110 | הוועדה לענייני חוץ וביטחון, הכנסת, ישיבה 7/ב^[1]                                                        23.12.1952

גלגולי ועדת הפיוס

סדר היום: סקירה על הדיון בשאלה הארץ-ישראלית בעצרת או״ם

היו״ר מ. ארגוב: אני מציע שקודם כל נשמע סקירה מפי שר החוץ משה שרת.

מ. שרת - שר החוץ: השתלשלות העניין בעצרת בשאלה הנוגעת לנו, והמסקנה או חוסר המסקנה שהשתלשלות זו הגיעה אליה, זכתה לפרסום רב בעיתונים הן מבחינת סיפור המעשה והן מבחינת ההערכה, ואינני יודע בעצם אם יש לי הרבה להוסיף, בהנחה שכל החברים קוראים את כל העיתונים.

אם לחזור בקיצור על ההשתלשלות: מטרתנו הראשית לקראת העצרת הזאת היתה מלכתחילה שלא יהיה בה שום דיון על השאלה הארץ-ישראלית, שהשאלה לא תתעורר כלל, שלא תוצג על סדר היום ושממילא לא תתקבל בה שום החלטה. זה היה הקו המנחה הראשי שלנו. השגנו דבר אחד, שבפעם הראשונה מאז שנת 1947, כולל כל הכנסים הסדירים וכל הכנסים שלא מן המניין של העצרת, בפעם הראשונה לא הועמדה שאלת ארץ-ישראל על סדר היום על ידי המזכירות הכללית.

יש שתי דרכים בהן יכול סעיף להגיע לעצרת: או שהוא מועמד על ידי המזכירות הכללית, שהיא ממונה על כך אם להעמיד סעיף מסוים על סדר היום או לא, או שאיזה צד מעוניין, או המדינה המעוניינת, מעמידים את הסעיף על סדר היום. עד עכשיו, בכל כנס של העצרת, הועמדה השאלה על סדר היום. זאת ראשית. שנית, בכל מקרה ומקרה היא הועמדה על ידי המזכירות. זו הפעם הראשונה שהשאלה לא הועמדה על ידי המזכירות הכללית, וזה בא כתוצאה ממאמץ שעשינו בשנה הקודמת. זו היתה מערכה לא קלה שהצלחנו בה. לא בכל המערכות הצלחנו, אבל במערכה זו הצלחנו, וכאשר חודש המנדט של ועדת הפיוס לא נאמר בפעם הראשונה בשנה שעברה, כמו שנאמר בשנים קודמות, שהיא חייבה להגיש דין וחשבון לעצרה הבאה, אלא נאמר שהיא תגיש מזמן לזמן דינים וחשבונות למזכירות הכללית לידיעת חברי העצרת. זה יאפשר אחר כך מיבצע דיפלומטי כלפי ועדת הפיוס וכלפי המדינות המהוות את ועדת הפיוס וכלפי המזכירות הכללית, שאחד הדינים והחשבונות של ועדת הפיוס לא יועמד זו הפעם הראשונה כסעיף על סדר יומה של העצרת - ודבר זה הצליח.

מה ערכו של דבר זה? ערכו פשוט מאוד. כאשר סעיף מועמד על ידי המזכירות, והצדדים הנוגעים בדבר נכנסים לריב שפתיים ולדו־קרב, הם פטורים מאחריות לדו־קרב זה. נניח, זה מטריד מאוד את העצרת, נוצרת דעת קהל נגד ויכוח זה, בא הצד המדבר בחריפות רבה בעניין זה ואומר: ״אל תאשימו אותי. לא אני העמדתי את השאלה על סדר היום, אך כיוון שהשאלה עומדת אני צריך להגיד מה שעם ליבי, אני צריך להביא את ענייני, אבל לא אני הכנסתי אתכם לצרה זו״. לאחר שהמזכירות אינה מעמידה את השאלה על סדר היום, הברירה בידי כל צד להעמיד את השאלה, ואם הוא מעמיד את השאלה הוא נושא באחריות לכל הריב.

מאחר שהשאלה הארץ־ישראלית לא הועמדה על ידי המזכירות, אמרנו לעצמנו: ״נראה מה יעשו הערבים״. נתנו להם את הבכורה, מפני שאילמלא הם העלו זאת לסדר היום אנחנו לא היינו מעלים, כי מגמתנו הראשית היתה שלא יהיה ויכוח כללי בשאלה זו ואו״ם יתרגל: ישנה שאלה הנוגעת למדינות חברות באו״ם, יש ביניהן סכסוך, הן יכולות ליישב אותו או לא ליישב אותו, אבל אין או״ם בעל בית על עניין זה, אין הוא אפוטרופוס שצריך להטיל משמעת על מישהו. אבל אם הערבים יעמידו את השאלה כצד מעוניין, ברור שגם אנחנו כצד מעוניין צריכים להעמיד את השאלה בסדר היום כדי לדאוג לשיווי משקל, כדי שלא יצא שאנחנו המותקפים והמתגוננים והם המתקיפים והמקטרגים, אלא שגם אנחנו מתקיפים ומקטרגים והם צריכים להתגונן.

פה היה משחק עדין במקצת. אינני רוצה להזכיר את הנסיבות, כי הם רצו להגיש זאת כמעט ברגע האחרון לפני שירד המחסום, ואנחנו רצינו להיות בדיוק אחריהם לפני סגירת המחסום ולא לפניהם בשום אופן, והיה חשש שמא נאחר. אבל גם תכסיס זה הצליח ואנחנו הכנסנו סעיף שלנו, והכנסנו אותו אחריהם, כך שהיה ברור שזה בתגובה אחריהם ולא מתוך נקיטת יוזמה.

זה היה השלב הראשון, אולי צריך לקרוא לו שלב האפס, לפני הרמת המסך, מה שנעשה כאילו מאחורי הקלעים. כאשר הורם המסך והחלה המערכה, מגמתנו היתה בוויכוח להיות המתקיפים, ולהיות המתקיפים בכיוון של שלום, זאת אומרת לתלות את הקולר בהעדר השלום בהם, להציע תוכנית גדולה של שלום ולהביא לידי החלטה המחייבת את שני הצדדים למשא ומתן ישיר.

