107 | בכנס פלוגת ״סולל בונה״, חיפה^[1]                                                                             18.12.1952

אנחנו היינו אומה לוחמת

במלאות עשור לפלוגת ״סולל בונה״ בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, התקיימה מסיבה בחיפה בהשתתפות האישים המרכזיים שפעלו להקמתה. הפלוגה שירתה ברחבי המזרח התיכון. לדברי מ״ש במסיבה קדמו דברי דוברים אחרים, שאינם בידינו.

משה שרת: חברי המפקד,^[2] חברים וחברות יקרים, הרבה גזירות ירדו עלינו בשנים האחרונות ואחת מהן היא כי בפעם הראשונה באלפיים שנה נגזר לחוג מלאות עשור לפלוגות ולגדודים שונים מימי מלחמת העולם [ה-2]. אני מקיים את הגזירה הזו באהבה ואפילו בשמחה, ועדיין כנראה השרשרת ארוכה לפני, אבל תצוין לטובה ולברכה מיוחדת המסיבה הזו, שבפעם הראשונה מזה אלפיים שנה היא מתקיימת בחיפה ולא בתל אביב ובסביבותיה. זהו דבר אחד המציין אותה. דבר שני המציין אותה הוא שיש אב ופטרון למסיבה הזאת. אין הוא נישא [כתג]על כתפי הפלוגה, אלא מעל פלוגה זו מתנוסס גם כיום, כשם שהתנוסס אז, דגלו של מוסד גדול שהיה תמיד מבורך בכוח יצירה רב.^[3]

הרבה דובר על כך היום. הפלוגה היא כעצם חוליה המרתקת שני מעגלות: מעגל המפעל הגדול של ״סולל בונה״ עם המעגל של תנועת הגיוס וההתנדבות בימי מלחמת העולם השנייה. כשם ש״סולל בונה״ הוא מוסד יחיד במינו בשדה היצירה היישובית שלנו, כך הפלוגה הזאת היתה יחידה במינה בכל ריקמת היחידות העבריות אשר מהן הורכבה אותה שלוחה גדולה של הכוח העברי, שגדלה במסגרת הצבא הבריטי במלחמה העולם השנייה.

אני זוכר היטב את היום בו נכנס חברי וידידי דוד,^[4] חברי לנשק עוד ממלחמת העולם הראשונה, כאשר שנינו היינו קצינים עותמאניים, לחדרי, לא במלון מפואר בקהיר, ולא שם היתה הפגישה הראשונה בעניין זה,^[5] כי אם לחדרי בהנהלת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ואמר: ״מה דעתך, ש׳סולל בונה׳ יקים פלוגה מיוחדת משלו בחיל ההנדסה המלכותי של הצבא הבריטי?״ הרעיון הזה נראה לי ברגע הראשון קצת משונה ויוצא דופן, אבל עד מהרה, נדמה לי, הבינותי את הערך המיוחד ואת החיוניות הרבה שהיתה בו. בשבילי, דוד היה יוזם הרעיון הזה ונכון הגדיר אותו מפקד הפלוגה כ״אבי הפלוגה״ הזאת. אומנם אני יודע מניסיוני-אני, כי הרבה מפעלים אשר כלפי חוץ שמי קשור בהם, אני חייב את יוזמתם למישהו זולתי.

אני זוכר היטב איך נכנס לחדרי פעם חבר אחד ואמר: ״משה, אתה חייב לדרוש מהנציב העליון שייתן לנו לפרוק סחורה על חוף תל אביב כמו שהוא. אנו לא נוכל לסבול את השיעבוד בנמל יפו המשותף!״^[6] - ומזה יצא נמל תל אביב.

אני זוכר היטב איך נכנס פעם חבר לחדרי ואמר: ״משה, במצב זה אתה מוכרח לדרוש רובים צבאיים להגנת היישובים!״ - ומזה יצא חיל הנוטרים, ועוד עד היום הזה אני זוכר איך נכנס חבר לחדרי בפריס ואמר: ״משה, זוהי השעה להגיש את האיגרת לשילומים - ומזה יצא כל עניין השילומים. אומנם הוא לא התייעץ קודם עם מפלגות ידועות בישראל.

