נספח 2 | הציר קובובי מדווח לוועדת חוץ וביטחון, הכנסת, ישיבה 4/ב4.12.1952                                 ^[1]

״בתחילת אוקטובר הרגשנו שמשהו שלילי מאוד מתקרב״

היו״ר מ. ארגוב: בשם כל חברי הוועדה אני מקדם בברכה את הציר קובובי, ואני רוצה לומר לו עד כמה הבינונו לנפשו בימים קשים אלה. ציפינו לו ואנו שמחים שהוא יושב בתוכנו. נתבקשתי על ידי הציר בכל לשון של בקשה ואזהרה, לדאוג כי מהחדר הזה לא תצא מילה מהמדובר כאן, כי עלינו לזכור שבצירות בצ׳כוסלובקיה נשאר צוות העובדים שלנו, ואנו על ידי כך מסכנים את חייו. רשות הדיבור לציר מר קובובי.

דר׳ א. ל. קובובי: כבוד היושב ראש, אני מודה על דברי הברכה ואני מודה בשמי ובשם עוזרי, חברי לעבודה בפרט. אנחנו הרגשנו כולנו את האהדה בה היינו מוקפים מרחוק ואת הדאגה לנו. אני רוצה שתדעו, שיש לנו שם חבר עובדים מצוינים שעמדו במבחן.

אולי יזכרו חברי הוועדה את הנסיבות שבהן מסרתי את הדין וחשבון בישיבת הוועדה שהתקיימה ב-25 בפברואר.^[2] ב-15 בפברואר היתה לי שיחה עם סגן שר החוץ הצ׳כוסלובקי בורק בפראג, בה הוא אישר את מאסר מרדכי אורן. מיד הוזמנתי להתייעצות [בירושלים] והגעתי הנה ב-21 בפברואר. בישיבה ההיא כבר מסרתי על ההשערות שלנו בנוגע להכנת משפט ראווה, משפט ״זקני ציון״. אמרתי, שכבר ב-4 בדצמבר, שבוע ימים אחרי מאסרו של רודולף סלנסקי - סלנסקי נאסר ב-27 בנובמבר - הברקנו לקריה שמסגירים את סלנסקי בחוגי המפלגה ומצדיקים את מאסרו על ידי כך שאומרים שהוא הפך ״סוכן הבורגנות הבינלאומית״, ושהוא ״עבד בשיטות בורגניות-בינלאומיות״. אחרי ההתקפה הגרועה שהיתה בעיתונות [הצ׳כית] על הציונות, על ההסתדרות הציונית וישראל, באנו לידי הכרה כבר בסוף ינואר [1952], זאת אומרת עשרה חודשים לפני המשפט, שמכינים כעין משפט ראווה המכוון לא רק נגד סלנסקי וחבריו, ולא רק להצדקת מאסרו וחיסולו וחיסול קבוצתו, אלא המשפט מכוון גם נגד ישראל, נגד הציונות ונגד היהודים. אולם מסרתי אז, שהתגובה היהודית העולמית למאמרים שהופיעו בעיתונות הצ׳כית היתה כה חזקה, שההתקפות הופסקו. ושאלנו את עצמנו - אחרי שהופיע ב-8 בפברואר מאמר כתוב על ידי שר המשפטים רייס ובו לא דובר על הציונות ועל ישראל, אלא האשים את סלנסקי במזימה לרצוח את [הנשיא] גוטוולד - שאלנו את עצמנו האם אומנם ויתרו השלטונות הצ׳כיים על תוכניתם הראשונה. מסרתי עוד בישיבה ההיא את השערתי, שהעובדה שהקבוצה שניצחה בצ׳כוסלובקיה היתה הקבוצה הלאומנית, זאת אומרת קבוצת גוטוולד, זפוטוצקי ושירוקי - (מ. שרת: לאומנים בתחום הקומוניזם) - שהיו ידועים כאנשים שלא היו מוכנים להגשים את כל דרישותיה של מוסקבה, העובדה שחוסלה הקבוצה שבה ראו את הקבוצה הנאמנה למוסקבה, אמרתי שרואים בזה מיפנה במדיניותה של מוסקבה, רואים בזה את הרצון, את הכוונה של איזו קונטר-רפורמציה, את הרצון לחזק את אלה שהעם מכיר בהם כילדי העם, בני הגזע האותנטי,^[3] מפני שראו באמצעי זה דרך יחידה להחזיק מעמד במדינות ששרר בהן אי-שקט. כמו כן אמרתי באותה ישיבה, שאני שואל את עצמי אם אין כאן כוונה לשחק בקלף הערבי, מפני שראינו בעובדות אחדות קירבה בין השלטונות הצ׳כוסלובקיים לבין הנציגות המצרית, ואנחנו גם ידענו, נאמר, שמענו שאומרים - אם אנו אומרים שאנחנו יודעים, יש לזכור שכל הידיעות שלנו מבוססות על דברים ששמענו מכלי שני ולא ממקור ראשון - שהיתה מחלוקת רבה וגדולה במפלגה בצ׳כוסלובקיה בקשר לאספקת נשק למצרים, והוגד לנו שסלנסקי התנגד לאספקת הנשק. מסיבות אחרות היה לנו גם הרושם, שאולי באותו זמן רצו לגלות לעיני הערבים התנגדות לישראל, וקירבה להם כמיפנה אולי במדיניות הכללית הזאת.

כאשר חזרתי לצ׳כוסלובקיה ונתקבלתי ב-21 במרס, שוב על ידי [סגן שר החוץ ולסטימיל] בורק, באתי להכרה שהתקווה שלנו, שאולי ויתרו השלטונות הצ׳כוסלובקים על תוכניתם המקורית, היא תקוות שווא. היה לי ריב דברים גדול וחריף מאוד בפגישה זו, והזהרתי בו שישראל והיהדות העולמית לא יקבלו זאת בשקט, לא יסכימו לכך שישמיצו את ישראל, שישמיצו את ההסתדרות הציונית ויציגו אנשים שלא היה כל קשר בינם לבין הצירות כ״ציונים שמטרתם לחתור תחת הדמוקרטיות העממיות״. הוא שאל אותי: ״איך אתה מדבר בביטחון? אולי האנשים האלה ניצלו לטובתם, ולרעתה של ההסתדרות הציונית, את ההסתדרות הציונית?״ הוא השתמש אז בהגדרה מיוחדת במינה. הוא אמר: ״אנשים שאנחנו מגדירים אותם כציונים״.

אחרי הפגישה הזאת, ואחרי ריב דברים זה, היו חודשים של עליות וירידות. שוב פעם היו כאלה שאמרו שבכלל השלטונות יוותרו על המשפט, ואם לא יוותרו אז לא יתלו את הקולר בציונות ובישראל. אבל באותה תקופה היו מקורות אחרים שאמרו לנו: ״הם לא ויתרו, הפסיקו את ההתקפות בגלל הוועידה הכלכלית במוסקבה שרצו בהצלחתה, הפסיקו את ההתקפות מפני שהיו חילוקי דעות בין חוגים שונים של השליטים בנוגע להרכב ולמיבנה המשפט. ואולי אפשר להביא אפיזודה המפיצה אור על התנאים שבהם אנו חיים: הרופא הפרטי שלנו, ציוני, מזרחי,^[4] איש נחמד ומסור, הפסיק לבקר אצלנו ופנה אלינו בבקשה שלא נפנה אליו, מפני שבאו להזהירו שהמשפט יהיה כזה שאם הוא ימשיך לטפל באנשי הצירות הישראלית, דמו בראשו. והאיש היקר הזה הפסיק כל קשרים. אנחנו חשבנו אז את פחדו למוגזם, אבל עכשיו אנחנו רואים שהוא צדק בהתנהגותו.

כפי שאמרתי, היו חודשים של עליות וירידות, היו חודשים של יחסים טובים מאוד עם השלטונות, אם כי לא התקדמנו לגמרי בענייני העלייה למרות ההבטחה המפורשת שניתנה לאלישיב^[5] ושניתנה לי על ידי גוטוולד עצמו, ופעמים אחדות על ידי שירוקי, ולמרות ההתחלות וההכנות שהתחילו בהן כדי להגשים את ההבטחה הזאת, היתה הבטחה לתת ל־4,000-3,000 איש לעלות לישראל לפי רשימה מוכנה הנמצאת בידי השלטונות הצ׳כוסלובקים, אם כי בכל פעם אמרו לי: ״הממשלה לא ביטלה את ההבטחה והיא תגשים אותה״, ולמרות שלא התקדמנו לגמרי בעניין אורן ואורנשטיין, איגרות אחדות שהחלפנו [בנוגע להם] לא פורסמו, ולא הצלחנו לא לראות את האנשים האלה, לא לדעת אם יש להם או אין להם עורך דין, ולא לקבל הגדרה יותר מפורטת של הפשעים שבהם הואשמו.^[6]

פרט לדברים אלה היחסים היו טובים. בספטמבר התקיים טקס ב״אלט־נוי־שול״^[7] לרגל העברת גופות הצנחנים,^[8] והשתתפו בו נציגי הצבא, וזה היה טקס מאוד מפואר. ב־21 בספטמבר היתה קבלת פנים בביתי לכבוד ראש השנה, וקרה דבר שלא ראינו עד עכשיו: לא רק שבורק עצמו בא, אלא הביא עימו את אשתו. נשי [גוש] המזרח בדרך כלל אינן באות למסיבות דיפלומטיות - (מ. שרת: מפני שהן יהודיות, או מפני שאינן באות? הגברת בורק היא יהודיה) - אינן באות.

