111 | הממשלה, ישיבה י״ט^[1]                                                                                           28.12.1952

שיקולי בקשת עזרה צבאית אמריקנית

סעיף 129: סקירה

רוה״מ ב״ג פתח את הישיבה בדברי ברכה: ״תרשו לי לברך את כל חברי הממשלה, ותיקים, חדשים ומחודשים, בסך הכל שישה־עשר חברים. יש רק שלושה חדשים: יוסף ספיר, יוסף סרלין וישראל רוקח״.

השר מ. שרת: עלי למסור לממשלה על מצב רציני למדי, אשר מתפתח במשך כמה זמן, אבל הגיע לנקודת שיא מסוימת בימים האחרונים ממש וזאת בתחום אספקת הנשק למדינות ערב השכנות. אני בשבועות האחרונים מסרתי, פעם או פעמיים, סקירה על נושא זה בישיבה שבועית של הממשלה. גם מפני חשיבותו של הנושא, וגם מפני שיש עימנו הפעם חברים אחדים חדשים, אני מבקש רשות לסקור בקיצור נמרץ את השתלשלות הפרשה הזאת.

בתאריך די מוקדם, בחודש מאי 1950, נתפרסמה הצהרה משותפת של שלוש המעצמות המערביות הראשיות: ארצות הברית, אנגליה וצרפת, הידועה מאז בז׳רגון הפוליטי כ״הצהרת שלוש המעצמות״. הצהרה זו קבעה מדיניות משותפת לגבי אספקת נשק לישראל ולמדינות ערב. שם נאמר כי שלוש המדינות נמנו וגמרו ביניהן לעשות את כל המאמצים כדי למנוע מרוץ זיון במזרח התיכון, שהן תהיינה מוכנות לספק את הנשק שיהיה בו צורך הכרחי לצורכי הגנת הארצות ולצורכי הגנת האזור כולו, אבל רק מתוך ביטחון שנשק זה לא ישמש למטרות תוקפניות בתוך האזור. הן הצהירו, שאם מישהו ממדינות המזרח התיכון ינסה בכוח הזרוע להפר את המצב הקיים, הוא ייתקל בהתנגדות של שלוש המעצמות.

מהצהרה זו נבעו כמה מסקנות. ראשית, כי יש מדיניות נשק אחידה ומשותפת בין שלוש המעצמות. עד כאן נתקלנו בפועל בקיומה ובפעילותה של מדיניות זו, באשר כל פנייה שלנו לאחת משלוש מעצמות אלו, אפילו לאלה שאינן כלולות בין השלוש, אבל קשורות על ידי ״הברית האטלנטית״ או ברית אחרת לשלוש מעצמות אלו, כמו קנדה - אנו ידענו שפניות אלו נדונו באופן מרכזי והוחלט עליהן כמעט באופן מרכזי. מהצהרה זו השתמעה הכוונה לשמור על סטטוס קוו מסוים ביחסי הכוחות בין הצדדים. אפשר היה גם לפרש, כי כאשר המדובר על ״הצדדים״ אין הכוונה לסוריה נגד מצרים או לעיראק נגד עבר־הירדן, או עבר־הירדן נגד הלבנון,כי אם פירוש ״הצדדים״ הוא ישראל מזה וכל מדינות ערב מזה, כי דובר שם על סכסוכי גבולות, ודובר שם שלא יתנו לשנות את המצב הקיים.

מאז ממלא מסמך זה תפקיד של מסמך רישמי לגבי כל דיון בשאלות אספקת נשק. מעצמות אלו לא פעם השתמשו בהזדמנות כדי לחזור ולאשר ההתחייבויות הנובעות מאותה הצהרה.

זמן קצר לאחר פרסום ההצהרה ההיא, נמסר לידיעתנו על ידי השגריר הבריטי, הוא אמר לנו כי הודעה כזאת נמסרת גם למדינות ערב, שאנגליה מוכנה לעיין בהצעות של קניית נשק במחירים שיוסכם עליהם, פרט לנשק כבד וחדיש ביותר, ושני סוגי נשק הוזכרו במיוחד: מטוסי סילון וטנקים כבדים. אחרי זאת מסרה בכל זאת אנגליה למצרים מטוסי סילון. בחלק זה היה לפני מועד פרסום ההצהרה ואמרו כי זו היתה התקשרות קודמת. היו גם מכירות של טנקים כבדים, אבל בדרך כלל לא היה זרם של נשק למזרח התיכון.

לפי הידיעות שקיבלנו קיבלה מצרים קרוב ל-50 מטוסי סילון. הם הצליחו לקלקל מספר מסוים מהם על ידי חוסר ניסיון ועל ידי חוסר זהירות, אבל אגב הקלקול גם כן לומדים משהו.

בינתיים, במרוצת הזמן, השתלבה בעיית הנשק בבעיית ארגון ההגנה האזורית במזרח התיכון. על פרשה זו עברו כמה שלבים. לא אכנס כרגע לנושא זה. מצד אמריקה ננקט כל הזמן הקו לא למכור נשק, והיא מביטה בעין לא טובה על מכירת נשק על ידי מקורות אחרים כל עוד לא נקבע מהו ההסדר בהגנת המזרח התיכון. בעניין זה היו כמה אסכולות. היתה אסכולה שגרסה להזמין מראש את כל הגורמים המקומיים אל השולחן. היתה אסכולה אחרת ליצור קודם מיפקדה מערבית צרופה, ואחר כך לצרף את הגורמים המקומיים. היתה שאלה אם להזמין את האחרים בצוותא או כל אחד לחוד. היו בזאת תנודות רבות במשך הזמן. בהמשך הדברים אמסור ידיעות על המחשבות החדשות בעניין זה והתוכנית המונחת כיום על השולחן, אבל הקו המנחה של סקירתי היום הוא הנשק ולא ברית ההגנה האזורית.

