104 | הממשלה, ישיבה ט״ו[1]
7.12.1952
ציר ישראל בפראג ״אישיות בלתי רצויה״
סעיף 114: שאלות
השר מ. שרת: שאילתה לשר האוצר. קיבלתי הודעה כי
בעד השנה שעברה נקבעה תוספת למשכורת לשרים, ושעל חשבוני נקבעה תוספת שהיא קרובה ל-900 ל״י. לא נתקבלה החלטה
שתוספת זו פטורה ממס ההכנסה. מתוספת זו מגיע מס הכנסה ב-800 ל״י בערך - אני מדבר
במספרים עגולים. היתה השאלה מניין אקח הכסף לשלם את מס ההכנסה. נשאלה השאלה
ונתקבלה תשובה ובה הצעה שאקח סכום זה מתקציב משרדי ולהכניס למס הכנסה הסך 800 ל״י. כותבי המכתב מבינים
שזה אבסורד, שאקבל תוספת בסך 900 ל״י ואחזיר 800 ל״י, אבל גם אני איני
מבין את ההצעה שאקח 800 ל״י מתקציב משרדי לתשלום
מס ההכנסה לתוספת משכורתי. איני מבין את זאת.
השר ל. אשכול: חוק מס הכנסה הוא חוק, הוא בתוקפו
גם לגבי שרים, אבל את עצם העניין שעליו שאל שר החוץ איני יודע - אבדוק את הדבר.
סעיף 115: סקירה
השר מ. שרת: אני רוצה למסור על שני דברים - עניין
פראג ועניין השילומים. בעניין פראג היתה לי אתמול התייעצות עם הציר שלנו ועם חברים
ממשרד החוץ על קו הפעולה להבא, ועמדתי להביא הצעות לממשלה. באנו לידי מסקנות אלו:
אל״ף, שקובובי צריך לחזור לפראג בהקדם האפשרי. בי״ת, שאי-אפשר להשאיר אותו שם זמן
רב אחרי כל הזעזועים שעברו עליו ועל משפחתו. הילד שלו, בן תשע, ראה את האישה
התלויה. האישה הזאת היתה עמוד משק הבית, אחרי שהלכה לעולמה לא רצו לקחת מלשכת
הדיפלומטים גויה אחרת, כי זאת אומרת להכניס מרגלת לבית.[2] היא [העוזרת] היתה מורשת
המשטר הישן והיתה קורבן המשטר החדש. אחרי שלא קיבלו עוזרת אחרת היתה צריכה אשת
הציר להפשיל שרווליה ולבשל בשביל המשפחה ובשביל שאר עובדי הבית. גם זה היה למעלה
מכוחותיה. הסכמתי לשחרר אותו מתפקיד זה בסוף ינואר על מנת שיעבור לתפקיד אחר.
שם יש עוד עובד
אחד המעורב בעניינים, מאוד פעיל, עומד גם כן על קצה גבול יכולת העצבים. גם אותו
צריך לקחת משם במשך חודשיים-שלושה. אנו צריכים לשלוח לשם ממונה ולא ציר, להקים עד
כמה שאפשר סגל חדש.
באותה התייעצות
אתמול לפני הצהריים נתעוררה השאלה איזה קו נוקטים בקשר למשפט, העונים אנו באיגרת
או מסתפקים במה שהיה כאן. נטייתי היתה שעונים באיגרת. קובובי היה מסופק אם זה
מספיק, והיה סבור שכל העניין ראוי לפרסום ״ספר לבן״, לאו דווקא פנייה לממשלת
צ׳כוסלובקיה, אלא מסמך רחב הרבה יותר. אפשר לשלוח אותו לכל הממשלות בעולם, להניח
אותו על כל שולחן של דיפלומט. אפשר לצרף אותו לכל ספרייה מדינית. זה צריך להיות
סיכום כל הפרשות: פרשת העלייה, הטיפול ברכוש היהודי, החרמת כסף הקרנות, ההבטחה לתת
לנו להוציא כסף זה ואי-קיום ההבטחה, חטיפת שני אזרחי ישראל, ובאחרונה עניין המשפט.
חשבון צדק לאורך כל החזית, מנוסח בשפה פוליטית שלווה.
חשבתי שאביא
הצעות אלו לממשלה ונתייעץ עליהן. זה היה אתמול לפני הצהריים. אתמול בבוקר קיבלנו
ידיעה מפראג שזאב שק[3] נקרא למשרד החוץ ואנחנו
חשבנו שיגישו לו מחאה על חומר הנפץ שנזרק פה לצירות שלהם. בערב נתקבל מברק קצר,
שהוא קיבל הודעה כי קובובי אינו יותר ״פרסונה גרטה״, שהוא אינו רצוי לממשלת פראג
וממשלת ישראל מתבקשת לסלק אותו בהקדם האפשרי. פרוש הדבר שקובובי לא יחזור עכשיו לפראג.
