נספח 3 | ראיון עם אהוד אבריאל[1]
5-10.12.1952
האמת על משפט פראג
על רקע משפט פראג ב-11-1952.27, קיים שלום רוזנפלד, הכתב הפרלמנטרי של
יומון ”מעריב"׳ בירושלים, לימים עורך העיתון, חמישה
ראיונות עוקבים עם אהוד אבריאל, מי שהיה ציר
ראשון של ישראל בצ׳כוסלובקיה. הראיונות מועתקים להלן
מן העיתון כלשונם, ללא הערות הסבר, למעט ספורות בסוגריים
רבועים. דברי אבריאל הישירים מובאים במרכאות. חלקים ניכרים מדבריו נרשמו בירי
המראיין בגוף שלישי.
״... המזימה של כנופית המרגלים
והבוגדים לשעבד את הכלכלה הצ׳כוסלובקית לאימפריאליזם האמריקני היתה ׳תוכנית אבריאל׳
שהכין בראשית שנת 1948
ציר ישראל בצ׳כוסלובקיה, לשעבר ארתור איברל...״
״... להגשמת מזימות אלו נבחר המרגל
האמריקני-הציוני מיכאל טאוב״.
אלה הם פסוקים מכתב האשמה של משפט פראג, שבו כאילו הועמד לדין גם
נציגה הדיפלומטי הראשון של מדינת ישראל בצ׳כוסלובקיה, ובזה אחר זה הופיעו עדי
התביעה וניסו ״להוכיח״ את הדברים ולהציג את הדיפלומט הישראלי כאיש מזימות אפל,
מרגל בינלאומי, חבלן חורש הרפתקאות, אויב המדינה הצ׳כית ועמה.
מה האמת? איזו עזרה נתנו לנו הצ׳כים
במלחמת השחרור ומה היה חלקם של הנאשמים והמאשימים בפעולות הללו?
לשאלות אלו ורבות רבות אחרות, הקשורות
בפרשה זו, ביקשנו לקבל מענה מאהוד אבריאל עצמו.
״מוכן ומזומן להתוודות״, פתח בחיוך
אבריאל כשבאתי אליו בשאלותי.
אם כן, הבה ניגש ישר לעניין. מהי
״תוכנית אבריאל״ המפורסמת? והאיש השקוע היום כמנהל משרד האוצר בעניינים כה מטרידים
ופרוזאיים כמו מיסים וארנונות, מילוות והענקות, ועוד תמול־שלשום נדד על פני ארצות
אירופה השונות, פעם כעיתונאי ופעם כדיפלומט, פעם כרוכש נשק ל״הגנה״ ופעם כאיש
ה״בריחה״, פותח את ספר זיכרונותיו.
״כן. היתה ׳תוכנית אבריאל׳, ונכון הוא
שתוכנית זו היתה קשורה במשולש היחסים שבין צ׳כיה, היהודים ואמריקה. וגם איש בשם
מיכאל טאוב היה מעורב בכך. אולם לא בו מתחילה הפרשה עצמה, כי אם זוהי רק ידיעה אחת
בפרשת רכישת נשק למלחמת השחרור שלנו.
אחר החלטת האומות המאוחדות על הקמת
המדינה, נשלחתי לפריס כדי לקנות נשק. אותה שעה ישבו בפריס שליחי ׳ההגנה׳ וביררו
אפשרויות מאפשרויות שונות לקבלת נשק ולהעברתו המהירה לארץ, שכבד עמדה על סף
המלחמה. נמסר לי, כי יהודי מאנגליה בשם דר׳ קלינגר, רמז על אפשרות להשגת נשק קל
בצ׳כוסלובקיה. הלכתי להיפגש איתו. הסתבר מדבריו, כי בצ׳כוסלוכקיה ישנו נשק קל
המיועד בשביל ארץ מסוימת בדרום אמריקה. בידי דר׳ קלינגר זה היו כל המסמכים הדרושים
מאותה ארץ, שהיתה מוכנה תמורת תשלום של 25 אחוז ממחיר הנשק להעביר את הקנייה לידינו.
״הצעה זו היתה - כפי שהעלו שליחי
׳ההגנה׳ בארץ בבירוריהם - הצעה ריאלית, אבל היו גם הצעות אחרות, ואחת, זו אשר
למעשה פתחה את הפתח לכל פעולות הרכישה בצ׳כוסלובקיה, נתגלגלה כמעט בדרך מקרה״.
״מעשה ביהודי בשם רוברט אברמוביץ, אשר
לפני המלחמה היה בא כוח התעשייה הצ׳כית ברומניה, והוא סיפר למי שסיפר, כי הוא מכיר
היטב את אנשי חרושת הנשק בצ׳כוסלובקיה והוא סמוך ובטוח שאפשר לקבל בארץ זו נשק
בשביל ישראל. הוקם מגע עם אברמוביץ, ומתוך בירור משותף איתו הסתבר כי על אף הכל
מוטב שהקנייה לא תיעשה בגלוי למען ארץ־ישראל, כי אם למען איזו ארץ דרום־אמריקנית״.
החוזה הממשי הראשון נחתם
״מצויידים בניירות אלה ובמכתב הרשאה בשפה הצרפתית, אשר מכריו ומודיע
כי אני, פלוני בן פלוני, יוצא לפראג לרכוש רובים, מקלעים ותחמושת בשביל מדינה
אקזוטית, יצאנו לדרך. בשעה 11
יצאנו באוירון לפראג. בשעת 12
כבר ישבנו במשרדי מפעל הנשק הגדול ׳צ׳סקוסלובנסקה זברויובקה, ברנו׳. בשעה שלוש
וחצי כבר נחתם החוזה הראשון״.
״זה היה משחק מחבואים גלוי ביותר.
בבית החרושת הצ׳כי ידעו גם ידעו, כי שליחו של שליט המדינה האקזוטית אינו אלא נציג
הסוכנות היהודית לארץ ישראל, אשר לא זו בלבד שלא הסתיר את הדבר, אלא אף הציג מסמך
רישמי על כך - מכתב המלצה של הסוכנות היהודית. אולם הצ׳כים העדיפו לשחק את המשחק
הזה. בימים ההם היה קיים לחץ בריטי כבד על ארצות אירופה, שלא יסייעו בידי היהודים
לרכוש נשק. גם הערבים לא טמנו ידם בצלחת, ושליחיהם בלשו ורחרחו בכל ארצות אירופה״.
מסריק מסכים למשחק המחבואים
״כי כן, מוטב שיימכר הנשק למדינה אקזוטית איזושהי, מה גם ששבועיים
קודם לכן באמת הפליגה משלחת צ׳כוסלובקית רישמית לארץ ההיא, כדי להציג שם בפני
מומחים את מיטב הדוגמאות של תוצרת הנשק הצ׳כית. נחתם אפוא חוזה על שליחת משלוח
הנשק הראשון ל... אי-שם״.
