נספח 1 | הציר קובובי מדווח לוועדת חוץ וביטחון, הכנסת, ישיבה19 ^[1]                  25.2.1952

שבעה חודשי אי-שקט בפראג

סדר היום: סקירת דר׳ אריה ל. קובובי, ציר ישראל בפולין ובצ׳כוסלובקיה, על מצב יהדות פולין וצ׳כוסלובקיה

דר' קובובי הקדיש את חלקה הראשון של סקירתו לתיאור מפורט של מצב יהודי פולין וצ׳כוסלובקיה, לרבות הבעיות הכרוכות בעלייתם. חלקה השני של הסקירה מובא להלן:

דר׳ א. ל. קובובי: אגיש את החלק האחרון של סקירתי זו למיפנה המוזר שאירע בצ׳כוסלובקיה בחודשים האחרונים. רבים האותות המראים, שהכינו ואולי עוד מכינים בצ׳כוסלובקיה משפט ציוני נגד רודולף סלנסקי ועוזריו. הדבר נראה מאוד מוזר בעינינו, כי ידענו שסלנסקי לא רק שלא היה חובב הציונות, ידענו שהציר אבריאל לשווא ניסה להיפגש איתו ולא הצליח. אבל כל יום הביא עובדה חדשה שאמרה דרשני, ולא היתה לנו כל ברירה אחרת כי אם להסיק מסקנה זו. אודה ולא אבוש, כאשר באתי לצ׳כוסלובקיה לא ידעתי מיהו סלנסקי, וכאשר אמר לי הציר האיטלקי בפגישתנו הראשונה: ״הלא עבודתך תהיה קלה מאוד, יש לך ידידים כאלה כמו רודולף סלנסקי ואחרים״, חזרתי הביתה והתחלתי לחקור מיהם ה״ידידים״ האלה. כעבור חודשיים הוכרחתי להכיר את סלנסקי, כי כל הארץ חגגה את יובל ה-50 של רודולף סלנסקי. במשך חודש שלם תלו דגלים, קיימו אסיפות, הנשיא גוטוולד בירך אותו, העיתונים היו מלאים על הביוגרפיה שלו, וגם אני למדתי שהנה זכינו ליהודי גדול בצ׳כוסלובקיה. אני ראיתיו רק פעם אחת במסיבה מסוימת. לא דיברתי איתו, רק אמרו לי שזהו סלנסקי. חודשיים או שישה שבועות אחרי זה הוא נאסר. ישנן שמועות, ואולי גם ״ראיות״, שהוא ראה אותי לעיתים קרובות מאוד ואני מסרתי ידיעות שקיבלתי ממנו למקורות מסוימים, אבל אני אומר שראיתיו רק פעם אחת ולא דיברתי איתו. הוא נאסר ב-27 בנובמבר 1951, ואחרי זה החלו להופיע כל מיני שמועות למה הוא נאסר.

אשתדל לתת לכם את ההסבר שלי. זה שבעה חודשים שאני יושב בפראג, ואלה היו שבעה חודשים של אי־שקט מתמיד בארץ זו, של חילופי גברא מתמידים בצמרת הממשלה והמפלגה [הקומוניסטית]. מטרות תוכנית החומש הוגשמו בחלקן הגדול, ואינני מתכוון להוציא לעז על פעולת המשטר הזה. ישנם דברים נפלאים שהם עשו, אבל עובדה היא שהיו אלה חודשים של אי-שקט. זמן-מה לפני מאסרו המצב היה כה מתוח, שבברין הופצו שמועות, החלו תהלוכות המוניות, ההמון הסתער על חנויות שבהן יכולים לקנות ב״סקריפים״ [תלושי קניות] ושדדו את הכל. היה אי־שקט מתמיד - (י. בן־אהרון: על רקע של מחסור?) - ישנן סיבות שונות ורבות. היתה עובדה, שכל הזמן הגדילו את הנורמות שדרשו מהפועלים בעבודה. ישנו מאמץ בלתי פוסק להעביר את הפועלים ממפעלים אחדים לתעשייה כבדה, להעביר עובדי מדינה וכולי.