בינתיים ישבה הממשלה על המדוכה של עזרה צבאית מאמריקה. יש לפי החוק הקיים בארצות הברית אפשרות למדינות ממדינות שונות לפנות ולבקש עזרה צבאית, לפנות ולבקש עזרה צבאית בתשלום, לפנות ולבקש עזרה צבאית בלי תשלום. בנשיא תלוי הדבר להכיר במדינה מסוימת כזכאית לקבל עזרה צבאית מארצות הברית לאחר שהוא מכיר שהיא זכאית לקבל עזרה צבאית. במידה שיש הקצבות כלליות מאושרות על ידי הקונגרס לגבי עזרה צבאית, או בכלל אם יש סכומים העומדים לרשות הנשיא, נתונה הרשות לנשיא להקציב סכומים מכך לעזרה צבאית.

ברגע שהנשיא מכיר במדינה שהיא זכאית לקבל עזרה צבאית, בתשלום או בלי תשלום, עובר הדבר למוסדות הביצוע. ברור, שחזקה על הנשיא שלא יכריע בשאלה זו בטרם יתייעץ עם המומחים הצבאיים והמדיניים שלו, אבל לפי הנוהל צריכה לבוא קודם ההכרעה שלו - אחר כך זה עובר לביצוע. אם הנשיא מכיר בזכות לקבל עזרה צבאית בתשלום, הרי זה לא קשור בשום הקצבה, כי המכירה היא לפי מחיר מסחרי הוגן. אנו ניסינו, במסגרת של עזרה בתשלום, להשתדל שיתנו לנו סוגי נשק מסוימים במחיר נומינלי, במחיר סימלי, אבל נתקלנו בתשובה שלילית, כי פירוש הדבר הוא מכירה במחירים מסחריים. יש אפשרות לנשיא להכיר במדינה כזכאית לקבל עזרה בלי תשלום, ואז כמובן ישנה שאלה אם הקונגרס הקציב סכומים שאפשר להשתמש בהם לצורך זה.

לגבי דידנו יש מצב כזה: יש הקצבה גדולה לעזרה צבאית ליוון ולטורקיה. בשנת התקציב השוטפת מדובר על 560 מיליון דולר לשתי ארצות אלו, ויש שם סעיף האומר כי הנשיא רשאי להפנות 10 אחוזים מזה למדינות אחרות במזרח התיכון, זאת אומרת במידה שהסכום לא הוצא כולו לצורכי יוון וטורקיה, או לא שועבד כולו להוצאות אלו, אם אין עליו שיעבוד המהווה התחייבות בינלאומית שאין לחזור ממנה, יש ברשות הנשיא אפילו בשנה השוטפת להקציב סך של 56 מיליון דולר לעזרה צבאית לישראל ולמדינות ערב.

היה בתוכנו דיון רב אם לפנות ולבקש עזרה צבאית או לא. השאלה הוכרעה בחיוב וזאת מתוך כמה שיקולים. קודם כל, זה פותח פתח לבקש עזרה צבאית בלי תשלום. אפילו אם רק עזרה צבאית בתשלום, איננו יכולים לקנות סוגי נשק מסוימים באשר הם אומנם נתונים בשוק המסחרי, אבל מכירתם מחייבת אישור הממשלה [האמריקנית], כל שכן אם כזכאים לעזרה צבאית בלי תשלום נוכל לקבל נשק חינם אין כסף. שנית, במסגרת העזרה הצבאית היה לנו סיכוי להיעזר לגבי מפעלים שאינם צבאיים באופן מובהק, אבל אפשר להציג אותם כבעלי ערך צבאי. מדובר במפעלים שעשויים לעזור ישירות להתפתחות המשק בכלל, אם אלה מפעלי תחבורה ואם הרחבת נמלים, סלילת מסילות ברזל או כביש והרחבת שדות תעופה. אומנם אלה מפעלים שדרושים גם בזמן שלום, אבל הם גם בעלי ערך צבאי והם יכולים לשמש בכוננות לקראת הפורענות.^[2] הכוננות נעשית במשולב עם ארצות המערב, אך אם מובטחים הסכומים למפעלים אלה, הרי זה משחרר את ההקצבות הרגילות למטרות אחרות.

השיקול השלישי הוא שהעיק עלינו יותר ויותר, כי נוכחנו לדעת שעניין ההענקה אין בו ביטחון לזמן בלתי מוגבל. כל עניין ההענקות נעשה פחות פופולרי באמריקה. הוא אינו נעשה פופולרי יותר, וזה היה עוד לפני שחל חלוף המשמרות [ב״בית הלבן״]. היה תהליך כזה גם בקרב הדמוקרטים. חששנו שחילוף המשמרות יאיץ תהליך זה. ברור, שאילו נבחר [אדלי] סטיבנסון גם אז היתה עומדת שאלה של קמצנות יתר. גם לאחר שנבחר אייזנהאואר אין זו הפסקה של כל משק ההענקות, אבל לא לעולם חוסן ויש לטכס עצה לגבי דידנו בעוד מועד. אמרנו לעצמנו: במצב השורר בעולם, עזרה צבאית דחופה יותר מאשר עזרה כלכלית. יותר קל לקבל אישור לסעיפי העזרה הצבאית מאשר לסעיפי העזרה הכלכלית, ומוטב שנעביר את עצמנו עד כמה שאפשר מפסי עזרה כלכלית רגילה לפסי עזרה צבאית.