בימים ההם כיהן עדיין יאן מסריק
האומלל כשר החוץ של צ׳כוסלובקיה,[2] ואבריאל הלך אליו ובידו מכתב המלצה מאת יו״ר הסוכנות היהודית דוד
בן-גוריון, ובפיו הבשורה על חוזה הקנייה הראשון. מסריק, ידיד האדם וידיד ישראל,
סמך את ידו על העיסקה. אף הוא העדיף כי לפחות בשלב מסוכן זה תוסווה הקנייה במסווה
אקזוטי נוכח הלחץ הנגדי הקשה של הבריטים והערבים. וכך המשיכו אבריאל וחבריו להעמיד
פני אזרחים של ארץ לא ידועה מדצמבר 1947
ועד פברואר 1948.
״האפיזודה לא האריכה ימים, כי בינתיים
הסתנן הסוד החוצה ואף מי שלא צריך היה לדעת כבר ידע כי אנו שליחי הסוכנות
היהודית הרוכשים את הנשק בשביל יהודי ארץ-ישראל. העיתונות העולמית החלה לכתוב על
כך בגלוי. הבריטים והערבים הרעישו עולמות. הצ׳כים עשו עצמם לא שומעים ולא רואים את
המחאות, וממילא כבר אפשר היה להתחיל לפעול בגלוי. המשלוח השני כבר הוזמן רישמית
בשם הסוכנות היהודית, ואחריו משלוחים אחרים של סוגי נשק שונים. אולם, כאמור, בשלב
הראשון היה הכרח בהסוואה״.
החוזה נחתם, אבל מחתימתו ועד לביצועו
המעשי עוד רחקה הדרך. עוד צריך היה להתגבר על מכשולים טכניים רבים. לשם כך היפנה
מסריק את אבריאל אל עוזרו הנאמן במשרד החוץ, ואלדמיק קלמנטיס, סלובקי נוצרי מן
המשמרת הישנה של הקומוניסטים.
פגישה ראשונה עם קלמנטיס
אבריאל זוכר היטב את פגישתו הראשונה עם האיש, אשר נועד לרשת כעבור זמן
קצר את מקום מסריק במשרד החוץ, ולהתגלגל לאחר מכן ל״שאול התחתית״ של גרדום בכלא
פנקראץ׳ שבפראג.
השיחה היתה גלויית לב. אבריאל היה
פטור מלהציג את עצמו. קלמנטיס ידע בדיוק מי יושב מולו ומה חפצו. הוא לא היסס הרבה,
הבטיח את עזרתו המלאה ואת הבטחתו קיים. מה היו המכשולים הטכניים, שצריך היה לסלקם?
״הנחש האדום״ סולק
״לפי חוקי המדינה, אסור היה לבית החרושת לנשק להוציא ממחסניו את
תוצרתו מבלי שיהיו על כן תעודות משלוח רישמיות, מבלי שהנשק ייארז באריזה מיוחדת
ומבלי שעל הארגזים יצויין במפורש מהי הסחורה הטמונה בתוכם, ואף יוטבע על כל ארגז
סמל מיוחד - ׳נחש אדום׳ - המעיד על מהות המשלוח, ואלה בדיוק הדברים אשר אנו היינו
מעוניינים בהם פחות מכל. לנו היתה דרושה אריזה מיוחדת, אבל כמובן שונה מזו הנהוגה
לנשק בשים לב לדרכי המשלוח המיוחדים שלנו, ועוד פחות מזה רצינו שהסחורה תכריז על
עצמה בקולי קולות ותעורר תשומת לב. ה׳נחש האדום׳ רק יכול היה לשמש פיתיון לעדת
התנים אשר ארבו לנו על כל צעד ושעל״.
״בהתערבותו האישית של קלמנטיס ויתרו
השלטונות הצ׳כים על הוראות פורמליות אלו, והמשלוח הראשון יצא לדרך לא בארגזים
הרישמיים ובלי ׳הנחש האדום׳. החל מפברואר 1948 הפך משלוח הנשק לארץ-ישראל כמעט לשיגרה. אך היה זה רק נשק קל. ואז
התעוררה הבעיה כיצד להשיג גם נשק כבד: טנקים ותותחים״.
כדי לפתור גם בעיה זו הלך אבריאל
להיפגש עם ב׳ רייצין[3] - שהוצא להורג עתה גם הוא - ואז היה עוד ראש שרות המודיעין הצ׳כי.
רייצין, בנו של יהודי עני מפילזן, קומוניסט משחר נעוריו, עשה קריירה מזהירה: מדרגת
חייל פשוט הגיע לעמדת מפתח בצבא הצ׳כי ובמערכת הביטחון של ארצו.
רייצין מציע תותחים וטנקים
״גם איתו היתה השיחה גלויה. רייצין ידע בדיוק מיהו המבקש ולאלו מטרות
נועד הנשק. הוא סיפר כי לצבא הצ׳כי ישנם טנקים ותותחים מטיפוס לא חדיש, אך במצב
תקין בהחלט. גם בבתי החרושת לנשק כבד ישנם טנקים ותותחים מטיפוסים מיושנים, והוא
אינו רואה מניעה לכך שנשק זה יימכר. אולם מאחר שאין הוא הפוסק האחרון, הוא הציע לי
להיפגש עם מספר אנשים שבידם ההכרעה ובתוכם הנשיא קלמנט גוטוולד, שר הביטחון הגנרל
סוובודה ושר הפנים נוסק, ולהשפיע עליהם שימכרו את הנשק הזה לישראל״.
וכאן עולה על הבמה דמות מוזרה במקצת,
ציורית מאוד, של יהודי אמריקני בשם מיכאל טאוב, ומתחילים להשתזר החוטים הראשונים
של ׳תוכנית אבריאל׳ המפורסמת.
יהודי אמריקני רוצה לעזור
באותם ימים התגורר אהוד אבריאל במלון ״אספלנד״ בפראג. באותו מלון עצמו
התגורר יהודי אמריקני, מהנדס שעבד כיועץ במפעל הטנקים הענק ״קולבן-ואניק״, שנקרא,
אגב, על שם יהודי שהקים בית חרושת זה. המפעל העסיק כ-8,000 איש והיו לו סניפים רבים במדינה, והמהנדס היהודי האמריקני הדריך
בו את המנהלים והפועלים בשיטות יעול מודרניות. שני דרי המלון לא הכירו זה את זה
אישית ולא נפגשו מעולם, אולם באחד הימים קיבל אבריאל, באמצעות שומר המלון, פתק שבו
מבקש טאוב להיפגש איתו. הפגישה נקבעה בבית הקפה של המלון.
״טאוב עשה עלי רושם מוזר במקצת. לא
יכולתי לעמוד בדיוק על טיבו, אבל הדברים שהיו בפיו עניינו אותי. הם נגעו במישרין
למטרת שליחותי בפראג.
