נספח 4 | אריה גלבלום - כתבה עיתונאית[1]
25.7.1952
מסעו של שר חוץ ישראלי
ב-21
למאי נחת מר משה שרת בשדה התעופה של ניו יורק. לא היה כל הפסק למנוחה בין עבודתו
היומיומית בישראל לצאתו למסע, אשר אפשר היה לדעת מראש כי לא יהיה מסע תענוגות.
פניו אמרו זאת בבואו. מיד יצא לוושינגטון לסקירת עניינים עם השגרירות - ישיבות
ודיונים.
כעבור יומיים - טיסה לשיקגו, לוועידה
העונתית של המגבית היהודית המאוחדת. המדינה כבר איננה חידוש. את שר החוץ שלנו כבר
ראו ושמעו, ואף על פי כן, שוב זורמים נציגי הקהילות ממרחקים לשיקגו. ההמחאות
נערמות והולכות ולאחר נאום בו נותן שרת לנוכחים תמונה שוטפת מהמדינה בדרך לעתידה,
נמסרים כ-13
מיליון דולר.
אחד הדברים הפיקנטיים היחידים במסע
המייגע והחדגוני מתרחש בשיקגו. משלחת של כת הבהאים מופיעה ובייראת כבוד מודה לשר
חוץ יהודי על היחס שמדינתו מגלה כלפי המיעוט הבהאי בישראל. מי זה ידע שמיליון וחצי
בהאים מאורגנים חיים בארצות הברית? הם מזמינים את שר החוץ הישראלי לבקר במקדשם, אך
לכך כבר אין פנאי. יש להיפגש עם קבוצות יהודי המקום, יש לעמוד על קווי ההתפתחות של
המגבית לקראת השנה הבאה, וכך פגישות וישיבות עד שעות מאוחרות, עד הרגע האחרון.
מן המגבית - למילווה. באספות המגבית
מזכיר השר לחיוב את המילווה, ובאספות המילווה - את המגבית. שכל ישר זה מביא השר
לתפקידו הכפול והוא מנסה - בניגוד לכמה שקדמו לו - להשרות אווירה טובה.
משיקגו לפילדלפיה למען המילווה, ואף
לא כדי להופיע לפני המונים. הטיסה לא נערכה אלא לשם פגישה עם עשרים ושמונה איש.
אלא שמכמה בחינות תלוי הרבה יותר בפגישה כזאת מאשר בפגישה עם המונים. יהודים רבים,
ודווקא מבעלי העמדה והיכולת - הכספית, החברתית והפוליטית - לא נרכשו עדיין לשום
עניין ציוני וישראלי. בביתו המופז של עורך העיתון היומי המקומי הגדול נפגש שרת
לשיחה אינטימית עם שלוש עשרות יהודים כאלה. 100 אלף הדולר שנאספו במקום חשובים הרבה פחות מהבטחת אנשים אלה להעמיד
את עצמם לרשות הפעולה.
אחר פגישה זאת, וארוחת ערב, והתרכזות
במאמץ לשכנע ולחדור עמוק אי שם לנקודה היהודית של אנשים ״קשים ומנוסי חיים״ אלה -
אספה פומבית למען המילווה, ישיבה תוך המהלך הטקסי של נאומי אחרים, ואחר כך -
העצמי.
היגיון גיאוגרפי לא היה בתוכנית מסעו
של השר. אם ביום הקודם טס משיקגו לפילדלפיה, הרי עתה חזר וטס מפילדלפיה לשיקגו כדי
לצאת ממנה מיד במכונית לסאותבנד שבאינדיאנה, מקום שאפשר להניח כי שום ישראלי לא
שמע עליו מעולם, וקרוב לוודאי שגם שר החוץ עצמו לא ידע היכן מקומו על כדור הארץ.
אבל בסאותבנד יש שמונה אלפים יהודים וגם אליהם צריך לבוא עם דבר הבשורה וגם את
עזרתם צריך לגייס בשעת מצוקתה הזועקת של המדינה. ראש העיר מקדם את מר שרת במפתח
הסמלי של העיר, ומוסיף כי ״זה לנו שר החוץ הראשון המבקר בעירנו״. יהודי המקום
שבעים נחת כאשר משיב שר החוץ של המדינה היהודית ש״הנה הגענו לימים שבהם יכול אני
בשם עמי להחזיר אותו כבוד בבוא ראש העיר לבקר אצלנו״. סאותבנד היא עיר קתולית, ו־8,000 היהודים שבה רואים את
מכוניות המשטרה נותנות כבוד לשר יהודי מארץ ישראל, ממדינה יהודית, ונשיא
האוניברסיטה המקומית, כומר קתולי וציוני נלהב, יושב בראש השולחן הערוך לכבוד השר.