בחודש פברואר השנה פנינו וביקשנו את הכרתנו כזכאים לעזרה צבאית משני מינים אלה. על זאת באה תשובה בקיץ, שנתנה לנו זכאות לעזרה בתשלום, אבל לא ניתנה לנו זכאות לעזרה בלי תשלום. גם הזכאות לעזרה צבאית בתשלום ניתנה לנו יחד עם שתי מדינות ערביות: סוריה ומצרים. היה ברור, שכאן פעלו שיקולים של שיווי משקל ושוויון בינינו ובין המדינות הערביות.

היה שיקול מדיני, שאנו ניפנה בבקשת הכרת הזכאות לעזרה צבאית לפני שכל מדינה ערבית פנתה בעניין זה, שלא יצא שאנו נגררים אחרי מדינה ערבית. היה גם שיקול לפנות בעניין עזרה צבאית לגבי הפעולה שלנו ביחס להענקה, כדי שלא יוכל מישהו - סנטור או חבר קונגרס מתנגד לנו - לקום ולטעון: ״מדינה זו אפילו לא ביקשה עזרה צבאית, היא בעצם חוששת להזדהות איתנו, לתת לנו יד, לעמוד יחד איתנו [במאבק הבין־גושי]. היא רוצה רק לנצל את הכסף האמריקני לטובתה. היא אינה בלב ונפש איתנו״.

כל השיקולים האלה פעלו, ואנו פנינו בבקשה זו. דברים גדולים לא יצאו מזה. אשר לעזרה ללא תשלום, נרמז לנו ברורות כי הם לא יוכלו לתת לנו עזרה זו בלי לתת עזרה זו גם לערבים, והם לא יוכלו לתת עזרה זו לערבים בטרם נקבע באופן ברור הסדר על ההגנה האזורית, ולכן הם בוחרים להשהות דבר זה, כך שבעניין עזרה צבאית ללא תשלום נכנסנו ביחסינו עם ארצות הברית במצב של קיפאון ידוע.

במשך הזמן נהדקו היחסים הצבאיים. היתה פעולה הן על ידי השגריר אבן והן על ידי הנספח הצבאי^[3] וזה הביא לידי תמורה חיובית חשובה מאוד בגישתם של השלטונות הצבאיים אלינו ביחס לכושר הצבאי שלנו וביחס לחשיבות האסטרטגית של הארץ, ביחס לאפשרות להסתייע במנגנון התעשייה שלנו בשעת הצורך בכל השטחים. היתה בעניין זה התפתחות, והתפתחות חיובית, אבל היא לא הגיעה לאפשרות לקבל נשק ולקבל כסף בשביל עזרה צבאית. על כך לא התגברנו.

באותם הנימוקים נתקלנו גם ביחסינו עם בריטניה, אבל בינתיים התחיל לזוז העניין בגיזרת לונדון באופן שעורר אצלנו דאגה רבה. נודע לנו בשלב ידוע, כי אנגליה הציעה לסוריה שני מטוסי סילון. ראינו בזאת התחלת דבר-מה שעלול ללכת ולגדול. ההצדקה להצעת בריטניה היתה התקשרות קודמת מלפני מלחמת השחרור שלנו, לפני פלישת סוריה לארץ-ישראל. סוריה דחתה בבוז הצעה זו, את העצם היבשה שזורקים לה, והודיעה שלא תיכנס במשא ומתן על רכישת שני מטוסי סילון. במשך הזמן נודע לנו, שמצד ממשלת בריטניה יש נכונות לשאת ולתת על מכירות גדולות יותר, לחדש המצאת נשק כבד וחדיש גם למצרים, וזה בניגוד להצהרה שנמסרה, שמסרתי עליה.

פנינו אז באיגרת לשלוש מעצמות המערב מתוך הסתמכות על ההצהרה [המשולשת], מתוך הסתמכות על המצב במזרח התיכון. כל עוד אין שלום בין ישראל למדינות ערב, כל עוד מדינות ערב מתנגדות באופן פעיל לשלום, כל עוד הן עושות מאמצים להמשיך במצב המלחמה על ידי הסגר תעלת סואץ ועוד, על ידי חרם כלכלי עלינו, כאשר מדינות אלו מאיימות כל הזמן בסיבוב שני, אסור לתת להן נשק. ואם מעצמות המערב מחליטות לתת להן נשק, הרי התנאי צריך להיות מדיניות של שלום מצד מדינות ערב, לפחות נכונות להיכנס למשא ולמתן על שלום. היה אומנם כדאי לחכות לסוף המשא והמתן ולראות מה יצא מזה, האם תהיינה תוצאות חיוביות למשא ולמתן זה, אבל אם לא לחכות לתוצאות המשא והמתן, הרי לכל הפחות שתהיה נכונות מצד מדינות ערב למשא ומתן על שלום עם ישראל.