״טאוב סיפר, כי הוא הוזמן כיועץ
לתעשייה הכבדה הצ׳כית, לתהליכי ייצור מודרניים, והוא הצליח ליצור לעצמו עמדה
מכובדת בארץ זו ואף לקשור קשרים מועילים. אנשי המפעל וגם אנשי המדינה, אשר איתם
הוא עומד בקשרים, מתייחסים אליו באמון. הינה, הוא שמע בבית החרושת כי אנו
מעוניינים לרכוש טנקים. זה דבר בעיתו, כי כשם שאנו מעוניינים לקנות, כך בית החרושת
מעוניין למכור את הטיפוסים הישנים של הטנקים שבמחסניו. בדולרים שהמפעל יקבל מידינו
- כל קניות הנשק נעשו טבין ותקילין בדולרים - יוכל המפעל לרכוש את חומרי הגלם
והחלקים הדרושים לצורכי ייצור טנקים מודרניים יותר. אם נקנה את הטנקים, הוא, טאוב,
יפקח באופן אישי על טיב הסחורה. הוא ידאג לכך שייעשו התיקונים במידה שיהיו דרושים
תיקונים וכולי״.
כלל היה נקוט בידי אבריאל וחבריו
באותם הימים: אדם בא ומציע את עזרתו - קבלנה. אולם אבריאל הסביר לטאוב, כי במקרה
הקונקרטי הזה אין זו בעיה של רצון בלבד, ואף לא בעיה כספית או טכנית, כי אם עניין
של מדיניות גבוהה. ראשית כל ומעל לכל, יש להשיג הסכמה עקרונית מאת שלטונות המדינה
למכור לנו נשק כבד, ורק אז אפשר יהיה לדבר על הביצוע הטכני, ומובן מאליו שכאשר
יגיעו הדברים לשלב זה, תתקבל ברצון עזרתו המוצעת.
השיחה נמשכה שעה ארוכה. טאוב דיבר
בהתלהבות, שפע רעיונות והצעות, ואבריאל האזין. כמוהו, כרוב השליחים לענייני
״בריחה״ ונשק, כבר היו רגילים להיתקל בטיפוסים שונים, אשר חשו להציע את עזרתם
לישראל, מהם בעלי דמיונות וסתם הרפתקנים, מהם אנשים בעלי רצון טוב ומעשיים. וכי לא
הופיע פעם בחור אידיאליסט, אשר התנדב להפציץ את קהיר בדאון הפרטי שהיה לו? אולם
טאוב היה איש מעשה. ותפקידו יוכיח. עמדתו וקשריו יוכיחו.
בזכות ישראל אפשר לבטל את החרם על צ׳כיה
השניים ממשיכים בשיחה עד שלפתע פילח רעיון חדש את מוחו של המהנדס
היהודי האמריקני והוא הציגו מיד בפני איש שיחו: ״אני חוזר בקרוב לארצות הברית. אני
יודע כי העובדה שצ׳כוסלובקיה היא כיום הארץ היחידה אשר נותנת בגלוי נשק לישראל,
מטביעה רושם עמוק על יהודי אמריקה, שישראל ומלחמתה יקרות לליבם. והינה עומדת עתה
אמריקה להטיל חרם מסחרי על צ׳כוסלובקיה, שזה עתה התחוללה בה הפיכה קומוניסטית, כשם
שהטילה על יתר ארצות הגוש המזרחי. הריני בטוח - ממשיך טאוב - כי הגורמים היהודים
בארצות הברית, שיש להם השפעה כלשהי על הבית הלבן ועל משרדי הממשלה השונים
בוושינגטון, יסכימו להשתדל אצל השלטונות האמריקנים לבל יחרימו את צ׳כוסלובקיה, ועל
כל פנים, גם אם יטילו את החרם, ימצאו את הדרך להמשיך ולקנות סחורות מצ׳כוסלובקיה
דרך ארצות אחרות. יתר על כן, היהודים באמריקה יוכלו לעזור בהפצת התוצרת הצ׳כית
בעזרת סיסמה: ׳קנו בצ׳כיה - ותעזרו לישראל!׳
״הריני בטוח - המשיך טאוב - כי צ׳כיה
לא זו בלבד שתסכים לרעיון זה, אלא אף תדע להעריך עזרה מאורגנת זו, ועל ידי כך
תעביר עוד יותר את אהדתה לישראל״.
אבריאל שמע את התוכנית, אך לא מיהר
לחוות דעתו עליה.
כעבור שבוע לאחר שיחה זו שוב פנה טאוב
לאבריאל, אמר שמועד נסיעתו מתקרב ומאז השיחה האחרונה אינו פוסק מלחשוב ולשוחח על
תוכנית זו שצצה במוחו. הוא כבר דיבר עליה עם לבל ועם מרגוליס - מראשי הכלכלה
הצ׳כית בימים ההם - אחד הוצא להורג והשני נידון למאסר עולם - ועם עוד כמה אנשים מן
הבנק הלאומי, וכולם הסכימו לרעיון. בעיקר התלהב לכך אויגן לבל, סגן שר סחר החוץ.
״כיוון שכך, היתה לי הצעה נוספת
לטאוב: בטרם יעזוב את צ׳כוסלובקיה הוא יגיש לאנשי השלטון תזכיר מפורט על עיקרי
התוכנית ויקרא לה ״תוכנית אבריאל״.
וכל כך למה?
״ראשית, משום שדרוש שיהיה שם לתוכנית,
וכיוון שבאותם ימים כבר היתה פופולרית בעולם ׳תוכנית מרשל׳, הרי על משקל זה אפשר לגזור
׳תוכנית אבריאל׳ - זו תוכנית העזרה של העם היהודי לצ׳כוסלובקיה״.
״שנית, סברתי כי לטובת העניין הוא
שהשם ׳אבריאל׳ ייקלט באוזני ראשי המדינה הצ׳כוסלובקית. אפילו אם מן התוכנית עצמה
לא יצא ולא כלום, הרי האפקט הפוליטי שלה יהיה עצום, וכאשר אזדקק לעזרת שרי המדינה,
יהיה שמי מוכר להם היטב. אדרבה, במוחם יעורר שם זה מיד אסוציאציות עם תוכנית העזרה
הגדולה של העם היהודי לצ׳כוסלובקיה״.
אומר ועושה. טאוב ערך את התזכיר,
אבריאל עבר עליו, פה ושם שונו דברים, תוקנו אי־אלה פרטים והודגש בכל לשון של
הדגשה, כי כל מטרתה של התוכנית אינה אלא לגמול לצ׳כים על עזרתם רבת הערך לישראל.
התזכיר נמסר ללבל, למרגוליס, לאנשי משרד החוץ הצ׳כי. בהזדמנויות שונות שמע אבריאל
על כך, כי התוכנית נתקבלה בברכה על ידי כל האנשים אשר קראו אותה, ואומנם היא
הצליחה לעורר את האפקט אשר נתכוון לו. נוצר יחס של אמון הדדי״.
״במה נסתיימה פרשת טאוב? טאוב נסע
לאמריקה ומאז לא שמענו עוד דבר עליו. לא יצא אפוא כלום. לא הוגשם דבר וחצי דבר.