אני רוצה להזכיר את ההשתלשלות בעניין זה שהיתה עד עכשיו. מלכתחילה היתה ועדת הפיוס ממונה על פיוס, או פישור, בין שני הצדדים. בשנת 1950 אנחנו עשינו את הניסיון הנמרץ הראשון להביא לידי קבלת החלטה המחייבת משא ומתן ישיר. הדבר הזה כמעט הצליח, אבל לא טוב כאשר דבר מצליח כמעט. או שהוא צריך להצליח או לא, אבל אם הוא מצליח כמעט זאת אומרת שהוא לא הצליח. ברגע האחרון הערבים הכניסו תיקון האומר: ״משא ומתן בינם לבין עצמם או עם ועדת הפיוס״, ועל ידי כך הם השתחררו מחובת משא ומתן ישיר. ניתנה להם אפשרות על ידי קיום מגע עם ועדת הפיוס לצאת ידי חובת משא ומתן בלי להטיל על עצמם את משפט הגנאי של הציבור הבינלאומי, שהם מסרבים לשאת ולתת על שלום מבלי שיצטרכו להניח את קלפיהם על השולחן.

זה היה בשנה 1950. בשנת 1951 - יותר נכון בראשית 1952 - כי כנס העצרת התאחר בשנה שעברה וההחלטה נתקבלה ב-23 בינואר 1952, אבל אנו זוקפים זאת על חשבון הכנס של שנת 1951. ההחלטה הזאת של שנת 1951 היתה שלב מעבר מכמה בחינות. מבחינה חיובית בה, בפעם הראשונה,לא הוטל שום תפקיד של יוזמה על ועדת הפיוס.

נאמר ש״וועדת הפיוס צריכה לעמוד לרשות שני הצדדים אם ירצו להסתייע בה במשא ומתן על השלום. בהחלטה ההיא שוחררה ועדת הפיוס מחובת הגשת דינים וחשבונות שנה שנה. זה הדבר השני החיובי. היה דבר שלישי חיובי, שלא נאמר בגוף ההחלטה אבל היה משתמע, והוא שוועדה הפיוס תעתיק את מושבה לניו יורק ולא יהיה לה הרכב מיוחד, אלא הנציגים הקבועים של המעצמות האלה באו״ם יהוו את הוועדה. בדרך כלל זו היתה הורדת הקרן וצמצום דמות הוועדה. מבחינה שלילית, עוד נזכרו ההחלטות הקודמות ונאמר באיזה מקום ׳בהתאם להחלטות הקודמות׳״.

אנחנו רצינו הפעם: אל״ף, בלי לבטל את ועדת הפיוס, להביא לידי ניתוק של עניין המשא ומתן לשלום מוועדת הפיוס. ועדת הפיוס יכולה להמשיך לטפל בעניין החשבונות החסומים, בעניין פיצויים בעד קרקעות, עניינים שהם עניינים צדדיים, אבל שיהיה ברור כי אין לה מה לעשות בשאלת השלום. בי״ת, את עניין השלום להניח כדבר שנתון בין שני הצדדים והדרך היחידה להשיג שלום הוא משא ומתן ישיר. גימ״ל, לנתק מההחלטה על משא ומתן ישיר לשלום את ההסתמכות על החלטות קודמות, שיהיה ברור שבמשא ומתן לשלום חופשיים הצדדים ללכת לאורכו של כל השטח ולפעול כפי שירצו לפעול, ולהתנגד במה שיראו צורך להתנגד מבלי שיהיו קשורים באיזו מידה-שהיא בהחלטות קודמות של העצרת.

בעניין זה נעשה מאמץ כביר. קשה פשוט להעריך את ההתאמצות המחשבתית, הן מצד הכישרון והן מצד הביטוי, שעשה הפעם מר אבא אבן. זה היה מאמץ טיטני, וזה הסתיים כפי שהסתיים, ועוד אציין זאת.

בדרך כלל, המערכה הזאת היתה תכסיס להפוך את המערכה נגד הערבים, ובמקום להתגונן להיהפך למתקיפים. התכסיס הזה הצליח במאה אחוז. בכל המערכה הזאת הערבים היו בהתגוננות. כל המטרות שהערבים שאפו אליהן בוויכוח הזה לא הושגו. הם רצו להחיות מחדש את עניין החזרת הפליטים הערביים, הם רצו להרחיב את ועדת הפיוס ולהוסיף עליה עוד כמה חברים, רצו להחזיר את ועדת הפיוס לירושלים, להטיל על ועדת הפיוס יוזמה לטיפול בעניינים, לחדש את שאלת בינאום ירושלים ולהשתמש בעניין השילומים כמסייע לדבר, ועוד כמה וכמה כיוונים אפשר היה להבחין בהתקפה הערבית. אבל ההתקפה הערבית נהדפה לאורך כל החזית הזאת על כל חלקיה. הערבים עברו מהתקפה וקטרוג להתגוננות נגד הטלת הגזירה עליהם לשאת ולתת במשא ומתן ישיר, ואם כן, לפחות על יסוד ההחלטות הקודמות ובהתאם גמור להן.

גם בעניין זה בשלב הראשון הם נחלו מפלה ניצחת. עוד בוועדת אד־הוק נתקבלה ההחלטה ברוב יותר גדול מאשר שני שלישים, המאשרת את הצעת שמונה המעצמות. עוד קו בולט אופייני של הוויכוח הפעם היה שאנחנו לא רק שלא היינו בודדים, אלא הצלחנו להקים מימיננו ומשמאלנו חזית חשובה מאוד של מדינות שקיבלו את ההנחה היסודית שלנו, שהדרך היחידה לשלום זה משא ומתן ישיר, והדרך היחידה להצלחת המשא ומתן הישיר זה חילוצו מ־30 ההחלטות הקודמות ומתן חופש גמור לפתיחת משא ומתן. שתי ההנחות האלה נתקבלו על ידי המדינות שהיו אבות נוסח ההחלטה.

בשלב לבין ועדת אד־הוק והאישור בעצרת חלו כמה זעזועים. כנהוג, וזה לא הפעם הראשונה, אנחנו רגילים לזה שנקודת הסיום נמוכה מנקודת השיא שאנחנו מגיעים אליה באמצע הדיון. קודם כל, בוועדת אד־הוק, מסיבה שעד עכשיו בלתי מובנת לנו, הגוש הסובייטי סטה מהנוהג שלו במשך כל השנים ולא הצביע נגד ההחלטה. הגוש הסובייטי תמיד הצביע נגד כל החלטה שהיה בה זכר או אישור לוועדת הפיוס. הפעם, בוועדת אד־הוק, הם נמנעו ובעצרת הגוש הזה חזר לסורו, על כל פנים, מבחינת הקו הקבוע שלו, והצביע נגד הדבר הזה שעה שאילו נמנע היה שולל מההחלטה רוב של שני שלישים, אבל אין לדעת בבירור, כי בינתיים יכלו לחול שינויים אחרים. פה האריתמטיקה אינה מוכיחה הרבה, כי האריתמטיקה מתעלמת מהדינמיקה שיכולה להתפתח.