על איגרת זו קיבלנו תשובה מאנגליה וקיבלנו תשובה מהאמריקנים. האנגלים טענו שיש צורך לחזק ארצות אלו בפני הסכנה הקיצונית, כי כמו שהם יקבלו מאתנו כן הם קבלו מארצות ערב ערובות שלא ישתמשו בנשק נגדנו, שיש להם התקשרויות בחוזים מלפני מועד ההצהרה, שההצהרה המשולשת בעינה עומדת, שאם יקרה איזה דבר - הם יילחמו לנו, שלא ייתכן להתנות תנאי: ״אם אין שלום או משא ותן על שלום - אין נשק״, שכן פירוש הדבר להטיל הסגר נשק על מדינות ערב. חשוב להם לחפש דרך להשתוות עם מצרים [בעניין הבסיסים בתעלת סואץ], וזה יביא ברכה לכל האזור וגם לנו. זה אי-אפשרי בלי שהם יהיו נכונים לתת למצרים קצת נשק.

תשובת אמריקה חזרה בחלקה על דברים אלה. שם גם נאמר שאין הם יודעים על תוכנית ערבית להתקפה נגדנו, אבל הם יודעים שהערבים חוששים כל הזמן להתקפה מצידנו. באותה תשובה היה פסוק מפתיע: כי הם אינם יודעים על חידוש אספקת הנשק לערבים מצד איזו מעצמה מערבית שהיא.

ראינו כאן ניגוד בין עמדותיהן של שתי המעצמות, והדבר אומנם הוכח עד מהרה, כמעט ממש באותו יום שאיגרת זו נמסרה.

בינתיים קבלנו הודעה חדשה מאנגליה. זה היה בהתחלת נובמבר או בסוף אוקטובר. ההודעה היתה כי הם מוכנים למכור לכל אחת ממדינות המזרח התיכון עד 14 מטוסי סילון. קודם כל, היה בהודעה זו שינוי ההצהרה ההיא משנת 1950 [״המשולשת״]. הם החליטו עתה שמותר להם למכור מטוסי סילון למדינות המזרח התיכון. היה בזה לכאורה, למראית עין, קביעת עיקרון של שוויון בין ישראל ובין כל אחת ממדינות ערב - לכל אחת עד 14 מטוסי סילון במחירים מסחריים. ודאי יש לדברים אלה מחירים קבועים ולשם ביצוע הקנייה יש להתקשר עם החברה המייצרת מטוסי סילון.

לגבי רקע ההחלטה עלי לומר: אלה הם מטוסי סילון היוצאים, או שכבר יצאו, מכלל השימוש באנגליה. כנראה שההתפתחות בבניית מטוסי סילון היא כל כך מהירה שאינה מפגרת ממהירות טיסתם, כך שעד מהרה טיפוס שנחשב לשיא השכלול רק לפני שנה או לפני שנתיים, כבר נחשב למיושן כעבור זמן זה - (השר פ. ברנשטיין: המספר המיסטריוזי 14 חוזר לגבי הטנקים מטיפוס ״סנטוריון״?) - (ראש הממשלה ד. בן^-גוריון: לא. המצרים קיבלו כ^-100 טנקים מטיפוס זה) - כאשר הודיעו לנו זאת, הודיעו לנו זאת כבשורה טובה. גם בלונדון וגם בקריה. בא אלי השגריר הבריטי ואמר לי שהפעם יש לו ידיעה חיונית, שהנה נוכל לקנות מטוסי סילון. אמרתי לו מיד, כי אני רואה דבר זה לגמרי אחרת, כי אין הם יכולים לעשות חשבון של שוויון בינינו ובין כל אחת ממדינות ערב, אלא עליהם לעשות חשבון השוויון בינינו ובין כל מדינות ערב. אנו סבורים כי כל עוד אין שלום בינינו ובין מדינות ערב, והם חייבים לדאוג למצב זה לא פחות מאיתנו. הם צריכים לזיין רק אותנו, אבל אם הם נותנים נשק לשני הצדדים, הם צריכים לראות אותנו ואת מדינות ערב כשני צדדים - השוויון צריך להיות כולל ולא שוויון נפרד.

יתר על כן, פה היה רמז ברור: מצבנו הכספי הוא אחר לגמרי ממצבם. אצלם יכול להיות סבל המונים ויחד עם זה כסף רב בקופת המדינה כמו במצרים - יש להם כל מיני רווחים שהזמן גרמם. לסוריה יש עכשיו הכנסה ממכירת הכותנה. אנחנו מדינה שלקחה על עצמה מפעל עצום של בניין, ואנחנו כל הזמן זקוקים לעזרה. הוא מיהר לומר, שמצבה של אנגליה דחוק בדיוק כמו המצב שלנו והוא חושש שהקלות כספיות לא תוכלנה לבוא בחשבון.

מה הניע את אנגליה להחליט החלטה זו? אמרתי לכם שמטוסים אלה התיישנו במקצת. אין לאנגליה צורך בהם מבחינה צבאית. לעומת זאת, יש להם מחסור רב בדולרים. בנקודה זו הוא אמר לי שכן הדבר, כי האוצר הבריטי לוחץ על מכירות אלו.

היה גם טעם מדיני להחלטה זו: קרנה של אנגליה יורדת במזרח התיכון. היא יורדת מבחינה החלטית והיא יורדת גם מבחינה יחסית בהשוואה עם אמריקה, ואנגליה סבורה כי כל מכירה של נשק שיש בה מעין ז׳סטה של עזרה מדינית, מחזירה לה מקצת כבודה שירד ויוצרת בסיס חדש של השפעה בשבילה.