יהודים אלה קנו איגרות מילווה העצמאות הישראלי ב־18 אלף דולר.
עם אור הבוקר שוב מיטלטלים במכונית
לשיקגו ומשם במטוס לקליוולנד, ומשם למקום ששמו ינגסטאון במדינת אוהיו. זוהי ״פרובינציה״.
היהודים ״פושרים״ וההצלחה כאן אינה יכולה להיות פתאומית ומוחלטת. אפשר רק ללטף את
השטח. דרוש חריש עמוק, אך בינתיים יש למהר למטוס המחזיר לניו יורק ומפה להמריא מיד
לקצה הדרומי של ארצות הברית, למיאמי.
העונה של מיאמי שבפלורידה נסתיימה זה
מכבר. עתה, בעצם הקיץ, בחום הנורא, אין איש מלבד היהודים המקומיים. בכל זאת בא
אליהם השר גם כאשר התיירים העשירים אינם. המסיבה עם 2,500 היהודים שנתכנסו נמשכת עד לאחר חצות, הרוח מרוממת ורוכשים איגרות
מילווה בעשרות אלפים דולר נוסף על שרכשו קודם לכן.
אך שרת הוא שרת. בשתים־עשרה וחצי
בלילה, כשהוא חוזר מן האסיפה, הוא נפגש עם קבוצת סטודנטים ישראליים במקום, ומבלה
עימם עד שתיים וחצי בבוקר.
המסע בפלורידה נמשך. אך, אוי ואבוי!
מגיעים לעיר המסוימת ואנשי המילווה במקום באים בבהלה: מוכרחים לבטל את האסיפה. מר
ק., המיליונר היהודי, בעל בתי החרושת וכולי, מסרב לבוא ובלעדיו יהיה כישלון. אומנם
הוא אינו מתנגד למילווה. להפך, הוא כבר קנה בסכום הגון, בנו הוא יושב ראש ועד
המילווה המקומי, ושותפו ממשקיעי הון פרטי בישראל, אלא ששני השותפים גם יחד טוענים
שכבר גררו אותם לאסיפות ופעולות כה רבות עד ש״כבר אין להם כוח״ ושייתנו להם מנוחה.
התעשיין השלישי שבין יהודי הקהילה אינו במקום, נסע לאורגון הרחוקה בענייני עסקים.
מבוכה ועצבנות. יש לשבור את הקרח. השר עצמו משוחח בטלפון עם הלה שנסע לאורגון
הרחוקה. אלק לוונטל, היהודי הציוני, נמוך קומה ושמנמן מפיטסבורג, שמחשבתו ישראל
ולבו לב זהב, שהצטרף ללוות את השר בחלק ממסעו, פורץ אל משרד אותו ק. המיליונר,
שאינו מכירו כלל, ו״אונס״ אותו לבוא לאסיפה - ממש כמו בסרט של הוליווד - והלה
מוסיף וקונה איגרות חוב ב-100
אלף דולר נוספים. ואותו יהודי, שבאותה שעה היה באורגון, טילגרף אף הוא סכום נוסף.
האסיפה הצליחה.
שוב
שבע שעות טיסה - לדטרויט. הטקס הלא הוא אותו הטקס בכל מקום: מגיעים - קבלת פנים
ולחיצות יד ועד שבאים למלון יש להיחלץ למסיבת קוקטייל שאליה מוזמנת ״השמנת״. יש לא
רק לשוחח עם כל אחד שיחת קוקטייל שתהא גם קוקטייל לעניין, אלא גם לשאת איזה נאום (קצר).
ממסיבת הקוקטייל זורמים ישר לארוחת ערב, אליה מוזמנת כבר חבורה קצת יותר גדולה. יש
להקשיב לנאומים ושוב לשאת נאום (בינוני) ועד שלא נעלם טעם הקפה מהפה יש לעלות לבמת
האספה הפומבית ולשאת את הנאום (הגדול).