לעומת זה, חלה מפולת בעמדה הגוש הלטיני. בוועדת אד־הוק אף מדינה לטינית אחת לא הצביעה נגד ההחלטה לחייב למשא ומתן ישיר. הרוב הצביע בעד והיו שנמנעו בהצבעה האחרונה. שתי מדינות לטיניות הצביעו נגד ושבע נמנעו, ועל ידי כך הוקטן מאוד הרוב. שוב אני רוצה לומר, כי ייתכן שלולא חלה המפולת הזאת ההחלטה לא היתה מתקבלת בגלל חידוש הפעולה הנגטיבית של הגוש הסובייטי, אבל יכול להיות שלו היו חסרים רק שניים-שלושה קולות היתה נעשית התאמצות כזאת וסותמת פירצה זו, והיו משתדלים לשכנע כמה מדינות לשנות את עמדתן. התוצאה הסופית היתה שלא נתקבלה שום החלטה. אפשר לומר כך, ואפשר לומר שלכאורה הושגה המטרה שאליה שאפנו מלכתחילה - שלא תתקבל שום החלטה. למעשה, יש כל ההבדל שבעולם בין השגת המטרה הזו ובין השגתה בדיעבד כתוצאה מכישלון הצעה שראינו אותה כהצעה חיובית. לו מלכתחילה סעיף זה לא היה מועמד, או שהיה מוסר מסדר היום לאחר שהועמד, או שבתוך הוויכוח היתה בה התפוררות ולא היתה מתקבלת החלטה, זה דבר אחד. לאחר שהיה גיבוש בעד ההחלטה שראינו אותה כחיובית ונלחמנו עליה, כאשר החלטה זו לא נתקבלה, יש בזה כמובן נסיגה בשביל העמדה שלנו.

בכל זאת, בסיכומו הסופי על החשבון, בפעם הראשונה מאז שנת 1947 לא קיבלה העצרת שום החלטה פוליטית בשאלת ארץ-ישראל. אני מדגיש את המלה ״פוליטית״, כי נתקבלה החלטה בעניין הפליטים, החלטה שהיא מעשית, החלטה שממשיכה להקציב כסף להחזקתם של הפליטים, הנותנת כסף להמשכת יישובם של הפליטים, המעניקה סמכויות מסוימות לסוכנות ידועה של האו״ם, ״הסוכנות לתעסוקה וסעד״. החלטה זו נתקבלה והיא נהפכה לדבר שיגרתי ופולשת לתחום בעיות כלכליות וסוציאליות של או״ם ויותר יוצאת מתחום העניינים הפוליטיים. בעניין הפוליטי לא נתקבלה כל החלטה, וזה בפעם הראשונה מאז 1947. יתר על כן, הניסיון לרתק את העצרת להחלטותיה הקודמות לא נתקבל.

זה ביחס לסיכום הכללי של הדברים. נשאר לי רק לומר משהו בעניין ירושלים. בעניין ירושלים, כזכור לכם, ההשתלשלות היתה כלהלן: בשנת 1947 נתקבלה ההחלטה בתוך המסגרת הכללית של פתרון הבעיה על בינאום גמור של ירושלים. בשנת 1948 התאשרה ההחלטה הזאת אגב אישור חלקים אחרים של ההחלטה. בשנת 1949 נתקבלה החלטה מיוחדת בשאלת ירושלים המחייבת בינאום גמור, ״קורפוס ספרטום״ של בינאום נפרד ועצמאי, הטלת חובה על מועצת הנאמנות לחבר חוקה לירושלים כחטיבה מדינית עצמאית נפרדת תחת שלטון בינלאומי.

בשנת 1950 חלה נסיגה מהחלטה זו. היתה הצעה שוודית, שאורוגוואי נצטרפה אליה, שהציעה פיקוח על המקומות הקדושים בלי לערער ריבונות לאומית ובלי להטיל ריבונות בינלאומית. התברר שאין סיכוי להשגת רוב להחלטה זו כאשר הגוש הקתולי ראה בה מעט מדי ולא רצה בזה לקפח את עמדתו ההיסטורית, ואז בעלי ההצעה לקחו אותה חזרה בטרם הגיעה להצבעה. לעומת זה, נכנסה ברגע האחרון הצעה בלגית. זה היה ניסיון נועז ביותר של הגוש הקתולי, שבא לאשר את העיקרון של בינאום וכהחלטה מעשית בא לחייב משלוח ועדה בינלאומית מיוחדת לבדוק את הדבר במקום המעשה. החלטה זו על שני חלקיה לא נתקבלה. היא לא השיגה את הרוב הדרוש של שני שלישים. בעלי ההצעה השוודית לקחו חזרה את הצעתם בטרם הגיעה להצבעה. בעלי ההצעה הבלגית הלכו עד חורמה והעמידו את ההצעה להצבעה, אבל היא לא השיגה את הרוב של שני שלישים. התוצאה של הכנס בשנת 1950 היתה שלא נתקבלה שום החלטה חדשה בעניין ירושלים, בשנת 1951 לא רק שלא נתקבלה כל החלטה, לא הועלתה כל הצעה. השאלה של ירושלים לא התעוררה בכנס הקודם. זה היה הכנס היחיד שבו איש לא עורר את שאלת ירושלים. ייתכן שאחד הנואמים הערביים, או שנציגים ערביים, הוקיעו דבר זה שישראל הפרה החלטה של או״ם בעניין ירושלים, אבל גם אם זה היה, לא היה לזה כל אופי אופרטיבי מעשי. הפעם חששנו מאוד ששאלה זו תועלה מחדש. מזמן לזמן היו עוברות שמועות על תכונה רצינית מאוד לעניין זה בתור ניסיון למנוע את העברת משרד החוץ [לירושלים]. להפך, על ידי ניצול העברתו הממשמשת ובאה, לעורר מחדש את שאלת ירושלים ולהפליג בה למרחקים אין-סופיים, וזה יביא אולי להחייאת שאלת הבינאום השלמה.

היה ידוע לנו, שבנוסח הראשון ש״הליגה הערבית״ החליטה עליו, דבר זה היה כלול. בנוסח שהוגש דבר זה נמחק לאחר שנוכחו מההתנגדות שלנו ומההסברה שלנו בערי הבירה, שלא יצליחו בזה והם השאירו זאת לעצמם כפתח פתוח אבל לא התחייבו כלפי עצמם לעשות מזה קו התקפה עיקרי.