אני עכשיו מבין שהיו חברים שמיררו את החיים לדוד והציקו לו, אף על פי כן מי יודע מי הכניס את עשרת הדיברות בליבו של משה רבנו, ומי יודע מי הכניס את רעיון המדינה היהודית בליבו של הרצל. אם להתחיל לחקור, אז הרי יש פסוק ״כל ההתחלות קשות״. אני מפרש את הדבר הזה שאי־אפשר כלל לדעת מי התחיל. קשה מאוד למצוא את המתחיל. ההתחלה זה עניין קשה, מפני שלפני כל התחלה היתה עוד התחלה, אבל בשלב ידוע מישהו לוקח רעיון, אם הוא חצב אותו מליבו או קלט אותו ממישהו אחר, בכל אופן קיבל השראה ממנו. אבל הוא נדלק לרעיון הזה והוא נרתם לו והוא מבצע אותו ומגשים אותו. הוא מפיח קודם כל ברעיון רוח חיים, ושנית הוא בודק אותו במציאות החיה. זה היה תפקידו של דוד ביצירת הפלוגה הזאת.

אני הכרתי את דוד מנעוריו הרכים כמעט כבעל דמיון יוצר ויוזמה נועזת. יתר על כן, היה בו תמיד יסוד הגבורה הצבאית, אומץ לב גופני במובן הפשוט ביותר של המילה. יתר על כן, תמיד פעל בו דבר אשר מישהו קרא פעם ״רגש מדיני״, הבנה וחוש מדיני לעניין. ועל הכל, הכרתיו תמיד כאיש בעל אבירות נפש נעלה, ובמפעל הזה היו כל הדברים יחד: היה דמיון יוצר, יוזמה נועזת, היה יצר של גבורה צבאית, היה רגש מדיני מובהק מאוד והיתה אבירות נפש. הנה אנחנו עובדים, אנחנו מרוויחים כספים רבים על מאמץ המלחמה, אנחנו חייבים לתרום. בעצם פה, במסגרת המצומצמת, ביחס, של ״סולל בונה״ נתגשם אותו דבר שנתגשם בהיקף יותר רחב של היישוב כולו.

שימו לב, חברים, העבירו את עצמכם לרגע אחד לאותם ימים. הלא היישוב אז חי חיי רווחה. היישוב לא ידע חוסר עבודה מהו, פרנסה היתה מצויה והיישוב עשה אז כסף רב. אל תשכחו איזה יתרות סטרלינג ירשה המדינה בראשית תקומתה בלונדון. אתם זוכרים היטב, ששנה-שנתיים אחרי קום המדינה לא ידענו צרות של מטבע זר. מדוע לא ידענו צרות של מטבע זר? מפני שירשנו עודף של עשרות מיליונים סטרלינג שהיו קפואים בלונדון וכל פעם היה נוסע [מנכ״ל משרד האוצר] דוליק הורוביץ ללונדון והיה משחרר לנו 10 מיליון ועוד 20 מיליון ועוד 30 מיליון, והוא היה שב והיה מתפאר בהצלחתו. הייתי אומר לו: ״דוליק, אל תשחרר כל כך מהר. הכסף הזה יחסר לנו. יהא היישוב קצת במצוקה, מפני שיום יבוא והדבר הזה ייפסק״, אבל זהו סיפור אחר. העיקר הוא מניין בא הכסף ההוא?

זה היה הכסף אשר היישוב הרוויח על מלחמת העולם נגד היטלר. כסף הוא הרוויח על המלחמה ההיא - בקבלנויות, באספקה לצבא, בעבודה ובהמון תעסוקה אזרחית אצל הצבא הבריטי, ובכל מיני עסקים שעשו אז, והמזון שמכרו המשקים, הירקות והפירות וכל יתר התנובה שמכרו לצבא הבריטי ומכרו לארץ כולה שהיתה אז במשטר צבאי ללא יכולת של יבוא מחו״ל מתוך שוק בלתי מוגבל שהמלחמה יצרה בשביל כל תוצרת שאפשר היה להוציא לשוק בתוך הארץ.

