103 | הוועדה לענייני חוץ וביטחון, הכנסת, ישיבה 4/ב'[1]
4.12.1952
הק.ג.ב. הפיל בפח עובד צירות מוסקבה
סדר היום: דין וחשבון מפי הציר על השתלשלות
העניינים מסביב למשפט פראג, שאלות והצעות חברי הוועדה, תשובת הציר, תשובת שר החוץ
היו״ר מ. ארגוב: בשם כל חברי הוועדה אני מקדם בברכה
את הציר קובובי, ואני רוצה לומר לו עד כמה הבינונו לנפשו בימים קשים אלה. ציפינו
לו ואנו שמחים שהוא יושב עתה בתוכנו. נתבקשתי על ידי הציר בכל לשון של בקשה ואזהרה
לדאוג, כי מהחדר הזה לא תצא מילה מהמדובר כאן, כי עלינו לזכור שבצירות
בצ׳כוסלובקיה נשאר צוות העובדים שלנו ואנו על ידי כך מסכנים את חייהם. אני מודיע
מראש, שאם תהיה נזילה של ידיעות לעיתונות, אני אניח שזה בא רק מחברי הוועדה. אני
סומך על נאמנותם של החברים היושבים כאן שיישמעו לתביעת הציר.
להלן הירצה הציר דר' אריה קובובי
ארוכות ובפרטות על פרשת משפט פראג מנקודת מבטו. בתום דבריו נשאלו שאלות רבות והציר השיב. לרגל החשיבות המיוחדת הנודעת לפרשת פראג מן הבחינה הישראלית והציונית,
מובאים דברי הציר קובובי במלואם להלן בנספחים
2,1. קטעים רלוונטיים מדבריו מובאים להלן.
הציר א. קובובי: אני רוצה לומר מילה
אחת בנוגע ל[מאסר מרדכי] אורן. אינני מתאר
לי, שמישהו דן אותו לכף חובה על מה שאמר במשפט. אין לי כל ספק שאורן נפל קורבן
לנאמנותו הציונית. לולא דיבר כשם שדיבר - מפני שחטא בזה שחשב שהוא נמצא
בצ׳כוסלובקיה של 1950 - לולא דיבר כשם שדיבר עם
אנשי האיגודים המקצועיים, אם לא היה אומר בחריפות שסלנסקי אף פעם לא היה ציוני, אם
לא היה מתנגד להגדרה של הציונות כתנועה ריאקציונית, אינני חושב שהיו בוחרים בו
[כנאשם במשפט].
אבל יש עוד
אפשרות, ואני רוצה להביא הנה גם אפשרות זו. אורן עסק בהשגת שילומים מגרמניה
המזרחית. הוא ניהל משא ומתן עם נציגות גרמניה המזרחית בפראג, והוא הכין תזכיר
בעניין זה. עניין השילומים נראה בעיני ״הדמוקרטיות העממיות״ כעניין מסוכן. הם אינם
רוצים להחזיר את הרכוש [היהודי שנפל בידיהם]. כאשר [רוה״מ אנטונין] זפוטוצקי התנגד
לעלייה ב-1948 הוא אמר בין היתר: ׳אין
אנו יכולים להחזיר ליהודים את רכושם שהוא איננו, [זה אינו] רק רכושם של היהודים
הציונים שלנו, אלא של יהודים שיצרו את התעשייה הצ׳כוסלובקית׳. ואופייני מאוד המאמר
שהופיע בזמן המשפט על עניין השילומים ב׳נויס דויטשלנד׳, עיתון המפלגה
[הקומוניסטית] בגרמניה המזרחית, בו נאמר: ׳פיצויים למי? לטובת מי?׳ גם את האפשרות
הזאת הייתי רוצה להביא בפני הוועדה.