משחק זה להעלות או לא להעלות את השאלה נמשך בכל שלבי הדיון עד שלבסוף קפצה פתאום ההצעה הפיליפינית. אני רוצה לומר בסוגריים, לגמרי לתצרוכת פנימית, כיצד יכולים להתנהל עניינים של מדינות. בעצם הימים ההם הציר שלנו בטוקיו עבר במנילה והוטלה עליו משימה מיוחדת לדאוג שהפיליפינים יצטרפו להצעה של שמונה המעצמות. ביום היותו שם, לאחר שראה את ראש הממשלה ושר החוץ שלהם, התקיימה ישיבה מיוחדת של הקבינט. הם ישבו על מדוכה זו והחליטו שזו הדרך הישרה, וקיבלו החלטה להצטרף להצעת שמונה המעצמות ולהצביע בעדה ושלחו הודעה לנציג הפיליפיני. הנציג הפיליפיני כנראה קיפל היטב מברק זה והלך והכניס תיקון משלו - (ה. ברגר: בעיתונים נאמר שהוא תמך בהצעת שמונה המעצמות וחייב הצעה זו, והוא הופתע מההוראה שקיבל ממנילה ואז הציע את התיקון הזה) - יכול להיות שברגע האחרון טילפן למנילה וקיבל אישור על התיקון. נדמה לי שהוא לא נמנע אלא יצא מהאולם בזמן ההצבעה על ההצעה של שמונה המעצמות.

הצעת התיקון של הפיליפינים היתה תיקון מלבב מאוד, שהיה מורכב משני דברים: אל״ף, אומנם חייב את שני הצדדים למשא ומתן, אבל על מנת להגשים החלטות קודמות של האו״ם. בי״ת, כלול בזה בינאום ירושלים. ההצעה הזאת לא קיבלה רוב של שני שלישים, ההצבעה הייתה 28 נגד 20 והיא נדחתה. הווה אומר, כי בשאלת ירושלים שוב לא קיבל האו״ם כל החלטה וזה לאחר שהאו״ם ידע היטב, מפני שאנחנו פרסמנו את הדבר, כי משרד החוץ עומד לעבור לירושלים. אני רוצה להזכיר לחברים את הוויכוח בשאלה זו של העברת משרד החוץ לירושלים, היו חברים שבהיגיון רב טענו כל מיני טענות. היו חברים שטענו שצריך היה מזמן להעביר את משרד החוץ, והיו חברים שטענו שצריך היה להעביר את משרר החוץ, אבל לא צריך היה להכריז על זה מראש.

אני לא התווכחתי בשאלה זו. רק העירותי הערה אחת - שאם ייווצר מצב כזה שלאחר שפירסמנו את הדבר היתה עצרת, והעצרת לא קיבלה כל החלטה־שהיא, זה מחזק לאין שיעור את עניין העברת משרד החוץ באשר העצרת ידעה דבר זה ויכלו למונעו. היא לא יכולה להגיד שהיא לא ידעה על כך כיוון שאנחנו שמרנו על זה בסוד ואחרי שהעסקנו את העצרת באפס מעשה, למחרת העצרת - נאמר העצרת ננעלה בדצמבר - אנחנו בינואר או בפברואר מעבירים את משרד החוץ. אבל לא כך היה הדבר. אנחנו נהגנו ביושר. הודענו שהדבר אינו מהווה יותר בעיה עקרונית, אלא אלה דברים מעשיים שהבשילו ואנחנו מעבירים את משרד החוץ. אין אנו עושים את הדבר בהיחבא ולא בחתף אלא במתוכנן, תוך הודעה קודמת מספקת לציבור הבינלאומי. אחרי זה מתכנסת העצרת, היא יכולה להתרות בנו, אבל היא לא עושה שום דבר, ודאי שאנחנו רשאים לפעול ואנחנו יכולים לומר שאנחנו פועלים אם לא באישורו של הציבור הבינלאומי, על כל פנים בהתפשרותו של האו״ם.

בנוגע להעברה משרד החוץ לירושלים, נדמה לי שמסרתי ידיעות באחת הישיבות הקודמות. בזה לא חל שום שינוי. אנו חושבים להעביר את משרד החוץ במשך חודש מרס [1953]. התאריך הזה כבר קבוע כמה חודשים, קבוע אפילו היום בתוך החודש הזה שבו יעבור, ואני מבקש רשות לא לומר לכם אותו. אני רוצה לציין בסוגריים, שעלה בידי משרר החוץ, בעזרתו הרבה של האוצר ושל גופים אחרים, לפתור כמעט פתרון גמור את בעיית השיכון, ואני חושב שזה המשרד הראשון, אם כי הוא האחרון שעובר לירושלים, המשרד הראשון שעובר מתוך הבטחה כמעט מלאה של אפשרויות שיכון לכל העובדים שצריכים ורוצים לעבור. המדיניות שלנו היתה שלא יצא כי איזה עובד־שהוא אינו עובר מחוסר שיכון. יש עובדים טכניים, שלא כדאי להם לעבור. הם יכולים למצוא אותה עבודה בתל אביב ואנחנו יכולים להשיג לזה עובדים פה. יש שאלה של עובדים נשואים. למשל, האישה עובדת אצלנו והבעל עובד במקום אחר. בשבילה זו שאלה אם כדאי לה לעבור או להפך. אבל, בדרך כלל, עובדים שמוכנים לעבור אנחנו מבטיחים להם שיכון אם על ידי החלפת דירות, אם על ידי ניצול תוכניות שיכון קודמות, או יצירת תוכניות שיכון חדשות.

אתם ודאי יודעים, שאף על פי שמשרד החוץ הוא האחרון לעבור לירושלי ם,הוא יהיה הראשון שיתיישב בשטח הקריה הירושלמית, אומנם לא בבניין קבע אלא בבניין ארעי, אבל אפשר יהיה לשבת שם כמה שנים - (מ. נמיר: נמצא שיכון גם בשביל הסגל הדיפלומטי?) - הסגל זו שאלה אחרת לגמרי. ברור שתהיה תקופת מעבר שבה יהיה קושי רב, בה הם יצטרכו לנסוע אלינו ויהיו מקרים שאנחנו ניסע אליהם כדי להקל. זה צריך להיות ברור. לאחר שייקבע נוהג שהם באים אלינו, לא נעמוד על קוצו של יוד וייתכן שמישהו ירד לשם. במשך הזמן ודאי ייווכחו לדעת, שלא יוכלו לשבת שם ויצטרכו לעבור, אבל זה ייקח זמן. זה יחול גם על הנשיא. לאחר שהם באו [לירושלים] להשבעתו, לא ראינו צורך לעורר שאלה שיש בה משום סכסוך בינלאומי, ואם הנשיא יצטרך לראות צירים הוא ירד לקריה [בתל אביב]. זה ייקח זמן, אבל דבר זה ימצא פתרונו במשך הזמן. אם ישנה הצעה כאן לחדד את היחסים ולהביא לסכסוך בינלאומי חדש, ויהיה רוב בעד זה, אני אקבל אותה. אם אין הצעה כזאת, נקבל את הנוהג הזה כנוהג מקובל.