לאחר שנשמעה מפינו מחאה זו נגד המכירה על יסוד שוויון, קיבלנו הודעה נוספת, וההודעה הנוספת היתה כי לגבי דידינו בטל הגבול של 14. כמובן שלא בטל הגבול הכספי, אבל ההתרשמות שלנו היתה כי הודעה כזאת נמסרה גם לערבים. זה לא היה יותר מרושם. מדוע? כי קיבלנו ממקורות סוריים נאמנים למדי ידיעה כאילו מתנהל משא ומתן עם סוריה על מכירת 100 מטוסי סילון. כל הזמן הם הוציאו מן הכלל את מצרים, כי הם התחייבו בהתקשרות חוזים לספק לה נשק. לפי הידיעות שלנו לא סיפקו עד עתה 100 מטוסי סילון למצרים, אלא נתנו להם כ־50 מטוסים.

היתה ידיעה כאילו עם סוריה הם גם כן מדברים על מספר זה, אבל כאשר מנהל לשכת המזרח התיכון במשרד החוץ הבריטי היה כאן בארץ לסיור ראשון באיפרכיה שלו, הוא נפגש עם ראש הממשלה, הוא היה גם אצלי. התקפתי אותו בנקודה זו והוא הצהיר באופן הנמרץ ביותר כי טעות בידינו - הם לא ביטלו את הגבול של 14 לגבי סוריה, עיראק ולבנון. מצרים היא קטגוריה אחרת, כי שם יש התקשרויות קודמות. לנו הם מוכנים לתת יותר מ-14 מטוסי סילון. לא הייתי משוכנע בכך, לא כי הוא אינו אומר אמת, אלא לא הייתי משוכנע שהוא יודע בדיוק את העובדות. השגרירות שלנו [בלונדון] מאוד מסויגת בעניין זה. היא אינה מוכנה להאמין שהגבול של 14 בטל רק לגבינו, ואינו בטל לגבי המדינות הערביות, אבל הפרשה טעונה עדיין בירור.

פה גם לא ישתנה הרבה אם מוכרים 14 לכל אחת ממדינות ערב, ואנחנו לא נוכל להרחיק ממספר זה, הרי אז יהיה הבדל עצום לטובת הערבים ולרעתנו.

הממשלה החליטה להתקשר על קניית 15 מטוסי מילון, אשר צריכים לפי ידיעותי להימסר לנו במשך שנת 1953 מחודש אפריל עד חודש נובמבר, והתענוג הזה יעלה לנו יותר מ-500 אלף לי״ש, זאת בלי התחמושת ובלי חלקי החילוף - (ראש הממשלה ד. בן־גוריון: ובלי המיתקנים הדרושים לכך) - לזאת יש הוצאות לוואי כבדות לתחמושת ולסידורים שצריכים לסדר פה, שחלק מהם ודאי גם הוא במטבע חוץ.

פנינו שוב לאמריקה, גם בוושינגטון וגם פה [בת״א], באופן רישמי במיוחד פה. הצגנו לאמריקה שורה של שאלות: אל״ף, האם דבר זה נעשה בידיעתה ובהסכמתה כאשר מדובר על מכירת מטוסי סילון? בי״ת, אם זה לא נעשה בהסכמתה, מה פירוש ההצהרה המשולשת שקבעה מדיניות אחידה ומשותפת לגני אספקת נשק למדינות המזרח התיכון? גימ״ל, האם במצב זה מוכנה אמריקה לבוא לעזרתנו? הצענו שלוש אפשרויות של עזרה: אל״ף, הצענו שיכירו בנו כזכאים לעזרה צבאית ללא תשלום ויתנו לנו מטוסי סילון אמריקנים. גם שם יש טיפוס מתיישן, אבל המטוסים האמריקנים המתיישנים טובים מהמטוסים הבריטיים, וזאת מבחינה צבאית טכנית גרידא. בי״ת, אם זה אינו בא בחשבון, האם מוכנים הם למכור לנו מטוסי סילון בתורת עזרה בתשלום, אבל במחיר סימלי? גימ״ל, אם גם זה אינו בא בחשבון, האם הם מוכנים לתת לנו כסף על מנת שנשלם בעד מטוסי הסילון הבריטיים?

עבר זמן עד אשר קיבלנו תשובה. לשאלה הראשונה נאמר: לא ידענו כי אנגליה עומדת למכור נשק זה. הדבר בא להם כהפתעה. הם הביעו חשש בעניין זה. זה נאמר גם פה וזה נאמר גם שם. אשר להוצאות - לאחר לחץ רב הוצאנו לעת עתה תשובה שלילית, זאת אומרת, הם אינם מוכנים עדיין להושיט לנו עזרה בלי תשלום. הם אינם יכולים לקחת כסף מ־10 אחוז מההקצבה ליוון ולטורקיה, הם אינם יכולים למכור לנו כלים אלה במחיר נומינלי, כי זה בניגוד לחוק.

נעשה בעניין זה מאמץ רב והוא היה מכוון בראש וראשנה כלפי הנשיא היוצא [טרומן], שיש לו סמכות עד ה־20 בינואר 1950. מצד הנשיא היו הבטחות פחות או יותר מפורשות, שיעשה כל האפשרי כדי להכיר בנו כזכאים לעזרה ללא תשלום עוד בתקופת כהונתו. הוא עצמו היה סבור שיהיה חייב לעשות זאת גם כלפי מדינה ערבית. הוא חשב על מצרים וחיפש נוסחה שתאפשר לו להתקדם בשני כיוונים אלה.

