105 | ועדה מדינית, מפא״י, תל אביב^[1]                                                                             10.12.1952

על שיתוף ״הציונים הכלליים״ בקואליציה

ישיבת הוועדה הוקדשה לבעיות מבנה הקואליציה הממשלתית לקראת הקמת ממשלה חדשה. את הדיון פתח רוה״מ ב״ג בסקירה על המצב. לדבריו נוצר קשר עם ״הציונים הכלליים״ והם הסכימו להשתתף בקואליציה, שבה הוצעו להם ארבעה תיקים: מסחר ותעשייה, תחבורה, פנים ובריאות. על השאלה אם יסכימו לשינוי שיטת הבחירות באופן שרשימה שתקבל בבחירות 10 אחוז, או פחות, לא תיוצג בכנסת, ענו בחיוב, אך לא ברור אם התכוונו ל-10 אחוז או ל-10 צירים. אשר ל״פרוגרסיבים״ הם אינם נכונים לשינוי שיטת הבחירות וקיימת שאלה כמה תיקים יקבלו. נראה כי ״אגודת ישראל״ לא תצטרף, וכך גם ״המזרחי״, אך ״הפועל המזרחי״ נוטה להצטרף. ב״ג הביע דעתו כי יש לפנות גם למפ״ם, ולשם כך הזמין חבר מפלגה זו לשיחה. שלושה שבועות לפני כן שוחח ב״ג עם יגאל אלון והציע לו לפעול לאיחוד התנועה הקיבוצית ולאיחוד פוליטי של פועלי א״י: ״הוא שאל אותי איך, ועניתי לו שעושים זאת בסערה. הוא אמר כי אינו מאמין בכך, כי אם חייב להיות תהליך״.

משה שרת: אני מקבל בקווים כלליים את הסיכום של בן-גוריון לגבי חידוש המיבנה של הקואליציה. אני מרוצה מאוד בייחוד מכך שהוא לא סיים את דבריו בנוסחה בה הוא התחיל: בהרצאת העובדות הוא ציין תחילה שחברינו השתתפו במשא ומתן עם ״הציונים הכלליים״ ודיברו על קואליציה של חמש מפלגות, אולם בהמשך דבריו הוא חיווה דעתו בעד קואליציה של ארבע מפלגות - (ד. בן־גוריון: אני בעד חמש מפלגות, כולל מפ״ם!) - אין אנו מדברים כרגע על חזון, אלא על מדיניות, כלומר על מה שאפשר להשיג תוך תקופה שאפשר לראותה מראש. חזון הוא אחרית הימים - אחרית הימים לא במובן ציוני או אוניברסלי, אלא יכול להיות גם בעוד ארבע או חמש שנים, ואילו מדיניות קואליציונית יכולה להיות מכוונת לשבועיים או שלושה שבועות.

משום כך אינני גורס ברצינות את הנוסחה של קואליציה מחומשת. אני גורס את הנוסחה של קואליציה מרובעת. אין זאת אומרת שאני גורס קואליציה מרובעת ויהי מה. אין זאת אומרת שבלי ״הפרוגרסיבים״ או בלי ״הפועל המזרחי״ לא נעשה קואליציה. תפיסתי היא שבקואליציה המבוססת על שני כוחות - אנו, כי בלעדינו לא ייתכן להקים כלל ממשלה - ו״הציונים הכלליים״. רצוי בתכלית שישתתפו גם ״הפרוגרסיבים״ וגם ״הפועל המזרחי״. בייחוד אני מקבל בברכה את השתתפות ״הפועל המזרחי״ בקואליציה זו.