בתחילת אוקטובר הרגשנו באוויר שדבר־מה מתקרב, דבר־מה מאוד שלילי. ב־1 באוקטובר הייתי בקבלת פנים בצירות הסינית, ובדיוק באותו יום נסעו למוסקבה שלושת השליטים הצ׳כוסלובקים כמשלחת: גוטוולד, זפוטוצקי ושירוקי. בקבלת פנים זו ראיתי שינוי בולט בפניו של בוגומולוב, השגריר הסובייטי [בפראג], שפעמים אחדות שוחחתי איתו בידידות, אם כי לא הסכים לדברי, אבל הפעם הורגש שינוי בולט. אי-אפשר היה שלא לראות קשר בין הוועידה של המפלגה הקומוניסטית במוסקבה לבין השינוי הזה.

ב-20 באוקטובר התקיימה שיחתי האחרונה עם בורק. נבהלתי מהאווירה ששררה בשיחה זו. אני רואה באיש זה איש הוגן מאוד, ולא היה לי כל ספק שהוא רצה לא בדבריו, אלא בכל האווירה של השיחה, להזהירני שהגורל נחרץ. אחרי השיחה הזאת הברקתי לקריה שהגעתי לידי מסקנה - לא מהדברים שאמר לי אלא מהדברים שלא נאמרו - שמשפט סלנסקי יתקיים לפני סוף השנה, שאורן ואורנשטיין מעורבים בלי ספק במשפט, וגם הצירות ומדינת ישראל ימלאו בו תפקיד. הוספתי במברק זה - אם כי נבואה זו עוד לא נתקיימה - שאולי אחר כך ישתדלו שלטונות צ׳כוסלובקיה לפייס אותנו על ידי כך שיתנו למספר מסוים של יהודים לעלות לישראל.

באותו יום נסעתי לוורשה וחזרתי לפראג כעבור שבוע. מצאתי בביתי אווירת סיוט. בהעדרי נחקרה מנהלת משק ביתי, אמה שפיליובה, אישה צ׳כית ששירתה עוד את אהוד אבריאל ואת אלישיב, אישה מלאת מרץ חיים, אופטימית, מאוד מסורה, מאוד נאמנה, ואחרי היסוסים רבים אמרה לנו שנחקרה על ידי המשטרה במשך שלוש וחצי שעות. מהדברים שהיא אמרה לי לא הבנתי למצב רוחה. הבינונו מדבריה שהיא נחקרה בקשר לבריחתו של בעל הבית בו אנו גרים, שהוא אחד האנשים העוסק בתעשיית הסרטים בצ׳כוסלובקיה. אבל היו דברים סתומים בין הדברים שהיא אמרה, ולא הבינונו למה אמרה שאם תקבל שוב הזמנה מהמשטרה תאבד עצמה לדעת. השתדלתי להרגיע אותה. לא ראיתי כל סיבה לכך, אבל נודע לנו אחרי כן שגם הגנן שעובד בבית הזה שנים רבות גם הוא נחקר, וכאשר היא שמעה ביום החמישי שהוא נחקר שנית, והביאו אותו למחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים, כנראה שאז החליטה להתאבד, וכאשר קמנו ביום שישי בבוקר מצאנו אותה תלויה בביתן בגן דירתנו.

אני רוצה להוסיף דבר שאני חושב שאינו ידוע עדיין. כאשר באו אנשי המשטרה לביתי ביום שישי בבוקר - הזמנתי את אנשי המשפט של משרד המשפטים - הכנסתי אותם לחדר עבודתי ואמרתי שאני רוצה למסור הצהרה ושהם יקחו אותה בכתב. מסרתי את הנסיבות. אמרתי שכאשר חזרתי מוורשה מסרה לי האישה שהיא נחקרה במשטרה והיא החליטה להתאבד אם יזמינו אותה פעם שנייה. מסרתי כל זה. דיברתי עברית והדברים תורגמו על ידי מתורגמן. הזמנתי גם נציג משרד החוץ כדי שיהיה נוכח בזמן שמסרתי את ההצהרה הזאת. דאגתי שאקבל העתק מפרוטוקול זה, כי חששתי מכל מיני פירושים שיכולים לתת למאורע זה, ואני בעצמי תבעתי שאקבל מיד העתק הפרוטוקול - (ח. לנדאו: באיזה חודש זה היה?) - זה היה זה בלילה אור ל-1.11.

ב-7 בנובמבר היתה קבלת פנים בשגרירות הסובייטית. שוב הרגשתי מתוך האדיבות היתרה של השגריר הסובייטי ושל אשתו, ומתוך מבטיהם של השרים, שאיזה דבר מתכונן לבוא. ב-19 בנובמבר, יום לפני המשפט, הוגד לי בבוקר שהמשפט יתקיים בשבוע הבא, והחלטתי לדחות את נסיעתי. אבל באותו יום אחר הצהריים בא מזכירה הראשון של איזו צירות לראות את המזכיר הראשון שלנו, מר זאב שק, ואמר לו שהוא קיבל ידיעה טלפונית מסתורית קצרה, שהמשפט יתחיל למחרתו, וסגרו את הטלפון, והוא בא להודיע לנו. ב-20 בנובמבר הודיע הרדיו הצ׳כי שהמשפט התחיל באותו בוקר, וכל העיתונות פירסמה את כתב האשמה במלואו.

כך התחיל הדבר. אתם יודעים, שבכל ערב שידר הרדיו הצ׳כי במשך ארבע שעות דברים מוקלטים מהמשפט - (מ. שרת: דברים שהוצגו כמוקלטים. אי^-אפשר לדעת) - אני מבין שכולנו רואים במשפט זה רק את הגורם היהודי, הציוני והישראלי. אבל אני מוצא מחובתי להביא בפני חברי הוועדה, קודם כל, לתאר לפניכם את הרקע, את המציאות הצ׳כוסלובקית, שלדעתי היא שגרמה לכך שהמשפט - שלדעתי הוא רק הראשון בשורה של משפטים - שהמשפט הראשון התקיים דווקא בצ׳כוסלבקיה ודווקא כעת. אולי ארשה לעצמי להקדיש חלק מדברי למציאות הצ׳כוסלובקית. כבר אמרתי בישיבה הקודמת, שהופתעתי בהגיעי לצ׳כוסלובקיה מאי-היציבות בצמרת הצ׳כוסלובקית. לא עבר שבוע אחד בלי חילופי גברי, ולא עבר חודש בלי חילופי גברי בצמרת הגבוהה ביותר. כיוון שאני מכהן כציר גם בפולין, התרשמתי במיוחד מההבדל. בפולין בכל התקופה שאני כיהנתי בארץ זו לא היו חילופי גברי חדשים בצמרת השלטונות והמפלגה, ומבחינה זו יש יציבות הרבה יותר גדולה בפולין. מתהלכות שם [בצ׳כוסלובקיה] שמועות בלתי פוסקות על הגדולים, כולל גם זפוטוצקי, ומאסרים הם מעשי יום יום. זה הגורם הראשון - אי-היציבות בצמרת.

דבר שני שהוא מיוחד לצ׳כוסלובקיה: שוררת בה אווירה של ערב מלחמה והציבור מודאג מאוד מזה. לא אכנס לפרטי הכוננות שמרגישים, ושכל איש יכול לראות אותה, אבל אי-אפשר לחיות בצ׳כוסלובקיה בלי לראות את ההכנות העצומות בשדה ההגנה האזרחית: הפיכת כל מרתף למקלט, בניית מקלטים, גיוס כל עובדות שרותי הבריאות, חלוקת תפקידים בין כל דיירי הבית מבחינת ההגנה האזרחית, ארגון מיוחד בשיתוף פעולה עם הצבא במועדים קבועים, כי כל ההכנות בשטח זה עליהן להיגמר לפני סוף השנה.