יהודי אמריקני אחד, לא פוליטיקאי ולא עסקן, היה לו הרעיון לעזור לצ׳כוסלובקיה. זה
הכל. מישהו, אסיר תודה על הנשק שנקנה בצ׳כוסלובקיה, רצה להביע ולהפגין שהוא,
כיהודי, אסיר תודה וקיווה שגם יהודי אמריקה - בניגוד לעמדת ממשלתם אז - ירצו
להראות ידידות לצ׳כוסלובקיה על כך״.
ההאשמה הפנטסטית
״וכוונה זו מוצגת עתה כ׳מזימה לחבל במדינה הצ׳כוסלובקית וליצור תלות
צ׳כית בארצות הברית׳. לפי טיבה ואופיה, היתה תוכנית זו מבוססת על אהדה לעם הצ׳כי
ועל רצון לעזור להם כשם שהם עזרו לנו. כל הטענות הדמיוניות, כאילו היתה כוונתה של
תוכנית זו להפנות את התוצרת הצ׳כוסלובקית לארצות הברית כדי לשלול על ידי כך מרוסיה
את האפשרות לקבל סחורות צ׳כיות - כל הטענות הללו מגוחכות וחסרות כל יסוד״.
מוסקבה ידעה על המשלוחים, וגוטוולד
ידע והסכים
ולא משים עלתה שאלה על שפתי: האם ידעה ברית המועצות על רכישות הנשק
הצ׳כוסלובקיה? האם ידעו הרוסים מי רוכש את הנשק ולשם מה?
״ללא צל של ספק״, משיב אבריאל, ״אין
בליבי כל פקפוק, שרוסיה ידעה גם ידעה. כל אדם בשלטון הצ׳כוסלובקי ידע על שליחותנו
ומעשינו. אין כל יסוד להניח, כי בימים ההם נעשתה בצ׳כוסלובקיה איזו פעולה-שהיא
מבלי שהרוסים ידעו עליה. כאשר הגשתי לנשיא גוטוולד את כתב האמנה שלי, רמזתי בנאומי
הרישמי [באותו מעמד] על פרשת העזרה הזו של צ׳כיה לישראל, ולאחר הטקס הרישמי, כאשר
התייחדנו עם גוטוולד ועם קלמנטיס לשיחה בלתי רישמית, דיברנו על נשק ושוב פעם על
נשק.
״יתר על כן, גם הרוסים עצמם נתבקשו לא
אחת על ידי שליחינו לעזור בעניין זה או אחר הקשור ברכישת הנשק ובהעברתו לישראל,
והם הגישו את העזרה הזו והביעו אהדתם בדרכים שונות״.
שמר פרחים ליד אנדרטת המהר״ל
״העיתונות פירסמה מאמרים נלהבים על מלחמתנו. אחר כל ניצחון צבאי בירכו
אותנו האנשים בכל פגישה. צ׳כים אלמונים היו שמים זרי פרחים ליד אנדרטת המהר״ל, אשר
עד עצם היום הזה רואים בו פשוטי העם את סמל העם היהודי, ועל הזרים רשמו ברכות
לצה״ל ולמדינת ישראל. יחס הקצינים והפועלים היה נוגע ללב ממש״.
עציון שבצ׳כיה
״הצ׳כים העמידו לרשותנו את אחד מבסיסי התעופה המשוכללים שלהם והסודיים
ביותר בזטץ׳, שבו הם ערכו ניסיונות ראשונים במטוסי דחף [סילון]. אנו קראנו לשדה
תעופה זה ׳בסיס ההגנה עציון׳. בשם זה היה שדה התעופה ידוע בצמרת הצבא הצ׳כי, ואף
במסמכים רישמיים שלנו ושל הצבא הצ׳כי, בעניינים הנוגעים לנו, לא השתמשו אלא בשם
זה. בשעות הפעולה שלנו נסגר שדה התעופה אף בפני אנשי צבא צ׳כיים ואנו שלטנו בו שלטון
גמור. הזקיפים היו בחורים שלנו, העובדים היו שלנו או עבדו במרותנו. היו ימים ובשדה
תעופה זה היו לנו בבת אחת שמונה אוירונים, מהם שלשה ׳קונסטליישנים׳, ששניים מהם
פועלים עד היום הזה בשרות ׳אל על׳, ואחרים מטיסים תיירים לאילת״.
דמעות על דפנות הקונסטליישן
אבריאל ממשיך: ״לא אשכח לעולם מחזה נרגש שהתרחש באחד הימים בבסיס
התעופה הסודי, שממנו המריאו פעם ה׳קונסטליישנים׳ ובביטנם מטוסי קרב [דגם
״מסרשמידט״ שיוצר בשנות הכיבוש הנאצי] מפורקים בשביל צה״ל״.
״בשעה שרכשנו את מטוסי הקרב הראשונים,
נתעוררה בעיה כיצד להעבירם באורח הדחוף ביותר לישראל. אי-אפשר היה להטיס אותם,
כיוון שהטווח שלהם לא הספיק לטיסה ארוכה כזו. גם לפרקם ולשולחם בארגזים בדרך הים
לא היה טעם, כי המטוסים היו דרושים באופן דחוף מאוד וההסעה בים היתה מצריכה זמן רב
מדי. נתעוררה אפוא הצעה לפרק את מטוסי הקרב ולהכניסם לתוך המטוסים הגדולים, כדי
להעבירם בדרך המהירה ביותר לישראל. אולם כאשר ניגשנו לבצע משימה זו, התברר כי הפתח
של ה׳קונסטליישן׳ צר מכדי לאפשר להכניס דרכו את גוף ה׳מסרשמידטים׳. טובי המומחים
והמהנדסים עמלו ימים ולילות כדי לפתור בעיה זו. פועלים צ׳כים לא חסכו עמל כדי
לעזור לנו בהחשת המשלוח - עד שאחד מהם נפל על המצאה והצליח לפתור את הבעיה. לא היה
קץ לשמחה שאחזה את כל שדה התעופה. התרחשו מחזות דרמטיים שרישומם לא יימחה לעולם.
פועל צ׳כי זקן ניגש ל׳קונסטליישן׳ הענק, נשק על דפנותיו ובדמעות בעיניו קרא בקול
רם: ׳אתה צריך לנקום את דם היהודים שהנאצים שפכו׳״.
״העם הצ׳כי עמד לימיננו. ואולי יש
משום סמל טרגי מאוד בקיצה המר של אותה פשוטת עם, המבשלת בביתי, ולאחר מכן בבית
הציר קובובי - אמה שפיליובה - אשר לא ראתה עוד טעם בחיים אחר שנחקרה ארוכות בבולשת
ושמה קץ לחייה״[4] ״העזרה בנשק לא היתה העזרה הצבאית היחידה שהצ׳כים הגישו לנו.
באותם ימים לא היו עדיין לישראל אפשרויות לאמן את חייליה בכמה מקצועות צבאיים
חיוניים, והצ׳כים נעתרו לסייע לנו גם בכך. הצ׳כים עזרו לנו לארגן קורסים לצנחנות,
לטנקיסטים, לקשר ולעזרה ראשונה קרבית, וגם לקיים קורס כללי לטירונים בחיל הרגלים״.