לא גרסתי את הנוסחה בה נקטו החברים באחת מפגישותיהם עם ״הציונים הכלליים״, בה דיברו על קואליציה של שלוש מפלגות [מפא״י, ״הציונים הכלליים״ ו״הפרוגרסיבים״]. אינני גורס הוצאתו מראש של ״הפועל המזרחי״ מן הקואליציה. הוא יוכל להוציא את עצמו ועליו יהיה מוטל יהב האחריות. אנו לא מוציאים אותו, כי אם להפך, מזמינים אותו. ברור שלא הרי הזמנת ״הפועל המזרחי״ כאשר מובטחת השתתפות ״הציונים הכלליים״ בקואליציה, כהרי הזמנתו כאשר השתתפות ״הציונים הכלליים״ אינה מובטחת. ברור, שבמקרה השני הוא יכול להתעקש הרבה יותר ולהרבות במחיר, ואנו היינו נאלצים לשלם מחיר הרבה יותר גבוה. אם נזמין את ״הפועל המזרחי״ להשתתף בקואליציה, לה מובטח רוב יציב למדי גם בלעדי השתתפותו, נעשה זאת מתוך נדיבות לב וחברות פועלית במידה ידועה, ומתוך הבנה שרצויה השתתפות אנשי דת בקואליציה ולא רצויה קואליציה הדוחפת את כל היסודות הדתיים במדינה למחנה אופוזיציוני. אולם אז אי-אפשר להחמיר בתנאים. אפשר להציג תנאים בנוגע לחינוך, בנוגע למספר התיקים - שניים ולא יותר - וביחס לאופיים של תיקים אלה. עליהם להבין שיותר קשה בשבילם כאשר ישנם עוד שותפים.

ישנם חברים החושבים עדיין, כי עלינו ללמד אותם פעם לקח, ולהראות להם כי אפשר למשול בארץ הזאת גם בלעדיהם. אין אני גורס גישה זו, כי אם את היפוכה, מתוך שני הטעמים שעליהם רמזתי אגב אורחא: ראשית כל, משום שזה מחנה פועלי, ואל יאמרו לי כי משה שפירא ״פר אקסלנס״ איננו נציג פועלי, וכי שפירא הוא בדרך כלל נציג מוכשר או בלתי מוכשר של היסוד ה״בעל-ביתי״ במדינה. אולם אין זה קובע, שכן אנשים עובדים בארץ דוגלים בשלט של ״הפועל המזרחי״ ומשום-מה לעת עתה בוחרים בו, ומחנה זה עומד מאחוריו. אני אהיה האחרון שידרוש, כי דווקא שפירא יהיה חבר בממשלה, אולם עובדה היא כי מאחוריו מחנה של יהודים עובדים, מחנה שמבחינתנו יש בו יסודות חיוביים בהחלט הן מבחינת אידיאולוגיה סוציאליסטית והן מבחינת טיב מעולה של חומר אנושי חלוצי לא רק במושבים ובקיבוצים שלהם, אלא גם בעיר נמנים על מחנה זה יסודות חשובים חיוביים בהחלט.

שנית, אני סבור כי תהיה זו מדיניות מאוד בלתי נבונה מצידנו וקיצרת רואי, אם ננקוט מראש עמדה להוציא את אנשי הדת מהקואליציה. סבלנו תמרורים בדרך השיתוף עם אנשי הדת, וקצה נפשנו. לכן אני אומר כי במקום להיות תלויים בחסדיהם, מוטב ללכת עם רוקח [״הציונים הכלליים״]. אולם אנו עלולים להגיע למצב שבמקום ללכת עם רוקח, נעדיף קואליציה עם אנשי דת. אני מזהיר מפני מצב של הכרעת שאלות מדיניות וחברתיות בהשפעת תנודות נפשיות. יש כאן שיקול יסודי, שחלק בו גם לאמוציה היהודית, שלא להרחיק אנשי דת משיתוף באחריות ולא להופיע זורים הלאה את המסורת היהודית, ככורים תהום בינינו לבין רחבי היהדות הדתית בתבל. לכן אני מברך על נוסחה זו, ותרמתי משהו לוויכוח שיכול אולי עוד להתעורר.