עד כמה שאני
יודע, אורן לא ניהל את המשא ומתן לשילומים ממזרח גרמניה בשם הממשלה, כי אני לא
קיבלתי כל הוראה בעניין זה. עד כמה שאני יודע, הוא לא ניהל את המשא ומתן בשם
׳הקונגרס היהודי העולמי׳. אני סבור שהוא וחבר הכנסת [חנן] רובין שוחחו בעניין זה
בגרמניה המזרחית עם אולבריכט.[2] היתה תקווה לאורן שיוכל
לשוב לארץ בהביאו מעין ׳הצהרה אדנאוארית׳ מטעם גרמניה המזרחית.
בנוגע לפגישה עם
אורן, חזרתי על בקשתי לראות אותו פעמים רבות. לא נתנו לשלטונות מנוחה, אבל הייתי
בטוח שלא אקבל רשות לראות אותו. כתבתי גם על דבר זה לקריה [בתל אביב].[3]
היה הסבר רשמי
לסירוב להרשות לנו לראות את אורן: ״כל זמן שמתנהלת חקירה אין רשות לראות את
הנאשם״. לפי החוק זה בסדר. שמעתי שגם באוסטריה זה כך. זה היה כך במשפט האוסטרי
וההונגרי, שלא נתנו לראות את האנשים בזמן החקירה. התשובה היתה: ״עליך להניח שיש לו
סניגור״.
במהלך הדיון ציין הציר קובובי, כי יחד עם הנאשמים העיקריים בפראג נאסרו גם קרוביהם כאשתו של רודולף סלנסקי
וילדיו, ואשתו של הנאשם ארתור
לונדון, לשעבר סגן שר החוץ הצ׳כי. אשת לונדון כתבה מכתב שפורסם בעיתונות ובו
התנערה מחטאי בעלה, הציר קובובי שציין זאת הוסיף: ״לאשתו של לונדון יש שלושה ילדים. אני
מתאר לי שהאישה הזאת אמרה בלבה: יש לי עוד תפקיד בחיים - לגדל את
ב^י. אישי
אבוד. למה לא אשתדל להציל את ילדי?״
בתום דברי הציר קובובי הציגו חברי הוועדה שאלות.
תשובותיו להלן
בנספח 1.
מ. שרת - שר החוץ: ״להציל את ילדי״ לא תמיד
פירושו שימיתו אותם, אלא שיקחו אותם ממנה. יאמרו שאחרי שהתברר שהאב הוא כזה,
אי־אפשר לסמוך עליה שתחנך את הילדים. הילדים צריכים להתחנך במוסד ממשלתי. הם
לוקחים את הילדים מהם לצמיתות והיא אינה רואה אותם. במקרה זה ודאי רצתה להציל
לעצמה אפשרות לגדל את הילדים. אני יודע דברים אלה לגבי נאשם אחר, ואני יודע אותם
באופן עובדתי שהיו, ושיערתי שכך הוא המקרה כאשר קראתי את מכתבה של אשת לונדון.
בתום תשובות הציר קובובי לשאלות חברי הוועדה,
שבמהלכן הופנו מספר שאלות למ״ש, סיכם מ״ש את הדיון.
מ. שרת - שר החוץ: היו שאלות אחדות, לאושרי לא
רבות, שהופנו אלי ואני רוצה לענות עליהן, ואחר כך אומר משהו על הנושא של תגובה.[4]
נשאלתי על ידי
חבר הוועדה בן־אהרון בדבר אפשרות או סכנה של הסתננות ידיעות מתוך המנגנון שלנו
לגורמי חוץ. בקשר עם זה הזכיר עובדה אחת של גביית עדות או השגת ידיעות מאנשים שבאו
מרומניה. אתחיל מפרט זה.
טבעי הדבר,
ששרותי הידיעות שלנו מתעניינים לדעת מאנשים שבאים מהעולם ההוא מה נעשה שם בתחומים
מסוימים. בדרך כלל, במצבים כאלה האנשים העוסקים במלאכה נוטים לתפוס מרובה ולא
לתפוס מועט. לא מראש להגביל את עצמם, אולי פעם זה יסכון לאיזה דבר. נניח מטה צבאי,
אם הוא לוקה בהפרזה בהכנת תוכניות לכל מיני אפשרויות, הוא לוקה בהכנת תוכניות לכל
מיני אפשרויות בהפרזה ולא בצמצום. ייתכן שלפעמים אנשים לוקים בעודף מרץ. כך אני
מפרש מקרה זה שלא נזדמן לי לברר אותו בעצמי עד תום.