הגורם השלישי הוא פחד משטרתי לביטחון המדינה שנפל על הארץ הזאת. המשטרה הזאת אינה יודעת גבול בסמכויותיה, אין אזרח - ויהיה הגבוה ביותר במדינה - המוגן מפני סמכויותיה הבלתי מוגבלות של המשטרה הזאת. בכלל, שוררת שם אווירה בלתי מובנת בזמן האחרון. הייתי מאוד רוצה, והייתי מאוד מבקש את חברי הוועדה, שכלפי חוץ לא יטילו כל ספק בתוקף החסינות הדיפלומטית של נציגינו ושל הנציגים בכלל, כי אסור לנו כלפי חוץ לפקפק בחסינות זו. אבל לפני שבוע קרה מקרה זה: בתו של הנספח הצבאי הצרפתי, שיש לה דרכון דיפלומטי והיא המזכירה של אביה, כאשר עזבה את המשרד בזמן היעדרם של הוריה אשר נסעו לימים אחדים לשטרסבורג, חטפו אותה, הכניסו אותה בכוח לתוך מכונית וחקרוה במשך 15 שעות ושיחררוה אחרי חקירה זו. וכאשר הגישה השגרירות הצרפתית תלונה ומחאה, השיבו השלטונות הצ׳כוסלובקיים שאי־אפשרי דבר כזה, זה מן הנמנע, אולי גנגסטרים חטפו אותה. הם יחקרו בדבר אבל אי־אפשר שגורם חשוב במדינה יעשה דבר כזה.

עלי לומר גם כן, שלמרות כל מאמצי השלטונות האוכלוסייה אינה מרוצה. לא אגזים אם אומר כי 80 אחוז מהאוכלוסיה אינם מרוצים מהמשטר הנוכחי, אינם מרוצים מהתנאים בשדה התזונה, אינם מבינים את העובדה שעדיין קיים קיצוב בצ׳כוסלובקיה, אשר היתה ארץ של רמת חיים גבוהה במשך שבע שנים אחרי גמר המלחמה. החורף חמור מאוד ואין חומרי הסקה, יש צמצום רב בניצול זרם החשמל, אין המשכורת הממוצעת מספיקה לקניות בשוק החופשי - בצ׳כוסלובקיה קיים גם שוק חופשי. איסור עזיבת מקומות העבודה מכביד מאוד על האוכלוסייה הזאת. האוכלוסייה רואה בעובדה זו חזרה לצמידות שבוטלה בבוהמיה ובמורביה לפני כ־150 שנה. השאיפה ליעילות בתפוקת העבודה גרמה לידי כך שהכניסו שיטות עבודה המכבידות מאוד על ציבור העובדים. במפעלים אחדים התחילו להכניס את שיטת הקרוסלה, לפיה יום עבודה מחולק לשלושה חלקים והפועלים עובדים שבוע אחד משעה 6 בבוקר עד 2 בצהרים, בשבוע שני מ־2 בצהרים עד 10 בערב, ובשבוע שלישי משעה 10 בערב עד 6 בבוקר, כדי לאפשר ניצול טוב ביותר של זרם החשמל. הרבה פועלים עובדים עכשיו במשמרות לילה. לא אדבר כבר על תופעת הגירושים מפראג, מה שמכביד ביותר על חיי הפועל שאין לו חיים פרטיים, ויש התחייבויות כה רבות כלפי הארגונים המקצועיים, כלפי ארגונים מכל המינים, שיעורים מכל המינים, הרצאות והפגנות. הפועל הצ׳כי רוצה אחרי יום עבודתו לשתות בירה ולשוחח עם חבריו.

ישנו עוד גורם, וזו ההרגשה שאין צ׳כוסלובקיה עצמאית במלוא מובן המילה. גם מבחינה זו יש הבדל גדול בין צ׳כוסלובקיה לבין פולין. בפולין משתדלים לתת לאוכלוסייה את ההרגשה שפולין ארץ עצמאית. בצ׳כוסלובקיה - אם לדבר רק על תופעות חיצוניות - לא ינגנו אף פעם את ההימנון הצ׳כי מבלי שינגנו מיד גם את ההימנון הסובייטי, מה שאין כן בפולין. בפרלמנט הצ׳כוסלובקי רואים לא רק את סמל המדינה. ישנה תמונתו של גוטוולד ודגלי צ׳כוסלובקיה מזה, ותמונתו של סטלין ודגלי ברית המועצות מזה, מה שאין כן בפולין. בפרלמנט הפולני רואים רק את הנשר הפולני. בצ׳כוסלובקיה ישנם יועצים סובייטיים בכל המפעלים ובכל תאי הממשלה. מבחינה דיפלומטית זו הארץ היחידה, אני חושב, פרט לברית המועצות, שבה ספר רישום הדיפלומטים מודפס גם ברוסית. היועץ הסובייטי, לא השגריר, קודם לזקן הסגל.

תוצאות כל המצב הזה מתבטאות בצורה צ׳כוסלובקית מיוחדת במינה. ישנה חבלנות ״שווייקית״.^[9] אי-אפשר להניע את הפועל לעשות מאמץ מקסימלי כפי שדורשים ממנו. במפעלים שונים, בייחוד במכרות, הגיעו לידי כך שבו-בזמן שהמשכורת הממוצעת של הפועל היא קצת יותר מ-3,000 כתר או 3,500 כתר, משלמים לפועל במכרות משכורת העולה על 15,000 כתר, אבל ישנן בריחות מכל המקומות האלה אחרי זמן קצר. נוסף לזה ישנה תופעה זו של התאבדויות, ובתופעה זו נגועים כל חלקי האוכלוסייה, כולל קומוניסטים גבוהים ברמה. אם כי בדרך כלל העם הצ׳כוסלובקי מגיב בדרכו-הוא, אין זה מן הנמנע שמזמן לזמן תתפרץ שביתה, ובשנה שעברה, כפי שמסרתי לכם, בחודשים אלה ובדצמבר במיוחד, היו שביתות, היו הפגנות, ואין זה מן הנמנע, או נאמר לא היה זה מן הנמנע, שתהיינה תופעות דומות השנה.

ישנו עוד דבר שממלא תפקיד חשוב מאוד בחיי הפועל הצ׳כוסלובקי. בהרבה מפעלים היה הפועל הצ׳כוסלובקי מקבל משכורת כפולה בחודש דצמבר. הכפילות הזאת במשכורת דצמבר בוטלה על ידי השלטון הזה וזה עורר אי-רצון ומרירות רבה.

כל הנסיבות האלה הצביעו על הדחיפות למצוא איזה דבר שיטה את תשומת לב הקהל מבעיותיו, מקשייו, מפחדו ומדאגתו למלחמת העולם המתקרבת. ואין לי כל ספק שהתנאים האלה היו אחד הגורמים לקביעת מועד המשפט לחודש נובמבר זה. זה אחד הגורמים. יש עוד גורמים שעוד אדבר עליהם.

כפי שאמרתי יש עוד גורמים, ואני הייתי רוצה לחלק את גורמי המשפט ומטרות המשפט לשלושה סוגים, מפני שאי-אפשר להגזים בחשיבות המשפט הזה, בחשיבות כתב האשמה, בחשיבות נאום הקטיגור, בחשיבותן של הודעות מסויימות, ביחוד ההודעות בשטח הכלכלי. אי-אפשר להגזים בחשיבותן מבחינת ידיעת ״השולחן הערוך״ החדש של ברית המועצות, במיוחד ביחסיה ל״דמוקרטיות העממיות״. יש שם ״שולחן ערוך״ מפורט: זה מותר וזה אסור. ואני חושב שהמסמך הזה אינו פחות חשוב בערכו להבנת המצב והבנת העתיד מחיבורו של סטלין שפורסם ערב ועידת המפלגה הקומוניסטית.

קודם כל, מבחינת היחסים שבין ברית המועצות לבין ״הדמוקרטיות העממיות״, יש לי רושם שברית המועצות החליטה שיש לסיים את תקופת המעבר ב״דמוקרטיות העממיות״ האלה. עד כאן מדינות אלה היו מדינות של ממשלות קואליציוניות.^[10] אני שואל את עצמי אם פירוש הצורך שראתה ברית המועצות לסיים עכשיו את תקופת המעבר אינו עוד שברית המועצות מתכוננת לקראת מאורעות מאוד חמורים, או שהיא רואה שמאורעות חמורים מאוד מתקרבים. אבל אין ספק, שמשפט זה אומר בהרבה מחלקיו: תקופת המעבר נסתיימה. מה שהיה מותר בזמן - ארשה לעצמי לומר - ״הקומוניזם הליברלי״, שאנשים שהיו בצ׳כוסלובקיה לפני שתיים או לפני שלוש שנים חשבו שעכשיו ימצאו אותו מצב - כמו שאורן חשב שהוא ימצא אותו מצב של 1950 - המצב הזה נגמר.

״החזית העממית״ היה לה עוד תפקיד בפולין בבחירות, הבחירות נערכו בשם ״החזית העממית״ וצרנקביץ, איש המפלגה הסוציאליסטית לשעבר, מילא בהן מקום חשוב, וניתנו מקומות גם לקתולים ברשימה. זה נגמר. מה שהיה בתקופת המעבר, שהמפלגה לחוד והממשלה לחוד, זה נגמר. מנהיג המפלגה נהיה לראש הממשלה. כשם שבולסלב ביירוט ירד ממשרתו של נשיא והפך לראש הממשלה. אין לי ספק, עד כמה שאפשר לראות את הדברים מראש, שגם [נשיא צ׳כוסלובקיה] גוטוולד ילך בדרכו, כשם שג׳ורג׳יו דז׳ הוא גם ראש המפלגה וגם ראש הממשלה ברומניה. כל הדברים שהיו מותרים בנוגע למערב, הפלירט עם אנשי המערב, זה נגמר. זה אסור. אם קראתם את עדותו של ואברו היידו [יהודי], סגן שר החוץ לשעבר, את חטאיו שהוא מודה בהם, אלה חטאים של יחסים נורמליים בין סגן שר החוץ ונציגי חוץ לארץ - יחסי אדיבות, אולי יותר מיחסי אדיבות, פגישות במסיבות, פגישות בקוקטיילים, קיום שיחות. כל זה חטא. כל זה פשע. זה אסור. כל זה נגמר בקולות ובברקים, זאת אומרת בצורה של משפט, והמשטר נהפך למשטר קומוניסטי מובהק.