ם הונח היסוד לחיל הצנחנים שלנו
״פעולות אלו עזרו במישרין לצה״ל. אפשר לומר, כי למעשה הונח בקורסים
אלה היסוד לחיל הצנחנים שלנו. היו ימים, ובמחנות הצבא הצ׳כי המיוחדים רוכזו לא
פחות מ־400
צעירים ישראלים, אשר הכשירו את עצמם למקצועות צבאיים שונים. הקצינים והמדריכים
הצ׳כיים לא חסכו עמל וזמן כדי להרביץ בבחורינו את תורת הצבא המודרני. יחסם היה
לבבי ביותר. גם החיילים הפשוטים, שבתוכם היו בחורינו - בחורים יהודים דוברי כל
השפות - לא החמיצו שום הזדמנות כדי להפגין את אהדתם למלחמת השחרור של ישראל.
המשורר הצעיר איש מפ״ם, חיים גורי, שהיה אחד הבוגרים המצטיינים של אותם הקורסים.
ידע לספר הרבה על פרשה נהדרה זו״.
״הצ׳כים אימנו את בחורינו במלאכת
הטיס. היה קורס למתחילים, שבו התאמנו כשני תריסרי צעירים, רובם צברים, והיה קורם
לטייסים קרביים. ואף זאת - בידיעתם המלאה ובתמיכתם המלאה של ראשי המדינה, ובוודאי
שלא בלי ידיעתם של אלה אשר היה להם משהו לומר על אופן הנהלת העניינים במדינה־הבת״.
המפקדים מרחוק
אך נחזור למשפט - הפסקנו את שטף הזיכרונות - ולאיש המעניין אותנו בו
ביותר: מרדכי אורן. הרי שם טענו שהוא היה הסוכן שלך!
מתברר, שנושא זה קרוב מאוד
ליוגוסלביה, שהרי מרדכי אורן, איש ״השומר הצעיר״ ורעיון הדו־לאומיות כפתרון לשאלת
ארץ־ישראל, האיש אשר טיפח בסתר ליבו תקווה כי אולי, ביום מן הימים, יהיה הוא
המתווה את מדיניות החוץ הישראלית, הרי מרדכי אורן זה אץ ליוגוסלביה בשליחות מפלגתו
כדי לשכנע את יוגוסלביה לבל תתמוך בתוכנית המדינה העברית של ועדת או״ם [אונסקו״פ].
שרת נכנס - אורן יוצא
ואבריאל נזכר במעשה שהיה בבלגרד, כאשר הוא ליווה את משד שרת בביקור בבירה
זו. שניהם, שרת (אז עדיין שרתוק) ואבריאל, ישבו בחדר ההמתנה של סגן ראש ממשלת
יוגוסלביה אלש בבלר, שאף שמו הוזכר עתה במשפט פראג, וכמה נדהמו כאשר נפתחה הדלת
ומבעדה יצא מרדכי אורן בתום שיחה פוליטית ממושכת שניהל עם יד ימינו של טיטו.
אורן לא מסר דוח
אבריאל הכיר את אורן. הוא נפגש עימו גם בפראג. אורן ביקר לעיתים
תכופות בצ׳כוסלובקיה, אך מובן מאליו כי לא מצא לנכון למסור לצירות הישראלית על
מטרות שליחותו ותוכן השיחות שניהל עם ראשי השלטון ב״דמוקרטיה העממית״ הצ׳כית. הוא
הסתובב שם כבן בית ממש אצל רבי המדינה. אבריאל נזכר במיוחד בביקור אחד, סמוך לטקס
הרישמי של הגשת כתב האמנה שלו לנשיא גוטוולד. אורן הסתובב כבר חמישה ימים בפראג
ולא מצא לנכון להתראות עם אבריאל. הוא ביקר אצל שרים ופקידים גבוהים, אשר לפי
הפרוטוקול צריך היה אבריאל לבקר אצלם מיד לאחר הגשת כתב האמנה.
רק כתום חמישה ימים התקשר אורן
טלפונית עם הצירות וביקש את אבריאל. ״לא יכולתי להשיגך כל הזמן״, ניסה להצטדק. הם
קבעו פגישה. אבריאל ביקש לדעת עם מי ומי נפגש אורן בימים אלה. ״אורן גילה טפח,
כיסה טפחיים, ובין השאר גם הפליט כי נפגש עם ... ׳מעשה שטן, שכחתי את שמו... נו,
כיצד קוראים לו לזה האיש עם הצלקת - ידיד טוב שלו שהוא קורא לו ׳וולאדו׳ והלה קורא
לו ׳מורדי׳.
״האיש עם הצלקת לא היה אלא ואלדמיק
קלמנטיס, שר החוץ של צ׳כוסלובקיה, שאורן העמיד פנים כאילו שכח את שמו, או שמא רצה
להוכיח על ידי כך עד כמה השניים בידידות עד ששוב אינו זוכר את שם משפחתו, אלא את
שמו הפרטי״.
שאלתי על האנשים גיבורי הדרמה של כלא
פנקראץ׳, שאת מרביתם הכיר אבריאל אישית, ונפגש איתם פעמים רבות.
״כן, את רובם
היכרתי באופן אישי״, מאשר איש שיחי ומוסיף תוך כדי כך מילתא דבדיחותא: ״מכל שרי
החוץ שאיתם באתי במגע בימי כהונתי כציר, רק אחד נשאר על כנו והוא... משה שרת. כל
היתר, קלמנטיס בצ׳כיה, רייק ויורשו קאלוי בהונגריה, אנה פאוקר ברומניה - כל אלה הם
בבחינת ׳מי שהיו׳...״ ומשמתחילים אנו לספר בפרשת האישים, מזדקרת מיד לעיניים עובדה
מתמיהה ביותר:
״האקספוננטים [המסבירים] העיקריים של
העזרה לישראל באותם הימים היו, פרט לקלמנטיס, רייצין וכמה אחרים, דווקא אלה
המופיעים היום בדרמה של פראג כמאשימים, אלה העומדים היום - אולי מותר להוסיף ליתר
זהירות, עדיין עומדים היום בראש המדינה הצ׳כוסלובקית - גוטוולד, הנשיא, אנטון
זפוטוצקי, כעת ראש הממשלה, וצ׳פיצקה, חתנו של הנשיא אשר בימים ההם ניהל את משרד
המשפטים וכיום הוא שר הביטחון. שלושה אלה ואחרים גילו הבנה מרובה לצורכי ישראל,
סייעו לנו כמיטב יכולתם, דיברו על אהדה ועזרה זו בפומבי, בריש גלי. אותו ׳רודה
פראבו׳ (׳הצדק האדום׳) כתב בעבר הלא־רחוק־כל־כך מאמר מלא תהילות על מלחמת השחרור
של ישראל, ואף הכריז כי מלחמה זו היא המאורע הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית מאז
מלחמת ספרד, ולא שכח העיתון לציין גם את עזרת העם הצ׳כי למאבק השחרור הישראלי.
