99 | הרצאת מ״ש בפגישת מרצים של מפא״י, תל אביב^[1]                                                 27.11.1952

לקח משפט פראג

משה שרת: חברים, קצב מהלך העניינים בימים האחרונים הוא כה מהיר, שעלי להודות ולהתוודות כי לא הספקתי להתכונן להרצאה זו, ואני יוצא עכשיו לשוט על פני ים רוגש בלי הגה, ואבקש מראש את סבלנותכם ואת סליחתכם.

כולכם יודעים את פסק הדין - אחד־עשר נידונו למיתה ושלושה למאסר עולם. לפני שניתן פסק הדין אמר התובע הכללי בנאומו, בין השאר, את הדברים הבאים: ״הרי סלנסקי בעצמו הוא בכל אופיו ציוני. המשפט הזה מראה את סכנת הציונות לכל עומקה. חשיבותו הבינלאומית של המשפט היא, בין השאר, בכך שיהיה אות אזהרה לא רק למפלגה הקומוניסטית שלנו, אלא גם למפלגות הקומוניסטיות ולמפלגות הפועלים האחרות למנוע הסתננות של נציגיהם וסוכניהם של האימפריאליסטים האמריקאים המסוכנים לתוך שורותיהן״.

גם אלה מאיתנו שניתן להם במשך החודשים הארוכים האחרונים להציץ אל מאחורי הפרגוד, לראות ולשמוע את המתרקם שם, הוכו תדהמה ופלצות למראה המחזה הזה שהוצג מתוך כוח מחץ עולמי, על במת בית הדין באותה עיר עתיקה ואצילה ששמה פראג, בירת צ׳כוסלובקיה.

אניח מראש כי הציבור השומע אותי כאן הוא ציבור שאפשר לומר עליו ״כולנו חכמים, כולנו יודעים את התורה״. על כל פנים, כולנו קוראים בעיתונים וכולנו שומעים ברדיו, וקראנו ושמענו מה שנאמר ומה שנכתב על ידי חברים שלנו בימים האחרונים. אכלא את רוחי ואכבוש את יצרי ולא אתחיל לתת ביטוי לרגשי זעם, התמרמרות, שאט נפש ומחאה. אשתדל לחשוף, במידה שניתן, את רקע הדברים. רקע הדברים איננו מערכת עובדות ברורות ומובהקות. רקע הדברים אלה הן אותות, הם סימנים שונים הניתנים להתפרש פירוש מסוים, ותהיינה בזה גם סברות וניחושים מבוססים פחות או יותר, מאמץ להסביר, לקרב את השכל אל אשר קרה ואל אשר עתיד אולי עדיין להתחולל.

ובכן, הגענו לשלב מסוים בהתפתחות היחסים, אשר אני משתדל למצוא לו דומה בעבר שלנו, בחוויות שעברו עלינו כאן בארץ הזאת, למעמד בו אנו נמצאים כיום ולחוויה המזעזעת העוברת עלינו. לא אומר כי הדבר מחזיר אותי לימי עלות היטלר לשלטון, לא אומר כי הדבר מחזיר אותי לימי השואה באירופה. זה נתון במישור אחר. אולם אומר כי זה מחזיר אותי לימי ״הספר הלבן״ של פספילד בשנת 1930 ולימי ״הספר הלבן״ של צ׳מברלין-מקדונלד בשנת ^[2].1939 היה פרק, היתה מדיניות מסוימת, היתה מדיניות חיובית, והנה היא התהפכה על פיה ובתוך שנים ספורות הגענו למיפנה של 180 מעלות [במדיניות הבריטית]. שום השוואה אינה הולמת בדיוק את הנושא שלה. שום גזירה שווה אינה מדויקת, וההבדל בין מה ששמענו מעל במת המשפט בפראג מבחינת השמצת העם היהודי, מבחינת ההתעללות באנשים חיים - בין כבני אדם ובין כיהודים - מבחינת הזיוף והתרמית, הבדותה חסרת כל מצפון, הבדותה עזת המצח שכאילו חגגה ניצחון במשפט זה - לשווא נחפש לזה תקדים אפילו באותם מסמכים שחורים כמו ״הספר הלבן״ של פספילד או ״הספר הלבן״ של מקדונלד. אולם מבחינת התפנית החריפה של מדיניות - אומנם לא בבת אחת, היתה התפתחות ידועה - זה מדהים, מזעזע, מאכזב, ויש ודאי אנשים שיאמרו כי זה מחדש גם לגבי השינויים החריפים והאכזבות הרבות שנחלנו.