והנה, אילמלא הגיוס, אילמלא ההתנדבות, היינו נשארים ונכנסים להיסטוריה לדיראון כאומה של רווחנים, של מרוויחים ולא יותר על מלחמת העולם נגד אויבנו בנפש. רק הגיוס הוציא אותנו מן המצר הזה ומחה מאיתנו את הקלון הזה. יתר על כן, כיוון שהיה גיוס אז, הוא הפך את כל העבודה שעשתה התעשייה שקיבלה על זה כסף מלא, ואתם זוכרים שבימי המלחמה הונהג אותו המשטר של תיקון ה״אינדקס״ ושל התאמת שכר ה״אינדקס״ שעד היום מדינת ישראל מקיימת אותו ועד היום ציבור פועלי התעשייה נהנה ממנו. זה נעשה על ידי המשטר הבריטי בזמן המלחמה בכדי שלא יהיו זעזועים באספקת כל המצרכים האלה לצבא [הבריטי].

אז אני אומר: הודות לגיוס גם המאמץ הכלכלי שלנו, שבעצם בעדו קיבלנו כסף מלא, נהפך לענף של מאמץ מלחמה והופענו אז כאומה ככל אומות העולם, אשר כולה רתומה למאמץ המלחמה, בייצור ובלחימה בקרב ובמאמץ כלכלי, מאמץ אחד מקיף. כן היה הדבר גם ב״סולל בונה״, ובשביל ״סולל בונה״ הפלוגה הזאת היתה רק ענף אחד ממאמצי המלחמה שלנו. נזכור את [פעילות ״סולל בונה״ בבתי הזיקוק ב]אבדאן, נזכור את [סלילת] רשת הכבישים בסוריה, נזכור את שדות התעופה בבחריין, נזכור את העבודות בקפריסין, נזכור את יציאת העובד העברי, הטכניון העברי, המהנדס העברי, מנהל העבודה העברי, המומחה העברי, על פני רחבי המזרח התיכון, את הופעתנו כאומה עובדת, הופעתנו כאומה מומחית בעלת כושר פעולה, גורם מדיני וגורם כלכלי חדש ברחבי המזרח התיכון.

אבל אילו הופיע ״סולל בונה״ אך ורק כבונה כבישים, כבונה שדות תעופה, בונה או מרחיב את בתי הזיקוק בדרום פרס ומקבל בעד כל זה כסף מלא, לא היינו יכולים לשוות לכל המפעלים החלוציים הנועזים האלה של חדירת אנשינו לגיהינום האקלימי של דרום פרס, של התפזרות כל מנהלי העבודה שלנו על פני פינות נידחות בסוריה, לשוות לזה את ההוד של מאמץ המלחמה. זה היה יורד ומתנוון לקבלנות שיש עמה רווחים ותו לא. ופלוגת ״סולל בונה״ שיוותה את הכבוד הזה לכל מאמץ המלחמה של ״סולל בונה״, כשם שהגיוס שיווה את הכבוד לכל מאמץ המלחמה הכלכלי של היישוב כולו, מפני שכאן אי-אפשר היה לומר: ״אלה הם רודפי בצע״.

איש לא יכול היה לומר על עשרים וחמישה או על עשרים ושמונה אלף חיילים וחיילות עבריים, שהם התגייסו על מנת לקבל משכורת וכדי שהאישה בבית תקבל את ההקצבה הזעומה והעלובה שהיתה ניתנת מידי הצבא הבריטי. אנשים חירפו נפשם, אנשים הלכו לגאול כבוד, אנשים הלכו לנקום נקמת אחיהם השחוטים מידי האויב והתליין של עמם. אנשים הלכו לחשל עתיד חדש, להקריב את עצמם ולשפוך דמם.

הפלוגה הזאת, אמרו כבר כאן, היתה מיוחדת במינה. אני חושד בדוד, שבתוך כל היוזמה המדינית הזאת, הציבורית, הלאומית, היתה גם נקודה אישית. יצר של התנשאות ונטיות כבוד. הוא הכניס לראשו שהוא יהיה מיג׳ור, אבל אני רוצה לומר לכם, אני זוכר, כדי שנדע איזה דרך עברנו, למה הגענו - בתחילת המלחמה אני ביקשתי את חברנו, שלי ושל דוד, היקר שביקרים שאיננו איתנו, דב הוז,^[7] לעזור לי בעידוד מפעל הגיוס על ידי נציגות כלפי השלטונות הבריטיים, והוא זמן־מה עשה את המלאכה הזאת. יום אחד הוא בא אלי ואמר: ״משה, שחרר אותי. אתה יודע מה אני רוצה? אני לא רוצה לצאת מעניין הגיוס. לא. אני רוצה להתגייס. אבל בתנאי אחד, תבטיח לי שאני אהיה מפקד פלוגה. לא נורא אם לא אהיה מיג׳ור. אני מסתפק בקפטן. אבל אני רוצה להיות מפקד פלוגה ואני רוצה להראות לאנגלים האלה מה זאת פלוגה יהודית שיש לה מפקד יהודי״. ואני לא יכולתי לתת לו את זה, מפני שאז עוד לא היה לנו אף לייטננט אחד, אז אני עוד נלחמתי על סרג׳נט־מיג׳ור יהודי, או היו לנו רק סרג׳נטים אחדים בפלוגות הראשונות בסוף 1939 ובתחילת 1940.