אני סרתי הצידה בסקירתי לעניין ירושלים, ומעניין זה סרתי שוב הצידה לעניין העברת משרד החוץ. אני חוזר לעניין העיקרי, לעניין השלום, ובמה יצאנו מהעצרת הזאת ולקראת מה אנו הולכים.

אני הייתי מגדיר את המצב כך. לו התקבלה החלטת שמונה המעצמות, אין זאת אומרת בשום אופן כי מחר היה מתחיל משא ומתן בינינו לבין מדינות ערב. אין כל ספק, שמדינות ערב אינן מוכנות לזה. אין כל ספק שכשם שהם הפרו החלטות קודמות של העצרת, כשם שאנחנו לא מילאנו אחרי החלטות מסוימות של העצרת, או התעלמנו מהחלטות מסוימות של העצרת, גם הם יוכלו להתעלם מהחלטה כזאת, שלאחר הכל אינה יותר מהמלצה, אומנם החלטה רצינית של העצרת, אבל בכל זאת המלצה.

יתר על כן, יש כל היסוד להניח, כי המעצמות האדירות לא היו מפעילות לחץ יותר מדי גדול על מדינות ערב כדי שתיכנסנה למשא ומתן. שימו לב, כי המעצמות האדירות לא היו בין יוזמות ההחלטה הזאת. החלטה זו יוזמה על ידי מדינות בינוניות, שהגדולה והחשובה בהן היתה קנדה. זה קובע את המודד של הרמה. זה היה דבר חשוב מאוד, כי היה ביטוי לגיבוש ידוע של דעת קהל בינלאומית נאותה ונוגעת בדבר, שאין לה שום טובת הנאה לא לצד זה ולא לצד זה, אלא רואים זאת כשאלה בינלאומית של שלום.

אבל המעצמות המערביות האדירות נצטרפו לזה. העובדה היא שהן החזיקו מעמד בפני לחץ ערבי פרוע שהתנהל נגדן, ובייחוד נגד אנגליה. לפי אותו סיפור ידוע, לאמריקה יש חזה חזק ואפשר להרביץ בו, אבל הפעם דווקא באנגליה, שהיא יורדת וחלשה, בה ירו את כל החיצים. גם היא החזיקה מעמד עד הסוף והצביעה ללא כל סייג בעד החלטה זו. אומנם ההצעה קצת התקלקלה, כי הכניסו הסתמכויות והסתמכויות פחות חשובות מכל הסתמכות שהיתה פעם. גם מבחינה זו אפשר לציין את קו ההתפתחות, אבל אנחנו יודעים מה גורל החלטות. לפעמים מתוך ״נובלס אובליז׳״ המעצמות הגדולות תומכות בהן במפורש, אבל אחר כך אין להן אינטרס להביא לביצוען על ידי לחץ יותר מדי גדול, כמו לגבי החלטת מועצת הביטחון בעניין תעלת סואץ למשל. על אחת כמה וכמה שהצעה זו לא נתקבלה, היא יכלה להתקבל ולא נתקבלה. זאת אומרת שאו״ם כאילו נרתע להטיל חובת משא ומתן על שני הצדדים; זאת אומרת שיש להניח כי צפוי לנו זמן ממושך של קיפאון בחזית הזאת.

לעומת זה, יש להניח כי יקשה מאוד - לא אומר שזה יהיה בלתי אפשרי יותר מאשר זה היה פעם בעבר - להעלות מחדש את השאלה באו״ם. מסתמן קוצר רוח. המצב הזה, שקצה נפשנו בכל הבעיה הזאת בוויכוח הזה הגיע לשיאו.

בעצרת הזאת עלה בידי המשלחת שלנו, בידי ראש המשלחת שלנו בייחוד, לפרק את המתיחות הזאת על ידי העלאת עניין השלום לשיא חדש, על ידי ציור תוכנית מרהיבה ומסנוורת פשוט בברק הצבעים שלה של אוטופיית השלום במזרח התיכון. זה מאוד הרים את הרוח, זה טיהר את האווירה, זה איפשר לאנשים מבחינה נפשית להמשיך בוויכוח זה בלי שיצטרכו להגיב על האשמות הדדיות ולהיכנס בפרטי פרטים של ריב משפטי שכבר נמאס עליהם. זה הועלה לרמה גבוהה. נחמן סירקין היה אומר: ״צריך את העניין להעמיד על גובה תיאורטי״. מעין דבר כזה נעשה הפעם, אבל עוד פעם לצאת בהיחשפות ובקטרוג כדי להשקיע את העצרת במחלה ממארת טרדנית זו - זה יקשה מאוד מכאן ואילך, ואפשר לומר שנפתח פתח להתפתחות שפירושה כי או״ם, אני מתכוון כאן לעצרת, רחץ את ידיו משאלת ארץ-ישראל בצביונה המדיני. אם יהיו עסקי ביטחון, תמיד הם עלולים לבוא בפני מועצת הביטחון.

לא הייתי ממשיך בניתוח זה. אנחנו עוד לא התייעצנו בינינו, לא התייעצנו עם השליחים שלנו ועוד לא היתה שהות מספקת להגיע לסיכום של הסיכויים מכאן ואילך. בדרך כלל, מצב היחסים [עם מדינות ערב] לא הוקל בזמן האחרון. מבחינות ידועות הוא החמיר ואפילו החמיר מאוד. הזעזועים שחלו בארצות השכנות לא הביאו לפירוק המתיחות, כי אם להפך. ההסגר הכלכלי לפי הסימנים הולך ומחמיר. למשל, המערכה [הערבית] נגד השילומים; הניסיון לאיים על כל מיני פירמות [גרמניות] שיש להן סניפים גם פה וגם בארצות הערביות, שהן צריכות לבחור או בזה או בזה. הניסיון להחרים פירמות. עכשיו יש לחץ להחרים את אי.סי.אי.^[2] הם לא יחסלו את סניפו בארץ. בפרשת ״פיליפס״ נשתלב דבר זה, ואם ״פיליפס״ תחדש את מפעלה בארץ, כפי שיש לקוות, אם כי אין כל ביטחון בדבר, זה לא יהיה בשם ״פיליפס״ אלא בשם אחר, כך שיוכלו לומר לערבים ש״פיליפס״ חיסל את המפעל. המקרה שקרה בתעלת סואץ, שהחרימו משלוח של בשר לאחר שמשלוחים אחרים של בשר, בערך מאותו נפח ומאותו נמל בדרום אפריקה, עברו ללא הפרעה. שמועות שטרם אושרו, כאילו יש בדעת מצרים לסגת מהבטחות שנתנה לפני כמה חודשים, ולא הפריעה למשלוחי סחורות רגילים לישראל, ולסגור את תעלת סואץ בפני כל משלוחי סחורות רגילים שמובילים לנמלי ישראל. עצם העובדה ששמועות אלה מנסרות מוכיחה על הכיוון בו נושבת הרוח. ייתכן כי אהיה מוכן לבירור - זה תלוי בוועדה - או להרצאה יותר מפורטת באחת הישיבות בשבועות הקרובים לאחר שנבדוק את המצב בעקבות תוצאות העצרת הזאת, שעוד לא היה בשום אופן סיפק בידינו לעשות.