אך
יש למהר ולחזור, לחטוף תנומה ולצאת (שוב) לקליוולנד. שוב השיגרה של המאמץ להציל את
המדינה במצבה הכספי. אספה פומבית. לא תמיד אפשר לישון אפילו שעות מעטות. יש
אווירונים הממריאים בשעות המשונות ביותר של הלילה.
חזרה
לניו יורק רק כדי לצאת (שוב) משם לאקרון השוכנת במדינת אוהיו. מטעמים שונים,
לוקליים, נקבעים התאריכים לאספות המקומיות ללא כל התחשבות במאמץ השר או בכללי
תכנון הגיוני כלשהו של מסעו. ובכן לאקרון, אוהיו. ארוחת צהריים עם ראש העיר ונשיאי
כל חברות תעשיית הגומי - לא יהודים! - שאקרון היא מרכזה. קוקטייל, ארוחת ערב
מסיבתית, אספה פומבית. אקרון היא עיר ״קשה״. 4,000 יהודים בה. 800
באו לאספה, כלומר כמעט ראשי כל המשפחות. נשיאי חברות הגומי, שאינם יהודים, קנו
איגרות מילווה ישראליות, אך כמובן בסכומים סמליים. יהודי העיר הסתפקו אף הם לצערנו
בסכומים סמליים. לא תמיד ניתן האגוז לפיצוח.
בחזרה
בניו יורק. אמנם זוהי העונה ה״מתה״ הקיצית של המגבית, אך צריך להופיע לפני היהודים
לא רק לשם אוסף כספים, אלא כדי לתת להם מזון רוחני וסעד לקראת עונת הסתו, כאשר בלי
ספק שוב יבואו ״צרכים דחופים״ חדשים-ישנים וקריאות עזרה פתאומיות, כרגיל, מישראל.
ו״הקונגרס היהודי האמריקאי״ מזמין לטקס בו נמסר לשרת אות הכבוד על שם סטיפן וייז.
האות והטקס, מילא, אבל - נאום.
טיפוסי למשה שרת המעשה שעשה בכסף -
אלף הדולר שקיבל עם אות כבוד זה. אליהו כהן, נהג ״אגד״ שהוא כבר בשנות העמידה,
שירת בכל חזית יישובית שנים רבות, כולל היחידות היהודיות במלחמת העולם, והיה מפקד
גבוה - מן הגבוהים ביותר - במלחמת השחרור, הסתכסך עם בן-גוריון, ואף כי שר הביטחון
חפץ לשמור לו מעמד גבוה בצבא, אמר: ״אני בוחר להיות חייל פשוט״״ והלך כחייל פשוט
למערכות הנגב. ולאחר כל אלה וחרף גילו החליט בשנה האחרונה לנסוע לארצות הברית
כסטודנט, ללמוד. מצבו הכספי בקשר להקצבה מישראל ללימודיו הוא נואש. שרת מעניק לו 750 דולר לאפשר את סיום
לימודיו. אליהו כהן הוא חבר פעיל במפ״ם. בתנאי היחסים הפוליטיים-פנטיים שלנו הרי
זה מעשה בלתי רגיל. שרת שומע על מצוקת הסטודנטים הישראליים בכלל - ואת הנותר
מהענקת הפרס שקיבל הוא נותן לקרן הסטודנטים.
עד שהוא מנסה לעשות למען מילווה לזמן
ארוך ולפתור בעיית המילוות לזמן קצר, בין פעולה לפעולה, מטה השר שכם למען השגת
מילוות חדשים לזמן קצר. באחת מפגישות-אגב אלה הוא נוטל מכמה יהודים 700 אלף דולר. דרך אגב הוא
ניגש למרכז או״ם. העצרת קרבה והולכת. יש על מה לשוחח עם מר טריגווה לי.