אבל זה היה בשבילו החלום, זה היה שיא האמביציה הצבאית הלאומית שלנו באותם הימים, ואיש דגול בתוכנו, איש שיכול היה להיות מצביא כל הצבא שלנו, ראש המטה שלנו, שיכול היה להיות שר הביטחון - כל חלומו, כל האמביציה והשאיפה שלו, היתה להיות קפטן כדי לפקד על פלוגה יהודית.

אז לא ייפלא, שחלום כזה הסעיר גם את רוחו הצעירה של דוד. והנה, כאשר ניגש למעשה, נתברר שהוא מוכרח לוותר כי ״סולל בונה״ בשום אופן לא נותן, ואז נפלה האדרת הזו על חיימוביץ. אבל חיימוביץ היה יחיד במינו - חברנו גבעון עכשיו - בין כל המיג׳ורים [הארץ־ישראלים]. כל המיג׳ורים רובם קודם כל עלו מן השורה והמפקדים הבריטים ירדו לחייהם והם עברו באש ובמים והם עשו חודשים ״דריל״ [תרגולת] ואחר כך בקושי היו לייטננטים ואחר כך היו קפטנים עד שהגיעו להיות מיג׳ור. אני חושב שחיימוביץ היה צריך ללמוד רק דבר אחד - להצדיע! זה לקח אצלו שלושה שבועות ועשו את זה בעדינות יוצאת מהכלל. בפינה שקטה ונידחת של איזה מחנה היה בא מורה פרטי אל חיימוביץ והיה מצדיע לפניו קודם והיה מוציא אותו ומלמד אותו להצדיע - והתוצאות היו מניחות את הדעת. בפעם הראשונה שחברי גבעון נכנס לחדרי במחלקה המדינית של הסוכנות, מזהיר במדים שלו עם הכתר על הכתף, הוא הצדיע לגמרי כהלכה.

יחד עם זה אל יתנשאו חברי הפלוגה הזאת. לא רק שזו לא היתה הפלוגה היחידה העברית של חיל ההנדסה, גם לא היתה הפלוגה הראשונה. רק לפני שלושה ימים היה לי התענוג הגדול להשתתף במסיבת עשור של פלוגה 738, פלוגתו של מיג׳ור יצחק רפופורט, שהיתה הפלוגה הראשונה, החלוצה אשר הבקיעה את הדרך אשר עליה, על גבה, חרשו כל החורשים,^[8] אשר היא שימשה איל הברזל שהבקיע את החומה. בה, בפלוגה הזאת, השגנו לראשונה את המיג׳ור העברי ואת הסרג׳נט-מיג׳ור העברי ואת כל הווי החיים העברי של פלוגת מהנדסים, והיא שהוציאה מוניטין ליכולת הקיבוצית של הפועל העברי ושל בן היישוב העברי כשהוא לובש מדים לעשות עבודת ראויה לשמה, לעשות עבודה לתפארת. זה מה שסלל דרך גם לפני פלוגת ״סולל בונה״ יחד עם פלוגות אחרות, כל חיל המהנדסים.