ההערה השנייה שאני רוצה להשמיע מתייחסת בעצם לחשבון עבר, ולכאורה אין טעם להעלות זאת, אולם אני חושב כי אין אנו צריכים לראות תמיד רק את הדרך שאנו עומדים ללכת בה, כי אם גם את כיברת הדרך שעברנו זה עתה, ואם נכון נהגנו. המדובר בעניין של שבועיים־שלושה, לא יותר. אותה שעה היתה סביב שולחן זה ישיבה, כמדומני של אותה הוועדה, לאור פרישת ״אגודת ישראל״ מן הקואליציה. אמרו אז חברים, שאי־אפשר להחזיק מעמד במצב זה בכנסת, ומוכרח לחול בו תיקון יסודי. היו חברים שאמרו, כי אפשר יהיה כנראה להסתדר, כי הרי לא כל הצירים נמצאים בארץ, ועל ידי כך שמשאר המפלגות יסעו אולי יותר מאשר מאיתנו, אפשר יהיה איכשהו להחזיק מעמד. היו חברים אחרים שאמרו: ׳הפתרון המבוסס לקואליציה בת קיימא הוא בקואליציה עם ׳הציונים הכלליים׳. היו אחרים שאמרו: ״זאת בשום אופן לא. ננסה עם ׳הפרוגרסיביים׳, ננסה עם ׳הפועל המזרחי׳, אך לא עם ׳הציונים הכלליים׳״. היו חברים שאמרו - ואני הייתי ביניהם - כי זה הרגע המתאים לפנות ל״ציונים הכלליים״ ולהזמין אותם לקואליציה, כי זה היה למחרת חתימת הסכם [השילומים ב]לוקסמבורג. עכשיו עניין השילומים כבר התערפל קצת. אני מאמין שהוא עוד יתבהר, אולם אין זה אותו דבר. על כל פנים, דהה הברק של המיבצע ההוא. אז זה היה מיבצע עצום בעל הד עולמי - אולי בעל הד בינלאומי יותר מאשר בעל הד יהודי. זה עשה גם רושם חזק ונמרץ מאוד ביישוב. הגיעו אלי כל מיני מכתבים של בני־בלי־שם, שאינני יודע מיהם ומהם. זה יצר עמדה של כוח חדשה בשביל הממשלה וסביב המפלגה שיצרה זאת. אז אפשר היה בנדיבות לב להזמין את ״הציונים הכלליים״. הם היו נכנסים אז לממשלה במידה רבה בבושת פנים, כי הם נלחמו בדבר ועכשיו הם עוטים על השלל. יש לנו ליקוי של דבר הנקרא sense of public relations. לא ניצלנו זאת מבחינת יחסי המפלגות בארץ ומבחינת המדיניות הקואליציונית הממלכתית שלנו. לגמרי החמצנו אותה שעה. לא הייתי בא לתבוע עתה מדוע לא ניצלנו אותה שעה, אילו הסתדרנו, אולם לא הסתדרנו ואנו באים לעשות עכשיו באיחור את אותו הדבר.

מה קרה בינתיים? בינתיים ניהלנו משא ומתן ממושך ומסובך עם ה״פרוגרסיבים״. למה עשינו זאת? הבטחנו להם שני תיקים, ועכשיו ניתן להם רק אחד. הבטחנו להם את תיק המסחר והתעשייה, ועכשיו לוקחים אותו. לשם מה זה היה נחוץ? יכולנו לקרוא להם לשולחן אחר לגמרי, אולם החמצנו את הרגע הזה. כיום אנו למחרת משפט פראג, ויש בארץ המון אנשים מבולבלים. מפ״ם תתחיל עכשיו בתעמולה, שכל הפעולה שעשינו להוקעת משפט פראג היתה מכוונת רק כדי להכשיר את הברית שלנו [בקואליציה] עם הבורגנות, וכדי לפסול אותם במסגרת זו. אני רק רוצה להביע את צערי הרב. מה שהיה ברור אז ברור גם עכשיו. לא התברר כי המשא ומתן עם ״הפרוגרסיבים״ נכשל, כי אם להפך. התברר כי את ״הפרוגרסיבים״ אפשר להשיג, וכי אפשר לשפר את מצבנו בכנסת. מדוע זה לא יכול היה להיות ברור לפני חודשיים? אני בעד קואליציה זו בכל לב, כי הייתי בעדה גם לפני שנה.