ולקראת המאורעות הבאים, ויחד עם שינוי זה, יש צורך בליכוד המשטר הפנימי על ידי חיסול האופוזיציה. ומיהם אנשי האופוזיציה? יש מאמרים ומסמכים המגדירים זאת ברורות: כל מי שהיה לו עבר במפלגה אחרת מאשר המפלגה הקומוניסטית, כל מי שפעם שירת בבריגדה הספרדית הבינלאומית,^[11] כל מי שהיה בזמן המלחמה [מל״ע-2] בלונדון, כל מי שמהפכני מטבעו ועצמאי מדי מטבעו.

המשטר הקומוניסטי מחייב יריבות בין שני אישים חזקים בתנאי אחד - שהיריבות תיגמר בידי איש אחד, בידי האיש החזק, והוא יחסל את השני עם כל חסידיו. כדי שתהיה מונוליטיות במשטר, אי־אפשר שיהיו אנשי אופוזיציה. לא יכולה להיות אפשרות של אנשי אופוזיציה שיכולים ליצור גרעין חדש. ובליכוד האחרון אנו רואים, וראינו זאת גם ברומניה, בחירת המנצחים היא מבחינת אנשי הגזע של המדינה, אנשים שאי־אפשר לומר שהם אינם ״בני העם״, שאי־אפשר שהאוכלוסייה תאמר, או שחוץ לארץ תאמר, שהנה השלטונות בידי בני עם זר. ישנם שאומרים - ואני יכול רק למסור ידיעה זאת - ואנחנו יודעים שמלנקוב^[12] היה בפראג ארבעה ימים לפני מאסרו של סלנסקי, את אומרת שעל מאסרו הוחלט בהסכמתו של מלנקוב, בזה אין ספק. אומרים, כי כיוון שראו בוועידת מוסקבה את ניצחונו של מלנקוב ראו בזה גם היתר לקיום המשפט הזה.

הודעתי למשרד החוץ, שהופתעתי על ידי כך שבפעם שלפני האחרונה, כאשר זפוטוצקי חזר ממוסקבה ונשא נאום, הוא ציטט בו שש-שבע פעמים את מלנקוב, מה שאיננו הנוהג המקובל. אין מצטטים, בדרך כלל, חברים רבים. מצטטים רק את סטלין או את לנין, אבל לא את האחרים.

גורם שלישי מסוג זה בנוגע לצ׳כוסלובקיה במיוחד - יש צורך להשלים את הניתוק בין צ׳כוסלובקיה לבין המערב, כי תפקיד זה היה קשה מאוד והינו קשה עדיין בצ׳כוסלובקיה. קודם כל, ביצוע מהפכה כלכלית עמוקה בצ׳כוסלובקיה. אם קראתם את העדויות ואת ההודאות במשפט, ואם גם עיינתם בתוכנית אבריאל.^[13] תראו מה הפשע. הפשע הוא שאנשים לא רצו לוותר על הקשרים עם המערב ועל התעשייה הקלה. ברית המועצות החליטה להפוך את צ׳כוסלובקיה לארץ של תעשייה כבדה, מפני שרק על ידי המהפכה הזאת אפשר יהיה לנתק מבחינה כלכלית את צ׳כוסלובקיה מהמערב, ניתוק מושלם וגמור, שלא יהיו קונים במערב, שלא יהיו סוחרים, שלא יהיו בידידות בכל השטחים.

כפי שידוע לכם, יש בצ׳כוסלובקיה כנסייה לאומית, אבל ישנה גם כנסייה קתולית, אבל יש עדיפות גדולה מטעם הכנסייה הלאומנית הקתולית, והמנהיג שלה, שהוא שר בממשלה בשטח הדתות, הוא לויהר, והכוונה לבידוד בשטח מרחיק מאוד. זה אופייני מאוד, שהעדה האורתודוקסית העצמאית בצ׳כוסלובקיה היתה קשורה בזמן האחרון עם מוסקבה ומינתה כראש העדה הזאת אזרח סובייטי, אבל החליטה שעדה זו עצמאית ואין לה קשרים לא עם מוסקבה ולא עם איסטנבול.

מבחינה זו שוב פעם המשפט הזה הוא ״שולחן ערוך״. אסור לדרוש ש-70 אחוז מהסחר הצ׳כוסלובקי ילך למערב. זו בגידה, זה פשע. אסור שלא לנצל את הניסיונות הסובייטיים בתעשייה ואסור להשתמש למשל בניסיונות של ״באטה״.^[14] במשפט תראו שכל אלה שרצו להמשיך בשיטות של ״באטה״ הואשמו בפשע.

למשפט הזה, שיש לו מטרות רבות, סוג אחד של המטרות הוא להשלים ולהביא סוף למשטר של ״הדמוקרטיות העממיות״ שיש להן איזו עצמאות ואיזה קשר עם המערב. הפרק הזה נגמר. ישנן מטרות גם מבחינה צ׳כוסלובקית פנימית, שבגללן היה צורך לשים סוף לעניין סלנסקי. אי-אפשר היה לדחות יותר את ועידת המפלגה - דחו את ועידת המפלגה מחודש לחודש ואי-אפשר היה לדחות יותר.

לפי שאמרתי יש לי רושם - אין לי ידיעות על כך, אבל יש לי רושם - שהוועידה הזאת תחליט גם על שינוי קונסטיטוציוני, מפני שאי-אפשר שגוטוולד יהיה הנשיא היחיד בכל המדינות האלה. אי-אפשר שלא יהיה שינוי קונסטיטוציוני שיאפשר גם לו להיות ראש הממשלה. אי־אפשר היה לדחות יותר את עניין סלנסקי והיו צריכים למצוא דרך לחסל זאת. זיבל, למשל, נאסר שנה שלמה לפני מאסרו של סלנסקי ולא היה כאן כל קשר. הוא נאסר מפני שהיה האיש שלא רצה לוותר על התעשייה הקלה בצ׳כוסלובקיה. הוא כלכלן בחסד עליון ונתנו לו חנינה מפני שהוא ממשיך לכתוב בבית הסוהר ומשמש במידה מסוימת כיועץ לענייני כלכלה. אסרו אותו שנה לפני סלנסקי וייתכן שאפילו על דעת סלנסקי, כיוון שהיה צורך בחיסול קבוצה זו, אבל היה צורך גם במציאת נימוקים.

היו צריכים למצוא נימוקים שהמשטר הזה יפיק תועלת מהם, והדבר החשוב ביותר ברגע זה בכל המדינות האלה הוא להראות שהממשלה היא ממשלה של אנשים היוצאים מגזע העם הזה. איך אפשר להראות, לגלות זאת ולהבליט זאת, אם לא על ידי כך שהשליטים הקודמים היו זרים, הם היו נוכרים. אבל אם להשוות בינם לבין החדשים אי-אפשר לפקפק בלאומניות שלהם. משום כך אורן העיד בצ׳כית רהוטה, ולעומת זה בדריך גמינדר^[15] העיד בצ׳כית מאוד שבורה, כי הוא אף פעם לא ידע צ׳כית טובה. הוא בא מאזור הסודטים, ואולי שמעתם שהיה דו־שיח זה בין התובע לבין גמינדר. התובע שאל אם הוא מעונין במתורגמן: ״אתה יודע צ׳כית טובה?״ תשובה: ״לא, אבל אדבר בצ׳כית״. שאלה: ״אולי תדבר גרמנית, הגרמנית שלך טובה?״ תשובה: ״לא, הגרמנית שלי לא טובה״. אמר התובע: ״קוסמופוליט אופייני״ - (מ. שרת: איך מתבארת העובדה שאורן דיבר צ׳כית טובה? - הוא למד בבית הסוהר") - למחרת המשפט פורסם מאמר על ידי סופר צ׳כי נודע, איבן אולברך, אומרים שהוא מאוד הזדקן, איש שכתב תמיד בסימפטיה רבה על היהודים. המאמר הופיע ב״רודה פראבו״ ובו כתב: ״שמענו את דברי אחד-עשר קוסמופוליטים אופייניים, אחד-עשר שאינם יודעים רחמים, שואפי בצע. שמענו את הצ׳כית האיומה שלהם. רק מטרה אחת בחייהם: כסף, כסף ועוד כסף״. אני חושב שמבחינה זו אין ספק שהמשטר על ידי המשפט הצליח להבליט את הלאומניות של השליטים בניגוד לאלה שחוסלו.