לשאלה באופן
כללי אני צריך לומר כך: אנחנו בטוחים, כמו שאתה בעצמך אמרת, במידה שאפשר להיות
בטוח, כי המנגנון שלנו אטום ואין בו צינורות נזילה לא למערב ולא למזרח. אנחנו מאוד
ערים לדבר זה, בודקים בדיקה מוקדמת אנשים שבאים לשרות.[5] אולי לפעמים חוטאים
בזהירות מופרזת ואנשים סובלים מזה, כי זה דוחה את התחלת שרותם. גם במהלך העבודה
חוזרים ובודקים. אני צריך לומר, כי נדמה לנו שיש יותר סכנה של כישלון מוסרי מצד
אנשים המשרתים במזרח מאשר במערב.[6] זו סכנה יותר רצינית, אם
כי אני בשום פנים ואופן אינני מתעלם מאפשרות שאנשים שמשרתים בארצות מערב, ייתכן
שיכולים להשכיר את עצמם בעד בצע כסף. אבל ידוע לנו, גם מהשכלה כללית, גם מהספרות
וגם מהניסיון הבלתי אמצעי, כי לרשותם של גורמים מסוימים בארצות המזרח עומדים
אמצעים שאין אותם הגורמים בארצות המערב מסתייעים בהם כרגיל. פה כבר דובר על עניין
קרובי משפחה. יש בתוכנו אנשים שיש להם קרובים בארצות הברית, ויש בתוכנו אנשים שיש
להם קרובים בארצות המזרח. אין להשוות. נניח שאני אניח מבחינה תיאורטית, שגם בארצות
המערב יזדקקו לאמצעי לחץ ונגישה מסוג זה - דבר שלא נתקלנו בו עד עכשיו ודבר שלא
ידוע לי משום ספרות שמישהו נתקל בזה. אבל נניח אמצעי נגישה שאי-אפשר לתאר אפילו
בחלום, של גורם מערבי כזה, שאינו מדקדק בענייני מצפון ומוסר, וכל אמצעי כשר אם הוא
מביא למטרה - [גם אז] אין להניח שהם יזדקקו לאמצעים, שידוע הדבר, שהשלטונות במזרח
יזדקקו להם.
אני רוצה לומר
כאן, כי לנו קרה מקרה שאדם צעיר, לא כל כך מנוסה, בשרותו באחת הבירות המזרחיות,
הוכשל - ברור לנו בכוונה תחילה - זאת אומרת נטמן לו פח והוא נפל בפח, ובמצב מסוים
האדם הצעיר הזה צולם, ואחר כך על ידי התצלום נעשה ניסיון לגייס אותו באיום ובדרך
אחרת.[7] ידוע לשם מה נעשים
תצלומים. היתה התערבות מהירה מאוד כבזק ואדם זה סולק משם אף על פי שברור שפה היתה
מכשלה של תמימות, אבל הוא סולק מהשרות. כמובן שהיתה הכחשה גמורה של כל העניין, כמו
שהיה במקרה של הבחורה הצרפתיה.[8]
ברור שזה הביא
אותנו למסקנות חמורות מאוד לגבי בחירת האנשים הנשלחים לבירות האלה, אפילו לתפקיד
הפעוט ביותר, אפילו מבשלת אם יש צורך בה, או דבר דומה. וזה מאוד השכיל אותנו לגבי
אותו העולם שזה כאילו פלנטה אחרת, מין אנושי אחר, ציביליזציה אחרת. אבל זה מקרה
שקרה לנו.