היו בצ׳כוסלובקיה שתי קבוצות במפלגה הקומוניסטית. היתה קבוצה מסוימת לגוטוולד, זפוטוצקי ושר החוץ שירוקי, שאני הייתי רואה בהם האגף הלאומני של המפלגה הקומוניסטית, והיו הקומוניסטים המסורים למוסקבה - מבין היהודים סלנסקי, גמינדר,^[2] גוסטב בארש. הדבר המפליא הוא שחיסלו את אלה שהיו נאמנים למוסקבה וחיזקו את עמדתם של אלה שהיו יכולים להיות לטיטואיסטים אוונטואלים. עובדה היא, כי כל השינויים האלה נעשו אחרי שהגיע לפראג שגריר מוסקבה החדש לברנטוב, האיש שהיה ביוגוסלביה בתקופה שבה פרש טיטו מהקומאינפורם. אני מניח, שקבוצת גוטוולד הצליחה לשכנע את מוסקבה שאי־אפשר יהיה להשקיט את הארץ אם העם לא יראה במנהיגים את אנשיו־הוא, אותם האנשים שהכיר מימים ימימה, ולא אנשים שאינם מושרשים והעם יודע כי הם יהודים.

אפשר לכנות את הפעולה הזאת או כעין ליגליזציה של הטיטואיזם הצ׳כוסלובקי, או כעין קונטר־רפורמציה. כך אני מסביר לעצמי את הצעד שנעשה אז.

אמרתי לכם, כי ימים אחדים אחרי המאסר, או כבר ביום השלישי למאסרו, אמרו שהוא נאשם בציונות - (י. בן-אהרון: מה פירוש "אמרו"?) - התחילו לומר. יש לנו בכל זאת קשרים. זה יותר מלחישות. למרות כל הקשיים יש לנו מקורות ואנחנו יודעים יותר מאשר חושבים [עלינו]. כבר ב־4 בדצמבר הברקנו לקריה, שאחת האשמות נגד סלנסקי היא שהוא הפך להיות ״סוכן הציונות הבינלאומית״ ומאז נימנה על חבריה.

עלי עכשיו לחזור קצת אחורנית, כי כחודש ימים לפני מאסרו של סלנסקי נאסרו בברטיסלבה, בחול המועד סוכות, שני פעילים ציוניים, ויומיים אחרי זה, שלישי - יוסף ביכלר, היושב ראש האחרון של ההסתדרות הציונית בצ׳כוסלובקיה. לאחרונה הוא היה חבר המפלגה הקומוניסטית, אך לפני כן השתייך ל״שומר הצעיר״. הוא היה יושב ראש ההסתדרות הציונית לפני שחוסלה. היתה להם דעה, שאין סתירה בין ציונות ובין חברות במפלגה הקומוניסטית, והם רשאים להמשיך להיות פעילים במפלגה הקומוניסטית וגם לפעול למען ישראל. השני היה אדולף רייך, היושב ראש האחרון שיל הוועד הישראלי בברטיסלבה, ומרדכי שטרן, שהיה המנהל האחרון של ״המגבית״.

לא יכולנו להבין את פשר מאסרם, כי הם נאסרו שבועיים אחרי שהיתה לי שיחה מאוד נעימה ומאוד ידידותית ונלהבת עם שד החוץ שירוקי. כאשר התחלנו לחקור, שמענו שלפניהם נאסרו מספר פקידים במשרד הפנים הסלובקי, שהוא משרד הביטחון ומשרד המשטרה בברטיסלבה, שהם עזרו לנו לפני שנתיים בזמן ה״בריחה״.^[3] המסקנה הראשונה היתה כי כנראה שהם נאסרו בקשר עם פעולת ה״בריחה״, אבל לא הבינונו למה, כי ה״בריחה״ בצ׳כוסלובקיה נעשתה בשיתוף פעולה עם השלטונות. הם עזרו לנו בגלוי. ובכן, מה קרה? חשבנו שזה חשבון סלובקי פנימי בין אנשים בשרות הביטחון, אבל מסתבר - אינני אומר שזה לגמרי ברור - שהמאסרים האלה היו חוליה ראשונה בשלשלת של המשפט הציוני שמכינים.

כאשד ביקרתי אצל ראש המדור למזרח הקרוב [במשרד החוץ בפראג], והתחלתי לדבר על המאסרים האלה, הוא נתן את התשובה הרגילה: ״הם אזרחים צ׳כוסלובקים. איך אתה מתערב?״ עניתי לו, כי הם ברשימה שלנו כמועמדים לעלייה. לא הצלחתי לקבל כל הסבר לסיבת המאסר.