לא אחדש אם אומר, שהיהודי נבחר כאן כשעיר לעזאזל לקשיים פנימיים. אנחנו ראינו את ההתפתחות הזאת. סלנסקי נאסר ב־27 בנובמבר. גוטוולד הופיע בפני מנהיגי המפלגה ב-6 בדצמבר, ואז היתה בדבריו רק האשמה אחת נגד סלנסקי, ואני חושב האשמה היחידה הנכונה, שהוא יצר, הוא גרם לסכנה של מרכז שני במפלגה ובמשטר, זאת אומרת העדיפות הזאת בין המפלגה מזה ובין הממשלה מזה, ובדבריו בכל הנאום הזה, אשר נמצא כאן איתי, אין האשמה אחת אחרת. ב-13 בדצמבר, שבוע אחרי נאומו, הופיע ב״טוורבה״, השבועון התיאורטי של המפלגה, מאמר שנכתב על ידי גוסטב בארש, וזה היה מאמר ארוך על ״הקוסמופוליט״.^[16] הם ניסו כנראה שם נרדף זה, אך כנראה שלשם הנרדף הזה לא היה הד. ב-18 בדצמבר היה נאום של זפוטוצקי ובו הוא דיבר על ״היהודים״. הוא אמר: ״לא נרשה לרומא ולירושלים להתערב בעניינים שלנו״, והוא דיבר על קפיטליסטים יהודים ולא יהודים. נאום זה עורר תגובה חריפה מאוד, אומרים שהיתה גם תגובה ממוסקבה, ואחרי נאום זה התחילו ההתקפות על הציונים ועל הציונות. ואין ספק שכשם שיש תקדים, כאשר [בגרמניה הנאצית] לא רצו להשתמש ב״יודה״, נוצר המושג ״ארי״ ו״לא ארי״, כך נוצר [בצ׳כוסלובקיה] המושג ״ציונים״.

אין אנו יודעים באיזו מידה עוד ישתמשו באמצעי זה, מפני שאל לנו לשכוח שהופיעו, או הוזכרו במשפט זה, למעלה מ-80 יהודים שהם אסירים, יהודים שהיו להם תפקידים בממשלה או במפלגה והם הוזכרו כעדים במשפט זה. יש הבדל בינם לבין לא-יהודים שאפשר לחסל אותם רק על ידי המומנט היהודי. חיסלו, למשל, את משרד ביטחון המדינה בסלובקיה. במשרד זה היו הרבה יהודים אבל היו גם לא-יהודים, ואני חושב שישתדלו לחסל אותם על ידי עניין ״הבריחה״.^[17] יש כל הסימנים לכך. היה טיהור מרחיק לכת בצבא, ואנו שואלים את עצמנו אם לא עניין הרכש^[18] ישמש כאמצעי. זו הבחינה הצ׳כוסלובקית הפנימית.

ועתה גורם נוסף. אני חוזר על דברים הידועים לכולכם מבחינה ישראלית, מבחינה יהודית ומבחינה ציונית. הייתי רוצה כאן להבדיל - ואלה הן השערות, אבל אני מוצא מחובתי להביא השערות אלה בפני הוועדה - בין החשבון הסובייטי לבין החשבון הצ׳כוסלובקי. בנאום הקטרוג שלו ובסיכום שלו, דיבר התובע על ״מדינה המכנה את עצמה ישראל״. ועל ההגדרה הזאת אחר כך הופיעו כל מיני מאמרים כסיסמה. אנחנו יודעים שהיתה קירבה גדולה בין נציגות מצרים לבין משרד החוץ הצ׳כוסלובקי לפני מאורעות קהיר.^[19] אנחנו יודעים על כל מיני סימנים, על מדיניות פרו־ערבית בכל מיני סוגים של אספקה. בכל זאת יש לשאול את השאלה אם באמת הסיסמה הזאת, הכיוון הזה, הוא דבר שצ׳כוסלובקיה המציאה בלי הוראה מאיזה מרכז. אינני רוצה להרחיב על זה את הדיבור כאן.

יש עוד דבר. עניין ההסכם [על השילומים] עם אדנאואר היה גם כן נושא לתעמולה חריפה, שאין להגזים בחריפותה. ה״יבסקציה״^[20] בפולין ניהלה תעמולה נגד הסכם השילומים לא רק ביידיש כפי שהיא עושה בכל הופעותיה, אלא גם בפולנית במודעות על הקיר, וכנראה שהיתה מאוד מאוד מודאגת מהרבה טעמים. קודם כל, ״הדמוקרטיות העממיות״ מודאגות מעניין השילומים בכלל מפני שהן מפחדות מהחזרת רכוש - ועוד אשוב לזה - אבל בעיקר מפני שהן רואות בגרמניה המערבית אויב. בכל אופן, היא מתוארת כאויב. אשר לחשבון הצ׳כוסלובקי, הוא פשוט מאוד. אם הייתי רוצה לקחת את כל האיגרות ששלחנו למשרד החוץ - (יצחק בן^-אהרון: אתה הצגת שאלה ביחס לחשבון הסובייטי ולא השיבות. האם זה רק עניין מקומי?) - אני רק שואל בעניין החשבון הסובייטי. אני משיב בעניין החשבון הצ׳כוסלובקי. לו הייתי לוקח את כל האיגרות שנשלחו על ידי צירות ישראל למשרד החוץ [הצ׳כוסלובקי], ולו הייתי עכשיו נזכר בכל השיחות שהיו לי, אני מוצא תשובות למשפט הזה: אל״ף, אזהרה חמורה ליהודים שלא יעמדו בקשרים עם הצירות. אזהרה חמורה מאוד, מפני שכל אמצעי הלחץ עד כאן לא היתה להם השפעה. יש ידידות רבה בין הצירות ובין יהודי צ׳כוסלובקיה. הצלחנו ליצור אווירה כזאת. שאלתי יהודי אחד בזמן הטקס ב״אלט־נוי־שול״: ״מה איתכם, אינכם מפחדים?״ - כאשר הגעתי לפראג מצאתי פחד כזה - הוא ענה לי: ״כן, אנו מפחדים, אבל הידידות לצירות חזקה מהפחד שלנו״. ואם מותר לספר דבר שיש בו עניין אנושי, היינו בשמחת תורה ב״אלט־נוי־ שול״ והיהודים חיפשו דרך להביע את ידידותם, ובזמן ההקפות, בין הקפה להקפה, שרו כל מיני שירים, ושרו את ״שיר המעלות״ בניגון של ״התקווה״, ואין ספק שזו היתה הפגנה - (י. רפאל: זה ניגון מקובל של "שיר המעלות") - (מ. שרת: אבל אין מסורת של "שיר המעלות" בזמן ההקפות) - אין ספק שזו היתה הפגנה, ראינו זאת על פני האנשים. הייתי יכול לספר על עוד ועוד הפגנות. אבל אין זו מטרת הישיבה הזאת.

נוסף לזה יש במשפט אפשרות ברורה ואמצעי לבטל את הבטחת העלייה שניתנה לאלישיב, ושניתנה לי על ידי גוטוולד. יש אפשרות להתנגד לכל הדרישות בעניין החזרת הרכוש. אם תקראו את המשפט, תראו שיוצא כאילו היהודים מצצו את דם הפועלים, רכושם לא היה רכושם, ואם היה רכושם הרי הנזק שגרמו עולה ל-6 מיליארד כתרים. איך נבוא בתביעות ובדרישות? יש חשבון עכשיו, חשבון נקי. ויש גם רמז לחיסול הקהילות, כי הקהילות היו ״ארגונים מוסווים להנהלת תעמולה ציונית״. חיסול הקהילות אין פירושו חיסול וביטולם של חיים דתיים, כי אפשרות זו קיימת, אבל בפולין ובהונגריה אין קהילות. עכשיו יש שם קונגרגציות, ואין הקונגרגציות האלה ברשות של הקהילות. רכוש הקהילות אינו שייך לקונגרגציות - (מ. שרת: הרציפות המשפטית נפסקה).

ארשה לעצמי לומר, שאולי קיימת עוד בחינה אחת, מפני שאינני חושב שהעובדה שבכל פעם הזכירו במקף מחבר את המילים ״ציונים-טרוצקיסטים״, שזה יכול להיות שם נרדף ל״שומר הצעיר״, שזה דבר מקרי - (י. ריפתין : מאיזו בחינה?) - אשיב אחר כך לשאלות.

לסיכום, אין ספק, שההרכב של הנאשמים היה הרכב שרירותי ומלאכותי על מנת להשיג מטרה מסוימת. אין לי ספק שחוננו שלושה יהודים מפני שהם יהודים - שלא יאמרו שזה משפט אנטישמי. אין לי ספק שהיתה אפשרות של כל הרכב אחר מבין 80 היהודים שהיו שם, פרט לסלנסקי וגמינדר. הוסיפו את לונדון^[21] ואת היידו כדי שיוכלו לא להטיל עליהם עונש מוות. אין ספק בזה.

