח לעקור מליבם ומתוכנית מפלגתם את פולחן הדיקטטורה, נדונו להתבוסס אין-אונים במבוכתם ולהתרוצץ חסרי ישע בין שתי קצוות.

חברי מפ״ם, המגלים נאמנות ציונית ואומץ לב בהכרזה עליה גם בנסיבות לא קלות לדידם, עומדים בפני מיבחן העקיבות עד הסוף בתפיסתם המדינית- חברתית כולה.

ואל נא ינסה מישהו במפ״ם להציג את עניין אורן כפרט העקור מן המיכלול, כמשהו ארעי ויוצא דופן, שאינו מעיד כלל על השיטה והמשטר. כבר נאמר, כי לא היה זה אלא פרט מכלל. ועל כל פנים, הן זאת מודעת כי אגל מים זעיר משקף עולם ומלואו, ומלומד חרוץ יש לאל ידו לשחזר שלד שלם לפי עצם אחת.

אם חמת זעמם של חברי מפ״ם על עיוות דינו של אורן הוא לדידם עניין רציני ועמוק, עליהם לעשות מאמץ ולהשתחרר ממיקסם השווא של הדיקטטורה, ומקבלת דין סמכותו המוסרית של השלטון הרודני. מסורת ניפסדת זו מסרסת את נפש תנועתם ודנה את כושר יצירתם הרוחנית לשידפון. דומה, כי התכחשותה עזת המצח של התנועה הקומוניסטית עצמה לערכים ולאישים שהיו מקודשים לדידה אך תמול־שלשום, ואשר להם כרעה ברך גם מפ״ם בנאמנות עיוורת ובדבקות קהה של גרי צדק, משחררת את מפ״ם מכל חובה מוסרית ויחס רציני כלפיה. תנועה המסוגלת לכבד את חסידיה בתגליות מפתיעות כאלו, העושות כל יציבות ועקיבות אידיאולוגית לצחוק, פוסלת את עצמה ממילא להנהגה ולסמכות רוחנית.

לעומת זה, אם לגבי מפ״ם מהווה תורת הרודנות אמת קדושה ועיקרון בל־יימוט, אשר כל הכופר בהם חייב פרת, מה לה כי נזעקה על כבוד חברם אשר הועלה קורבן על אותו מזבח עצמו, שמפלגתו כולה סוגדת לפניו?

חסידים חייבים להקריב קורבנות למען רביהם. אפשר אומנם לאחל הצלחה למאמץ שנוזם עכשיו לנקות את שמו של אורן תוך הנאה מהנחשול הכללי של חזרות בתשובה ומירוק עוונות. אי־אפשר יהיה לראות בהצלחה זו - אם תבוא - פתרון לבעיה המוסרית שהועמדה בפניה מפ״ם. לעת עתה היא לא גילתה שום נכונות או יכולת לרדת לשורש הבעיה. האם מפני היות השורש כה עמוק ומר? ספק אם יש חטא פחות מכובד בחיי ציבור מחוסר עוז רוח להסיק מסקנות.^[14]