אני רואה כמיותר למסור פה את פרשת הטענות שלנו. הדברים ידועים, בוודאי גם ידוע לחברים שהיה ניסיון של הפיכה בדמשק, אומנם ניסיון שלא הצליח, אבל הפיכה יכולה גם להצליח. אנו יודעים מה המצב בעיראק. אנו טוענים כלפי האמריקנים: ״במצב זה אתם צריכים קודם כל לחזק את ישראל, אתם צריכים להוכיח יתר אומץ לב בחיזוק ישראל וקצת יותר הסתייגות בחיזוק מדינות ערב״. התשובות לעת עתה היו שליליות. הנשיא אומנם מבטיח שיעשה דבר־מה.

בינתיים חל מיפנה חדש בימים האחרונים ביותר. התברר כי אמריקה נכנסת לתוך המעגל בתור ספק של נשק למצרים, על כל פנים היא תגיש עזרה צבאית. אין לנו עוד ידיעות מה הנשק שיינתן. יש לנו מושג פחות או יותר על סכום הכסף שעליו מדובר.

לפני שאמסור את העובדות הידועות לנו בשטח זה, אני צריך לסגת צעד אחר או שניים אחורנית ולהסביר את הרקע. גם לונדון וגם וושינגטון שרויות בדאגה חמורה להתפתחות העניינים במזרח התיכון, לחוסר היציבות באזור, להאבקות המתמדת בו, להעדרם של כוחות נאמנים שאפשר להישען עליהם, להשפעות השליליות כמו של קשאני^[4] בפרס על עיראק, להשפעות הקומוניסטיות שנפוצות על כל פני השטח הזה. הם מוכנים להיאחז בכל קש, בכל מישהו שעלול לשמש להם משען. מפני זה דגלו האמריקנים זמן רב בשישקלי, היללו ושיבחו אותו וראו בו איש העתיד של סוריה ואיש המישען להם. לכן נאחזו בחיפזון כזה ב[גנרל מוחמד] נגיב כאיש נאמן, כאיש שאפשר לסמוך עליו, כי עתיד מצרים בידיו.

בינתיים הולך ומתערער יותר ויותר מעמדה של אנגליה. לפי ידיעות שקיבלנו, ידיעות מהימנות, מתקרב צ׳רצ׳יל למסקנה שאנגליה לא תוכל בשום פנים ואופן לקיים את ההתחייבויות שלה לפי ״הברית האטלנטית״ במערב אירופה, ובאותו זמן להחזיק בכוחות המזויינים ובעמדות שיש לה במזרח התיכון. לפי הידיעות מנוי וגמור עם צ׳רצ׳יל לדבר עם אמריקה דברים ברורים. הוא עומד להיפגש עם הנשיא הנבחר בוושינגטון. לפי אחד המקורות, שאלת המזרח התיכון כלולה בסדר היום של שיחותיהם. הוא כנראה עומד להציג את הבעיה כך: אמריקה צריכה לבחור: אם היא עומדת על כך שאנגליה תרכז כוחות ותחזיק אותם במצב הכן להגנת אירופה, הריהי צריכה לשחרר אותה מהאחריות הרובצת עליה במזרח התיכון. אם אמריקה אינה רוצה להפקיר עמדות אלו, היא צריכה לעמוד בפרץ זה.

אנגליה, בלי כל ספק, מנסה לנצל את הנסיגה שלה עד כמה שאפשר. אם היא צריכה לסגת מתעלת סואץ, זוהי הזדמנות לעשות הסכם עם נגיב. אם היא יוצאת, אם היא מוציאה את צבאה מתעלת סואץ, הרי בכל זאת תשאיר ודאי בסואץ טכנאים. אם צבאה יוצא [מבסיסיו לאורך התעלה], נשאלת השאלה אם נכנס לשם צבא מצרים או צבא אמריקה. בדברים אלה צריכים לבוא לידי הסכם עם אמריקה ועם מצרים. עניין מכירת הנשק משתלב עם תוכנית זו. על כל הדברים האלה צריך להידבר עם נגיב.

מצבו של נגיב מבחינה מצרית פנימית לא רק שאינו הולך ומתחזק, אלא הוא הולך ונחלש, הולך ומתערער. נגיב ניסה כוחו בשני דברים: הוא החליט על תוכנית אמביציוזית, מרחיקה לכת, על תיקונים חברתיים פנימיים. מצד שני הוא סמך על כך שיוכל לבסס את שלטונו על הגשמת תוכנית זו, שתנחל אהדת העם וזאת תהיה כה חזקה שהוא לא ייזדקק לאיזו מפלגה-שהיא. הוא יצא במלחמה נגד מפלגת ה״וואפד״ בלי לעשות ניסיון להקים מפלגה שלו.

במשך הזמן התברר שאין בכוחו להגשים תיקונים חברתיים מרחיקי לכת אשר הכריז עליהם. בינתיים הורע מצבו הכלכלי הפנימי. הסך הכל של משטר נגיב לא רק שאינו לטובת המוני העם, אלא הוא לרעת המוני העם. בקרב המוני העם השתררה אכזבה רבה. אין לנגיב מישען ציבורי. הוא נזקק לחפש דרך לפשרה עם ה״וואפד״. כאשר מנסים להגיע לפשרה עם ה״וואפד״, ה׳׳וואפד״ יודע להציג מחיר, ומחיר זה אין נגיב יכול לשלם.