אני חושב שבפעם הראשונה בדברי ימינו תוכנן משפט כדי לעשות את היהודי שעיר לעזאזל, אני חושב שאין תקדים לדבר זה - ( א. ליבנה: משפט בייליס)^[22] - אני מדבר על דבר מתוכנן מבחינה מדינית ומשפטית. אבקש שלא נשכח, שהשלטונות חטפו שני ישראלים למטרה זו, ואין ספק שאם לא נמצא את הדרך לתגובה ראויה אז המשפט הזה יהיה תקדים למשפטים אחרים - (מ. שרת: מבלי להבטיח, שאם נמצא תגובה ראויה לא יהיו משפטים).

אני רוצה לומר מילה אחת בנוגע לאורן. אינני מתאר לי, שמישהו דן אותו לכף חובה על מה שאמר במשפט.^[23] אין לי כל ספק שאורן נפל קורבן לנאמנותו הציונית. לולא דיבר כשם שדיבר^[24] - מפני שחשב שהוא נמצא בצ׳כוסלובקיה של 1950 - לולא דיבר כשם שדיבר עם אנשי האיגודים המקצועיים, אם לא היה אומר בחריפות, שסלנסקי אף פעם לא היה ציוני, אם לא היה מתנגד להגדרה של הציונות כתנועה ריאקציונית, אינני חושב שהיו בוחרים בו.

אבל יש עוד אפשרות, ואני רוצה להביא הנה גם אפשרות זו. אורן עסק בהשגת שילומים מגרמניה המזרחית. הוא ניהל משא ומתן עם נציגות גרמניה המזרחית בפראג, והוא הכין תזכיר בעניין זה. עניין השילומים נראה בעיני ״הדמוקרטיות העממיות״ כעניין מסוכן. הם אינם רוצים להחזיר את הרכוש.^[25] כאשר זפוטוצקי התנגד לעלייה ב-1948 הוא אמר בין היתר: ״אין אנו יכולים להחזיר ליהודים את רכושם שהוא איננו, רק רכושם של היהודים הציונים שלנו, אלא של יהודים שיצרו את התעשייה הצ׳כוסלובקית״. ואופייני מאוד המאמר שהופיע בזמן המשפט על עניין השילומים ב״נויס דויטשלנד״, עיתון המפלגה [הקומוניסטית] בגרמניה המזרחית, בו נאמר: ״פיצויים למי? לטובת מי?״ גם את האפשרות הזאת הייתי רוצה להביא בפני הוועדה.

ועוד דבר אחרון. כאשר יצאתי מפראג היה לנו הרושם, שהממשלה הצליחה במאמצה למצוא ביהודים שעיר לעזאזל. במפעלים שונים הציעו הפקידים הגבוהים והפועלים לפטר את כל היהודים. היתה אווירה כזאת. העם הצ׳כוסלובקי, כאשר היה בטוח שהמשפט הזה הוא התחלת משטר חדש המכוון נגד היהודים, באו נוצרים לידידיהם היהודים והציעו להם מקלט בדירותיהם נגד הזעם המתכונן לבוא.

היו״ר מ. ארגוב: נעבור עתה לשאלות.

להלן נשאלו שאלות רבות. דר׳ קובובי השיב.

דר׳ א. ל. קובובי: חבר הכנסת רפאל שאל איך התרשמתי מתגובת הקהל. היה הבדל גדול בין התגובה ביום הראשון לבין התגובה בימים שבאו אחרי כן. ביום הראשון הקהל התייחס בסקפטיות גמורה לכל המשפט. אחד מעובדינו, שקרא את העיתון אצל הספר שלו, נשאל על ידי הספר: ״האם אתה סדיסט, שאתה קורא דברים כאלה?״ המצב השתנה כאשר התחילו השידורים. המצב השתנה לרעה כאשר התחילו העדויות על הבעיות הכלכליות. העם התחיל להאמין שהינה, בכל זאת, מצאו את האשם בקשיים. אפשר לומר, שכל צ׳כי ישב בערבים צמוד לרדיו החל מהיום השני, האמין ולא האמין. היתה תערובת של אמת ולא אמת. בהמשך ראינו שלאט לאט הרושם נעשה יותר ויותר עמוק.

לשאלה האם יש עדיין השפעה לתגובת הקהל - אין לי כל ספק. אם נאמר, למשל, שצ׳כוסלובקיה הרחיקה לכת במשפט זה, אין לי הרושם שפולין היא אינדיפרנטית לתגובת הקהל. היא מאוד מאוד רגישה. לי אין כל ספק בדבר, שתגובת היישוב [בישראל], שהיתה כה עצומה, שתגובת הממשלה [הישראלית], היו דברים חיוביים בהחלט. אולי אנו אשמים בכך שלא ידענו בפירוש, אבל אתם צריכים לדעת שכל מה שאנחנו יודעים זה מעין נס בתנאים שבהם אנחנו חיים. לו ידענו, אולי היינו יכולים להתחיל בהתקפה נגדית מראש, אבל אלה התנאים שבהם אנחנו עובדים.

אינני חושב שהרב זיכר^[26] ענה מה שענה מתוך לחץ.^[27] הוא איש יקר. אושר הוא לקהילה הצ׳כוסלובקית שאיש זה מכהן בה. הוא מאוד מאוד זהיר, אבל הוא האיש העומד על המשמר ואני רק יכול לכבד אותו על התשובות שנתן. פעם היתה לי שיחה איתו על נושא כזה, ואני אמרתי לו, שאם פעם יוכרח לומר על ישראל דברים שאינם טובים, נסלח לו. הדבר העיקרי הוא שהקהילה תישאר ושהוא יישאר. אני חושב שלולא המשפט הזה אז רייס [יהודי] לא היה שר המשפטים. למשל, [גרטרודה] סקנינובה,[יהודייה] אשר עומדת בראש המשלחת הצ׳כוסלובקית באו״ם, כאשר דיברתי איתה לפני חודשיים היא אמרה שהיא לא תצא לעצרת. אני סבור ששלחו אותה לעצרת דווקא מפני שמתקיים משפט זה.

בנוגע לגורלו של בארש, הוא נעלם ואיננו יודעים מה היה איתו. אנו חושבים ששיחררו אותו, אבל הוא ירד מן הבמה.

בתשובה לשאלת ח״כ רפאל האם אורן פעל בשליחות מוסד כלשהו:

דר׳ א. ל. קובובי: עד כמה שאני יודע, אורן לא ניהל את המשא ומתן לשילומים ממזרח גרמניה בשם הממשלה, כי אני לא קיבלתי כל הוראה בעניין זה. עד כמה שאני יודע, הוא לא ניהל את המשא ומתן בשם ״הקונגרס היהודי העולמי״. אני סבור שהוא וחבר הכנסת [חנן] רובין שוחחו בעניין זה בגרמניה המזרחית עם אולבריכט.^[28] היתה תקווה לאורן שיוכל לשוב לארץ בהביאו מעין ״הצהרה אדנאוארית״ מטעם גרמניה המזרחית.

אינני יכול לתת תשובה לשאלתו של חבר הכנסת ברגר בנוגע למצב הרוח בפולין. אני מתאר לי שהיהודים [שם], כאשר הם שומעים את ״קול ישראל״ או את ״קול ציון לגולה״, יותר קל להם. הם מקשיבים לשידורים אלה, גם ל״שידורים לעולה״, ויש אפשרות להאזין לשידור החדשות בשעה 8:30 בערב. שם יש עוד עיתונות יהודית. ה״פאלקסשטימע״ עדיין מופיע.

לשאלתו של חבר הכנסת בן-אשר מתי שולב היסוד הערבי, אני מזכיר שכבר בישיבה בפברואר דיברתי על המומנט הערבי, וכבר אז יכולנו לראות זאת. קיימת סברה, ויש גם ידיעה, שהמשפט ניבנה מחדש שלוש פעמים. היו שלוש נוסחאות והיו תובעים שונים. למשל, היינו בטוחים בחודש יוני ,שהתובע יהיה איש ששמו צ׳יז׳יק. הוא איננו יהודי, אבל ידענו מיהו והכרנו אותו. עד כמה שאנחנו יודעים, השופטים קיבלו את התיק ארבעה ימים לפני המשפט, כולם שופטים מקצועיים ותיקים. מה שהפתיע אותנו הוא שכנראה חזרו לטיוטה המקורית, לתוכנית המקורית, ויכול להיות שבינתיים היו נוסחאות אחרות.

אין לי ידיעה אישית על הטכניקה של החקירות, אם כי דיברתי עם אנשים שנחקרו. ויסלחו לי חברי הוועדה אם לא אמסור דברים אלה כאן.

