106
| ישיבת מרכז מפא״י, עם סיעתנו בכנסת[1]
15.12.1952
בחירות יחסיות זה סילוף הדמוקרטיה
סדר היום: הרכב הממשלה או הקואליציה
הישיבה, שבה השתתפו 115 חברי המרכז והסיעה, נועדה
לאשר או לדחות סופית את ההצעה להרכבת קואליצית הממשלה, שסוכמה בידי ועדה בת 4
חברים שנבחרה לניהול משא ומתן על הרכבת הקואליציה על ידי הוועדה
המדינית - פנחס לבון, מרדכי נמיר, עקיבא גוברין ומאיר ארגוב. בשם הוועדה דיווח
לבון על גלגולי המשא ומתן והציע למרכז לאשר הקמת ממשלה שתהיה מורכבת מ-9 חברי
מפא״י, 4
״הציונים הכלליים״, 2 דתיים, 1
״פרוגרסיבים״. כן סוכם עם ״הציונים הכלליים״ כי שיטת הבחירות לכנסת תשונה כך שכל רשימת מועמדים
שתגיע לכלל 10 אחוז מקולות המצביעים לא תיוצג בכנסת, אלא אם
כן יוסכם על שיטה אחרת
שתבטיח מניעת פיצול הייצוג בכנסת. להלן התנהל דיון ממושך ורב משתתפים. מ״ש היה אחרון הדוברים.
משה שרת: אני רוצה לחלק את דברי לשני חלקים. אני
רוצה לדבר קודם על עניין שיטת הבחירות, ואחר כך על עניין הקואליציה. הדברים כמובן
משתלבים, אף על פי כן מותר ומוטב, נדמה לי, לגרוס את שני העניינים כנפרדים. ואני
עוד אבאר מדוע.
אני רוצה לומר,
כי נדהמתי למישמע ההתקפה הסיטונית על הסעיף הזה שבהסכם,[2] ולא כל כך נדהמתי להתקפה
כמו שנדהמתי לנימוקי ההתקפה הזו. היה נדמה לי, כי אצלנו מקובל כי שיטת הבחירות
הקיימת היא שיטה נפסדת לחלוטין, ושאנחנו מוכרחים לחתור לתיקונה. אומנם אף פעם לא
היה בירור מיוחד, סיכום והכרעה, אבל נדמה לי כי זה היה גיבוש דעת הקהל בתוכנו, כי
שיטת הבחירות היחסיות זו לא דמוקרטיה כי אם זה סילוף הדמוקרטיה. זה לא מביא לידי
הבהרת ויכוחים, כי אם לידי טישטוש ויכוחים. זה מביא לידי יצירת סיעות פעוטות
וקיקיוניות ולא לריכוז הוויכוח בעניינים גדולים, וזה בסופו של חשבון איננו מאפשר
למפלגה גדולה לשאת באחריות שמגיעה לה.
מה מתברר? מתברר
מדברי ברוך אזניה והרצל ברגר ומוריק [מאיר] בראלי, שאסור לגעת בשיטת הבחירות
הקיימת. אסור להזיז לבנה בקיר הזה, שכולו היה לטחב. כי מה הנימוקים? טוענים שזה
יגבש את הדתיים [למפלגה אחת], זה ידחוף את ״חרות״ ל״ציונים הכלליים״, וכך הלאה וכך
הלאה. ומה תהיה תוצאת הבחירות היחסיות אצלנו? זה לא יביא לידי אותם הדברים? מה
יהיה אם פעם אחת נעקור מהשורש את השיטה הממארת הזו ונקבע שיטות של בחירות של
אזורים חד-ציריים? אז בבת אחת לא יופעל תהליך הגיבוש? לא יהיה אז גיבוש האגף הדתי?
הלא כל אותם הדברים יהיו אז. אם נבהלים מזה, הבה נקדש ונצמת את שיטת הבחירות
הקיימת. נאמר שהיא מצוינת. זוהי מסקנה אבסורדית, אבל זוהי המסקנה שמשתמעת מהדברים
ששמענו כאן.