אני צריך לומר, קודם כל, שאינני יודע אם המשטר שאנו כאן נתקלים בו ותוהים עליו, הוא בכלל משטר של אהדה אנושית. אני מטיל ספק בזה. זה משטר שבלי ספק חותר להגשמת אידיאל מסוים לפי שיטתו, ובשבילו אידיאל זה הוא השלטת הסוציאליזם בעולם כפי שהוא גורס אותו. הוא גורס את הסוציאליזם לא כתהליך ולא כתהליך של יצירה. הוא גורס את הסוציאליזם כמיבצע צבאי. הוא איננו דואג ליוזמה של המונים. הוא איננו דואג לחינוך ההמונים ליוזמה עצמית. הוא איננו סומך כלל על יכולתם העצמית של ההמונים. הוא איננו מצפה לשום התעוררות הרצון מלמטה ומבפנים. הוא איננו תולה פעולתו בשום גידול מתוך שורשים עמוקים, אלא שם את כל יהבו על הפקודה. הוא מאמין ובטוח, כי רק בדרך זו אפשר לשדד מערכות עולם: על ידי הטלת משמעת, על ידי כפייה ממרכז עולמי אחד, מלמעלה, על ידי חובת ציות מוחלט ומילוי פקודות עיוור. הוא מתוך כך נוטל לעצמו את הסמכות המוסרית להחניק מחשבה עצמית, לגזור לא רק על ביטוי, אלא גם על מחשבה, ומתוך כך שולל כל ארגון שאינו נראה למתאים ועל ידי כך אוסר כל קשר בין בני אדם, כל אפשרות של פגישה, של הידברות, שאינם נחוצים לו לפי דעתו להגשמת המטרה שהוא קבע והשיטה שהוא קבע. הוא אינו מקשיב לקול יחיד ואינו מקשיב לקול עם יחיד. הוא בכל עושה חשבון עולמי. בשבילו בשלב הגשמה אין שאלה של צדק. יש שאלה של שלטון. כאשר הוא יבצע את שלטונו המוחלט על העולם כולו, כך ממילא יחוג הצדק שלו מתוך תפישתו. וכל האמצעים המובילים למטרה זו של השלטת הצדק בדרך זאת כשרים בעיניהם, לא מתעוררת כלל שאלה אם שיטה זו או אחרת, אם דרך זו או אחרת, היא דרך צודקת. השאלה אינה מתעוררת, כלומר, המושגים האלה אינם קיימים בשבילם. המושגים של אמת ואי-אמת אינם קיימים בשבילם. כל השאלה של גישה מוסרית למושגים אלה אינה קיימת, באשר הוא מאמין כי בסופו של חשבון הוא ישליט אמת בעולם, וכל הדרכים המובילות למטרה זו של השלטת האמת כשרות בעיניו, ולכן זהו צחוק, שטחיות, ניוון פשוט, להירתע מפני איזה אמצעי מפני שהוא אמצעי של שקר.