חברים, אתם לא תדרשו ממני שאני בהזדמנות זו אסכם את כל ההיסטוריה של אותם הימים. לא עלי הערב המלאכה לגמור. ברוך השם, יש עוד פלוגות ועוד גדודים שיחוגו חגיגות ואני צריך להותיר משהו לנאומי הבאים, ואני גם לא יכול לחזור על דברים שאמרתי במסיבות קודמות. המצב הוא שההיסטוריה של הפרק הזה טרם נכתבה. אומנם נתפרסם לא מעט, והרבה אנשים כתבו זיכרונות וגם נתאסף ונתפרסם קובץ גדול משל דברי המתנדבים עצמם, לקט מכתבים שלהם וזיכרונות שלהם ותיאורים שונים וגם מסמכים.^[9]

אבל בעצם ההיסטוריה של הפרק ההוא טרם נכתבה. ראשית, כל האנשים חיים והם עשו את ההיסטוריה, ושנית, מפני שהם עשו את ההיסטוריה, לא היה להם פנאי לכתוב אותה, אז יש ערך רב לזה שאנו נזכור ונשמור את ההיסטוריה הזאה בליבנו ומזמן לזמן ניתן ביטוי לה. יש ערך כביר, יש ערך מכריע לפרק ההוא בהיסטוריה שלנו, ואתם יודעים, אותו תעמלן, שהיה כל ימיו עושה תעמולה ל״קרן היסוד״ מבלי שהיה בארץ, וכאשר סוף סוף פרש מן העבודה בימי זיקנתו ובא לארץ וראה את החקלאות העברית, את התחבורה, את מפעל החינוך ואת הכוח המגן וכן הלאה, אמר: ״אל אלוהים, לא ידעתי כלל שהשקרים שסיפרתי כל ימי חיי הם אמת לאמיתה״.

ובכן, הזכירו לי פה, כי אני אמרתי בוועידת השלום,^[10] כי על הכרטיס שלי יהיה כתוב ״כך וכך חיילים עבריים״. אני מודה ומתוודה, אני שכחתי זאת אבל מה שאני זוכר עכשיו הוא שכאשר נפלה בחלקי הזכות העצומה, המזעזעת, והאחריות המסעירה את הנפש עד עמקי התהום, לעלות על הדוכן באומות המאוחדות ולנאום את הנאום הראשון בשם מדינת ישראל בפני כל משפחת העמים, מזרח ומערב, כל חלקי תבל, אז הזכרתי את העובדה כי אנחנו היינו אומה לוחמת במלחמה בהתנדבות, וכי רבבות בני הארץ, בני היישוב, קידשו שם עמם במלחמה נגד אויבם. זו היתה גם הזדמנות להזכיר לאומות המאוחדות, וזה לגמרי לא מיותר להזכיר להן זאת מזמן לזמן, כי ארגון האומות המאוחדות הוקם כקואליציה אנטי- היטלרית, ארגון האומות המאוחדות הוקם מתוך מלחמה נגד היטלר, והבסיס שלו הן החורבות של המשטר ההיטלריסטי. הדבר הזה נתקיים, ואני זוכר היטב כאשר נפל אז בגורלי המר להיפרד מ״הבריגדה״ בשעת חיסולה, לא יכולתי להיות עם כל פלוגה ופלוגה בשעת פירוקה אבל טסתי לבלגיה כדי להיפרד מ״הבריגדה״ ערב חיסולה,^[11] אמרתי אז, ביקשתי לומר דבר נחמה לבחורים האלה, דבר נחמה לבחורים שהרגישו שהינה הופקד בידם נכס יקר אשר לא היה כמוהו לעמם הדווי והסגוף זה אלפיים שנה, בבואה, גרעין ראשון של צבא יהודי, צבא ממש על חיל רגלים, על חיל תותחנים, על כל השרותים, על חיל ההנדסה, על חיל ההובלה, יחידה נושאת את עצמה, עצמאית, יכולה לקחה לעצמה חזית, יכולה להיכנס לקרב כגוף עצמאי, נקראה בשם יהודי בכל השפות: ״חטיבה יהודית לוחמת״ - Jewish Brigade Group - מובהקת בסימנים שלה הלאומיים - מגן דוד, תכלת-לבן, נושאת דגל מוכר רישמית, דגל תכלת-לבן עם מגן דוד.

במקום זה חסרות שורות ואפשר חסר עמוד שלם.

ממעמדים כאלה, מפגישות כאלו, להיענות לכל צו אשר עוד יופנה אלינו על ידי ההיסטוריה של העתיד הקרוב, ונדע להקדיש את כל כוחנו עד הסוף לשם אותו מפעל אשר לשמו באנו הנה, ואשר בכוחו עשינו את כל אשר עשינו והגענו מקטנות לגדולות.