פה יש רק התחלה
של תיקון, שיעור ראשון של מיבצע לתקן את המצב, ופה יש הזדמנות להתחיל בזאת. את
ההזדמנות הזאת מיצווה להחמיץ, לגשת לתיקון - אסור. פירושו של דבר שאנחנו דנים את
עצמנו להמשך השיטה הזו. אז נחדל לדבר על הדבר ולחפש פתרונות. שיטה שתגרום ליצירת
שניים-שלושה-ארבעה גושים בתוך היישוב זהו התיקון. אין תיקון אחר.
אני גורס את
הסעיף הזה, כפי שהובא כאן, קצת אחרת מכפי שגורסים חברים שדיברו פה, ואני מתבסס על
שיקול דעתי ועל ראיית עתיד שלי. אני מבין כי את הסעיף הזה הצענו אנחנו ולא הצד
שכנגד. במידה שיש בזה התחייבות, יש בזה הרבה יותר התחייבות שלהם כלפינו מאשר יש בזה
התחייבות שלנו כלפיהם. במהלך הביצוע, אם נעמוד על כך - חובת הכבוד שלהם תהיה חובה
ציבורית להיענות לכך. אם לנו יהיה שיקול לא לעמוד על זה, אינני חושב שהם אז
יתעוררו להילחם על כך. אם אנחנו נעמוד על זה, אבל נרצה להכניס שינויים, כמובן אפשר
יהיה להכניס שינויים אלה רק בהסכם הדדי, אבל זה איננו אומר שמראש ברור ששינויים
שנרצה להכניס הם לא יקבלו אותם. אני באופן אישי לגמרי - ואני לא הייתי חבר במשא
ומתן הזה, ויש דברים ששמעתי הערב בפעם הראשונה - אבל אני מניח כי אם במשך הזמן, על
רקע של הקואליציה הרחבה שתקום, יתגבש אצלנו שיקול דעת לא לעשות זאת, או לעשות זאת
קצת אחרת, או לא באותה מידה, או לא באותו קצב - אפשר יהיה לפעול, לגמרי לא קשה
יהיה לפעול אצל הצד שכנגד שיסכים לשינוי נוסח בעניין זה. לכן אינני חושב שזה צריך
להכריע.
אצלי יש לזה
משקל רב, כי אני אינני נרתע מגיבוש הבורגנות, כי ברור היה לי מראש שגיבוש הבורגנות
זה דבר טוב. אני חושב שזה יסוד חשוב בהסכם, וזה אחד הטעמים מדוע אני בעד ההסכם
הזה, אבל אם יש חברים שחרדים כל כך לדבר הזה, אני מוכן באופן אישי להניח דעתם
בעניין זה. עוד חזון למועד. כמובן שזה כתוב על נייר, ונייר כולו [כאן חסרות מספר
מילים בלטינית]. זאת אנחנו דרשנו, ואם אנחנו לא נלחץ, הם לא יחזיקו בגרוננו. אני
כשלעצמי מחייב את הסעיף הזה. אני באופן אישי, בתוך המפלגה, אוסיף לחייב אותו
ולהילחם בעדו, כי לא להתחיל בתיקון פירושו להמשיך במצב הקיים, וזה נקרא להתבוסס
בתוך שיטת הבחירות הקיימת המרסקת את היישוב, ושעדיין סכנותיה בשום אופן לא
הסתיימו.