כשלושה שבועות אחרי מאסרו של סלנסקי, או שבועיים וחצי אחרי זה, התחילו התקפות על ישראל ועל הציונות בעיתונות ובנאומים. המאמר הראשון הופיע ב״טוורבה״, השבועון התיאורטי של המפלגה הקומוניסטית שהופעתו הופסקה. עורך ״טוורבה״ היה גוסטב בארש, איש הקומאינפורם. הוא אינו מופיע בגיליון האחרון כעורך העיתון. אנו מניחים שהוא נאסר. ברצוני לתרגם בפניכם קטע מהמאמר הזה ב״טוורבה״, שתורגם בשבילי מצ׳כית לגרמנית:

״בזמן האחרון הרבה אלמנטים קוסמופוליטיים, שנעשו אחר כך סוכנים של התוקפנים האנגלו-אמריקנים, נימנו על שורותיהם של הציונים הפעילים, שאינם מושרשים בעמנו. המדינה היהודית ישראל נמצאת היום בידיהם של לאומנים בורגנים יהודים, שהתמכרו לאימפריאליסטים האמריקנים. אלה משתמשים במדינה הזאת כסוכנות שלהם נגד תנועות השחרור של העמים הקולוניאליים, והם משתמשים בתנועה הציונית כסוכנות לפעולה הורסת וחותרת ועוינת נגד ברית המועצות והעמים של הדמוקרטיות העממיות״.

כחמישה ימים אחרי המאמר הזה נאם זפוטוצקי. וראי שמעתם על הנאום הזה, ובנאום זה דיבר נגד ״הקפיטליסטים היהודים״ - (מ שרת: הוקעתי את הנאום הזה בשיחה עם וישינסקי, והוא הסכים שזה ביטוי שלא כשורה. כך אי־אפשר לדבר)^[4] - הווה אומר שצ׳כוסלובקיה לא תרשה התערבותן של וושינגטון, לונדון, רומא וירושלים. נודע לנו ממקור מאוד מוסמך, שהוא התכוון בדברים אלה לסלנסקי. הופיעו אז מאמרים כאלה בעוד עיתונים בדצמבר ובינואר, והמאמר האחרון מסוג זה הופיע ביומון הברטיסלבי ״פרובדה״, ושם נאמר: ״הציונים חדרו בשרות האימפריאליזם כסוכני אויבי מעמדנו ונכנסו למפלגות הקומוניסטיות כדי לחתור תחתן מבפנים ולהרוס אותן. גם רבים מחברי מפלגתנו הושפעו בהשפעה ציונית, וכולי״.

עד כאן הפירוש הראשון. ב-8 בפברואר [1952], הופיע מאמר חדש מאת [שר המשפטים] סטפן רייס, ובמאמר הזה, אם כי הוא מזכיר את הציונים, הוא אומר דבר חדש לגמרי, הוא אומר שסלנסקי יחד עם אלה שנאסרו לפני שנה, שלינג^[5] ואחרים, רצו לרצוח את גוטוולד, הדבר קצת מוזר, כי כאשר נאסר אוטו שלינג לפני שנה, הוא נאשם בזה שרצה לרצוח את סלנסקי, אבל כנראה ששכחו - בינתיים עברה שנה.

אחרי ה-23 בינואר הופסקו ההתקפות בעיתונים על הציונות ועל ישראל, וב-8 בפברואר קראנו את המאמר המוזר הזה, המעלה האשמה חדשה. מה שמעניין מאוד הוא שכל ההתקפות האלה בעיתונות אירעו בו-בזמן שהעיתונות הצ׳כוסלובקית גילתה ידידות רבה למצרים ולמאבק המצרי נגד האנגלים. ב-3 בפברואר התחילה העיתונות הצ׳כוסלובקית להתקיף את המשטר החדש במצרים, את עלי מאהר שבגד בעם ובגד בתנועות השחרור. הפסיקו את ההתקפות ובאו בסברה חדשה ובהאשמה חדשה. האם פירוש הדבר, שוויתרו על המשפט הציוני? לא אוכל לומר, מפני שבידיעות שקיבלתי עוד ב-12 בפברואר ממקור די מוסמך נאמר שרוצים לכלול גם במשפט זה את אספקת הנשק לישראל [במלחמת העצמאות], ולומר שסלנסקי הוא האיש שהחליט על אספקת הנשק בשרות ארצות הברית כדי לגרש את האנגלים [מא״י] ולמסור את מקומם לאמריקנים.