רציתי להציע, שאם לחבר הכנסת ארן יש מה להוסיף לרגל העובדה שהסתכל בכל המערכה הזאת מקרוב, ואם גם מרחוק - הרי סינסינטי או וושינגטון קרובים לשם יותר מאשר ירושלים - שיאמר זאת עכשיו.^[3]

להלן דיווח ח״כ ארן על רשמיו ממהלך הדיון בעצרת ועל התנהלות משלחת ישראל בדיון.

מ. שרת - שר החוץ: למדתי לא מעט מההשלמה שהשלים חבר הכנסת ארן. הדין וחשבון שלי בהכרח היה יבש ועובדתי, כי לא היתה לי תחושה בלתי־אמצעית של התמורות שחלו שם. ראיתי את דבריו בשרטוטים שלו ולא בצבעים שלו.

אני רוצה, בכל זאת, לציין שנשמטו מהסקירה שלי שני דברים שחשבתי לומר אותם. גם אני התכוונתי להרים על נס את עמדתה של בורמה. זו היתה הפירצה הראשונה שפרצנו בחומה החסומה של מדינות אסיה. זו חזית אטומה בהחלט, והיא הפגינה את אטימותה פעם נוספת בעצרת זו באופן נוקשה ביותר, וזו פירצה רצינית בה, כי במקרה זה לא שמדינה נמנעה, אלא מדינה הצטרפה לצד שכנגד והצביעה נגד אחיותיה האמיתיות, והיא התמידה בזה. היא נבחנה במבחן הלחץ גם ב[מטה] או״ם בניו יורק וגם במטר של מברקים מכל מדינות ערב על רנגון על הדבר שהם עושים. גם אז היא עמדה בפני דבר זה, ואין לי כל ספק שאנחנו חייבים את הדבר הזה להרגשה או להכרה של סולידריות סוציאליסטית דמוקרטית [של ממשלת בורמה הסוציאליסטית].

היה בזה ערך מכריע לעובדה שהייתה משלחת בורמה פה, והיא נתקבלה כפי שנתקבלה והביאה לרנגון אוריינטציה אחרת לגמרי משהיתה להם קודם, וזה השפיע השפעה מכרעת על עמדת בורמה. מכאן החשיבות הנודעת לוועידה הסוציאליסטית המתקיימת בבורמה. זו תהיה הוועידה הראשונה של הסוציאליזם הדמוקרטי באסיה, וזו תהיה גם הוועידה הבינלאומית האמיתית הראשונה שבה ישתתפו שליחים של מדינת ישראל. שני הדברים האלה כאחד קובעים את חשיבות המעמד.^[4]

אמרתי בדברי, שהיתה מפולת של עמדת אמריקה הלטינית, אבל לא הסברתי מה קרה. מה שקרה הוא שבשלב הראשון עבר גל של צמרמורת ונחשול של עצבנות ברחבי הגוש הזה בעניין ירושלים - לא בלי השתתפות הוותיקן - ונחשול העצבנות בעניין ירושלים הוא שהעביר מדינות מעמדה חיובית להימנעות ומהימנעות לשלילה, וזה ששינה את פני הדברים.

להלן התנהל דיון רב משתתפים אחרון הדוברים היה ח״כ חיים לנדאו (״חרות״).

מ. שרת - שר החוץ: אני רוצה להתחיל בדיבור האחרון של הנואם האחרון, ואני מצטרף לדעה, אם מותר לי, שחבר הכנסת לנדאו לא דיבר פה לעניין. כי זה לא עניין שבכל מקרה ומקרה אפשר לדבר על כל השאלות. מסרתי סקירה עובדתית הערכתית, שמילא אחריה בתועלת מרובה חבר הכנסת ארן, ואמרתי בסיום דברי שאינני מוכן עדיין לתת לוועדה מסקנות לגבי המדיניות מכאן ואילך, כי עוד לא היה סיפק בידינו לברר כל הנובע מהמצב החדש שנוצר, אבל נברר זאת בימים הקרובים במשרד החוץ ואז יהיה יסוד לוויכוח. לא היה עוד יסוד לוויכוח הזה.

כמה הערות לשאלות שהוצגו. קודם כל, עניין הודו. נכון, שבעקבות ביקורו של המנהל הכללי [של משרד החוץ, וולטר איתן] בדלהי נוצרה הרגשה כאילו אנחנו עומדים ערב קשירת קשרים דיפלומטיים. זה היה מוצדק לפי הדברים שנאמרו בדלהי. יכול להיות שלא תמיד אנשינו מביאים בחשבון את אופיים המזרחי של אנשי שיחם במשמעות מסוימת. בשטח זה יש אצלנו ניסיון רב שהוא פרי הניסיון המערבי, שדיבור זה דיבור, הבטחה זו הבטחה ונימוק זה נימוק. אין לנו מספיק ניסיון לגבי המזרח [האסייתי] בשטח זה, ואנשינו אולי אינם מעריכים את האפשרויות הגמישות שישנן פה - להבטיח ולא לקיים, לקבוע תאריך ולהתעלם ממנו, להסביר את העניין כך בשעה שזה אחרת לגמרי. אף על פי כן, אני רוצה לציין שיש לנו כל הזמן מגעים עם נציגי הודו בבירות שונות, ויש בירות ששם יש יחסים לעילא ולעילא במובן ההדדיות והלבביות, ושמענו כל הזמן נציגים מעמדות חשובות שזה [הכרה דיפלומטית הודית מלאה בישראל] בוא יבוא. יש בעיה של [איתור] אנשים [מתאימים לייצוג הודו בישראל], קיימת בעיה של תקציב, אבל בסופו של דבר זה בוא יבוא. אני לא מקבל זאת כדין האמיתי. אני חושב שמצד הודו יש כל הזמן הסתייגויות לגבי יחסים אלינו.

כל צעד שהם עושים הם עושים מתוך התגברות רצינית על נימוקים פנימיים, והנימוקים הפנימיים מרוכזים קודם כל בראש ממשלת הודו [נהרו]. הוא היה מסויג מאוד ביחס אלינו והיה צורך במאמצים גדולים מאוד כדי להביא אותו להכרה [״דה-פקטו״] בישראל, ובסופו גם זה בא אם כי איחר מאוד לבוא. עכשיו ישנה מערכה על קשירת קשרים דיפלומטיים. אין לי ספק שהקשרים יתקשרו, אבל הוא בעניין זה מלא מעצורים שלא קל לו להתגבר עליהם, ודבר זה ייקח זמן.