נמיר אמר פה
משהו בנוגע לעדות. כשבאים אנשים חדשים לארץ, בין שבאים מתימן ובין שבאים מבולגריה,
ומיד יש בחירות כעבור שנה-שנתיים, הם עוד אינם מאורגנים ובתוכם לא קמו פרנסים ודי
מבלבלי ראש, והם ממילא נזקקים לדפוסים [המפלגתיים] המצויים בתוך הציבור מן המוכן,
והם אז איש על מחנהו ועל דגלו ביישוב הישן. אבל יעבור זמן והאנשים האלה יתבססו,
ויקומו מתוכם כל מיני פרנסים וממנים את עצמם למנהיגים, והקהל הזה הוא קרקע פורה
לכך. עיתונות יש לך, וכל מיני מתנשאים וקופצים לראש מרובים, ושיטת הבחירות פשוט
קוראת, מזמינה. מדוע לא ישתמשו בזה?
פה נחוצה ראיית
הנולד. על מה תסמכו? על החינוך המהיר שאנחנו נותנים להם? על חיולם הסיטוני למפלגה?
צריך לראות את הנולד. ברור שתנאים גרועים מוציאים אדם לתרבות רעה, ותנאים טובים
שמים לפניו טריז. אני רואה בשיטה זו שיטה שמוציאה את האנשים לתרבות רעה, ויכולה
לבוא התפוררות כזאת ביישוב, שהכנסת הזאת תהיה כתור הזהב לגבי דידם. שיטת בחירות
ומיזוג גלויות הם דברים סותרים זה את זה, וזה פרט לסכנה הערבית וכל מיני סכנות
אחרות.
פה צריך לעשות
לא רק חשבונות של המפלגה, אלא חשבונות של היישוב. ישנה מדינה, מה תהיה דמותה, מה
יהיה פרצופה? היישוב כולו יהפוך שברי כלים, או ניצוק דפוסים כאלה לחיי היישוב,
שמראש נפעיל לתוכו תהליכים של גיבוש וריכוז. אנחנו מאמינים שהשורשים שלנו הם כה
עמוקים, שכל ריכוז וכל גיבוש יוסיף לנו כוח, ויש לאמונה הזאת על מה לסמוך. אבל
ניתן את דעתנו על הגיבוש ועל הריכוז ולא נעשה את החשבון הקצר, שלנו נחוצה קבוצה
פרוגרסיבית, ולנו נחוצה קבוצה כזאת. שום דבר לא ימנע הסכמים שייבחר פה איש ״חרות״
ופה ״ציוני כללי״, ואחר כך בכנסת הם יופיעו כסיעות. אפשר למנוע דבר כזה? אין
להיבהל גם מזה, אבל בכל זה, במצב הנתון [של שיטת הבחירות], זה הרבה יותר קל לפורר,
ובמצב העתיד זה יהיה הרבה יותר קשה לפורר. איך אפשר לבטל בחירות יחסיות כשאין רוב
בעד זה? מוכרחים להיזקק לתיקון שבעדו משיגים רוב, וכך להתקדם תיקון אחר תיקון.[3]
אני הייתי מאז
בעד צירוף ״הציונים הכלליים״ לקואליציה, והייתי בעד זה באופן יותר מסוים מיד עם
יציאת אנשי ״אגודת ישראל״ ממנה.[4] אני גם עכשיו חושב שאילו
היינו עושים זאת אז, היינו עושים זאת אולי בתנאים יותר טובים מבחינה ציבורית.
החברים שאומרים עכשיו: ״עוד לא כלו כל הקיצים״, ושמעון אביזמר שואל עכשיו, לאחר
ששמע הכל: ״מה קרה?״ ואפשר את ה״פרימוס״ הזה פה להדביק טלאי ופה לסתום חור, וכך
הלאה.
אני זוכר,
כשהייתי בא לחדר של בן־צבי ובן־גוריון בקושטא ב־[5],1913
היה להם פרימוס והיו בו חורים שהיו סותמים אותם בלחם וכך עשו תה. יש שיטה כזו של
״לא כלו כל הקיצים״. הפרק הזה הלא הוא מאחורינו. זאת טענתי לחברים לפני כמה
חודשים, כשיצאה ״אגודת ישראל״, אבל אז הייתי במיעוט ואין לי שום טענות. החברים
אמרו אז שלא כלו כל הקיצים: ״נעשה קואליציה עם ה׳פרוגרסיבים׳ ונלך בדרכים דומות.