דבר זה נתפרסם מיד על ידי סוכנות ״רויטרס״ שלקחה זאת מרדיו פראג. כאשר אני יצאתי
הבוקר ממשרדי בקריה, עוד לא הגיעה כל ידיעה נוספת.
לפי הידיעות
שנתפרסמו הם נותנים שני נימוקים עיקריים לדרישת סילוקו של קובובי: הוא התערב
בעניינים פנימיים של צ׳כוסלובקיה, התנהג באופן פרובוקטיבי, הוא דרש עלייה, בייחוד
של אלה שעמדו בראש הארגונים הציוניים. הם [השלטונות] רואים בזאת כוונה לחפות עליהם
[על הנאשמים], שלא יוכלו להיות מובאים למשפטו של העם הצ׳כוסלובקי. במשפט נתגלה,
בהודייתו של סלנסקי, שהוא היה מעורב עם סוכנויות זרות, הוא היה אז סוכן בעצמו, זאת
אומרת שהוא היה מרגל.
זוהי הפעם
הראשונה שממשלת צ׳כוסלובוקיה נקטה עמדה כזאת, כי עד כה דנו על ענייני העלייה ולא
אמרו שזה עניין פנימי. לא אמרו אף פעם שאין זה עניינה של צירות ישראל לאיזה אזרח
צ׳כוסלובקיה נותנים רישיון לעלות - לא כמו ברומניה ובהונגריה, שהם באופן שיטתי
ועקבי מסרבים להיכנס למשא ומתן, הם עונים בתקיפות לא, על זה אין הם מדברים, יש להם
עמדה עקיבה. דבר זה לא היה עד עכשיו לא בפולין ולא בצ׳כוסלובקיה. היה תמיד משא
ומתן, אף פעם לא עירערו על סמכותה של צירות ישראל לנהל משא ומתן בענייני עלייה,
אפילו בשיחות האחרונות שהיו לקובובי אמרו שלא ביטלו את ההבטחה בדבר עליית 4,000 העולים. הוא דיבר עם
הנשיא גוטוולד בענייני העלייה, גוטוולד נתן לו הבטחה שיתנו לאנשים אלה לעלות. פה
יש גניבת הדעת, לכל הפחות חוכמה לאחר המעשה.
השאלה המתעוררת
עכשיו היא אילו מסקנות מסיקים אנו מסילוקו של הציר באופן כזה. המחשבה הראשונה שלי
היתה - אמרתי זאת לראש הממשלה כאשר נפגשתי איתו - שצריך לסלק את מיופה הכוח שלהם
שישנו פה. יש לנו הנמקה מספקת לעשות זאת, לאו דווקא מעשה נקמה לסילוקו של קובובי.
מיופה הכוח שלהם הרשה לעצמו לפרסם עלון אשר הכיל קטעים מנאום התובע, המכיל השמצה
והשלכת שיקוצים על ראש הממשלה, שרי הממשלה ונציגיה.
לזאת יש התנגדות
נמרצת מצד חברים במשרד החוץ. הם טוענים שראשית כל, יכול זה לפתוח פתח לשרשרת של
גירושים, כי לאחר שאנו נגרש את הממונה פה, הם יגרשו את שק ואז לא יהיה לנו במה
להשיב, כי לא נעסוק במזכיר השני, לא נטפל בדגי הרקק. נימוק שני: אין התאמה בין שני
הדברים. קובובי הוא ציר. הוא ידוע בעולם. הזמנתי אחדים מהסגל הדיפלומטי פה לארוחת
הצהריים אצלי להיפגש עם קובובי. כל אחד חשב לעצמו לכבוד להיות מוזמן לארוחת
הצהריים איתו ונפגשו איתו בכבוד גדול. אם אנו נגרש את המזכיר השני ברטושק, יפרשו
זאת כנוקמנות פעוטה.
אמרנו, נסתכל מה
עשו אחרים. ברית המועצות הודיעה ש[ג׳ורג׳] קנאן, שהוא איש ידוע באמריקה, על כל
פנים שגריר ארצות הברית במוסקבה, לאו מילתה זוטרתא היא, ״אישיות בלתי רצויה״.
ממשלת ארצות הברית ענתה באיגרת שבה דחתה את האשמות של ברית המועצות באיגרתה. זה
צעד די חריף בנוהג הדיפלומטי הבינלאומי. הם לא גירשו את השגריר הסובייטי
מוושינגטון.