המשטר הזה נתקל בבעיית ארץ-ישראל בשלב מסוים, באותו שלב כאשר ניתנה לו אפשרות להניח את קולו על כף המאזניים, באיזו מידה-שהיא לצרף את השפעתו להכרעה. והוא אז לא עשה - יש להניח - את חשבון העם היהודי, ולא עשה את חשבון הארץ הזאת כמו שהיא, לא מפני שהוא שונא לעם היהודי ולא מפני שהוא אויב לארץ הזאת, אלא מפני שבכללו לא כזאת היא גישתו. בשבילו הארץ הזאת היא עמדה בחזית העולמית, ובשבילו שאיפותיו, מאווייו ורצונו של העם הזה ראויים להיות מובאים בחשבון רק במידה שהם יכולים להוות גורם חיובי או שלילי לגבי הכרעה כזו או אחרת שבריב העולמי הגדול. ולכן, מה שקבע את אופיה של בעיית ארץ-ישראל בשבילו זו לא היתה העובדה, כי כאן העם היהודי מבקש לו עתיד, כי כאן העם היהודי נלחם על איזה צדק שלו, אלא הדבר שקבע את אופיה של הבעיה בשבילו, העובדה המכרעת בשבילו, היתה היות הארץ הזאת כפופה לשלטון בריטי, ורצונו ועניינו הוא לעקור את השלטון הבריטי מהארץ באשר זוהי עמדה בחזית העולמית - שלטון בריטי שמאחוריו שלטון אמריקאי, שלטון מערבי - והוא אמר לעצמו: ״עלי בשלב זה לדאוג שהוא ייעקר״. איך הוא ייעקר? הוא ייעקר על ידי עצמאות. זאת לא אומרת שהגורם הזה היה מוכן לצאת למלחמת תנופה בנשק. לזה יש זמן, לזה יש לוח, אולי בכלל אין ברצונו להיכנס בריב של נשק ולהביא לידי מלחמה עולמית בעולם. יש גם אמצעים אחרים, כי סוף כל סוף לא הם יזמו את הסכסוך פה, לא הם יזמו את העלאת השאלה על סדר יומו של או״ם, אבל משהגיעה השאלה, אמרו: ״זוהי ההזדמנות להשמיט את הבסיס הבינלאומי מתחת לשלטון האנגלי בארץ הזאת על ידי החלטה בעצרת או״ם, שתשלול את הזכות הזאת מהם״. כיצד? על ידי עצמאות. אבל בדקו את הדבר מה פירוש עצמאות ואמרו לעצמם: ״עצמאות לארץ מחולקת פירושה השלטת הרוב הערבי על המיעוט היהודי״. מדוע לא סמכו ידיהם על פתרון כזה? לא מפני שאמרו לעצמם דווקא, יש להניח, כי זה לא צודק כלפי המיעוט היהודי הזה, אלא מפני שנוכחו לדעת מתוך מה שקדם להכרעה, כי המיעוט הזה לא יקבל עליו את הדין, כי המיעוט הזה יילחם - ונרתעו מזה לא מפני שחששו למלחמה ושפיכת דמים, אלא מפני שחששו כי המצב הזה של מלחמה בין המיעוט והרוב יחזיר את השלטון הבריטי לארץ, או מראש יצדיק את אי־הסתלקות השלטון הבריטי בארץ, ולכן אמרו לעצמם: ״מוטב לחלק, ותהיה מדינה יהודית״.

לא מן הנמנע, שהיו סבורים כי את הגורם הערבי אפשר תמיד לקנות, הגורם הערבי תמיד נכנע לכוח הגדול ביותר ותמיד מקבל עליו מרות של כוח, ולכן איתם אין מה למהר. אולם היהודים זהו עם קשה עורף, עם בעל הכרה, ואצל היהודים קיימים גם מושגים של כפיות טובה או הכרת טובה, לכן להם כדאי לנו לעזור מבחינה זו. אבל היתה תפיסה מסוימת לגבי הגורם היהודי, שאני עוד אגיע אליה. אנו בירכנו על היוזמה הזאת. אנו לא בדקנו בציציות כוונותיה. במדיניות אי־אפשר תמיד לבדוק כוונות, ועל פי כוונות בלבד לחייב או לשלול. כלום אנו היינו, נניח, אחראים אחריות מוסרית לכל הכוונות שהביאו את אנגליה לידי מתן הצהרת בלפור והמנדט? היו לה כוונות משלה ולנו היו כוונות משלנו. אולי היו כוונות שפחות או יותר היו מקבילות, ויכול להיות שהיו כוונות נפרדות, אבל במדיניות, אם ישנה דרך מסוימת, אם גורם מסיק מסקנה מסוימת והיא מקבילה למסקנה שלך - ממילא אתה נהפך לבעל ברית, ממילא אתה מברך ומודה על כך.

כזאת היתה פגישתנו עם ברית המועצות ב־1947 בעצרת או״ם. בדרך כלל, זיכרוננו בור סוד שאינו מאבד טיפה,^[3] ולעולם לא נשכח הושטת יד של עזרה ושל ידידות גם אם אולי אינה נובעת לגמרי מכוונות טהורות של ידידות בלבד, אלא יש בזה גם טובה הנאה. כלום איננו מבקשים טובת הנאה לעצמנו? מותר לזולת לבקש טובות הנאה גם כן, ואני אומר: במובן זה בירכנו על העזרה הזאת ואישרנו את חובנו לה פעמים אין ספור. אולם שימו לב, חברים, מה קרה מאז.