להלן השיב דר' קובובי לשאלות.

דר׳ א. ל. קובובי: ברגע מסוים היתה לנו ודאות שיהיה משפט, כי אחרת אי-אפשר להבין את כל ההתקפות האלה ואת כל המאסרים האלה. יכול להיות שהיו זקוקים לכל ההתקפות האלה כדי להרוס את המיתוס הזה של סלנסקי, אבל אי-אפשר שלא לראות בכל ההתקפה הזאת, שנמשכה כמעט חודשיים, והיתה מכוונת מאוד לאיזה משפט פומבי, אבל אם יהיה משפט קשה לדעת. בהזדמנות זו אני עונה על השאלה ביחס לגומולקה.^[6] עובדה היא שגם בפולין וגם בצ׳כוסלובקיה לא היה משפט ראווה נגד מנהיגים קומוניסטים, אני מניח, שאם ויתרו על המטרה השנייה, ויתרו - אינני יודע מפני מה - גם על הכוונה לפגוע בישראל וגם בציונות, ואם מניחים שכבר השיגו את המבוקש בנוגע לסלנסקי, אינני בטוח שמשפט כזה יהיה. יכול להיות, שיחליטו כי אין צורך בכך. אנחנו רואים שאסרו את קלמנטיס זה למעלה משנה ואין משפט. הדבר הסתום בעינינו הוא מה היה הקשר ולשם מה בא הקשר הזה בין סלנסקי לציונות ולמדינת ישראל? אני מניח כי אנחנו יכולים גם להשיב על שאלה זו. אם יהיה משפט, אין ספק שיצרפו גם את קלמנטיס, כי מזכירים אותם בנשימה אחת, אמרו בזמנו שיהיה משפט נגד גומולקה, ובייחוד היו בטוחים בכך אחרי ביקורו האחרון של מולוטוב בפולין,^[7] ועדיין לא היה משפט כזה. אומרים שעכשיו יהיה טיהור גדול ואז יתקיים משפט יחד עם האחרים שיורחקו מהצמרת בממשלה. נשאלתי אם במשפט כזה יכולים להאשים את הצירות הישראלית. לנו היה ברור שמחפשים אמתלה נגד הצירות. היו שמועות כאילו אנחנו אמרנו לסלנסקי לברוח באיזו מכונית ואונתה לו תאונה בדרך, ובמכונית מצאו כסף וזהב ואבנים יקרות. היו שמועות שהוא השתמש בצירות כדי למסמור דברי ריגול לארצות הברית. אני מתאר לעצמי, שאם הם החליטו בשלב מסוים בכלל שכדאי להם לריב עם ישראל, בוודאי לא היו מפחדים מלכלול את הצירות בתוך המשפט. אם החליטו לשנות זאת, ושזה לא כדאי להם, אני מתאר לעצמי שזה יבוא בצורה חלשה, אבל לא מן הנמנע שאם ייראה להם כי לאחד מעובדינו יש יותר מדי קשרים טובים עם האוכלוסייה האזרחית, יכול להיות שישתמשו בזה כאמתלה כדי לגרש אותו אחר כך, עד כמה שאני יודע, לא נשארו יהודים בצמרת המפלגה בצ׳כוסלובקיה, גוסטב בארש היה האחרון, ואם הוא נאסר אין אף יהודי יותר.

לא אוכל לענות על שאלתו של חבר הכנסת פלש איך נראית סכנת מלחמת עולם שלישית מהמצפה של פראג או ורשה. המתנגדים למשטר בפולין, ובמיוחד החוגים הקתוליים, מתפללים למלחמה. היתה שמועה שהמלחמה תפרוץ ב־27 בנובמבר. עכשיו התאריך הקבוע הוא 15 במרס.