עוד דבר אני
רוצה לומר. יש הלא אמצעים של השגת ידיעות שהם אמצעים לגמרי לא אנושיים, אמצעים
גשמיים. גם מבחינה זו יש אצלנו ערות רבה, לא יכול להיות כל ביטחון. יש כספת? אפשר
לפתוח כספת. יש צופן? אפשר לשבור צופן. אפשר להאזין לישיבה זו. ידועים האמצעים
האלה וידועה החובה לעמוד במשמר בפניהם. אפשר להגיע אולי ל-95
אחוז של ביטחון, אינני יודע אם אפשר להגיע ל-100 אחוז. אני אומר זאת גם
כלפי המערב וגם כלפי המזרח. בכל זאת, יש איזה שהוא הבדל. או נניח, למשל, פעם היתה
ביקורת עלינו מצד חברי סיעת ״חרות״ בוועדת הכספים, שאנחנו מבזבזים בתקציב החוץ
שלנו, מדוע לא מסתייעים בכוחות יהודיים מקומיים? אנחנו עושים זאת. נניח, בקונסוליה
שלנו בניו יורק תמצאו שרוב העובדים יהודים אמריקנים, או יהודים ישראליים שבין כה
וכה נמצאים באמריקה, בין שהם לומדים או דבר אחר, והמיעוט הוא שנשלח במכוון מכאן,
וזה מקמץ כסף של נסיעות ושל התחייבויות כלפיהם. ברור שהם נתונים להשפעות שונות.
דרושה הקפדה רבה שלנו. אבל בצירויות המזרחיות אנחנו מצווים לראות מראש כל אדם
מקומי. למשל, במוסקבה אין [בשגרירותנו] אף יהודי אחד מקומי. שם יש אנשים [עובדים
מקומיים כגון נהגים ומשרתות] ש[השלטונות] שולחים לנו. אנחנו לא יכולים לצאת לרחוב
ולחפש. ברור ש[שם העובדים המקומיים] נשלחים בהוראות, נשלחים במשימה. זה ברור וכך
צריך לשפוט אותם כאשר הם מטאטאים את הריצפה או כאשר הם מגישים את הארוחה. אבל
אנחנו יודעים היטב מה שנעשה באותן הבירות ששם, לפי תיאורו של הציר שלנו בפראג,
מתנהל עכשיו תהליך של סיגול גמור של המשטר לריקמה הסובייטית.
יש דבר שקוראים
״קומוניזם ליברלי״, והיו לזה גם גילויים יהודיים. נניח, בוורשה היהודים מעזים ללכת
לצירות [שלנו]. בבירה זו או אחרת אנשי הצירות מבקרים בבתי יהודים. זה כמוהו כאין.
ויש גם עובדי הצירויות [המקומיים] האלה שהם נחלת העבר, מימי נציגות הסוכנות, או
מימי ״המשרד הארץ-ישראלי״,[9] אנשים בדוקים ומנוסים,
שמכירים אותם שנים שעבדו בשבילנו ועבדו באמת ובאמונה כל השנים האלה. אנחנו יודעים
שכמעט בכל הבירות לא נשאר איש שלא גויס [למסור ידיעות לבולשת]. אנחנו יודעים את כל
פרשת המאסרים של אנשים כאלה, ששום התערבות דיפלומטית לא הועילה. יש מקרים שאנשים
נלקחים ונשלחים למחנה והם מתחננים שאנחנו לא נתערב לטובתם, כי מזה רק יבולע להם.
בכלל, כל האקלים הוא אחר.
אינני אומר
דברים אלה כדי לרפות אפשרויות שיש לגבי הכשלה בכל ארץ בעולם, אפילו בהלווציה.