בנוגע לטורקיה ההתפתחות ברורה: אל״ף, מנוי וגמור עם טורקיה לעשות המקסימום התלוי בה כדי להביא לידי יצירת ברית הגנה ים-תיכונית. בשבילה זה דבר חיובי. בי״ת, היא סבורה שלא תקום ברית הגנה מזרח תיכונית בלי השתתפות פעילה של המדינות הערביות גם אם אין להן ערך צבאי או מכריע. גימ״ל, מזה היא מסיקה מסקנה, שעליה לנקוט עמדה בעניין זה ואולי בידיה יעלה יותר מאשר בידי המעצמות הגדולות, והיא בתור מדינה אזורית יכולה אולי להשפיע יותר. דל״ת, מזה היא מסיקה שהיא צריכה לשפר את יחסיה עם המדינות הערביות, כמובן לא על חשבון יחסים אחרים ולא מתוך ניתוק יחסים אחרים. לא עולה על דעתה לנתק את היחסים איתנו, אבל בכל מקרה שהיא עומדת בפני צעד פעיל, שיכול להשתמע לרעתה אצל הערבים כנקיטת עמדה לטובתנו נגד הערבים, היא סבורה שהעניין המדיני שלה והעניין האזורי שלה - ובסופו של חשבון היא מנסה להבהיר לנו שזה גם עניינינו - מצווים עליה לא להסתבך ולכן היא חשבה שהיא לא צריכה להצביע בעד אלא להימנע. אלה ההסברות שקיבלנו בעצרת. אלה ההסברות שקיבל הציר שלנו באנקרה, ואלה ההסברות שקיבל השגריר שלנו בפריס כאשר התקיף את שר החוץ הטורקי על דבריו בוועידת נאט״ו בפריס. הוא נתן אז אותה הסברה.

עניין ועדת הפיוס. חוששני שכמה חברים אינם עוקבים במידה מספקת של גמישות אחר מהלך העניינים. העניינים הרחיקו לכת מהנקודה שעמדנו בה בלוזאן [מקום מושב ועדת הפיוס]. כנפי ועדת הפיוס קוצצו בהרבה והיא חדלה להיות מוסד המעיק עלינו יום יום. יתר על כן, היא היתה לנו בשנים האחרונות לעזר רב, וספק אם היינו מגיעים לאותו ההד שהיה להופעת מר אבן בעצרת זו, כפי שהטיב לתאר אותו חבר הכנסת ארן, אילמלא עבודת ההכנה שעשתה בשבילנו ועדת הפיוס, ואני מתכוון לשני דברים עיקריים:

אל״ף, הדין וחשבון שלה שהוגש לעצרת לפני שנתיים, בו נאמרו במפורש שני דברים: 1) אין דרך להגיע לסידור העניין בלי משא ומתן ישיר. 2) הערבים סירבו לשבת למשא ומתן ישיר. זה נאמר בדין וחשבון שהוגש לעצרת, וזה נתן לנו אפשרות של הסתמכות יעילה ביותר, כי לא אנחנו אומרים זאת אלא גוף בינלאומי, ולא סתם גוף בינלאומי אלא גוף בינלאומי שאתם מיניתם ובו אתם שמים אמונכם.

בי״ת, היא לא הגישה לעצרת דין וחשבון המחייב דיון, המחייב העמדת הסעיף על סדר היום, אבל היא כל הזמן שולחת מסמכים שמופנים לחברי העצרת, ובאחד הניירות האלה הרימה על נס ובאופן חיובי ביותר את הצעד שלנו לשחרור חלק של החשבונות החסומים.^[5] לדבר זה היתה השפעה מרחיקה על אווירת הוויכוח ועל נכונות המדינות להצטרף לקו שאנחנו נקטנו או שאנחנו חייבנו.

נניח שבכל זאת, אחרי כל הדברים האלה, נבוא למסקנה כי מוטב שלא תהיה ועדת פיוס מאשר שתהיה, אז מופיעות שתי השאלות הבאות: קודם כל, אם אנחנו יוצאים באיזו מערכה־שהיא נגד קיומה של ועדת הפיוס, אנחנו צריכים לדעת עם מי אנחנו מתייצבים. ועדת הפיוס זה לא פקיד של המזכיר הכללי. יש באו״ם כל מיני פקידים ומחלקות, ויש שהמזכיר הכללי שולח ועדת פקידים מכל מיני ארצות ואז זו פקידות של או״ם, וגם אז צריך מאד להיזהר. כאשר הדובר הצבאי שלנו מגיב בחריפות יתר על פעולה של קצין או״ם, צריך לדעת שבבירה שלו נעלבים. אם, למשל, אומרים דבר חריף נגד דה רידר,^[6] שהוא בלגי, צריך לזכור שבלגיה נעלבת. או אם יוצא פסק דין חריף נגד קצין צרפתי [במנגנון האו״ם בישראל] צריך לדעת שבפריס נעלבים. לא צריך לשתוק, אבל צריך להביא זאת בחשבון. אם רוצים להביא להתקרבות למפלגות מסוימות בבלגיה - כפי שהציע כאן חבר הכנסת זיסמן - צריך לזכור שאולי דה רידר יש לו קשר למפלגות מסוימות. אבל פה זה לא כך כמו במקרה שמדובר על פקיד של או״ם. פה לא מדובר על פקיד של או״ם, אלא על ועדה המורכבת משלוש מעצמות: ארצות הברית, צרפת וטורקיה. אם אנחנו אומרים שאנחנו נגד ועדה זו, אז אנחנו מסתבכים פה בהתנגשות עם ארצות הברית, עם צרפת ועם טורקיה, ואם אנחנו באותו הרגע מגייסים את ארצות הברית ומגייסים את צרפת ומנסים לגייס את טורקיה - ודיברנו הרבה עם טורקיה על הימנעותה כדי שהם יצטרפו לחזית ידועה, איננו יכולים בה־בשעה לצאת נגד ועדת הפיוס שהיא מכשיר משותף שלהן מבלי להסתבך בסתירה עם עצמנו. או אם, נניח, אנחנו ננקוט עמדה ואם עמדה זו לא תתקבל, צריך להעריך מראש מה יתקבל ומה לא. אם זה עניין ירושלים, שזה [לדידנו] עניין של ייהרג ובל יעבור, אז לא שוקלים אם זה יעבור או לא, אבל בעניין כזה יש שיקול: אם נוקטים עמדה וזה לא מתקבל, קודם כל זה מפלה [בשבילנו], והשאלה היא אם כדאית לנו מפלה זו. שנית, אם המוסד קיים ולא יכולים להחרים אותו, אז המוסד הזה יודע שבעצם שללנו את זכות קיומו ורצינו להעביר אותו מהעולם, ואז הוא רואה בנו אויב, כוח מתנגד לו, ומזה לא היתה צומחת שום ברכה לנו. שלישית, נניח שמצליחים לאסוף רוב סביב עמדה זו, מניין לנו איזה מוסד יבוא במקומו? איזה אנשים יהיו במוסד שיבוא במקומו? בו־בזמן שקיים מוסד שהגענו איתו לאיזה סגנון, לאורח של שיתוף פעולה שהכנסנו למסלול שאינו מזיק ביותר.