ומבניין או״ם - הופ-לה! - קפיצה לקצה
אמריקה השני. סן-פרנסיסקו היא מרכז חזק של ״המועצה למען היהדות״, המתבוללים נוסח
לסינג רוזנוולד, אולם ביקורו של שגריר ישראל שם לפני כמה זמן הטיל אילו גלים באגם
שקט זה, וקבלת הפנים לשרת היתה דווקא חמה. מסן-פרנסיסקו יורדים דרומה ללוס-
אנג׳לס. אין זה כל כך פשוט תמיד. סערת ברקים מתחוללת, המטוס והקיבה מחוללים מחול
מטורף, ואחרי כל זאת נאלצים לחזור לבסיס, ובלי הפסקת מנוחה לחזור ולהפליג שנית
בחלל. עד שמגיעים במצב זה ללוס-אנג׳לס, מובילים את האורח ישר לארוחת צהריים עם
״פני העיר״ - ופני העיר בעיר הסרטים הם כמובן יצרני הסרטים עם סמואל גולדווין
בראשם. ארוחת ערב ושוב נאום, כמובן. לארוחת הופעה זו נדחק קהל הרבה יותר מאשר
פיללו. תוכננו 900
מקומות במלון ״בילטמור״, אך ברגע האחרון באו 2,500. הוכנו שני אולמות נוספים ואף את בר המשקאות כבש הקהל. מיתקני
טלוויזיה הותקנו כך שהקהל באולמות הנוספים ובבר יוכל לראות ולשמוע את השר, שיופיע
באולם העיקרי. אך אלה לא ויתרו על נוכחותו הפיסית והשר נודד מאולם לאולם, מופיע,
אומר ״כמה מילים״. ״רק״ רבע שעה בכל אולם, אחר כך חוזר לאולם הראשי לשאת את הנאום
הראשי. לאחר כל זאת - מסיבה עם ״המושבה הישראלית״ בביתו של הרי ביילין, הקונסול,
עד שתיים בבוקר.
לאחר כל זאת - הופעה באספה ענקית,
בלונג-ביץ׳, מרחק שעה וחצי מלוס-אנג׳לס (110,000 דולר) ומשם חזרה ללוס-אנג׳לס, למסיבת ארוחת ערב של המגבית. הערב
הקודם הוקדש למילווה, והלילה הזה למגבית יהיה. דרוש שיווי משקל. על הכוח הדרוש לשר
כנראה אין גם לשר עצמו פנאי לחשוב.
מהמערב - למרכז מדינה עצומה זאת, לארץ
ה״קאובויז״ והמרחבים הגדולים, אך הדבר הקרוב ביותר ל״קאובוי״ שראה השר היה שותפו
לשעבר בעסק הפרקמטיה של הנשיא טרומן, מיסטר ג׳ייקובסון, והמרחב היחיד שראה היה
מרחב האולם המלא פרצופיים יהודיים המחכים (שוב) למוצא פיהו.
בוסטון, העיר היפה והגאה, שמאות אלפי
יהודיה עשוה לעיר חמת הלב ביותר בכל אמריקה. קרוב ל־20,000 יהודים מצטופפים וממלאים כל פינה ב״גרדן סקוור״. מחזה אדיר. ההמון
הרב מחכה למילה נמרצת. שרת אינו מצליח ביותר בסוג כזה של הופעה, אך כשהוא מבטא
משהו מהעיקר אוחזת תרועה בכנפות האולם. קהילה זאת השיגה את השיא בכל אמריקה בקניית
איגרות מלווה, וגם הפעם נטלו היהודים את טופסי ההמחאות שהיו מונחים על כיסאותיהם
ומילאו אותם לפי יכולתם. עד לאחר חצות ארך ה״ערב״.
ומהופעה זאת, שתבעה את תמצית המאמץ -
ישר לוושינגטון - לפעולה פוליטית. מיניסטר החוץ האמריקאי, דין אצ׳יסון. עמד לטוס
לאירופה לשיחות עם אידן ושומאן, שתיגענה גם במזרח התיכון. שרת קופץ ממטוסו
בצהריים, ואז ישר לחדר עבודתו של אצ׳יסון. לא הספיק למסור לעצמו דין וחשבון על
השיחה, וכבר צריך שלא לאחר את המטוס לניו יורק, כדי לצאת מעיר זאת, מיד עם הגיעו
אליה, לניו־הייבן, מרחק שלוש שעות נסיעה נוספות, לקוקטייל ודינר ומכירת איגרות
מילווה נוספות. קהילה נאה, נאה מאוד, יהודי חמודות, אך השר, סחוט־סחיט, ממהר
מיהודי חמודות אלה כדי לתפוס את רכבת הלילה היוצאת בשלוש בבוקר לפילדלפיה (שוב).