בברן, שיש לה אחת המשטרות המאורגנות בעולם, חס וחלילה. אבל אני רוצה לומר שאין כל
השוואה מאיזו בחינה שניקח בין הסכנה של הכשלת אנשים מהארץ, כפיפותם של אנשים על
ידי סכנות, סכנה של החדרת אנשים מקומיים, סכנה של האזנה, של גניבה - כל זה לגמרי
אחרת [במזרח]. שם כל המשטר, כל העם, עומד לרשות ואין בודקים באמצעים אלה. להפך, יש
תורה שלמה של אמצעים אלה שמותר לאחוז בהם עד לידי פיתוי על ידי נשים. כל זה מקובל
למען המהפכה, כל זה מותר למען האידיאל הגדול - (י. בן-אהרון: עקבת אחרי הפעולות של
הוועדה לחקירת פעולות אנטי-אמריקניות?) - אחרי שעקבתי אחרי שניהם, אני אומר שאין
כל השוואה.
חבר הכנסת ששון
שאל בנוגע למה שפורסם על ידי הצירות הצ׳כוסלובקית פה. הצירויות, בדרך כללת נוהגות
לפרסם ביולטין שהן ממציאות לעיתונות, לרשימה של חתומים על דבר זה ולצירויות אחרות.
הצירות שלנו בפראג מוציאה ידיעון כזה. הצירות שלנו במוסקבה ניסתה להוציא ידיעון
כזה. לא רק שהדבר נאסר עליה, הדבר נאסר עליה בנזיפה ואזהרה חמורה מאוד.
הצירות
הצ׳כוסלובקית פה מוציאה ידיעון כזה, היא הוציאה גיליון ב-1
בדצמבר [1952], בו נתנו סיכום של התובע
הכללי ודאגו שלא יחסר מסיכום זה סממן אנטי-ישראלי ואנטי-ציוני שהיה בנאום. השאלה
מה אפשר לעשות נגד זה - להחרים את הגיליון אי-אפשר, כי הוא נפוץ לפני שנודע לנו
הדבר כאשר הגיליון הגיע אלינו. בינתיים מאות אנשים בארץ, ביניהם חברי מפלגות שונות
ואולי גם יוצאי צ׳כוסלובקיה שמעוניינים בזה, קראו בו. לאסור על הצירות הוצאת הדבר
הזה פירושו להזמין אותם מיד למעשה תגובה. יכולה לעלות על הדעת השערה, שפה היה מעשה
פרובוקציה, שלהם יותר חשוב להפסיק את הוצאת הידיעון על ידי הצירות שלנו מאשר לנו חשוב
להפסיק אותם. הם עשו צעד כזה כדי שאנחנו נאסור, ואז הם יאסרו ובזה נגמר העניין.
אין טעם לעשות זאת.
אבל אנחנו נקרא
את האיש [מהצירות הצ׳כית] - רציתי לעשות זאת היום אבל לא הספקתי, ואתמול הגעתי
מאוחר - ונאמר לו דברים מפורשים על דבר תוכן הידיעון הזה. נודיע לו שאנחנו לא
נסבול זאת. הם אינם יכולים למצוא שום דבר בידיעון שלנו דומה במשהו לידיעון שלהם,
כי מראש נזהרנו להקדיש ידיעון זה רק לחומר אינפורמטיבי - (ד. הכהן: אתה מצדיק את
זה שלא פירסמו בידיעון זה את הודעת שר החוץ?) - מצדיק בהחלט. דאגנו להפצת הודעת שר
החוץ באמצעים אחרים. אבל אין כוונה שהידיעון שלנו יתאבד. הכוונה שהידיעון יחיה ולא
יתאבד.