הערה שלישית: הייתי רוצה לבקש שלא נתחיל להפיץ בציבור הלך רוח כאילו אנו עומדים ערב קואליציה עם מפ״ם או איזה חלק בה. אין אני רוצה להוכיח עכשיו, כי יגאל אלון הוא האיש שיכול להביא אותנו לאיחוד התנועה הקיבוצית ותנועת הפועלים.^[2] די שייוודע כי היתה ישיבה כזאת עם יגאל, כדי שיהיוו שני סילופים: אל״ף, שזהו דבר מעשי שאפשר לדבר עליו; בי״ת, שיגאל אלון הוא האיש. אני דוחה את שתי ההנחות האלה כהנחות לאלתר. מה שיהיה בעוד שנה או שנתיים, אינני יודע.

אינני חושב כי צריכה לחול איזושהי התרופפות במתח המלחמה האידאית שלנו נגד מפ״ם. אני חושב כי הפצת הדברים הללו ברשלנות - כפי שדברים כאלה מתפשטים בחדרי האוכל ובמקלחות של הקיבוצים - יכולה להפוך את המערכה שאנו עומדים בה כך, שבמקום תועלת היא תביא רק נזק. את האיחוד זה לא יביא ואותנו זה רק יחליש מבפנים, ושוב ירימו ראש אותם החברים המאמינים שמפ״ם היא בכל זאת ציונית וסוציאליסטית ואפשר לדבר אתם. זה רק יהיה בזבוז מרץ כללי.

להלן התנהל דיון ממושך ורב משתתפים. ובסופו נערכו הצבעות. בעד ההצעה לצרף לקואליציה את ״הציונים הכללים״ הצביעו 12, נגד 5, נמנעים 4. ההצבעה לא להרכיב ממשלה רק עם ״הציונים הכלליים״ ו״הפועל המזרחי״ נפלה ברוב של 12:9. ההצעה להציע ל״פרוגרסיבים״ ו״הפועל המזרחי״ להצטרף לקואליציה התקבלה ברוב גדול.

י. כסה: יש לי שאילתה לשר החוץ. ב״מעריב״ נתפרסמה שורת מאמרים של אהוד אבריאל.^[3] נתפרסמו שם דברים מעניינים מבחינת העבר, אולם הם עלולים להביא נזק בעתיד. אני רוצה לשאול אם הדברים פורסמו באישורו של שר החוץ או של ראש הממשלה והאם יש עליהם ביקורת של משרד החוץ. החומר שנמסר שם איננו נחלתו האישית של אבריאל, כי אם דוקומנט פוליטי, ואם היה צורך לפרסם את הדברים, מדוע פורסמו ב״מעריב״ ולא בעיתונות שלנו.

משה שרת: על השאלה הראשונה אענה כשר החוץ. על השאלה השנייה אוכל לענות כחבר המפלגה.

ראשית כל אין זה מאמר כי אם ראיון שהיה עם אהוד אבריאל. יש בכך נקודה היסטורית ובכך ההבחנה. הדבר נעשה בהסכמתי. לא ראיתי את החומר מראש, אולם אדם אחראי במשרד החוץ, אשר אני סומך עליו, קרא את ההגהות. אינני בטוח כרגע אם הוא קרא את כל ההגהות, אם כי אני יודע כי קרא הגהה של הפרק הראשון ושהוא השמיט משם דברים.

אשר לשאלה השנייה, הייתי עיתונאי ואם אחדל להיות שר חוץ, קרוב לוודאי שאשוב למקצוע זה. יש לי מושג על מה שנקרא ״אתיקה עיתונאית״ אתיקה זו מחייבת את העיתונאים וגם את שאר חוגי הציבור ביחסיהם עם עיתונאים. אני גורס שאם התעוררה יוזמה אצל עיתונאי מסוים [לראיין את אבריאל] זוהי זכותו. אם יש רצון בכך מצד החברים, אפשר לקיים בירור על עניין זה.