לפני שניסינו את כל אלה, אי־אפשר לקבל החלטה כזאת על מיפנה חריף - שאין ברירה
להכניס לקואליציה אלא את ׳הציונים הכלליים׳״.
כל מה שנאמר פה
בגנותם של ״הציונים הכלליים״, נאמר אז מפי חברים שעכשיו מחייבים את הקואליציה.
הלכו בדרך הזאת והתברר של״פרוגרסיבים״ צריך לתת שניים ולא ארבעה [שרים]. והתברר
ש״הפועל המזרחי״ מוכן לעלות על דרך חדשה, שדבר אין לה עם עניין דתי, ופה לא שאלה
לספק אותם כדת, בגיוס בנות או במשהו. התברר ש״פועלי אגודת ישראל״ נבהלו. ואז יש
שאלה לקראת מה אנו הולכים - הולכים עם רוב שקודם כל איננו רוב יהודי [דתי], הולכים
עם רוב שאינו רוב יהודי ש[אנו] מוכנים לשלם בעדו מחיר, שיוצר תקדימים כאלה שתהיה
זו בכייה לדורות - והדבר הוסבר לכם היטב. והתברר שעניין ״הפועל המזרחי״ בשום אופן
עוד לא נגמר. הוא עכשיו מחזיק את גורל הקואליציה בידיו כאשר לא החזיק מעולם,
ותיאבונו הולך וגדל וכמו שנאמר פה, הוא תובע כשמתחדד עניין דתי. הוא תובע כי הוא
יודע שלתביעתו יש ערך, ויחד עם זאת יש רקע של משבר.
מהו רקע המשבר
שלנו? הוא משולש. יש קודם כל משבר פרלמנטרי מתמיד. יש, שנית, מצב מאוד חמור מבחינה
מדינית. יש, שלישית, מצב מאוד חמור מבחינה כלכלית. אין לי פה להוסיף למה שאמר
בן־גוריון בנוגע למצב המדיני. הייתי מוסיף אולי פרט אחד, וזה לאור המחשבה שכאילו
אנחנו עומדים כמנצחים. אבל אני חוזה חזות קשה מאוד, לא רק של אי־התקדמות לקראת
שלום, כי אם של הגברת המצור. ישנם סימנים שהמצור הכלכלי עלינו יגבר בחודשים
הקרובים. עניין השילומים הוא חמור, לא חוסל בשום אופן, ואינני יודע מה תהיינה
תוצאותיו.[6] ההסגר בתעלת סואץ החמיר
וכנראה יחמיר עוד יותר בחודשים הקרובים. עניין החרם הערבי על מפעלים בינלאומיים
בעלי סניפים במדינת ישראל, או העומדים להקים סניפים כאלה, הולך ומחמיר. קיים מצב
של מחנק מתקדם ואין כלל לדעת איך זה עלול להכותנו בשטח המצב הכלכלי הפנימי, איך זה
יכול להשפיע על תהליך גיוס ההון ועל היחס המדיני אלינו מצד מעצמות שיש להן אינטרס
מאוד רציני במזרח התיכון ואנו תלויים בעזרתן. אין כלל לדעת.
לקראת כל אלה
צריך להתכונן. להתכונן על ידי מה? על ידי יצירת ריכוז לאומי מקסימלי של אחריות
בתוך הארץ. אומרים לנו: ״אנשים אלה [׳הציונים הכלליים׳] אינם מסוגלים לאחריות״.
נניח שכך, אך אני שואל: מה אנו מאבדים? כלום על ידי כך שיהיו מחוץ למסגרת
הקואליציה, יהיו אחראיים יותר? אם גם נאמר כי אומנם הם אינם אחראיים, הרי בכל זאת
נעשה ניסיון זה כלפי הגולה כולה. יחס הגולה אלינו, עקב אי-הכללת ״הציונים הכלליים״
בממשלה, הוא פרק בפני עצמו, אשר כל אחד ואחד מאיתנו נתקל בו בכל אספה ובכל ביקור
בבית ציוני בדרום אפריקה, באמריקה, באנגליה, בצרפת ואפילו באיטליה.