זה הטיל פחדו על וושינגטון. האנשים אשר התרגלו לראות בנגיב משען, אינם יכולים לתאר לעצמם מה יהיה אם יפול. הם במידה ידועה צודקים. היה איזה ציר במצרים, עם כל הכיעור שלו, אבל היה המלך והארמון, היו כנופיות מסביב לארמון, אבל הן לא היו נתונות לתנודות של בחירות. הן לא היו נתונות לתנודות של דעת הקהל. זה היה איזה דבק, ודבק זה הוצא מתוך הבניין. במקום המלך היושב על כיסאו יש תינוק המוטל בעריסה, והעריסה הזאת אינה במצרים, אלא נמצאת באיזה מקום באיטליה. במקום זה צריכה היתה לבוא הגונדה הצבאית. היא מתמוססת, לכן סבורים שהדבר הראשון שיש לעשות הוא לחזק את הקיים ולא להסתכן באיזה נעלם חדש לגמרי. יש לבוא לידי הסכם עם הקבוצה העומדת ליד ההגה. אומנם גם הפרשה האחרונה של ה״וואפד״ לא היתה מעודדת לגבי מדינות המערב, אבל אין כוח אחר.

לפי ידיעותינו הוחלט, או כמעט הוחלט, בוושינגטון לתת עזרה צבאית למצרים כדי לחזק את נגיב. כאן מדובר על סכום למעלה מ-10 מיליון דולר. לא מדובר על סכום גבוה מאוד. אנו יודעים כי מצרים נכנסה עוד לפני כן במשא ובמתן על רכישות בסכום 200 מיליון דולר. לא ברור לנו אם זה כולו חינם אין כסף. יש להניח שיש חלקים של עזרה בתשלום, אבל בכל אופן מדובר היה על עזרה בסכום זה. חוץ מזה, מדובר על קניית כותנה בתשלום בנשק, כדי להרחיב את העזרה הצבאית.

על כל פנים, אנו יודעים כי מנהל לשכת המזרח התיכון במשרר החוץ האמריקני [וערי ביירוד], זאת אומרת במחלקת המדינה, זה גם כן איש שהיה פה, שראש הממשלה ואני מכירים אותו היטב, טס בימים אלה ללונדון כדי להידבר על שאלה זו.

ידוע לי כי הכרעה זו, במידה שנתקבלה, נתקבלה על אפם וחמתם של ראשי הצבא. בדרך כלל, כל הדין וחשבון שאני מוסר הוא סודי, אבל חובה כפולה ומכופלת עלי להזהיר על הסודיות של פרט זה, באשר זה יכול רק להזיק לעמדתנו אם הרבר ייוודע. ראשי הצבא התנגדו באופן חריף למיפנה זה ונשמעה גם מפי איש גבוה מאוד הטענה, כי בעצם הגורם היציב היחיד והצבא היחיד היציב והראוי להכרה הוא ישראל. היה עוד אחד שהתנגד למתן נשק למדינות ערב, אבל השיקולים המדיניים הכריעו, כמו שכנראה צריכים להכריע בדרך כלל - (ראש הממשלה ד. בן־גוריון: גם השיקולים הצבאיים הם מדיניים) - זה המצב שאנו עומדים בפניו. במצב זה אני סבור, ואני אומר זאת בהישעני על דעתם של שני השגרירים שלנו - של אבן ושל אילת - שאנחנו צריכים להוציא את העניין למערכה פומבית, כמובן במסגרת מסוימת, מתוך שיקול דעת מאוד מדוקדק, אבל אנו סבורים כי אין אפשרות לגייס לחץ מקסימלי נגד כיוון זה אלא בעזרת דעת הקהל.

שיקול זה היה לעינינו במשך כמה שבועות, אבל כל זמן שנמשכה המערכה בעצרת, לא הייתי סבור כי מותר לנו לפתוח בחזית שנייה, כל שכן שיכולים להכשיל אותנו בחזית האומות המאוחדות. יש חשיבות רבה לעובדה שעד הסוף אנגליה ואמריקה הצביעו בעד מדיניות שלום וחייבו את הערבים למשא ומתן של שלום. זה מהווה מישען בשבילנו. אילו יצאנו בפומבי בעניין הנשק, אמריקה היתה טוענת שסיבכנו את המצב ללא כל צורך והיא אינה יכולה לתמוך בהחלטה. זה היה במצב שלא ידענו שאמריקה גם ידה במעל. אנגליה ודאי היתה נפגעת על ידי יציאתנו בפומבי בעניין זה, כי החזית היתה מופנית נגדה. היא הראשונה שהתחילה במכירת מטוסי סילון למצרים. זה היה משחרר אותה מכל התחייבות כלפינו.

גם לולא היה חל מיפנה מצד אמריקה, זה עניין של יומיים־שלושה האחרונים ביותר, היינו בלי ספק, לאחר גמר המערכה באומות המאוחדות, מציעים לממשלה לתת לנו סמכות להתחיל לדבר בפומבי על בעיה זו, לגייס את העיתונות, לגייס את דעת הקהל הבינלאומית, לגייס את דעת הקהל הכללית, לאפשר לנשיא לטעון שזה מפריע לו, לעורר את רגישותו של אייזנהאואר לגורמים ציבוריים חשובים שיתייצבו בלי ספק לצידנו, לצד הדמוקרטיה. פעולה זו תביא בלי ספק לניצול הרעיון של חיסכון, בזבוז כסף לעניינים פוליטיים מפוקפקים, יתחילו לשאול מה אומר הצבא, תתחיל קמפניה של לחישה, וללחישה יש ערך רב באמריקה. תבוא לחישה שראשי הצבא היו בעצם נגד זה.