אינני חושב שבשתי המדינות האלה חיסול הפקידים הגבוהים היהודים יכול לעזור לעליית היהודים. יש דבר טבעי, שאם בשלב הראשון של הקמת ״הדמוקרטיה העממית״ השתמשו במספר גדול של מומחים יהודיים, אין ספק כי משטר שאינו רוצה כי יכנו אותו משטר יהודי, או שהעם יראה בו משטר יהודי, ישתדלו עכשיו למצוא אנשים מהעם שיתפסו את מקומם של היהודים. זו התפתחות טבעית ואסור לראות בזה משום אנטישמיות, אנטי-ציונות, או אנטי-יהדות, אבל לא אנטישמיות, כיון שלא פולין וגם לא צ׳כוסלובקיה מעוניינות להיפטר מהיהודים, כי הן זקוקות לכוח אדם. אני אינני רואה במה החיסול הזה יכול לעזור להם. זה יכול לעזור בעיקר למתנגדים למשטר. המוני העם בצ׳כוסלובקיה אומרים למשל, בעיקר אלה המתנגדים למשטר, כי הם חשבו שהיהודים היו עבדי מוסקבה. עכשיו הם רואים שהיהודים רצו לקשר אותם קשר יציב עם ארצות הברית, אז הם אנשים הגונים. מבחינה זו זה יכול לעזור ליהודים בעיני המתנגדים.

מיד אחרי גמר מלחמת העולם השנייה חזרו יהודים לצ׳כוסלובקיה ולפולין, אבל מאז העלייה הגדולה לא חזרו יהודים מסיבה פשוטה - כיוון שאין המדינות האלה מקבלות את היהודים בחזרה.

לגבי המצב הכלכלי של היהודים יש להבדיל בין צ׳כוסלובקיה ובין פולין. בצ׳כוסלובקיה היו תמיד היהודים החלק האינטליגנטי של הכלכלה, אם אין להם עכשיו המפעלים שהיו להם, הם הפכו למנהלי המפעלים או לפקידים. בכל אופן, יש כאלה שעברו לעבודה, אין מחוסרי עבודה. יש להם למחייתם, אולי לא באותה מידה כבורגנים. אין להם הדירות שהיו להם, כיוון שהם צריכים להסתפק במספר חדרים מצומצם, אבל אפשר לומר שמצבם פחות או יותר יציב.

שונה לגמרי הוא המצב בפולין. שם המהפכה עוד לא הרחיקה לכת כל כך בשטח המסחר. יש עוד מסחר חופשי, יש עוד יהודים שהם ״לופט-מענטשן״,^[8] מעין אנשי רחוב לילינבלום,^[9] אם אפשר לומר כך. אבל קודם כל ישנם הרבה יהודים שהם פקידי ממשלה, ישנם גם בעלי מלאכה שאורגנו לקואופרטיבים, אם גם בקואופרטיבים קיימת הנטייה היהודית להשתדל להיות עצמאי במידה מקסימלית, וה״פאלקסשטימע״^[10] כותב מאמרים רבים נגד נטייה זו.

לא הבנתי את השאלה על מחתרת ציונית. אינני יודע מה יכולה להיות מטרתה של מחתרת ציונית. עד כמה שידוע לי אין מחתרת של נועד ציוני לא בפולין ולא בצ׳כוסלובקיה. צריכים לדעת איך מתבטאים הדברים. הסנטימנט הציוני הוא חזק מאוד. מאזינים ל״קול ציון לגולה״, מקבלים ידיעות מהארץ, אלה המעזים יכולים גם לקבל עיתונים מהארץ. חינוך הילדים זוהי בכלל בעיה כאובה מאוד. יש בצ׳כוסלובקיה נוער [יהודי] רב למדי של לאחר השואה - (היו״ר מ. ארגוב: האם ישנם בתי ספר יהודיים?) - בפולין ישנם בתי ספר של ה״קולטור געזעלשאפט פארבאנד״,שבהם אין מזכירים לא את העבר היהודי וגם לא את ההווה היהודי. בתי הספר מתנהלים בשפה היידיש. בירחון הספרותי ישנו רגש יהודי די יפה. אנשי התיאטרון היהודי שומרים עד כמה שאפשר על הגחלת היהודית והם מציגים לא רק בלודז׳ אלא גם במקומות אחרים. ישנם ״חדרים״ אחדים, אבל הם עלובים מאוד. ביקרתי ב״חדר״ אחד בלודז׳ ומצאתי שם כ-5 ילדים עד גיל שבע. מאלה שאינם מבקרים עדיין בבית ספר. מצאנו שם מורה שיודע עברית יפה, ורבי מהנוסח הישן נושן, שקיבל אותי ב״מי שבירך״ מפואר ומצלצל. על כתלי החדר הזה תלו תמונות של סטלין, ביירוט^[11] ורוקוסובסקי.^[12] היו שם כתבות בפולנית למען השלום. הם שרו לכתחילה שיר עברי, וכיוון שהיה ערב חנוכה, שרו את השיר ״מעוז צור״. אחר כך שרו שיר ביידיש על החורף והאביב שעוד יבוא, ואחר כך שיר בפולנית על השלום. אמרתי שאני רוצה ללמד אותם שיר על השלום בעברית, ולימדתי אותם את השיר ״הבאנו שלום עליכם״. נראה לי שזה שיר כשר לכל הדעות. כאשר יצאתי שאלתי את ראש הקהל למה אין תמונה יהודית. אמרתי כי אני מבין שאי-אפשר לתלות תמונה של הרצל או של וייצמן, אבל מדוע לא תמונה של משה רבנו. הוא אמר שהיתה להם תמונה של הרב קוק, אבל כיוון שחודש זה מוקדש לידידות שבין פולין לברית המועצות, הסבו את תשומת ליבם לכך שצריכים לקשט את כתלי החדר בצורה מיוחדת זו.