אם סבורים
שצריכים ללכת בדרך זו, אז ממילא זאת צריכה להיות איגרת ואז נפתרת הבעיה אם לבקש את
מיופה הכוח שלהם לעזוב את ישראל. זאת תהיה תשובה על פסילת קובובי ועל כל העניין -
(השר ד. יוסף: זה אינו פוסל פרסום ״ספר לבן״ מצידנו) - האחד אינו מוציא את השני,
אבל ל״ספר לבן״ צריך לאסוף את החומר, צריך לערוך אותו, ואם ״הספר הלבן״ ייכתב
במקורו בעברית, צריך יהיה לתרגמו לאנגלית ולצרפתית, או לכל הפחות לשפה אחת. זה
ייקח זמן, לכל הפחות חודש, אולי גם שישה שבועות, אבל את האיגרת נוכל להגיש במשך
ימים ספורים.
החברים ממשרד
החוץ סבורים שצעד מכובד הוא מצידנו לא לטפל בברטושק. הוא קיבל את הנזיפה שלו בלשון
חמורה. אין אנו צריכים לערער בינתיים את מעמדו של שק, אשר צריך להישאר שם עוד
כחודשיים או כמה שיוכל להישאר. אשתו של זאב שק היא יהודיה צ׳כית. היא בילתה את
שנות המלחמה בטרזינשטט ויש לה גם אם שרוצים להציל אותה. על כל צעד ושעל אתה נתקל
בשיקולים אנושיים גרידא, שאתה צריך להביא בחשבון. הצעתנו היא לענות באיגרת, שבה
תהיה דחיית האשמות נגד קובובי. הייתי רוצה לשמוע את דעת החברים.
להלן התנהל דיון. רוב השרים, לרבות ראש הממשלה, צידדו בהגשת איגרת.
השר מ. שרת: אני מבין שמקבלים את ההצעה החיובית
על הגשת האיגרת.[4] עכשיו אני עובר לעניין
השילומים. העניין מסובך קצת. איני יודע אם החברים קראו את הדין וחשבון של נחום
גולדמן על הנסיעה לפני האחרונה לבון. אני שלחתי לחברים את העתק התדריך שהוא קיבל
לקראת הנסיעה ואת הדין וחשבון שהוא הביא.
אסכם בקיצור את
הדין וחשבון. בכללו הוא היה אופטימי, זאת אומרת הוא נוכח לדעת כי מנוי וגמור עם
אדנאואר ללכת קדימה בעניין אישור ההסכם. אם האישור יתעכב זה לא בגלל לחץ הערבים,
כי אם בגלל קשיים נוהליים פנימיים. ייתכן שיש קצת סחבת מצד שר האוצר [הגרמני], כי
הוא צריך להביא תוכנית לפרלמנט איך לגייס את האמצעים הדרושים, זה נמשך אצלו קצת,
אבל זה אינו קשור בהתקפת הערבים.
לעומת זאת, הם
מחפשים מוצא כלפי הערבים וקיוו למצוא מוצא בשיגור משלחות מסחריות, שיציעו לערבים
תנאים נוחים יותר למסחר עם גרמניה. זה כדאי לגרמניה וזה יהיה כדאי לערבים. במקרה
האחרון הם חושבים שיציעו כי יתמנה איש ניטרלי בתור ״משגיח על הכשרות״ והוא ייפקח
הן על סחורות השילומים והן על הסחורות ששולחים לארצות ערב, כדי להבטיח שאין שולחים
חומרי מלחמה. אם לקבל את טענת הערבים שיש מצב מלחמה והם [הגרמנים] חייבים
בניטרליות - טענה שאנו לימדנו אותם איך לשלול אותה - אבל אם טענה זו קיימת וצריך
לקיים ניטרליות, הרי זה מחייב יחס שווה לשני הצדדים. - (ראש הממשלה ד. בן־גוריון:
אם זוהי טענה, איך זה מתיישב שאנגליה שולחת נשק לארצות ערב?) ־ זוהי טענתנו. מיהו
המוסד הפוסק בעניינים אלה? מועצת הביטחון של האומות המאוחדות. מועצת הביטחון פסקה
כי אין לטעון טענת belligerency [מצב מלחמה]. יש הלכה
מפורשת של מועצת הביטחון. יש פסק ברור, שאין לטעון טענת מצב מלחמה בין ארצות ערב
וישראל.