השלטון הזה [הסובייטי], אינני סבור שהוא למד אותנו כהוגן לפני שהוא הושיט לנו יד. אינני סבור, עם כל הכבוד לגורם עצום כזה, שהוא היה מסוגל ללמוד ולהבין אותנו, באשר העניין שלנו הוא לגמרי נוגד את יסודות השקפתו, ואבאר מדוע: מפני שכל העניין שלנו, עניין הציונות, תקומת העם היהודי, בנוי על התעוררות של המוני יחידים, ושל תנועה חלוצית מתנדבת הסומכת אך ורק על עצמה. זה בנוי היה מלכתחילה, וזה בנוי גם עכשיו, על יצירה, על בניין, שמתחילה מן המסד ועולה אל הטפחות, שמתחילה מגרגרים ופירורים ומגיעה לגושים ולבניין שלם. היא בונה את כל כוחה על יחידים, על פרטים, על ארגון חופשי, על השתייכות שבהכרה - וזה נוגד ניגוד גמור את השיטה שלהם. זהו דבר אחד. לא שהם בגלל זה התנגדו [לציונות], אלא הם לא תפשו ולא עמדו כלל על סוד היצירה שלנו.

ודבר שני, אולי דבר חמור יותר: אם יש גורם בעולם כיום, שעניין אחדותו של העולם הוא בשבילו לחם חוק, אוויר לנשימה, שכל ישותו, כל הווייתו, מוכרחים להיות קשורים ואחוזים בתפיסה זו של אחדות העולם - זהו העם היהודי. יכולה ארה״ב של אמריקה, עם כל שאיפותיה להתפשטות השפעתה ועוצמתה, להתפשר ולייצב את מעמדה בהיות לה השפעה על חלק גדול של העולם - אם רק החלק השני לא יחתור תחתה, לא ינסה לחדור לתוכה, לא יאיים להתגרות בה מלחמה - יכולה גם ברית המועצות כמדינה להתייצב במצב כזה ולהתפשר. ברית המועצות, כאידיאולוגיה, כתורה של משטר, מוכרחה לרצות להתפשט על פני העולם כולו, להשליט את הצדק הזה בעולם כולו. העם היהודי בתור עם המפוזר, לא מפני תרכובת הדם המיוחדת שישנה בדם היהודי, לא מפני מורשת היהדות שבתורה ובתלמוד, אלא עקב ההווייה שלו, עקב מצבו האובייקטיבי, עקב היותו מפוזר בעולם כולו, בכל ארצות תבל, בכל חלקי היבשות, בכל האקלימים ובכל המשטרים הפוליטיים, ועל אף כל הפיזור והניתוק והפירוד הפנימי, עקב היותו מאוחד בהכרת אחדותו, לשאוף לקשר, לזיקה, לעזרה הדדית, לעיצוב הגורל בכוחות משותפים, ועל אחת כמה וכמה עקב היות עכשיו נכס חדש בחייו, הנותן טעם חדש ומחודש, ישן נושן אומנם, אבל מחודש לקיומו, שיש לו במקום אחד על פני תבל מדינה עצמאית משלו, יש לו דגל, יש לו נס, יש לו תקווה - עם זה מוכרח לקבוע את עניין אחדות העולם כעניין העומד ברום עולמו שלו בכל עת ובכל שעה. הוא אינו יכול לדחות את אחדות העולם לאיזו תקופה שתבוא אחרי ימות המשיח. הוא מוכרח להתאחד עם חלקים אחרים שלו.