אני רוצה להפנות את שימת לבכם לעובדה, שיחד עם הנאשמים העיקריים נאסרו גם קרוביהם. אשתו של סלנסקי וילדיו נאסרו באותו יום. למה איש שרואה שהכל אבוד לא ירצה להציל לפחות את בני ביתו? התפלאו על מכתבה של אשת ארתור לונדון. לאשתו של לונדון יש שלושה ילדים. אני מתאר לי שהאישה הזאת אמרה בליבה: ״יש לי עוד תפקיד בחיים, לגדל את בני. אישי אבוד. למה לא אשתדל להציל את ילדי?״^[29]

מ. שרת - שר החוץ: ״להציל את ילדי״ לא תמיד פירושו שימיתו אותם, אלא שיקחו אותם ממנה. יאמרו שאחרי שהתברר שהאב הוא כזה, אי-אפשר לסמוך עליה שהיא תחנך את הילדים. הילדים צריכים להתחנך במוסד ממשלתי. הם לוקחים את הילדים מהאם לצמיתות והיא אינה רואה אותם. במקרה זה ודאי רצתה להציל לעצמה אפשרות לגדל את הילדים. אני יודע דברים אלה לגבי אשם אחר, ואני יודע אותם באופן עובדתי שהיו, ושיערתי שכך הוא המקרה כאשר קראתי את מכתבה של אשת לונדון.

דר׳ א. ל. קובובי: אני מודה לחבר הכנסת ברנשטיין ולחברים אחרים בעד הדברים שאמרו לי ולחברי הצוות שלנו בפראג. אני רוצה לומר לחברי הכנסת, שיש לנו בפראג צוות נפלא. העבודה הזאת בשבוע האיום הזה היתה עבודה כמעט של 24 שעות בלי הפסק. הודענו למשרד החוץ את כל פרשת המשפט. כל האנשים, למרות אי-השקט, עבדו מתוך מסירות וערנות ונאמנות שאין אני יכול להפריז בערכן. ואני רוצה לומר עוד פעם: אינני אומר שהם בסכנה. אסור, אסור ואסור שתופיע מילה בעיתונות שתטיל ספק בתוקף החסינות הדיפלומטית של אנשינו. אסור, ואני מבקש את כל אלה שיש להם קשרים עם עיתונאים להיזהר מכך. הופיע דברים בעיתונים שאינני מבין איך נכתבו, האם אנשים הבינו שיש שם אנשים שעומדים על המשמר וצריכים להמשיך - (י. ריפתין: מתי הופיעו לאחרונה?) - אתמול ב״הארץ״ אני מבקש את סליחת החברים אם לא אביע כאן את דעתי ורעיונותי בנוגע לתגובה. אני חושב שמחובתי, אם אני רוצה להמשיך באיזו צורה-שהיא בעבודתי, למסור את הצעותי לוועדה מאוד מצומצמת - (א. ליבנה: נכון מאוד).

אשר לשאלתו של חבר הכנסת ברנשטיין בנוגע למאורעות החמורים שדיברתי עליהם, אני יודע שישנם דיפלומטים מזרחיים, לא דיפלומטים מערביים, המאמינים בכך שארצות הברית רוצות במלחמה פרבנטטיבית [מנע], ושברית המועצות תקדם את פני הרעה. יש לי הרושם שאחד הדיפלומטים האלה, כפי שדיבר אתי, דיבר על מנת שאדע זאת. אינני יודע עד כמה הוא יודע, אם כי יש לי הרושם שהוא יודע הרבה מאוד.

להערת חבר הכנסת ברנשטיין, לא אמרתי שהנציגות המצרית השתדלה להשפיע. אינני חושב שיש לה השפעה על השלטונות הצ׳כוסלובקיים. ובהזדמנות זו אענה לחבר כנסת אחר שהציג שאלה דומה בשטח זה. אתם יודעים, שממשלת מצרים אחרי המאורעות בקהיר החזירה את הציר הפולני בגלל חלקו במאורעות שקדמו למאורעות בקהיר. לנו היה אז הרושם, ולא רק רושם, שיש תיאום פעולה בין מיופה הכוח המצרי לבין השלטונות הצ׳כוסלובקיים הרבה זמן לפני השבת השחורה בקהיר. הופתענו כמו כן, כאשר שמענו בזמן האחרון שנחתם חוזה מסחרי בין צ׳כוסלובקיה לבין מצרים והלבנון, ואנו יודעים שנתקבלו הוראות במפעלים שונים שיש לתת עדיפות לכל הזמנה ערבית, עדיפות בכל התנאים ובכל המובנים.

אולי ירשה לי שר החוץ להעלות כאן גם את ההשערה: אינני בטוח שהתנגדות הערבים בעניין השילומים היא יוזמה ערבית.

בנוגע לעובדים המקומיים [בצירותנו] - אחרי התאבדות מנהלת המשק יש ניסיון לקחת ממני את המשרת שנשאר לנו. יש ניסיון לגייס אותו לעבודה. גויס לאחרונה עובד מקומי בצירות שלנו ומנסים לגייס עובד שני. אבל אינני יודע באיזו מידה זה מכוון רק נגד צירותנו. במשפט מוסגר עלי לומר, שהתאבדותה של אמה שפיליובה לא היתה התאבדות יחידה של עובד בנציגות זרה. התאבד גם כן, ואיננו יודעים מאיזה סיבות, משרתו האישי של הציר האפגני יומיים אחרי התאבדות מנהלת המשק שלנו. המשרת היה אפגני והציר האפגני אמר שיבקש את החזרתו - (י. רפאל: האם רוצים להוציא את העובדים האלה מתוך מגמה להכניס אחרים, נאמנים יותר?) - אין ספק. איננו יכולים לעשות את כל עבודת הבית בעצמנו. [השלטונות] רוצים במקום העובדים שישנם כעת לתת לנו אחרים.

אנחנו יודעים שלא היו נציגים דיפלומטיים מהארצות הלא-מזרחיות במשפט. לא אומר מהמדינות המערביות, אבל ישנן מדינות ניטרליות - הודו, אפגניסטן, פרס - הם לא היו נוכחים. אינני יודע מי כן היה. פנינו טלפונית, שלחנו איגרת, שלחנו את המזכיר הראשון לעניינים כלכליים, דר׳ י. גרא, שייגש לבית המשפט וישתדל להיכנס. הוא ניסה אבל החזירו את פניו ריקם. לא נתנו לו להיכנס. לא היתה אפשרות לדבר עם מישהו שנוכח במשפט.

לשאלה למה צורף קלמנטיס ל[נאשמים] במשפט זה - הוא איש גדול מכדי שלא יצורף למשפט. יש רבים שבעיותיהם נפתרות בשקט, אבל כיוון שידעו שיתקיים משפט, איני מתאר לי איך היו יכולים לא לצרף אותו.

חבר הכנסת לנדאו שאל אם העיתונות הצ׳כית נוכחה במשפט. אינני יכול לתת תשובה - (מ. שרת - שר החוץ: זה לא כל כך חשוב, מפני שבין כה וכה היו כותבים מה שהיו ממציאים לה) - היתה לנו ידיעה, שאיזה בא כוח עיתון נוכח במשפט, ומישהו מהאנשים שאנחנו עומדים בקשרים איתו עמד להיפגש עם בא כוח זה, אבל אולי הפגישה התקיימה אחרי צאתי.

בנוגע לפגישה עם אורן, חזרתי על בקשתי לראות אותו פעמים רבות. לא !:רננו לשלטונות מנוחה, אבל הייתי בטוח שלא אקבל רשות לראות אותו. כתבתי גם על דבר זה לקריה. אל תשכחו, שהשגריר האמריקני קיבל רשות לראות את אוטיס^[30] רק כעבור שנה אחרי המשפט, ובוודאי לא יתנו למישהו לראות את אורן לפני שיהיה במצב כזה שייעשה את הרושם הרצוי על האיש שיבוא לראותו - (ח. לנדאו: במשפט אוטיס היה נוכח השגריר האמריקני) - משפט אוטיס התקיים שלושה חודשים אחרי מאסרו, ונוכחו שני אנשים מהשגרירות האמריקנית אבל לא השגריר. הם לא ראו אותו. נציגי השגרירות האמריקנית לא יכלו לראות אותו. הושיבו אותם רחוק מאוד וכל פעם שאחד מהם רצה לקום ולראות אותו, לא נתן לו השוטר שעמד על ידו לעשות כן.

היה הסבר רישמי לסירוב להרשות לנו לראות את אורן: ״כל זמן שמתנהלת חקירה אין רשות לראות את הנאשם״. לפי החוק זה בסדר. שמעתי שגם באוסטריה זה כך. זה היה כך במשפט האוסטרי־הונגרי, שלא נתנו לראות את האנשים בזמן החקירה. התשובה היתה: ״עליך להניח שיש לו סניגור״.

אין לנו כל ידיעות על משפט בבוקרסט. עד כמה שאני מכיר את המצב בפולין, איני מתאר לעצמי שאם יתקיים משפט הוא יהיה משפט גדול בזמן הקרוב. בכל זאת, כל משפט כזה דורש הכנה והכנה רבה. אינני רואה אותות למשפט גדול בזמן הקרוב בפראג. היתה לי שיחה לפני חודשים רבים עם סגן שר החוץ הפולני ורבלובסקי, יהודי, וכאשר דיברנו שוב פעם על העלייה ושאלתיו אם אינו סבור שכדאי לרכוש את אהדת היהודים במתן רישיונות עלייה לקרובים מפורדים, אמר לי: ״רק הציונים מחייבים את העלייה, וישנם גם יהודים אחרים״. אמרתי שאני מכהן בעוד ארץ, ושם התחילו לפרש את המושג ״ציוני״ בצורה רחבה מאוד. הוא אמר: ״כן, אתה מתכוון למאורעות בצ׳כוסלובקיה. אין אנו מעוניינים בדבר זה. זה לא נוגע לנו״.