אולם אינני יודע
עד כמה זה ברור ש״הם רק ספסרים ומרדפי רווחים״, ושום בלימה לא תהיה כאן. קודם כל,
אני רואה לפני את עיריית תל אביב, ותורשה לי אפיקורסות זו. אינני יודע עד כמה משטר
״שחור״ זה בעיריית תל אביב הוא משטר של טיפוח ספסרות, הפקעת שערים, אנרכיה כללית
וגמורה לטובת בעלי הרווחים. לעיריית תל אביב יש סמכויות בקביעה תקציבה, הטלת
המיסים וגבייתם וכולי, ואין השוואה בין סמכויותיו של רוקח כראש עיריית תל אביב
לבין כוחו כראש סיעה בה ארבעה חברים [שרים בממשלה] לעומת תשעת החברים שלנו. האוצר
- המכשיר העיקרי לשליטה בחיים הכלכליים של הארץ - נשאר בידינו. הדבר לא כל כך פשוט
ולא כל כך מובן מעצמו.
המנוח פנקס היה
תמיד מזוהה אצלנו עם הימין שבימין מבחינת השקפתו הסוציאלית. תמיד התקבל אצלנו
הרושם, כאילו הופעתו בעיריית תל אביב גרועה אפילו מזו של רוקח. כאשר הוא נכנס
לממשלה היתה לנו כאילו הפתעה. הוא לא היה ״אחד מן המזרחי״. הוא נכנס לסיעה דתית בת
ארבעה חברים, שאף אחד מהם איננו נציג פועלים. האם משה שפירא אי-פעם ייצג את ענייני
העובדים, תמך בהם או דאג להם? והנה נכנס אדם כמו פנקס - כלכלן, איש עסקים גדולים,
דברן, איש עבודה, משכיל אירופי, בעל מחשבה מסודרת מאוד, תגבורת עצומה לסיעה זו,
ומיד הוא התייצב בראשה. האם הוא הפך את הסיעה הזאת ״שחורה״? להפך. הוא הגביר בה את
היסוד הפטריוטי. ראינו כיצד הוא טיפל בעניין השילומים מתחילתו ועד סופו. הוא נמנע
מכל אמוציה זולה וטיפל בעניין כאדם מפוכח מאוד ופטריוטי מאוד.
אם ייכנסו ארבעה
אנשים מן ״הציונים הכלליים״״ לממשלה - לא ברור מי אלה יהיו, אולם ברור כי תהיינה
צרות. עם מי לא תהיינה צרות? האם שותפות בקואליציה יכולה להיות כחתונה של שני
נאהבים? ובכל זאת, יש ״נובלס אובליז׳״ לגבי הכניסה לממשלה: אין רצון להיכשל, יש
אמביציה להצליח. אנו יודעים את התנאים האובייקטיביים, תנאי הברזל החמורים שכל
הנכנס חייב לקבל דינם. האם זה מקרה שהם לא התנו עוד תנאים? מה היה במשא ומתן
הקודם? האם היה לנו איזה קושי פרוגרמטי איתם? היתה מלחמה על תיק. הם יודעים היטב
את ההגבלות והם נותנים את הדין בפני הציבור בארץ ובחו״ל.