אני רוצה לומר
משהו על אורן. לי זו היתה חדשה. נודע לי הדבר באיחור רב שהוא ניסה לנהל משא ומתן
עם גרמניה המזרחית על שילומים. לפי מה שאמרתי, ששמעתי פה בפעם הראשונה שגם חבר
הכנסת חנן רובין[10] השתתף בזה, מוכח כבר שלא
היתה כל שליחות של משרד החוץ, אבל אם תשאלו אותי לפשר העניין, אני מבין אותו יפה
מאוד. גם ההתפתחות שחלה במערב גרמניה, שבסופו של דבר הביאה להצהרת אדנאואר, ואחר
כך לניהול המשא ומתן ולחתימת ההסכם, היה בה חלק, בשלב ידוע, של מאמצים חופשיים
לגמרי, יזומים על ידי אנשים לגמרי פרטיים, לא על ידי דר׳ גולדמן. משהו קדם להופעתו
של דר׳ גולדמן על אדמה זו, ואלה היו מאמצים של יהודים שם. היו מאמצים בבירת
גרמניה. יש שם יהודי שחושבים אותו לאיש נאמן, ואדנאואר באופן אישי הזמין אותו
להיות נוכח בטקס חתימת הסכם השילומים. זה לא היה סוד. זהו יעקב אלטמאייר, שבימי
מלחמת העולם היה איזה זמן בארץ. יש יהודים אחרים, יוצאי מחנות, שנשתיירו בגרמניה
ויש להם קשרים, קשרים חשובים מאוד. יש יהודים אנגלים שיש להם קשרים עם מוסדות
כלכלה בגרמניה ועוד. כתוצאה מכל הניסיונות והגישושים של אנשים אלה נוצר רקע אחר כך
להופעת דר׳ גולדמן ומזה השתלשל המשא ומתן שלנו.
כאשר נשאלתי
בוועדת החוץ פעם אחר פעם על ידי חברי מפ״ם ועל ידי חברים אחרים מהאופוזיציה - פה
היתה אחדות של האופוזיציה - בשם מי הופיע דר׳ גולדמן, בשם מי הופיעו האנשים האלה,
אמרתי כמה פעמים כמתקיף, אבל מתוך מגמה, אמרתי: ״שום דבר אינו מונע בעד חוגים שיש
להם קשרים עם ממשלת גרמניה המזרחית לנסות דבר עם גרמניה המזרחית, לדבר על ליבה. הם
נפגשים איתם? אדרבה, יביאו הם הצהרה כזאת כמו שהיתה הצהרה של אדנאואר״. ממשלת
ישראל התחילה להתייחס לעניין זה רק עם הצהרת אדנאואר, כי זו היתה הודעה רישמית של
שלטון מוסמך שהזכיר באופן מפורש מאוד את רצונה של גרמניה לשלם פיצויים למדינת
ישראל, ורק אז נכנסנו למשא ומתן.
לא מן הנמנע,
שאורן לקח על עצמו משימה זו. באופן תיאורטי ייתכן אפילו שעשה זאת על פי החלטת
מפ״ם. זה היה מעשה ציוני אם הוא תבע דבר זה. על כל פנים, את יוזמתו של אורן בעניין
זה אני רואה כיוזמה ציונית. במידה שידועה פרשת אורן וידועה לי עכשיו, הוא ביקר
בדרכו בצירות בפראג, ולציר זה ידוע ממנו. אני מצטרף להערכת דר׳ קובובי את הופעתו,
אבל אני מוכרח להוסיף סיוג ידוע: ״נאמנות ציונית״ כפי שהוא גורס אותה, ציונות לפי
דרכו ולפי שיטתו, אבל במסגרת זו אין לי כל ספק שהוא גילה אומץ לב אזרחי ונאמנות
עקרונית.
עכשיו בפרשת
התגובה. אני קצת כבול בעניין זה, כי הממשלה עוד לא דנה בעניין זה ולא קיבלה שום
החלטה. היא לא דנה כי לא היתה אפשרות פיסית לדון. חיכינו לציר ולדין וחשבון שלו
שהיה מאיר עיניים ומאלף, כפי שמסר פה. פה [אתה הציר קובובי] זיכית את חברי הוועדה
ומנעת מחברי הממשלה הסברה יותר מקיפה של התהליכים והשינויים בגוש הזה, הנהגת שיטה
שאפשר לפרש כאחד מגילויי הכוננות לקראת פורענות [מל״ע-3].