כן, בתאו יש מיטה ואפשר לשכב, אך מתי יכין את נאומו הבא? זה עתיד היה להיות בצהרי
היום הבא - נאום פוליטי לפני אגודה אמריקאית ציבורית לענייני חוץ. פה ההופעה
פוליטית גרידא ויש לשקול כל מילה, יש להכין את הנאום. איכשהו, בצהריים, יש נאום,
נאום פוליטי מהוקצע, סקירה קלסית מוצלחת ומשכנעת על מדינת ישראל ובעיותיה. השר
משיב לשאלות לא קלות. בשלוש אחר הצהריים, במלונו, הוא עובד על נוסח הנאום להשלימו
כדי שאפשר יהיה למוסרו לעיתונות.
החום איום. מה לעשות? בעוד שעה קלה
הוא חוזר ומופיע, הפעם לפני קבוצה של עשרים איש מעשירי המקום. בפילדלפיה יש רבע
מיליון יהודים, אך מן הקהילות הגדולות היא הפחות מאורגנת והפחות נלהבת, ויש למצוא
אנשים, יש לשכנע ולהקים יסוד להחייאת הפעולה בעיר זאת. עשרים ה״גדולים״ האלה יש
מהם השואלים ״מי זה וייצמן?״ אך הם מקשיבים, משהו זע, הם מבטיחים לעשות עצמם ועד
שיארגן פעולה בקנה מידה גדול בסתו הבא.
למחרת - תערובת של פוליטיקה וכלכלה,
תערובת ישראלית מיוחדת במינה. פגישות עם שר האוצר האמריקאי ג׳ון סניידר מצד אחד
ועם הנרי ביירוד, מנהל מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ האמריקאי מצד שני, פגישות עם
פקידים גבוהים אחרים, הסברת מצבה הכלכלי של המדינה, ניסיון לפתוח בפעולה המכוונת
להסיר מעל ישראל את סיוט החובות לזמן קצר. פעולה מתוחה, כך הרבה תלוי בהצלחה או אי-הצלחה
של כל צעד. פגישות בשגרירות להתוויית דרכי פעולה להבא. יש לפעול למען השגת עזרה
צבאית השנה, להקלת נטל הביטחון הכבד הרובץ על כלכלת המדינה.
״ניגשים״ לבולטימור. מושל המדינה,
מדינת מרילנד, וידידנו מקאלדין, שהיה זה לא כבר בישראל (וממקורבי אייזנהאואח, עורך
לשרת ״פנטזייה״ אמריקאית של משמרות כבוד וכולי, ומופיע יחד עם שרת באספה המונית.
בין שאר המסיבות - מסיבה של הסברה ושאלות ותשובות לפני נציגי האיגודים המקצועיים
הגדולים - איך אפשר לשמור עוד על צלילות המוח וגמישות הגוף?
ברכבת לניו יורק. ברוקוויי,
לונג-איילנד. לא רק ש-250
איש משלמים אלף דולר כל אחד דמי כניסה, אלא שכמעט חונקים את השר בחיבוקי אהבה.
ללא אתנח מתחילה פרשה ב׳ של המסע -
הביקור בקנדה. ביקור ראשון של שר ישראלי במדינה זאת. לפי הנוהג הדיפלומטי נשאלה
ממשלת קנדה על כך מראש, והודיעה שתהיה מאושרת לקבל את השר בטריטוריה שלה. נציגיה
יחד עם נציגי הקהילה היהודית פוגשים את מר שרת במונטריאול. סעיף ראשון על סדר היום
הוא כמובן מסיבת עיתונאים. כאן עושה שר החוץ הישראלי ג׳סטה שכובשת לו מיד את לב
העיתונות והציבור. בקנדה יש בעיה עדינה של גזע ושפה. הרוב הפרוטסטנטי דובר אנגלית,
והמיעוט המאורגן והמוצק, הקתולי, דובר צרפתית. והנה שרת פותח את דבריו בצרפתית
וממשיך לדבר צרפתית רהוטה. ארוחת צהריים עם מנהיגי היהדות. ״קוקטייל״ - כמובן.
החום השורר אותו יום מחריד, אף על פי כן זורמים אלפי יהודים לאולם האספה בערב.
אין שום דמיון בין יהדות ארצות הברית
ליהדות קנדה. האחרונה אינה כה מושרשת, היא מזרח-אירופית וכולה חמת לב. אופי זה
מתבטא באווירה השוררת באספה. צעקות, התלהבות וקריאות ״משה שלנו!״ מנקרות את נאום
השר. בשבילם הרי זאת המחשה ראשונה של תקומת מדינת ישראל.