קיימת מחתרת גם בפולין וגם בצ׳כוסלובקיה נגד המשטר. מתהלכות שמועות רבות. זהו נס גדול שהצלחנו לרכוש ידיעות אלה שמסרתי לכם. אין לנו ש״י^[13] כזה שנוכל לדעת פרטים. עד כמה שידוע לנו קיימת בפולין מחתרת די גדולה בין הסטודנטים. מסרו לנו, כי בזמן האחרון אסרו מאות סטודנטים. אומרים כי בצ׳כוסלובקיה קיימת מחתרת פעילה מאוד, אבל איני יכול למסור ידיעות מאושרות על דבר זה.

לשאלת היושב ראש אם רצוי להציע הצעות לסדר היום על מאסר הציונים בארצות ״הדמוקרטיה העממית״, או לערוך ויכוח פומבי בכנסת - אם זו הפעולה היחידה, בוודאי שאסור לעשות זאת. אם מסתפקים רק בזה, אין לעשות זאת. אבל אין גם להסכים למדיניות פסיבית, כי היהודים בתקופות אלה אינם מבינים זאת. אולי הדבר ייראה מוזר בעיניכם, יהודי צ׳כוסלובקיה אינם מבינים את הדבר שלא היתה תגובה מצד צירות ישראל לא בנוגע להתקפות על ישראל, אלא בנוגע לתופעות האנטישמיות. חוסר פעולה פירושו בעיני יהודים רבים, ואני חושש גם בעיני השלטונות, כהפקרת אנשים אלה. אבל איך לעשות זאת, זו שאלה קשה וחמורה. זו אינה יכולה להיות פעולה בפני עצמה. זאת צריכים לשקול.

אמת שנאסרו שני סוחרים ישראליים. אם אני אומר ״אמת״, פירושו שאנו מניחים שהם נאסרו. אחד מהם הוא שמעון אורנשטיין, שהיה פעם סגן הנספח המסחרי בצירות ישראל בפראג, וקיים קשרים מסחריים עם צ׳כוסלובקיה. הוא סיפק סחורות בלתי כשרות מבחינת המערב, והוא נאסר כאשר ניסה לעבור את הגבול בצאתו משם. האמתלה היתה שפג תוקפה של האשרה שלו והוא לא האריך אותה לפני צאתו. הוא חשב שיתנו לו לצאת. היו לו חשבונות מכל המינים עם השלטונות הצ׳כוסלובקיים,יחד אתו נאסר תושב ישראלי שיש לו דרכון אירני, פורמנד, שהיה שותפו של אורנשטיין. גם הוא נאסר בגלל הוויזה.

הגשנו [בעניין אורנשטיין] שלוש איגרות רישמיות, שחריפותן הלכה וגברה, לא קיבלנו כל תשובה על איגרות אלה. לא אישרו רישמית שהוא נאסר, בפגישה עם בורק אמרתי כי לא יאומן הדבר הזה - שצירות ישראל שולחת איגרות אליהם, ולא מצאו לנכון לפחות לאשר אם האיש נמצא. הוא אמר: ״נכון, היינו צריכים לאשר את קבלת האיגרות, אבל אתם ידעתם על מאסרו לפני״. פירושו, שזה לא עניין שמשרד החוץ [הצ׳כוסלובקי] ידע על כך וגם במשרד סחר החוץ ענו ליועץ המסחרי שלנו, דר׳ י. גרא, שהם מצידם נקטו בצעדים הדרושים ולא קיבלו תשובה. בעניין פורמנד^[14] התקשרנו עם הצירות האירנית והיא הגישה איגרת, אך גם כן לא קיבלה תשובה.