איני סבור, פה אני מוכרח לומר זאת, ביחס מפוכח בתכלית אינני סבור שעל ידי זה נעכב את התהליך כולו, כי פה עומדים על הקלף עניינים שבעיניהם הם עניינים חשובים, לא ירצו בשום פנים ואופן להביא להפיכה חדשה במצרים, להתמוטטות חדשה. הם אחוזי פחד בפני הבאות, בפני התעלומות האופפות את הבאות. הם משוכנעים שבלי עזרת הנשק אי־אפשר לייצב את המצב.

אנחנו מוכרחים להמריץ, זאת אומרת לפתח התקפה רבתי לאו דווקא אם נשקפים לנו סיכויים לשנות את המצב ביסודו, כי אז לכל הפחות או נעכב משהו, נצמצם במשהו את העזרה, או נשיג משהו בשבילנו. בכל אופן, נשנה משהו לטובה. אינני סבור שיש לנו מה להפסיד. נוכל רק להרוויח.

אמרתי לשגריר הבריטי, שאנו נצטרך לומר משהו לציבור שלנו. ביום שישי ראיתי גם את השגריר האמריקני, זוהי חוליה בשרשרת ארוכה של שיחות, ואמרתי לו שאני אמסור ביום א׳ דין וחשבון לקבינט שלי, אמרתי לו שזאת תהיה הישיבה הראשונה של הקואליציה החדשה, הקואליציה תבדוק את הדברים, אבל קרוב לוודאי שאחרי הישיבה אצטרך למסור גילוי דעת לפרסום. הוא הבין דבר זה היטב. הוא נוטה לראות את הדברים מנקודת המבט שלנו, והמברקים אשר מתקבלים ממנו בוושינגטון הם לעזר רב לנו. כמה טענות שאני השתמשתי בהן, הוא אמר עליהן שהוא ראה אותן מראש והן מופיעות כבר במברקים שלו. הוא הסתמך על הצהרת שלוש המעצמות. הוא אמר באופן מפורש ביותר, שהאנגלים קצרי ראות. הוא לא יכול לומר זאת על אדוניו, הוא חכם וזהיר. כאשר אמרתי לו: ״הגם אתה ברוטוס?״^[5] הוא השיב לי באומרו משהו לגבי האנגלים, הוא נותן לי להבין מה הוא מתכוון לומר לאדוניו, אבל הוא אומר זאת בצורה כזאת שאני אף פעם לא אוכל לומר שהוא אמר לי זאת.

זהו מצב העניינים. אני רוצה להוסיף, כי לדעת השגריר שלנו בוושינגטון בשום פנים ואופן לא פסה תקווה להביא לידי שינוי, על כל פנים לתקן בהרבה על ידי גיוס כוחות - מגייסים פעולה כלפי הנשיא, מגייסים פעולה גם כלפי ממשלת ארצות הברית בלי לחכות לפרסום. הפרסום דרוש שיהיה אות למערכה רחבה יותר. כמובן שלא אמסור פרטים שמסרתי פה, אביע את דאגת הממשלה לידיעות על מתן נשק למדינות ערב מסוימות, בייחוד למצרים, אציין מה עמדתן, מה תפקידן של מדינות אלו בפרשת השלום במזרח התיכון, מה עמדתן בעניין הדמוקרטיה, שאף אחת ממדינות אלו לא הצהירה שהיא מוכנה להגן על הדמוקרטיה במזרח התיכון, עד כמה שעניין מתן הנשק אינו מחזק עניין השלום באזור זה, אלא מערער את השלום, עד כמה נשק זה מהווה סכנה ישירה לממשלת ישראל, וממשלת ישראל רואה את עצמה חייבת להשמיע הזהרה נגד מדיניות זו. תהיינה ודאי שאלות ואולי בתשובות לשאלות אגלה טפח פה ושם.

להלן הסביר רוה״מ ב"ג את בעיית מטוסי הסילון. השר רוקח שאל את שר החוץ מהם גבולות המזרח התיכון שעליו הוא מדבר.

השר מ. שרת: זה מצרים במערב עד וכולל פרס במזרח, אבל כאשר דיברתי עכשיו לא דיברתי על פרס. כאשק קבעו את עניין ארבעה עשר מטוסי הדחף זה לגבי ישראל, הירדן, סוריה, לבנון ועיראק, ויש מזרח תיכון בשטח רחב יותר, גם טורקיה ויוון. כאשר מדברים על ברית הגנה אזורית, כוללים את טורקיה ויוון - אלו הן שתי העמדות הקידמיות, אותן מלעיטים בעזרה צבאית ואומרים לנו כאילו הוצאו כל 560 מיליון הדולר שהיו בתקציב של השנה השוטפת של ארצות הברית. כשראשי המטות מתכננים תוכניות הגנה על האזור, הם מביאים בחשבון גם את לוב, אבל לוב אינה מהווה עוד גורם שצריך להזמין אותו להיות חבר בהגנת אזור זה.