לא הכל חלק. אחת המטרות העיקריות של
ביקור שרת היתה לפתוח את מפעל המילווה הישראלי בקנדה, אך מסתבר שהפעולה החוקית
להוצאה רישמית של האיגרות עדיין לא נסתיימה. סמיואל ברונפמן, ה״דיקטטור״ של יהדות
קנדה, יהודי מיליונר שנהנה בשעתו מ[הברחת משקאות מקנדה לארה״ב בתקופת] ה״יובש״ של
איסור המשקאות בארצות הברית, ועתה הוא בעל עסקים נרחבים (נפט בכלל) ועומד בראש
״הקונגרס היהודי הקנדי״ ופעולות כספיות למען ישראל - אך עדיין לא ביקר בה - וכן
אחרים, מהססים מהכריז בפומבי על תחילת מפעל המילווה ושרת נאלץ לתפוס את העניין
בעורפו ולהכריז על בואו של המילווה הישראלי ולהכין את הציבור לקראתו.
בטורונטו שוב מריעים אלפי יהודים,
ומפה - לאוטווה הבירה, לביקור דיפלומטי. יחסי קנדה-ישראל הריהם עניין שמטריאליסטים
יתקשו במקצת להסבירו על טהרת תורתם. לקנדה אין שום אינטרסים משלה פוליטיים-כלכלים
או צבאיים במזרח התיכון מלבד התמיכה הכללית בעמדות הקיסרות הבריטית. יש אנטישמיות
בחלקים מסוימים של האוכלוסייה, והשפעת הכנסייה הקתולית חזקה. וראה זה פלא: על אף
כל הנימוקים האלה ומבלי שיהיה כנגדם אפילו נימוק ריאליסטי אחד, יצאה קנדה למן הרגע
הראשון בתמיכה נלהבת במאבק היישוב לעצמאות מדיניות. יתר על כן, קנדה ניאותה להגיש
לנו עזרה ביטחונית חשובה, ועתה היא עומדת לכלול את ישראל במסגרת חוק הערבויות,
שלפיו נותנת ממשלת קנדה ערבות לאשראי-יצוא בשיעור שני שלישים מערך היצוא, כך שהקמת
חברה יהודית ליצוא לישראל בשיעור מסוים תשלש את שיעור האשראי הישראלי בקנדה.
טקס הצדעה וליווי של מכוניות צבא
מסמלים את האופי הרישמי של ביקור שרת באוטווה. הארמון המלכותי של צ׳טם, שבו שכנה
לפני זמן לא רב מי שהיא כיום המלכה אליזבת, מועמד לרשות שר החוץ הישראלי, היוצא
מיד לביקור נימוסין אצל מושל הדומיניון וינסנט מייסי. לאחר מכן נערכת שיחה פוליטית
עם ראש ממשלת קנדה, לואיס סנט לאורנט ושר החוץ לסטר פירסון, ובצד זאת שיחה
ידידותית ארוכה בין שרת לפירסון, ידידים מעצרות או״ם, המכנים זה את זה בשמותיהם
הראשונים. ארוחת צהריים חגיגית נערכת בבניין הפרלמנט בנוכחות כשלושים ציר מהמפלגות
השונות וכמה משרי הממשלה. האווירה בבית כאילו נפגשו מכרים מימים, ושרת מסביר בנימה
אינטימית את עניין המדינה.
ומפוליטיקה שוב ליהדות וציונות. לאחר
קבלת משלחת של יהודי אוטווה חוזר השר לטורונטו, להופיע בכינוס של תנועת הנוער
החלוצית ״הבונים״ מארצות הברית וקנדה.
תנועת החלוציות בארצות הברית כמעט אינה
קיימת. בקנדה המצב טוב קצת יותר. על כל פנים, נתקבצו הנה 200 בני נוער, ושרת מקדיש להם מזמנו ומרצה על מהות החלוציות. לאחר מכן
הוא סוף סוף ״לוקח לו חופש״ לאחר שבועות היגיעה, ובחצות הלילה מתחיל להורות שירה
בציבור, מביא אל הנוער הצפוני מהשירים החדשים של הארץ בארבעה קולות, ומנצח על
המקהלה עד שתיים בבוקר. תענוג של שר חוץ ישראלי.