שימו לב מהי התורה שאנו נתקלים בה במחנה ההוא. התורה שאנו נתקלים בה במחנה ההוא דוגלת באחדותו של העולם באחרית הימים, כאשר תורה אחת תשתלט בעולם כולו, והיא דוגלת היום בחצייתו של העולם. עד אז אין שום הנחה ושום תורה המושתתת על יסוד אחדות העולם, ודאי שלא במדיניות, ודאי שלא במשטר, אבל גם לא במדע, גם לא בטכניקה, גם לא באמנות, גם לא במוסר. אין ספרות אחת, אין אמנות אחת ואין מוסר אחד, אלא יש שניים מכל דבר - זוהי תורה שחוצה את גוף העולם לשניים ואינה מכירה בשום קשר. יש עניינים מדיניים, תכסיסים שלשמם ובגללם אפשר להיפגש גם עם החלק האחר של העולם, אבל אין שום הודיה באחדות טבעית, אנושית, של בני אדם. אין פגישות חופשיות של חלק זה עם החלק האחר ויש טיפוח הפירוד וההסתגרות. ומשננים יום יום ושעה שעה: ״אתם אחרים ואין לכם חלק ונחלה עם החלק האחר. הטכניקה שלהם אינה שלכם, הספרות שלהם אינה שלכם, הטעם האמנותי שלהם אינו שלכם, המוסר שלהם אינו שלכם, האמת שלהם אינה שלכם. ישנה התנגשות מוכרחת והחלטית בין שני אלה. אולי אני עושה רושם שאני מרחף כאילו בעולמות ערטילאיים ומדבר במושגים מופשטים. אינני יודע אם אצליח כאן לבטא את הדברים, אבל יש לזה מסקנות חמורות, נוקבות, מרחיקות לכת, הפוגעות פגיעה ישירה, רוחנית, לניגוד בין התפיסה של העם היהודי על אחדות העולם ובין תפישת הקומוניזם על היות העולם חצוי לחלוטין, אלא אם כן כולו יהיה קומוניסטי.

איך מתגלה הדבר למעשה? מסתבר שכאשר הסובייטים אמרו מה שאמרו ב-1947, הם גרסו את הארץ הזאת כאילו היתה ארץ ככל הארצות, ואותנו, את העם היהודי, גרסו ככל הגויים. איך גדלנו, בכוח איזה מניעים - זה לא עניין אותם כי הם אינם ניגשים כלל לבעיות מדיניות וחברתיות.

התפיסה שלהם היא תפיסה סטטית, לא דינמית. בשבילם מה שקבע זוהי העובדה שיש בארץ הזאת עם, ציבור שרואה את עצמו כעם. הוא בן 650 אלף נפש. הוא נלחם על עצמאות ויש לתת לו את העצמאות. על ידי כך תיעקר רגל אחת מהשלטון הבריטי. גם הערבים יקבלו עצמאות, תיעקר הרגל השנייה. כן, הם ידעו שישנם יהודים אחרים באירופה, במחנות [העקורים ניצולי השואה]. כמה הם שם? 150 אלף, 200 אלף. להם יש לאפשר לבוא לכאן. בין כה וכה הרי מוכרחים לפתור את הבעיה. הם לא חשבו על [היהודים] האחרים שבחלק שלהם, אלא על החלק המערבי וחסל. הם לא, כנראה - וכשאני אומר ״כנראה״, החברים צריכים להבין שיש לי יסודות לומר זאת - אינני יכול לספר על שיחות,^[4] אינני יכול לספר על שאלות ותשובות, אינני יכול לספר על עובדות שנתגלו. אף על פי כן אני אומר: כנראה הם לא הביאו בחשבון שני דברים. הם לא הביאו בחשבון את ההתעוררות העצומה שתתפרץ ברחבי התפוצה היהודית בעולם נוכח הנס הזה של תקומת העצמאות היהודית, את גלי העלייה, בייחוד את השפעת הדבר הזה על היהודים שלהם, את האש שהדבר הזה יצית בליבותיהם, את התעוררות התקווה כמו התלקחות של גחלת עוממת שהיתה מכוסה גלים כבדים של רמץ קר, ופתאום הנה היא פורצת, היא מתלקחת. הם לא ראו זאת מראש. הם לא ראו מראש כי מגמת פנינו היא לא לעצמאות מגובשת, סטטית, אלא מגמת פנינו לגידול, להתבצרות, לבניין גדול, למפעל עצום של קליטה, כי המפעל הזה - ברצוננו או שלא ברצוננו - יכריח אותנו להזדקק לעזרת חוץ, כי עזרת החוץ תוכל לבוא רק ממקור אחד, וכי הזיקה הכלכלית הכספית הזאת, הטכנית והאנושית הזאת, אי-אפשר לה שלא תקבל ביטוי מדיני חיצוני בינלאומי מכריע ומובהק.