לשאלת ח״כ דוד הכהן, אולי לא התבטאתי בצורה ברורה. לא אמרתי שהמשטר שש לקראת התנגדויות ויריבויות בין אישים. אמרתי רק שאיננו מפריע. דיברתי עם מנהיג קומוניסטי אחד ושאלתי אותו על היריבות בין גוטוולד לסלנסקי, והוא השיב: ״אתה רואה שסטלין אינו מפריע בין מלנקוב ובריה. ידוע שיש ביניהם יריבות עצומה, אבל פעם יריבות זו מוכרחה להיגמר כאשר תתגבש קבוצה שיכולה להמשיך״ - (מ. שרת: זהו פרוצס דיאלקטי בתוך הקומוניזם. כיוון שאין פרוצס דיאלקטי נגד הקומוניזם, ממציאים פרוצס דיאלקטי בתוך הקומוניזם כדי להמשיך בתורתו של מרקס. היה מאמר חריף מאוד ומקיף בשאלה זו ב"פורין אפירס").^[31]

לשאלתו של חבר הכנסת בן אהרון אם יש ידיעות מוסמכות על משפט נגד אורן, בשיחה שהיתה לי עם בורק ב־20 באוקטובר, שאלתיו שוב על אורן והוא אמר לי: ״עניין אורן עומד להיגמר״. פירשתי זאת שהוא יופיע במשפט. הוא לא אמר זאת בצורה מהלכת אימים. פירוש הדבר: ״אינני יודע אם יהיה משפט״. אין זה מן הנמנע שיחזיקו אותו זמן־מה בלי כל משפט.^[32]

לשאלה על טיב היחסים בין צירות ישראל בפראג לבין צירויות מערביות. אולי לא נאמר ״מערביות״ אלא ״לא־מזרחיות״. אין אנחנו בברית וביחסים פוליטיים עם צירויות. אבל, למשל בעניין פורמנד^[33] שיתפנו פעולה עם צירות פרס. עשינו מאמצים שצירות פרס תתערב, כי הוא אזרח פרסי, אבל הוא יושב רק מפני שאורנשטיין יושב ולא מפני כל סיבה אחרת. יש שיחות בין צירים ובין יועצים. אין דבר היוצא מגדר יחסים רגילים שבין דיפלומטים. יש לי יחסים טובים עם דיפלומטים בארצות המזרח, יחסים טובים מאוד וגם שיחות עד כמה ששיחות אפשריות בלי שאסכן את האיש.

הבדלנו בטיפול בין אורן ובין אורנשטיין. בשיחות הראשונות תמיד הדגשנו עד כמה מאסרו של אורן מזיק ליחסי הידידות שבין ישראל לבין צ׳כוסלובקיה, מפני שזו אישיות ידועה ומפני שהיה ידוע בארץ בגלל עמדתו החיובית למשטר זה, והינה שמו הופיע בכותרות הראשיות של העיתונים. אמרתי לבורק: ״אתה צריך להבין, שכאשר אצא משיחה זו ואודיע לקריה, עניין אורן יעמוד במרכז ההתעניינות ומחר זה יהיה בכותרות הראשיות של העיתונים בישראל. למה לך זאת?״ לא יכולתי לומר אותו דבר על אורנשטיין. מבחינה דיפלומטית עשינו אותם הצעדים לטובת שניהם, אבל בכל השיחות הדגשתי את עניין אורן. לשאלת חבר הכנסת ארגוב,^[34] אני מכהן גם כציר בפולין וזה לא נוח לסבך ציר שמשמש ציר במדינה אחרת ידידותית. אולי יש גם לראות כוונה בכל זאת לא להסתבך יותר מדי לעת עתה. אולי הם שמרו את שמי להזדמנות אחרת. הם גם הזכירו שמות צירים אחרים כמרגלים. לנו אין פריבילגיה מיוחדת. גם השגריר הצרפתי לשעבר הוא מרגל, וגם הציר השוודי לשעבר הוא מרגל וגם הציר הבריטי לשעבר הוא מרגל. אבל עד כאן. אם היו רוצים באמת להרחיק אותי עכשיו, הסברה שלנו היא שהם היו מזכירים את שמי בכתב האשמה. זהו הנוהג.

בעניין החסינות עלי לומר שמשפט זה הטיל אימה על הדיפלומטים, ואולי פחות אימה על הצירות שלנו. הייתי בארוחת ערב יום לפני צאתי לארץ, והופתעתי מתגובתו של ציר אחד שמייצג מדינה הרבה יותר חזקה ממדינת ישראל. מה שקרה בביתנו,^[35] מה שקרה עם בתו של הנספח הצבאי הצרפתי,^[36] יצר את ההרגשה שאין חסינות דיפלומטית בכלל.

לשאלתו של חבר הכנסת ששון על נאמנותו של אורן. כבר אמרתי כאן, שבדרך כלל חברי מפלגתו של אורן, כאשר הם עוברים את פראג, אין רואים אותם בצירות. אין להם כל יחס לצירות ישראל. אורן, אולי מפני שהוא חי באשליה שהוא מבקר בצ׳כוסלובקיה של 1950, לא רצה לוותר [על קשר עם הצירות]. הוא אמר לי ואמר לאנשים בצירות שלנו: ״אינני מסכים עם המדיניות של ממשלת ישראל, אבל אינני מוותר על הצירות״. אנחנו יודעים שבשיחותיו הגיב כציוני ולא נתן להשמיץ את הציונות, ולא קיבל את ההגדרה הרחבה של הציונות [במשפט]. הוא באמת התנהג באי-זהירות רבה, אבל באותו זמן בנאמנות ציונית - (ד. הכהן: מניין לך זאת?) - אני יודע.

חבר הכנסת ריפתין שאל האם ההודעות שהושמעו בכנסת אינן עלולות להביא גם לתגובות דיפלומטיות בצ׳כוסלובקיה. קודם כל, ישנה שאלה ראשונה מי התחיל. היה כאן דבר שאין לו תקדים. אי-אפשר לומר שהיה כאן מקרה של איש פרטי שנאם בבית המשפט. דיבר מישהו בשם הממשלה ואמר מה שאמר על מדינת ישראל. מי התחיל במלחמה בכלל?

שנית, אני יודע רק מה היתה התגובה של חוגים דיפלומטיים שאינם מחוגי המזרח, מה היתה תגובתם להודעות אלה. שלחנו לנציגויות את ההודעה שהיתה ב״קול ישראל״ לפני הודעת שר החוץ בכנסת. תירגמנו הודעה זו לצרפתית ושלחנו אותה לצירויות דיפלומטיות שונות. התגובה היתה חיובית בהחלט. קיבלתי מהציר ההולנדי מכתב יפה מאוד, מכתב מלא התרגשות. לא היו מבינים אחרת את חוסר תגובתנו. החלטנו לפני שיצאתי, שנשלח גם את הודעת שר החוץ לכל הנציגויות המערביות. לא שלחנו אותה למשרד החוץ [הצ׳כוסלובקי] ולא פירסמנו אותה בביולטין שלנו, כי אנחנו רוצים להמשיך להוציא לאור את הביולטין הזה. אין לי כל ספק, ושמעתי זאת גם מנציגים אחרים, שחשבו את התגובות האלה לתגובות מינימליות. הציר השוודי אמר לי, שהוא ימחה נגד הזכרת שמו של ווינטר.^[37] הוא אמר לי שייגש למשרד החוץ הצ׳כוסלובקי וימחה נגד זה. אין לי הרושם שזה הזיק. כל ידיעותי וכל הכרתי היא שהשגיאה הגדולה ביותר שהיינו יכולים לעשות זה ליצור את הרושם שאנו מפחדים. אין שגיאה גדולה מזו.

היו״ר מ. ארגוב: ברצוני להודות בשם כל חברי הוועדה לדר׳ קובובי בעד הרצאתו המעניינת והטרגית מבחינה יהודית. להצעה שנקיים דיון בעניין [הבסיס הבריטי ב]עזה, אני חושב שטובת העניין לגופו דורשת שנקיים את הדיון בהשתתפות שר החוץ עם שובו. שר החוץ יוצא ביום ד׳ בשליחות חשובה מאוד ליהדות אנגליה, ואין כל אפשרות לקיים עוד השבוע דיון נוסף. בהזדמנות זו ברצוני לברך את שר החוץ בשם כל חברי הוועדה בהצלחה בשליחותו המדינית החשובה. כמו כן ברכה לדר׳ קובובי שיחזיק מעמד באווירה זו ובכל מה שסובב אותו.