ביטאון הצבא הצ׳כי הילל ושיבח את צבא הגנה לישראל, סיפר על תכסיסיו המזהירים ועל
אומץ ליבם, כושר המצאתם ולחימתם הנהדרת של חיילי ישראל״.
״כן. רק אתמול היה הדבר. ודווקא
הסלנסקים, הגמיינדרים, הפישלים, הסימונים - יהודים אלה אשר מוקעים עתה כ׳סוכני
הציונים׳, היו המתנגדים החריפים ביותר לעזרת צ׳כיה לישראל. מהם שהפגינו התנגדות זו
במעשים אכזריים, מהם שהסתפקו בשיטנה בעל פה״.
״הנה, רודולף סלנסקי-זלצמן ה׳סטלין׳
של הרפובליקה העממית הצ׳כוסלובקית בעבר, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית, האיש
שכל מוצא פיו כמעט היה לחוק במדינה - נפגשתי עימו שלוש פעמים. הוא היה אויבנו הגלוי.
באותם הנימוקים עצמם, אשר בהם משתמשת היום הקטיגוריה במשפט פראג נגד ישראל
והציונות, השתמש סלנסקי בשיחות איתי: ׳הציונות היא תנועה ריאקציונית, משועבדת
לאימפריאליזם, ישראל תלויה ביהודי ארצות הברית וממילא, כך מחייב ההיגיון
המרקסיסטי, לא רחוק היום ומדינתכם תשועבד לחלוטין לארצות הברית. עזרה צבאית
לישראל? טנקים? תותחים? לא באל״ף רבתי. אם אתם, מדינת ישראל, תשתעבדו שיעבוד מוחלט
לאמריקנים, הרי עלול לבוא היום ובנשק זה תילחמו נגדנו״.
״ולא הועילו הסברים על אופיה המתקדם
של התנועה הציונית, על מפעל התחייה החלוצי, על מלחמת השחרור. סלנסקי עמד בהתנגדותו
החריפה: ׳וכי עצם העובדה, שמושבה המרכזי של התנועה הציונית הוא בניו יורק, אינו
מעיד על אופייה?׳״
״ולא היה טעם לנסות ולנגן על נימי
יהדותו, כי רודולף סלנסקי מחק מזמן מזיכרונו את השם ׳זלצמן׳ - עד שבא משפט פראג
והזכיר לו זאת, עד שבא היום, וכל בניין הענק של הנימוקים האנטי־ציוניים הומט על
ראשו״.
אבריאל זוכר היטב שיחות מעיקות אלה.
הוא זוכר היטב את פטריוטיותו הצ׳כית והקומוניסטית של מזכיר המפלגה. ״אבל לא היתה
ברירה. עם האיש הזה הן מוכרחים היו להיפגש. הן בידו היו מרבית החוטים. ולא קל היה
להגיע אליו בימים ההם. בניגוד לארצות המזרח האחרות, העדיפה בימים ההם המפלגה
הקומוניסטית וה׳פוליטבירו׳ שלה לעמוד כאילו בצל, ולמראית עין הרי לא היתה למזכיר
המפלגה הקומוניסטית כל עמדה רישמית בשלטון״, וכאשר נמצא סוף סוף הקשר אליו, וכאשר
הצליח השליח מישראל להגיע לאולימפוס הגבוה שעל פיסגתו ישב בן הסוחר היהודי - עמד
הלה כצור איתן בפני ההפצרות של בן עמו והקשיח ליבו.
״והנה, אותו עריץ שבעריצים, ׳הימלר
היהודי׳ - עורך הדין אוטו פישל - הוא לא נזקק לאידיאולוגיות ולביסוס מרקסיסטי
לאיבתו הגלויה לכל מה שיהודי וציוני. הוא היה אויב גלוי, סדיסט מטבעו, שונא ישראל
מדרגה כזו שאולי רק איש מזרע ישראל יכול להגיע אליה. אותו הכירו היהודים לא מהיום.
גם כמה מפקידי הצירות הישראלית ידעו אותו משכבר הימים, כאשר עוד לא היה בסוד
המושלים, והוא פיעפע ארס לציונות״.
״הנספח המסחרי של הצירות, פליקס, עבד
אצלו כאשר היה פישל עורך דין ׳בורגני׳ בפראג. פישל לא היה קומוניסט מנעוריו. אולם
הוא קנה את עולמו אצל הקומוניסטים אחר שהופיע כמה פעמים כסניגור במשפטים פוליטיים
נגד קומוניסטים, משפטים שבהם עוד היו סניגורים והנאשמים לא נאלצו לבזות ולהשפיל את
עצמם״.
״פחדן חסר אופי היה האיש ככל
הסדיסטים. בימי הכיבוש הנאצי הסגיר את ידידיו ומציליו ובלבד להציל את חייו. והינה,
כאשר הציל את עורו והקומוניסטים תפסו את השלטון במדינה, קפץ על עגלתם בזריזות
מפליאה, התחרה בוותיקים ממנו בנאמנותו ואהבתו למדינה ולמפלגה השלטת, ועד לכהונת
סגן שר האוצר הגיע״.
״פישל לא הסתפק עוד בנאומים או
במאמרים נגד ישראל והציונות. הוא לחם את מלחמתו הפרטית בציונות. הוא אשר התקין את
התקנות הדרקוניות על גזל רכושם של העולים היהודים. הוא רדף את בני עמו עד חורמה.
יהודי כי קיבל צ׳ק או דולרים במזומנים מקרוביו בארצות הברית, ולא הספיק כבר למחרת
היום להביא את המטבע הזר לבנק הלאומי, היה נאסר בפקודתו של פישל ונשלח למחנה
הריכוז, אשר לגאוותו נשא את שמו: ׳מחנה הריכוז על שם פישל׳. במחנה זה, שנמצא
בבודווייס, לא הרחק מן הגבול האוסטרי, נמקו יהודים שנים רבות כשהם נדונים באורח
אדמיניסטרטיבי על ידי קלגסיו של פישל. גם היום יושבים שם עדיין יהודים אומללים,
קורבנותיו של ׳הימלר הצ׳כי׳. אם מגיע אליהם עיתון או שידור רדיו, אולי ישאבו מעט
נחמה מן העובדה כי הקיץ הקץ על רודפם העריץ״.
״פישל זה, אשר קטיגורי פראג בחרו
להציגו כ׳סוכן ומרגל ציוני׳, הן הוא אשר היה באופן אישי מפקח בגבולות על קבוצות
העולים, לבל ייקח איש מהם כתונת אחת מיותרת למעלת ממה שהוא - פישל - גזר. וישנם היום
בארץ יהודים הזוכרים כיצד הוא, ׳הסוכן הציוני׳, היה במו ידיו מוריד יהודי מן הקרון
כאשר התברר כי לקח עימו סדין אחד יותר - ׳רכוש המדינה הצ׳כוסלובקית׳. וכלום לא היה
זה פישל, אשר אסר במו ידיו עולה על שנתגלה בכיסו עיפרון פרסומת של איזו פירמה? לא
היה איש אחר בכל צמרת השלטון הצ׳כוסלובקי, אשר היהודים רעדו מפניו כמו מפני אוטו
פישל זה״.