על כל פנים,
נדמה לי שכדאי הניסיון. כי מה יהיה אם לא נעשה ניסיון זה והם יישארו בחוץ? האם
יהיו פחות מספסרים, יותר אחראיים, יהיו פחות מכשילים? יהיו כוח פחות הרסני? הלא
יכול להיות רק שינוי לטובה! ייתכן שלא יהיה שינוי לטובה. יכול להיות שניווכח כי
עשינו מיקח טעות - הלא הדבר הקל ביותר הוא להביא קואליציה זו עד משבר ולהכריז על
בחירות חדשות. כמדומני ברור לכולנו, שאם בבחירות שתהיינה עכשיו נישאר באותו מצב,
תהיה זו הצלחה גדולה. אם כן, מה הועילו חכמים בתקנתם? האם יש תקווה שבבחירות
שתיערכנה עכשיו על רקע זה, נגדיל את כוחנו במידה כזאת שלא ניזקק לקואליציה?
מדוע זכו
״הציונים הכלליים״ בבחירות האחרונות לגידול שהירבה את מספר ציריהם בכנסת משבעה
לעשרים ושלושה? משום שהם היו מחוץ לקואליציה. הם שימשו כלי קיבול לכל המרירות
והביקורת, ומפני שאמרו: ״אילו היינו אנו בממשלה, היה הכל אחרת!״ והיו אנשים שניפתו
להאמין להם. אינני בא להטיל את ניחושי על החברים, אולם לדעתי ניחושי מבוסס מאוד,
שדווקא לאחר שהם ייכנסו לקואליציה וישבו בממשלה, יתלבטו ויתחבטו, ייכשלו וינסו כך
וינסו כך, ו[דבר] זה לא ילך וההוא לא ילך, וגם לא אסון גדול אם משהו ילך - רק אז
יבוא האיזון. המפלגה [שלנו] תזכה בחלקים גדולים של הציבור בכך שהיא שיתפה עוד חוג.
הם יאבדו חלק מן ההילה שעטרה אותם בתור כוח מבקר ומבטיח ושומר על כל מיני סודות
שאינם איתו. יתברר הדבר ויבוא איזון כאשר תיערכנה בחירות לאחר היותם בקואליציה.
אם ״הציונים
הכלליים״ לא ייכנסו הפעם לקואליציה, הרי יש כאן שני תהליכים: התמרמרות על עניינים
כלכליים וגם בוז הולך וגדל לקואליציה הזאת ולסדריה, לחייה הפרלמנטריים, להתפוררותה
הבלתי פוסקת - הבוז גם לסוחט וגם לנסחט, בזים לנסחט לא פחות מאשר לסוחט, והם ייבנו
מן הבוז הזה וישמשו כלי קיבול לא רק להתמרמרות, כי אם גם לבוז הקיים לגבי
הקואליציה הקודמת ולכל תהפוכותיה.
דיברתי על שלושה
משברים, והראשון בהם הוא משבר כלכלי בלתי פוסק. האם באמת אין יודעים מה קרה? לפני
שבועות אחדים הרציתי בפני חוג מפלגתי על נושא זה, וביקשתי להרצות בפני כינוס גדול
יותר. אני מוכן להרצות בתור שר חוץ על סיכויי התפתחות המצב הכלכלי כפי שאני רואה
אותם מנקודת המיצפה שלי: האם החברים אינם יודעים, כי הממשלה התחילה לפגר בתשלומי
משכורת? האם חברים אינם יודעים, כי הצבא לא קיבל משכורת? האם החברים אינם יודעים
על הפיגור בגביית המיסים לפי ההערכה? האם החברים אינם יודעים שסיכויי קבלת הענקה
[מממשלת ארה״ב], או בדומה לה, הם מאוד מעורפלים? האם חברים אינם יודעים, כי הסיבה
העיקרית לסכסוך שפרץ בנוגע למפעל ״המילווה״[7] נעוצה בקושי ההולך וגובר
בהפצה איגרות [החוב], והדבר מחייב עזרה הרבה יותר גדולה מאשר קודם ומאמץ גדול יותר
בשעה שמאמץ זה איננו, כי קשה מאוד לגייס אותו מסיבות שונות? אם כן, מה פירוש הדבר?