כאשר חבר הכנסת חיים לנדאו מדגיש את עניין ההערכה שהם עשו על הרכוש כהוכחה שקיומם מזיק,^[7] מה הוא מתכוון לומר בזה? אם לא היתה קיימת ועדת הפיוס, היתה נעלמת הבעיה של פיצויים בעד קרקעות [הפליטים הפלסטינים]? אלה עובדות גשמיות! אתה חושב שהמעצמות לא היו לוחצות עלינו שנשלם בעד קרקעות? לא היו מוצאים דרכים אחרות כדי להעריך את השווי ולהגיש חשבון ביום ידוע? צריך להבחין בין עובדות מדיניות ובין הצינורות שבהם הן באות לגילוי. אם העובדה הזאת לא נוחה, אז בגלל זה אין לשבור את הצינור. אם הכוונה היא לחסל אותו, אין זאת אומרת שמחסלים את העובדה המדינית, ואם היא לא תבוא בצינור זה היא תבוא בצינור אחר.

אני מסכים בהחלט, שהדיבור המתחיל של דובר משרד החוץ באותו עניין לא היה מהמוצלחים ביותר. הוא התכוון לומר שבעצם גמר הוויכוח הביא אותנו לנקודת המוצא שלנו, אבל אין כאן סתירה כפי שניסה חבר הכנסת לנדאו לתאר.^[8]

כאשר אמרתי, מגמתנו הראשונה היתה לא להביא להעלאת השאלה, אבל כשהועלתה השאלה ביוזמת הצד שכנגד, אז רצינו לנצל את המצב כדי שתתקבל החלטה רצויה לנו. לא יכולתי לעקוב אחרי המסקנה המדינית בדברי חבר הכנסת לנדאו. מה הוא רצה? אנחנו לא רצינו שסעיף זה יועמד על סדר היום ונקטנו באמצעים שהצליחו, כמו למשל אי-הגשת דין וחשבון של ועדת הפיוס, שחייב להעמיד את הסעיף על סדר היום. הוא לא יאשים אותנו שלא הצלחנו להשפיע על ״הליגה״ לא להעלות את השאלה. אז מה צריך להיות התכסיס, לא לנקוט יוזמה? לסמוך על היוזמה הערבית ולא ליצור חזית שכנגד? השאלה היא איזו חזית צריך לבנות. רק שלילית? רק חזית של התגוננות, או שאנחנו היינו צריכים לעבור להתקפה? אז עומדת השאלה מה היתה הסיסמה שסיכוייה גדולים להתקפה זו. הסיסמה בעלת הסיכוי הגדול ביותר היתה סיסמת השלום, וזה הצדיק את המערכה.

לבסוף, הערה עובדתית. מספרי ההצבעות היו אלה: בעד ההצעה הפיליפינית הצביעו 25 ונגד 24; בעד הצעת שמונה המעצמות - 24, נגד 21. אם אתה עושה חשבון שפה היו 2 יותר בעד, צריך להוסיף ששם היו 3 יותר נגד ההצעה.

בתום הדיון הציע יו״ר הוועדה ארגוב שהוועדה תקבל הצעת החלטה להביע את שביעות רצונה מהתוצאות שהושגו בעצרת ותציין את הוקרתה העמוקה למשלחת ישראל ולחבריה על המאמץ העליון שבו ניהלה את המערכה. להלן התנהל דיון בשאלה זו ונשמעו דעות עקרוניות נגד הבעת הערכה למשלחת.

מ. שרת - שר החוץ: אם ההצעה הזאת לא תתקבל, לא יהיה בזה לפי דעתי שום ביטוי לאי-הערכת המאמצים והכישרון של המשלחת. אני רוצה שזה יהיה ברור. נניח, אם שיקול הדעת של החברים יהיה בכלל נגד כל ביטוי, בשום אופן אין לראות בזה, ואני לא אראה בזה - וגם המשלחת לא תראה בזה - אי-הערכה או אי-הוקרה או התעלמות מהמאמץ היוצא מגדר הרגיל שנעשה כאן, הן ביוזמה והן בהדרכה שלו [ממשרד החוץ בירושלים].

אף על פי כן, נדמה לי שמן הרצוי שהערכה זו תבוא לידי ביטוי. אומנם הכלל הוא שאין מעריכים כל מעשה ומעשה, אבל יש דברים יוצאים מן הכלל. אם לא ברור שכאן היה דבר יוצא מן הכלל, אז אני נכשלתי בהסברתי. פה היה דבר-מה חורג מגדר הרגיל, ואנשים [שלנו באו״ם], שמגייסים בהשפעתם כוחות כאלה, וצריכים לגייס כוחות כאלה גם לפעם אחרת, צריכים לדעת שבבית את זה מעריכים.

אינני יודע עד כמה אתם מסוגלים להעמיד את עצמכם במקומם של האנשים בחוץ לארץ כאשר הם נכנסים למערכה כזאת. הם רואים בזה עולם ומלואו, וכל זה על קידוש עם ישראל. וכל הזמן מה שמכרסם הוא לא אם הם הולכים בדרך הנכונה או לא - הם מקבלים הוראות - אלא אם בבית יש תחושת הדבר הזה. כאשר מגיעים לשיא כזה של התאמצות נפשית ושכלית, טוב שיישמע כעבור זמן הד מהבית: ״יישר כוחכם!״ הם לא יכולים לקבל זאת מהכנסת, אבל ישנה ועדה שהיא אירגון התחושה של הכנסת.

לבסוף הציע היו״ר ארגוב את הצעת החלטה: ״לאחר שמיעת הדוח של שר החוץ ומילואים מפי חיכ ארן על המערכה בעצרת, מבקשת הוועדה את שר החוץ להביע לראש משלחת ישראל לאו״ם ולחברי המשלחת את הוקרתה העמוקה למאמץ העליון ולכשרון המזהיר שבהם ניהלה המשלחת את המערכה. נוסח זה ישמש רק לצורך פנימי ולא לפרסום בעיתונות״.

הצבעה:

בעד הצעת יושב ראש הוועדה          רוב

נגד                                                  אחד

הצעת יושב ראש הוועדה נתקבלה.