היה ברור גם
מהדין וחשבון של נחום גולדמן, שעניין הפנייה לאומות המאוחדות עוד לא ירד מעל הפרק
ועומדים באמצע המערכה ולא בסיומה. כאשר גולדמן נסע [לגרמניה] הוא נאם בברגן בלזן
בטקס חנוכת מצבה לקורבנות, טקס שנערך במסגרת בינלאומית, אבל הוא היה צריך לראות
שוב את אדנאואר. הוא את אדנאואר לא ראה, אבל ראה את בלנקנהורן,[5] את מזכירו הראשי שהיה
שותף בכל העניין, והוא שלח לי ב-30 בנובמבר מברק. בגלל
ענייני פראג נתעכב קצת הטיפול בעניינים אלה. הוא מודיע שהם [הגרמנים] חושבים עוד
על פנייה לאומות המאוחדות, אבל הפנייה אינה יכולה להיות לעצרת זו, אלא רק לעצרת של
השנה הבאה, ואם גם העצרת תיענה לפנייתם לפי סעיף 35 - לפי סעיף זה יכולה גם
מדינה שאינה חברה באומות המאוחדות לפנות אליה - הרי יצטרכו לפנות לבית הדין
הבינלאומי בהאג. זה יכול להיות עניין של שנים. הוא שאל אותי אם לדעתי הם צריכים
להגיש את ההסכם לאישור לפני הפנייה לאומות המאוחדות ואני עניתי לא.
כבר אמרתי שבגלל
ענייני פראג איחרתי קצת בטיפול בעניין זה. אני השגתי את גולדמן רק בלונדון וביקשתי
אותו להודיע לבון, כי אנו מצפים לאישור ההסכם ולהתחלת המשלוחים, ורק אז נוכל לדון
על מוצא כלפי הערבים. יש חשש כי כל ויתור קל יכול לעודד את הערבים לדרוש ולהשיג
נסיגה גמורה. על זאת קיבלתי עוד מברק. כנראה שהוא דיבר טלפונית עם בלנקנהורן, והוא
אומר שהממשלה אינה מוכנה לחכות עם הפניה לאו״ם עד לרטיפיקציה [אישרור]. היא חוששת
גם מביקורת מצד בעלי התעשייה הגרמניים, מצד כמה חברים בפרלמנט הגרמני ומצד
העיתונות. הוסכם לא להשהות הרטיפיקציה אפילו ליום אחד. הם לא יפנו לאומות המאוחדות
לפני הגשת החוזה לפרלמנט. הגשת החוזה לאישור הפרלמנט היא הצד הקובע, ויש לצפות
להגשת ההסכם לאישור הפרלמנט בשבוע הבא, זאת אומרת שהם מוכנים לדחות את הפנייה
לאו״ם עד להגשת ההסכם לאישור הפרלמנט, אבל לא לאחר הרטיפקציה, להבהיר לערבים כי
נעשה הוויתור האחרון והוא מבטל כל אפשרות לוויתורים נוספים. הם רוצים להשיג את
הבטחת הערבים שלא ידרשו דרישות נוספות. נחום גולדמן מציע להסכים להצעה זו, כי
הסכמתנו אינה מונעת מאיתנו אפשרות לנקוט באו״ם עמדה שאין לערבב את הדברים ואין על
האו״ם להתערב בהם.
הכינותי טיוטה
לתשובה לגולדמן ובה אני אומר בערך דברים אלה: לפי הערכתנו אין מגמת הערבים למצוא
מוצא כבוד מסבך שנכנסו אליו, ולא יתספקו בהבאת הבעיה לאו״ם, אלא מטרתם למנוע בעד
ביצוע ההסכם כדי לשלול מישראל תגבורת כלכלית. הם לא יבטיחו - ואם יבטיחו לא יקיימו
- שזהו ויתור אחרון מצד בון ולא ידרשו ויתורים נוספים. אין להבטיח להימנע מלחץ
נוסף. לנו חשוב הביצוע של ההסכם, מסוכן יהיה אם יסכימו להסכמתם מראש. לא נוכל לתת
הסכמתנו לפניית גרמניה לאו״ם ואחר כך להילחם בפנייתם זו מאחורי הפרגוד. עלינו
להבהיר לבון ולהזהיר אותם, שמערכה זו מחייבת עצבים חזקים, ולהסביר להם כי הם בעצמם
צריכים לנקוט בלחץ שכנגד ואז תהיה להם תמיכה מצידנו ומצד אחרים. קו זה יקל עליהם
לעמוד בפני הלחץ הערבי ולהצדיק אי-קבלת דרישותיהם. אל יראו בזאת גילוי איבה, אלא
עזרה להם למלא התחייבותם. אחרי הכל, עלינו לפעול לפי שיקול דעתנו והם לא יוכלו
להתרעם עלינו אם אנו נגן על זכויותינו.
זוהי הבעיה ואנו
צריכים להחליט מה להודיע לגולדמן בשביל בון.
להלן
התנהל דיון. רוה״מ סיכם: ״צריך ש[הגרמנים] יבינו שאין מקום לדיבור אחר מאשר קיום
החוזה, ואז אין מתעוררות שאלות. זה תלוי בדיבור [שלנו].