״והנה אויגן לבל, שאף הוא הוקע כ׳סוכן
ציוני׳, והקטיגוריה יודעת לספר עליו כי ׳הסגיר׳ את הכלכלה הצ׳כית לידי ישראל׳.
נכון, יש להבדיל אלף הבדלות בינו לבין פישל. אויגן לבל לפחות היה איש הגון, כן,
משכיל, אבל דווקא הוא היה מי שהקשיח כל כך את ליבו בעת המשא ומתן המסחרי הראשון
בין צ׳כוסלובקיה וישראל. היא שעיכב את חתימת החוזה והערים מדי פעם בפעם מכשולים
בדרך המשא ומתן״.
אבריאל, שהיה בין יוזמי המשא ומתן
המסחרי, יודע לספר על כך: ״כאשר התחילו השיחות המסחריות. עמדנו אנחנו על כך ש-33 אחוז מן התמורה בעד
הסחורות הצ׳כיות ישולמו מכספי העולים לישראל. לבל לא רצה לשמוע על כך. הורדנו את
האחוז עד ל-25.
לאו. המשכנו להתמקח. מדי פעם בפעם היה מגיע נציג אחר מישראל ובפיו הצעות חדשות
וויתורים חדשים. אבל לבל עמד על דעתו. שנה שלמה נמשך המשא ומתן, ורק בתום השנה
הסכימו סוף סוף הצ׳כים לוותר על 17
אחוז בלבד מן התמורה, אבל אנו נאלצנו להסכים לקבל בעד 17 אחוז אלה סחורות מדרגת חיוניות פחותה, כגון חרסינה, כלי זכוכית
וכדומה.
״אדוארד גולדשטיקר, מי שהיה צירה
הראשון של צ׳כוסלובקיה בישראל, אף הוא מופיע עתה בכתב הקטיגוריה כ׳סוכן ציוני׳.
אבל גם הוא היה אנטי-ציוני וקומוניסט נאמן. נאמנותו למשטר לא ידעה גבול. ואף כי
ככל קומוניסט נאמן ודאי ידע היטב מה הגורל שצפוי לו כאשר נקרא לחזור מישראל לפראג,
לא היסס אף רגע וחזר. חזר למרות שלא היתה לו עוד נפש חיה וקרובה בצ׳כיה, ויכול היה
לעשות כאשר עשו עשרות דיפלומטים צ׳כים אחרים בארצות אחרות, ולערוק מן המהפכה״.
״אבל, כאמור, היו לנו ידידים רבים
בשלטון, מהם שהיום עדיין מאשימים,מהם שעומדים עתה בצל הגרדום, מהם אשר במו ידיהם
שמו קץ לחייהם כמו הדיפלומט המזהיר ביסטריצקי-ווייכהרץ. אף הוא היה קומוניסט נאמן,
ורק מתוך נאמנות למשטר לקח את אשתו ושלושת ילדיו ולקריאה ראשונה עזב את לונדון
הבטוחה וחזר לצ׳כיה, שבה כבר רשם הגורל האכזרי על קירות ביתו את ה׳מנא מנא׳[5] רב האימים. הרי רק נאמנותו ללא גבול היא שעמדה לביסטריצקי כאשר
הצ׳כים מינוהו לנציגם בלונדון. מה קצר זיכרונה של ההיסטוריה הקומוניסטית!״
״זמן קצר לאתר ה׳פוטש׳ הקומוניסטי,
התפטרו 50-40
דיפלומטים צ׳כים בחוץ לארץ. ארצם של מסריק ובנש עמדה בפני סכנת התמוטטות כל השרות
הדיפלומטי שלה, ובצר לה, למי פנתה צ׳כוסלובקיה הקומוניסטית? ליהודים הנאמנים
שבנאמנים, וביסטריצקי היה אחד מהם״.
ואבריאל מעלה בזיכרונו מעשה שהיה, שעם
כל קלילותו אין אולי כמוהו מציין את נאמנות היהודים למולדתם החורגת:
״היה מעשה, ובסמוך להפיכה הקומוניסטית
נאלצו הצ׳כים לשלוח שליח מסחרי לאחת הארצות בצפון־אירופה. סוחר יהודי רב ניסיון
נבחר לשליחות זו, אולם הקומוניסטים לא בטחו בו ושלחו איתו מלווה־מפקח, קומיסר
צעיר, נוצרי מלידה. והינה באים השליח וצילו לאותה בירה, והקומיסר נוטל מן היהודי
את הפספורט שלו ומגלה את קלפיו. הוא מגלה ליהודי כי נשלח מטעם השלטון להשגיח עליו
לבל יסטה מדרך הישר. בכל שהיהודי הולך - הולך ה׳צל׳ אחריו, בוחן כל מילה שיוצאת
מפיו. אבל עוברים ימים מעטים, והשליח היהודי מקבל פתק. ה״צל״ מודיע כי מצא שאותה
ארץ כלל וכלל אינה כה רעה כפי שהממונים עליו תיארו אותה בהסברותיהם, וכי הוא מחליט
להשתקע בה. ואז שולח היהודי - זה החשוד על אי־נאמנות - מברק לפראג. מברק קצר מלא
שנינות יהודית טיפוסית: ׳הקומיסר ערק. שילחו לי פספורט חדש וקומיסר חדש׳. הדבר
ייראה אולי כבדיחה, אבל זה מעשה שהיה. כן, הם היו נאמנים. נאמנים עד בלי די״.
גם את שמעון אורנשטיין הכיר אבריאל
מקרוב. אורנשטיין עבד בתקופה ידועה בצירות ישראל בפראג. בחור זריז וממולח זה גויס
לעבודה בימים הראשונים להתארגנות הצירות, כאשר כל ישראלי ששהה בפראג נתבקש להתאזר
למאמץ המשותף והדחוף.
אורנשטיין גילה מידת זריזות רבה
בסידור כל מיני עניינים פורמליים ובירוקרטיים במשרדים צ׳כים שונים, אבל ב־1949 עזב את העמדה בצירות, עזב
גם את צ׳כיה - זמנית - ויצא ״לעשות עסקים״ בווינה, וכפי שמוסרים יודעי דבר, הצליח
אף בכך עד שגורלו המר כיוון את פעמיו לפראג.
האם נזדמן לך להיפגש בפראג גם עם
הקומוניסטים הישראליים? הרי בתקופה ידועה - היום ודאי יחששו לחזור על כך - התפארו
כי רב היה חלקם בהשגת הנשק הצ׳כי לישראל.
כן. גם אותם פגש אבריאל, והוא נזכר
באפיזודה מבדחת כמעט של שיחה אחת שהיתה לו עם מזכיר מק״י בישראל, שמואל מיקוניס.