בנוגע למרדכי אורן, אמסור רק עובדות ולא השערות. כאשד אורן נסע לברלין [המזרחית] הוא לא התקשר עם צירות ישראל בעוברו את פראג. כאשר הוא חזר מברלין, הוא התעכב פעמיים בפראג, פעם ראשונה לפני נוסעו לווינה ופעם אחרי שחזר מווינה לאחר שהשתתף בוועידה האזורית של האיגודים המקצועיים [הקומוניסטיים]. בדרכו מברלין לווינה הוא שהה ימים אחדים בפראג ועמד בקשרים עם הצירות. בבואו מווינה ולפני שיצא שנית לווינה, הוא גם כן עמד בקשרים איתנו. הוא התייחס לצירות ישראל כלצירות מדינתו. הזהרנו אותו, שחברי מפלגתו^[15] מתארים את הצירות הזאת כמייצגת מדינה עוינת ועליו להיזהר, אבל הוא לא שמע בקולי. יעצתי לו שייזהר ושלא יטלפן, אבל הוא לא נזהר, המזכיר הראשון של צירות ישראל בפראג ראה אותו לאחרונה ביום 31 בדצמבר [1951] בשעה 5 אחר הצהריים. אנחנו יודעים שהוא קנה מחברת ״ווגון לי״ כרטיס לנסוע מפראג לווינה באותו יום בשעה 7:30. אנחנו יודעים שהוא התכונן לנסוע מווינה לציריך למחרת היום ההוא בשעה 10 בבוקר, ולטוס מציריך לארץ. הוא היסס זמן רב ושקל אם לא לנסוע עוד פעם לברלין, אבל אחר כך החליט לחזור לארץ. אני ראיתיו בפעם האחרונה ב-28 בדצמבר. באותו ערב היתה מסיבה בצירות ישראל לכבוד אחת העובדות שלנו שעזבה את פראג. הוא נכח במסיבה הזאת, ואז אמר לי שהוא חוזר לארץ.

מרדכי אורן סיפר לי, כי היה לו ריב דברים חמור עם מנהלי האיגודים המקצועיים בפראג, עם יושב ראש האיגודים המקצועיים צופקה, ועם ראש מחלקת חוץ של האיגודים המקצועיים, דר׳ קווראק. כאשר הוא הגיע לפראג ושמע על מאסרם של ביכלר ורייך, הוא החליט שהוא ידבר לטובתם עם ראש הממשלה זפוטוצקי, כיוון שזפוטוצקי קיבל אותו לפני שנים אחדות, ובאשר שני האסירים היו חברי ״השומר הצעיר״ לשעבר. כיוון שהצליח בהתערבותו לפני שנה או שנתיים ברומניה [בפרשה דומה] הוא קיווה שיצליח גם בהתערבותו זו, אבל הוא לא הצליח להשיג ראיון עם זפוטוצקי. הוא רגז מאוד על כך, ובשיחה עם שני ראשי האיגודים המקצועיים בפראג הוא התלונן על־כך שזפוטוצקי לא קיבל אותו, אחר כך התחיל לדבר על נאומו של זפוטוצקי. הוא אמר להם: ״אתם תעשו את עצמכם למגוחכים אם תציגו את סלנסקי כציוני. אתם עכשיו טוענים שהוא ׳קוסמופוליט׳. אנחנו אמרנו זאת כל הזמן שהוא בגד בעמו. איש לא יאמין לכם אם תבואו בדברים אלה״. הם אמרו לו, שדבריו של זפוטוצקי בעניין ירושלים, בעניין היהודים, כל זה היה מכוון נגד סלנסקי, ודבר זה נמצא בחקירה. יש לי הרושם, שהם לא היו זהירים באומרם לו את הדברים האלה. הוא אמר להם שהוא חוזר מאוכזב, וכאשר יחזור לארץ לא יסתיר אכזבתו זו. גם בדבריו איתנו גילה את אכזבתו זו.

במקום זה השמיט צנזור ארכיון המדינה שבע שורות מדברי דרי קובובי האחרונים.

היו״ר מ. ארגוב: ברצוני להודות בשם כל חברי הוועדה לדר׳ קובובי בעד הרצאתו המעניינת והטרגית מבחינה יהודית.