פה זה הועמק יותר מאשר בישיבת הממשלה. הישיבה היתה אתמול בבוקר. הממשלה היתה צריכה
לשוב להתכנס לישיבה שלא מן המניין אחרי הצהריים בקשר לחילופי הרמטכ״ל והבוקר אנו
יושבים פה. יש להניח שהממשלה בהזדמנות ראשונה תדון בזה וודאי תסיק מסקנות, אולי לא
כל המסקנות.
אשים נפשי בכפי
ואומר משהו לוועדה לפני שאני אומר זאת בממשלה, אבל בתנאי שלא יאמרו ״שר החוץ אמר
כך״. אם יאמרו כך, לא אמסור שום דבר.
אני גורס תגובה
חריפה נגד זה, תגובה חריפה מודגשת בדברים חריפים. זאת לא אומרת חריפות בלתי
מוגבלת. זאת לא אומרת פריצת כל מסגרת של שיקולים פוליטיים-דיפלומטיים וגם יהודיים.
אבל השיקול שלי היה שאנחנו עברנו את הגבול, שעדיו החשש לסכן על ידי דיבור היה יותר
גדול מאשר החשש לסכן על ידי שתיקה. היה זמן כזה. [הפעם] נכנסנו לתחום שבו החשש
לסכן את המצב על ידי שתיקה יותר גדול מאשר החשש לסכן את המצב על ידי תגובה ודיבור
מפורש, וזה השיקול שאני הולך לפתח גם עכשיו.
אני אולי פחות
אופטימי מאחרים לגבי תוצאותיו של דבר זה, אבל אני מסכים שיש סיכוי שדבר זה יפעל
פעולה בולמת, פעולה מונעת, כך שאני סבור שהתגובה צריכה להקיף גם את זירת האו״ם.
זאת לא אומרת שאפשר להגיש תלונה למועצת הביטחון. זאת לא אומרת שאפשר לנסות להעמיד
זאת במרכז העצרת. זה לא כל כך פשוט. זה לא כל כך קל. אבל בהזדמנות מתאימה, ויש
לחפש הזדמנות מתאימה, צריך שהדבר יקבל הופעה באו״ם.
ברור ששם חלות
הגבלות. יש משלחות אחדות [של ארצות הגוש הסובייטי] שאיננו רוצים מראש לפגוע בהן.
זה בכלל מקום שמטיל הגבלות מסוימות על חריפות הביטוי, אבל דווקא שם דיבור עצור
לפעמים עושה יותר רושם מאשר דיבור תקיף. יש לזה מתכונת מסוימת וצריך להשתמש בזה.
יש תגובה באנגליה ויש תגובה באמריקה גם בעיתונות הכללית וגם בעיתונות היהודית -
בכל מקום שידנו מגעת, בכל מקום שיש לנו השפעה, בכל מקום שיכולים להדריך דברים.
תגובתנו כל הזמן מלווה סייגים. איננו אומרים: ״כלו כל הקיצין״. אנחנו מדריכים
הדרכה מדינית ואומרים לאיזה נושאים בפעולה זו להזדקק ומאיזה נושאים להימנע, מה
להביא ומה להשתיק.
אבל אנו משתדלים
עד כמה שאפשר, אם נכנסים למערכה זו, שמערכה זו לא תיבלע במלחמה הכללית נגד
הקומוניזם, אבל לגמרי למנוע בעד זה אי-אפשר. כל שכן שברור שזו איננה אנטישמיות
בהמית, אנטישמיות כמו של היטלר. זו אנטישמיות מכוונת, כי במשטר זה מחשבים כל דבר.
הוא מוכן להזדקק לכל אמצעי אם הוא חושב ברגע זה שזה יסיע לו להשיג את מטרתו. זה
ללא סייג, כמו שהוא מוכן לקבל מכתב מילד נגד אביו,[11] כך הוא מעוניין להשמיץ
עם. פה הדברים ארוכים. אינני רוצה להיכנס לעובי הקורה, אבל בשום פנים אינני גורס
ניתוק היחסים או יוזמה לניתוק היחסים. ישנה בעיה - אני חושב שבישיבה הקודמת הזכרתי
זאת - כיוון שזה זמן רב אין ציר לצ׳כוסלובקיה בישראל, ויש רק ממונה, [אפשר] שאנחנו
ננמיך גם את הצירות שלנו. בדרך כלל זה רעיון, אבל יש שני שיקולים נגד זה. עניין
אי-חזרתו של הציר קובובי דווקא לאחר שנזכר במשפט זה לא פשוט, כי זה יכול להתפרש כהודאה.