״מיקוניס ביקר בפראג בשנת 1948, ולדבריו בא לשם כדי
לרכוש נשק לישראל. הוא שמע כי אנו עושים משהו בעניין זה, אבל פרטים לא ידע, ומובן
מאליו כי הוא, שראה את עצמו מחותן ראשי אצל השלטון הקומוניסטי בפראג, לא יכול אף
לרמוז שאינו יודע פרטי פרטים על הטרנסקציות. אבל איש כמוהו לא ידע? הן היה יוצא
ונכנס במשרדי המפלגה ובמשרדי השלטון כבן בית ממש״.
מיקוניס ניסה לתהות על קנקנו של
אבריאל ולהיוודע פרטים על הפעולה, אך העלה חרס. באחד הימים נפגשו השניים שנית.
מזכיר המפלגה הקומוניסטית בישראל שיווה לפניו ארשת של חשיבות יוצאת מן הכלל, ובישר
בחגיגיות לאבריאל: ״סידרתי את העניין. בעוד ימים מספר ודאי יזמינו אותך לאן
שיזמינו, ויודיעוך על כך. אנחנו נמכור נשק לישראל״. ״אנחנו״ - משמע אנו
הקומוניסטים.
אותה שעה כבר היה המשלוח הראשון של
נשק צ׳כי קל בדרכו לישראל.
סיפור רודף סיפור, אפיזודה רודפת אפיזודה,
ובינתיים כבר עטפה עלטה את הבית הנישא על גבעה רמה בירכתי שכונת קטמון בירושלים,
ביתו של אבריאל. שיחתנו מתקרבת לקיצה.
מדוע, סבור אתה, נזקקו הצ׳כים לאותו
נשק חלוד של שנאת ישראל במשפט זה? מנסים אנו להטות את השיחה ממסלול הזיכרונות
הרומנטי לאפיק פרוזאי יותר, פוליטי.
״נראה, כי המשטר אשר לא מעטים
כישלונותיו במדיניות הפנימית, ובייחוד בשטח הכלכלי, זקוק עתה לשעיר לעזאזל כדי
להטיל עליו את האחריות לכישלונות. היתה תקופה בצ׳כוסלובקיה, מיד לאחר שטיטו פרש מן
הקומאינפורם, כאשר ׳טיטואיסט׳ היה שם נרדף לכל דבר רע ומושחת במדינה, אפשר היה
לעשות את ה׳טיטואיסטים׳ אחראים לכל תקלה. אולם האחראים לתעמולה ב׳דמוקרטיה העממית׳
הצ׳כית, שנהירים להם רחשי העם הצ׳כוסלובקי, נוכחו חיש מחר לדעת כי תעמולתם זו אינה
נקלטת. אדרבה, לעיתים יש לה אפילו השפעה הפוכה מזו שהם רצו בה. לשווא נלקחו אנשים,
קומוניסטים ולא-קומוניסטים, ל׳ימי עיון׳ במחנות מיוחדים כדי להרביץ בהם את התעמולה
האנטי-טיטואיסטית״.
״מה החטא בטיטו? שאל בתמימות מעושה
׳שווייק׳ הצ׳כי הלא-קומוניסט. כלום זה שהוא השתחרר מעול הקרמלין והעניק מחדש לארצו
עצמאות מוחלטת? אם זה ה׳חטא׳, מי ייתן ונלך אנו בדרכיו במהרה בימינו... הקומוניסט,
שידע משהו על טיב היחסים בין מדינתו לבין הקרמלין, לא נזדעזע ביותר מן ׳האסון׳
שטיטו מנסה לטפח בארצו קומוניזם לאומי בלתי תלוי. הצ׳כים תמיד היו פטריוטים, אף
הקומוניסטים שבהם. ומשדחליל הטיטואיזם לא פעל את פעולתו, היה כנראה הכרח להחליפו
בדחליל אחר. ובכל הזמנים, בכל המשטרים, עדיין המילה ׳ז׳יד׳ יש לה כוח קסם מיוחד.
הקומוניסטים הצ׳כים האמינו כי תרופה בדוקה ומנוסה זו תועיל להם גם במצוקתם
הפנימית״.
וכאן ממהר אבריאל להוסיף:
״אין זה נכון, כי ב׳דמוקרטיות
העממיות׳ אין השלטון הקומוניסטי מתחשב בדעת הקהל. נהפוך הוא. דווקא בארצות אלה
רגיש השלטון מאוד לרחשי הלב של ההמונים, ובייחוד בארץ כמו צ׳כוסלובקיה, שבה עד
היום הזה אין לו לשלטון הזה בסיס רחב בעם. וכאשר ישנם כישלונות במדיניות הפנימית
והכלכלית, ושדרות שונות של העם רוטנות על כך, מוכרח השלטון לתרץ בפני נתיניו מה
מקור הרעות והכישלונות״.
״השאלה היא רק מי יערים על מי, מי
יצליח ראשון להפיל בכוח את חברו לשלטון. היתה תקופה בצ׳כוסלובקיה, והיא לא רחוקה
כל כך - בימי הכישלון הגדול של תוכנית הקולקטיביזציה של החקלאות - כאשר הכל האמינו
כי בהתחרות הבלתי פוסקת, שוודאי גם היו לה מניעים אישיים, בין רודולף סלנסקי
לגוטוולד, ידו של הראשון תהיה על העליונה וגוטוולד יימצא על ספסל הנאשמים. היריבות
בין השניים היתה סוד גלוי בפראג, ודיפלומטים זרים, אבל לא רק דיפלומטים, ידעו
עליה״.
אבריאל נזכר כי באחד הדוחות שלו למשרד
החוץ מסר פרטים על הלכי רוח אלה.
״מסתבר כי בסופו של דבר, ואולי לפי
שעה, גבר גוטוולד הצ׳כי על יריבו היהודי. ומשנפל הארז נפלו גם אזובי הקיר
היהודיים, ובוודאי אין זה עדיין סוף פסוק. בוודאי לא יצטמצם הדבר בצ׳כוסלובקיה
בלבד״.
מי יודע אם אותו פרק נפלא, אשר עדיין
כל כך טרי בזיכרונו של הציר הראשון בצ׳כוסלובקיה, שעכשיו תיאר לפני כיצד לפני כמה
שבועות ישבה שרת החוץ הרומנית, אנה פאוקר היהודייה, בעת פתיחת מושב הפרלמנט
הרומני, מבודדת ומנודה בספסל אחורי ואין איש מעז להתקרב אליה, אין איש מעז לקשור
איתה שיחה והיא יושבת מוקפת איבה גלויה וכמו שקועה בקריאת עיתון - מי יודע אם אותו
פרק נפלא של יחסים לבביים עם ממשלת צ׳כוסלובקיה, אשר עדיין כל כך טרי בזיכרונו של
הציר הראשון של ישראל בצ׳כוסלובקיה, לא הגיע לקיצו ובמקומו יבוא פרק חדש ביחסי
ישראל עם ׳הדמוקרטיות העממיות׳...