פירוש הדבר שהיישוב המסוכסך עלול להיות מסוכסך יותר, ש״הספורט״ הזה ההולך ופושה
בארץ, של אכילת איש את בשר רעהו, עלול להתפשט יותר ויותר.
אם כן, מהי העצה
שלכם? להיות צודקים כמפלגה ועל ידי כך לבצר את מפלגתנו? גם המפלגה תיהרס בדרך זו.
קודם כל צריך ייצור מקסימום של אחריות לאומית. הבאמת נתדפק על חלון הציונות של
מפ״ם? שמעתי כאן דברים ברורים מאוד. לא נאמר ״בשום אופן לא״ [לשיתוף מפ״ם], אולם
הדברים שנאמרו נאמרו על ידי איש מפלגה המנסה עכשיו להוריד את קרנם של סנה וריפתין.
קראתי את הוויכוח בין אחד החברים לבין החבר [הרצל] ברגר, ולמי שלא קרא אני מציע
לקרוא זאת. קיראו את המאמר הראשי ב״הדור״ על השאלה באיזו מידה עורר משפט פראג את
הציונים שבמפ״ם ומה הוא לא עירער בהם. מה פירוש התנאי [שהעמידה מפ״ם]: ״מדיניות
חוץ מסויימת״? האם זוהי שאלה איך נצביע בעצרת האו״ם? האם זו שאלה אם בפעם הבאה
שאבוא לשם, וישינסקי שוב יחייך לי ויצחק אלי, או לא? זו שאלת לחם, שאלת דלק ושאלת
כדורים לרובים, ואולי גם מטוסי דחף אחדים. אלו הן השאלות העומדות על הפרק. כי
פירושה של מדיניות כזו[8] הוא לא הענקה, לא מילווה,
לא עזרה צבאית ושום נשק, כי אין מקור אחר לקבלה נשק. ובהמשך הדברים, בהתפתחותם,
פירושה לא מילווה עצמאות של יהודים באמריקה, פירושה לא מגבית מאוחדת של יהודים
באמריקה, פירושה דחיפת ה״סטייט דפרטמנט״ לתמיכה בערבים נגדנו, ולעומת זאת אין
פירושה הענקה סובייטית, אין פירושה קבלת נשק מן הסובייטים ואין פירושה ברית שלנו
עם הסובייטים נגד הערבים. יש גבולות גם לאחדות מקסימלית.
אם ישנו גוף
ציבורי שעוד לא ניסינו אותו, והוא מוכן לתת יד, האם נוכל לקחת על עצמנו אחריות
לדחותו בשעה כזאת? אם יכשל ואם יכשיל אותנו, לא יהיה לנו קל יותר לפנות לציבור על
יסוד הניסיון שעשינו [איתו]? האם החברים שאמרו כאן, כי זה יכביד על מצבנו בקרב
הפועלים, בטוחים כי אין כיום רוב בציבור הפועלים החושב באופן אחראי כי צריך לעשות
ניסיון בקואליציה כזאת? מוכרח להיעשות עכשיו מאמץ עליון להפסקת התהליך בו נתון עתה
היישוב, של אכילת בשר עצמו ושל אכילת איש את בשר רעהו בין כל חלקי היישוב. זהו
הניסיון שיש לעשותו כרגע. אין אנו חותמים על שטרות או מתחייבים על הצלחה לעתיד
לבוא, אולם בכל רגע ורגע מוכרחים לעשות מאמץ עליון.
היו״ר מ. ארגוב: מאחר שרשומים עדיין 81
חברים לרשות הדיבור, אני מעמיד להצבעה את ההצעה להפסיק את הוויכוח.
ההצעה נתקבלה ברוב מכריע.
להלן לאחר דיון קצר העמיד היו״ר להצבעה את הנוסח: ״מציעים למרכז לאשר את ההסכם על סעיפיו שלפיו תיווצר קואליציה עם ״הציונים הכלליים״.
הצבעה:
בעד 72
נגד 36
ההסכם אושר.