אינני קובע מסמרות. אני רק אומר שזה שיקול שאי-חזרתו של הציר קובובי אינו עניין
כלל פשוט.
יש עוד שיקולים.
אולי על רקע זה ירשו עלייה? מבחינה דיפלומטית קיבלנו הבטחות. אלישיב קיבל הבטחות[12] ומר קובובי ירש הבטחות
אלה על ידי אישורים, על כל פנים אישורים שליליים. נאמר לו: ״לא נתבטלה ההבטחה״. אם
את זה אפשר להביא לידי בירור, כדאי דבר זה. צריך לנסות בכל זאת לשמוע באיזה סגנון
הם מתנבאים אחרי זה. משום זה הייתי נוטה לדחות את ההנמכה, שום הורדה של [דרגת]
הצירות. לו, נניח, עכשיו אחרי משפט פראג הם לוקחים את הציר [שלהם], זה אחרת, אבל
זה לא כך. זה מזמן כבר [הם עשו כן ואנחנו] לא מחינו בידם. לא אמרנו: ״אם לא תשלחו
ציר נחזיר את הציר שלנו״. אני לא בטוח שלא צריך להסיק מסקנות מהמשפט לגבי עניין
זה.
נגעו עד לבי
דברי חבר הכנסת ברנשטיין.[13] אני מבין את המניעים
האצילים שהביאו אותו לידי אמירת הדברים דווקא כאחד החברים המרכזיים של האופוזיציה.
זו השעה שבה צריכה לבוא לידי ביטוי, עד כמה שיכולה לבוא, אחדות לאומית והערכה
משותפת לדבר שנפל.
אשר לגורל
הצירות, הרי עם כל החששות שאיני מתעלם מהם, יש שיקולים מדיניים מכריעים לקיים את
הצירות ויש בכל זאת עניין החסינות שאפשר לסמוך עליו.[14] העניין כולו חמור מאוד.
אבל הם יודעים ואנחנו יודעים אפשרויות של תגובה ואמצעים שכנגד. לכן אין להיתפס
יותר מדי לחששות אם גם קרה מקרה שגרם לסיוט בחיי הצירות בפראג.[15]
מה שאני נוטה
לחשוב הוא האם אנחנו יכולים להסתפק בתגובות פומביות, או שיש צורך באיגרת כלפי
ממשלת צ׳כוסלובקיה. אני נוטה לחייב איגרת לממשלת צ׳כוסלובקיה, אבל יש גם דעות
אחרות וזו אחת השאלות שנצטרך להגיע בהן לידי הכרעה.
זה כל מה שאומר
ברגע זה. לא אקח על עצמי להגיב על כל תגובה. אני משתף את הוועדה במהלך מחשבותי.
ח. לנדאו: נתפרסמו ידיעות בעיתונות שהציר קובובי
עזב את צ׳כוסלובקיה מתוך חשש איזה שהוא. אני מציע שמשרד החוץ יכחיש זאת בכל
החריפות.
היו״ר מ. ארגוב: אני רוצה לסיים במה שהתחלתי. בזמן שמר קובובי נתמנה
לציר השתתפתי במסיבה לכבודו ואמרתי לו: ״היה נא עם שלוחי עמך״. נדמה לי שיש לחזור
[על הדברים] בנסיבות שהוא נתון בהן, שמסמלות את הטרגדיה היהודית וגם את העצמאות
היהודית. בכל זאת יש אפשרות בקומת כבוד לעמוד מול נחשולים אלה, והייתי מבקש
ש[הציר] ימס