אינני יודע אם הם ראו מראש את העובדה שאנו נצטרך לברור לעצמנו משטר ואנו לא נגרוס את המשטר שלהם, אלא משטר אחר, ויהיו כאלה בתוך הארץ שיתחילו להילחם איתנו בשאלה זאת לאט לאט מלחמה, אולי מלחמה מעשית, ואנו נשיב מלחמה שערה ונעמוד על נפש העם, על נפש הנוער, על נפשנו לעתיד לבוא, והדבר הזה ממילא יעמיד אותנו בברית עם אלה [עם העולם הדמוקרטי] ובניגוד לאחרים.

כל זה כנראה הם לא ראו, ואפשר היו בתוכם שראו זאת ואמרו: ״דיה לצרה זו בשעתה ואז נגיב״ כפי שהם מגיבים עכשיו. אלה הם שורשים עמוקים. הם גם התגלו בכמה פאזות, הם התגלו בעיתונות [הסובייטית], הם התגלו באמצעים ידועים, בסגנון של יחסים. כל זה אינו מוכרח להביא לידי ריב, כל זה אינו מוכרח בשום פנים להביא לידי ניתוק היחסים. אפשר להסתדר. הם יכולים להיות נגד הציונות ולשמור על יחסים עם מדינת ישראל. אנו יכולים להיות נגד הקומוניזם ולשמור על יחסים איתם. אבל זה יוצר מתיחויות חמורות מאוד, שיכולות גם להביא לידי התפרצויות פה ושם.

אינני יודע אם משפט פראג קובע הלכה כללית. אינני יודע אם תהיינה להלכה זאת מסקנות מרחיקות לכת מאוד, אחרונות. הכל ייתכן.^[5] אבל לא אנו צריכים להיות מעוניינים לדחוק פה את הקץ. לא אנו צריכים להיות נוקטי היוזמה לניתוק החוטים שעוד קיימים. לא אנו צריכים להיות מעוניינים לעבור מהתגוננות להתקפה בחזית הבינלאומית. אבל עלינו לדעת היטב את תהומיות הניגוד הטמון פה. עלינו להבין מדוע כאן נפערת תהום, ועלולה להיפער תהום עוד יותר רחבה ועמוקה, ועלינו להיות מוכנים לכך.

איך להסביר את הדבר המסוים הזה? מדוע זה קרה דווקא בצ׳כיה? ומדוע זה פרץ דווקא בשנת 1952, ומדוע זה לבש עובדה כזו כפי שלבש? יש גם לזה כמה סברות מתקבלות על הדעת, שלכל אחת מהן יש חומר שהוכח מספיק. צ׳כיה בלי ספק היא הארץ המפותחת ביותר מכל הארצות הנקראות עכשיו ארצות ״הדמוקרטיה העממית״. היא המפותחת ביותר במשק שלה, בתרבות שלה ובמשטר שלה. זו היתה ארץ עם משק חקלאי ותעשייתי מפותח. זו היתה ארץ שבה אחוז האנשים המשכילים היה גבוה והחינוך וההשכלה עמדו בה תמיד ברמה גבוהה. זו היתה ארץ שהדמוקרטיה היתה בה ממשות חיה, אמרה משהו בחייו של כל פרט ופרט. על כל פנים, של כל פרט משכיל ובעל הכרה. אין להשוות מבחינה זו את צ׳כיה עם פולין. אין להשוות מבחינה זו את צ׳כיה עם רומניה. אין להשוות מבחינה זו את צ׳כיה עם הונגריה, כל שכן עם אלבניה. קשה לראות אם היתה כאן שכבה איזושהי של האוכלוסייה, שנהנתה ונבנתה במשטר החדש. אפשר למצוא שכבות וחוגים בארצות אחרות, אבל אם לא לדבר על צמרת השלטון, אם לא לדבר על המשטרה, אם לא לדבר על כל מערכת האביזרים האנושיים של השלטון, כי אם לדבר על העם בשדרותיו הרחבות, העם נפגע קשה בחומר וברוח במשטר החדש הזה.