מכוניות המשטרה הקנדית מוכנות. יש
להגיע בשעה מסוימת לגבול כדי לתפוס רכבת מסוימת. שוטרי התנועה הקנדיים על אופניהם
אצים לפני מכונית השר, עוצרים את התנועה בכל הכבישים ובערים שדרכן עוברים כדי
שתוכל מכונית השר לטוס במהירות מסחררת של 140 קילומטר שעה. בכל עיר מוכנים מראש רוכבי אופנועים חדשים, שהיו
בקשר רדיו עם קודמיהם. שמונה פעמים נתחלפו המשמרות מבלי שמכונית השר תיעצר במהלכה.
במקום אחד מתהפך אופנוע. השיירה נעצרת. שרת קופץ ממושבו ויוצא אל השוטר הקנדי
המוטל בשולי הכביש וידו פצועה וזבת דם, אך בטרם הצליח השר לומר משהו מרים השוטר את
ידו, מצדיע ואומר: ״הכל בסדר, אדוני!״ והשיירה ממשיכה. בגבול כבר מחכה המשטרה
האמריקאית וממשיכים ביעף אל תחנת הרכבת. יש להגיע בזמן לראיון עם הנשיא טרומן בבית
הלבן.
וכך שוב בניו יורק. מאות רבות של
יהודים נתכנסו באולם המחולות של מלון ״קומודור״ לא למחולות, כמובן. אלה הם ״עמך״,
נציגי ה״לנדסמנשפטים״. עדיין רב מספר היהודים המאורגנים במסגרת של בני עיר ממזרח
אירופה. כחצי מיליון דולר הם מוסרים למגבית ול״עמידר״ במטרה מיוחדת לבנות בתי
תרבות ציבוריים ביישובים החדשים. כאשר פותח שרת בנאומו, מורגש מיד ש״שהוא אינו
בסדר״. השר מדבר בכבדות. המילים והמשפטים אינם נצמדים, היגיון שלו מתעקל והוא חוזר
לנושאים שכבר דיבר עליהם וקופץ לנושאים אחרים ללא קשר. יש פרקים אשר הקהל אינו
מבין. קשה לעקוב אחר הדברים. הזמן נמשך והשר מאריך ומאריך. רק בתום השעה הצליח שרת
להתעלות ולייצב את דבריו וחמימות הלב של ״עמך״ הצילה את המצב. בקומו ללכת התנפלו
עליו נשים וגברים ללחוץ יד, לשאול לאוטוגרפים, לפחות להסתכל בו מקרוב.
החום מעיק. הייתי בקירבת מקום. פני
שרת היו חיוורים. הוא הילך כבסחרחורת. זה היה הנאום הארבעים־ושניים שלו בשורת
הנאומים הראשיים, והרי לפחות כמספר הזה נאומים ״קטנים״ נשא במסעו המסחרר: שמונים
״הופעות״ לפחות.
סחרחורת - סחרחורת, אך את סדר היום יש
לקיים. ארוחה עם ראשי משלחות או״ם, הופעה בוועידת ״פועלי ציון״, מדהימה ברעננותה,
והן רק עתה נפתחה פרשה ג׳ של המסע - פגישות ודיונים עם ראשי המילווה, פגישות
ודיונים עם ראשי המגבית, שוב טיסה לוושינגטון לפגישות ולדיונים עם נציגי קופות
הצדקה הקהילתיות, ישר מהמטוס - למסיבה עם נציגי העיתונות הישראלית, בא [עבורו
לצירות] חומר מישראל - יש לדון ולענות, וכך עד הרגע האחרון ממש של עלייה למטוס ב־9 ליולי, המובילו חזרה
לישראל ולמתח פעולתו שם. יש להכין דוח לממשלה, יש לדון בפרשה הקשה של ״הפגנת
מונטור״, יש להתחיל בהכנת עמדותינו לעצרת או״ם הקרבה, וחזקה על חיינו שיטילו
מתיחויות פנים ומתיחויות חוץ נוספות אל שולחן השר.
משה שרת נעתר רק בקושי רב, בתום מסעו
הנ״ל בארצות הברית וקנדה, לתביעה שמפריס לא יטוס לישראל אלא יפליג באונייה, כדי
שינוח לפחות בימים הספורים של המסע בים, אך גם תוכנית צנועה זאת לא יצאה אל הפועל.
בפריס הגיעתהו הידיעה על מותו של
אליעזר קפלן. מיד יצא למילנו - וחזר לישראל במטוס כשהוא מלווה את ארון חברו.