המשטר בצ׳כיה עומד תמיד בפני הכרח של בלימה, של השתלטות, ובפני הכרח של התגוננות והצטדקות, והוא זקוק לשעירים לעזאזל. הוא יכול למצוא את השעירים בחוץ, אבל הוא נדחף ממילא לחפש אותם גם בפנים, וזה אינו תכסיס שנתחדש בבית מדרש הקומוניזם. זו איננה תחבולה שעליה כתוב Made in the East. גם אם זה היה במזרח מלכתחילה, אז לא היה משטר קומוניסטי, היו משטרים אחרים. היה המשטר הצארי שנזקק לזה, והוא [המשטר הקומוניסטי] ממשיך בזה ומחיה בזה מסורת, ודווקא משום שזוהי [צ׳כיה] ארץ שאין בה מסורת אנטישמית. אמר לי חבר שאני סומך עליו מאוד, בעצמו יליד צ׳כיה, חבר שלנו, משכיל מאוד ומאוד נאמן מבחינה היושר העובדתי והאינטלקטואלי, שמהמאה ה-14 לא היתה שינאת ישראל בצ׳כיה למעלה מ-500 שנה. דווקא משום כך, כדי לזעזע, כדי להחריד, נזקקו לנשק הזה כי הוא החריף ביותר בשביל אנשים אלה מאשר בשביל קהל האמון על שינאת ישראל, הרגיל בשינאת ישראל.

יתר על כן, לא מן הנמנע שהיו בצ׳כיה ניגודים פנימיים בתוך הצמרת. היתה שאלה באיזו דרך ללכת. יש שאלה גדולה בכלל באיזו מידה צריך לדרוש ציות מוחלט מהגרורות, ובאיזו מידה קצת להתיר את הרצועה. ראינו דוגמה: יוגוסלביה, שלא מרדה במרות המרכזית מתוך חשק למרוד. זה לא היה מרד לשמו, אלא הם עמדו על נפשם. הם רצו במידה מסוימת של עצמאות בענייני משק, קודם כל, אבל גם בענייני שלטון פנימי. דבר זה לא ניתן להם והיה להם האומץ לעמוד על שלהם מבלי לפרוץ את המסגרת הקומוניסטית הכללית, מבלי לסטות מדרך המלך של הגשמת הקומוניזם כפי שהקומוניזם גורס אותה. זה לא ניתן, כי שם [בבריה״מ] אומרים ״או 100 אחוז או אתה בוגד״, אין כל פשרה של 50 אחוז. אין פשרה של 99 אחוז, ובמקום להתיר את הרצועה הידקו שם את הרצועה עד שהיא התפקעה והם הפסידו את יוגוסלביה.^[6] הם כמובן משמיצים אותה, אבל הם הפסידו אותה. היא אינה שלהם יותר, וייתכן שמזה נלמד לקח. יש אפשרויות פרדוקסליות מאוד: בדרך כלל, אנשים אלה שמחר יוצאו לגרדום, בתוכם יושבים אחדים שלא רק שלא היו ציונים, כי אם אויבי הציונות, לא רק שלאף אחד מהם לא היו קשרים [עם הציונות], אלא מיום שעמדו על דעתם פנו עורף ליהדות ולכל קשר יהודי. כך מתקבל על הדעת, זאת אנו יודעים.

כאשר אני לוקח לידי ספר חדש אני תמיד הולך קודם אל סופו - אני מדבר על ספרים לועזיים, שבהם יש אינדקס של השמות, האנשים והארצות שנזכרים בספר, ואני מחפש ארבע אותיות: I - ישראל, J - ג׳ואיש, P - פלסטיין, Z - זיוניזם. ולפעמים, אם מתקבל על הדעת, אני מחפש W - וייצמן, ואז אני מיד הולך ומחפש מה נאמר על כך, ואם אני רואה ששם נאמר דבר על אחד מן הנושאים שאין לו כל שחר, בלבול, שקר של עובדות, עם-ארציות גמורה, ולפעמים גם פנייה ארסית, אני אומר לעצמי: ספר זה אינו נאמן עלי, כי אני יכול לקרא משהו על יפן שאינני בקי בה, אני יכול לקרוא משהו על אפריקה שאינני בקי בה ואני מקבל זאת כתורה מסיני, אך אם אני רואה בספר דבר שאני יודע שאינו אמת, הספר כולו אינו נאמן עלי.

כשם שהם לא היו אף פעם יהודים נאמנים, כשם שהם היו אויבי הציונות - זאת הלא אנו יודעים - ברור שטפלו עליהם שקר. הם אומרים להם כי מוצאם היהודי הוא שהביאם לידי כך, והציונות היתה כל משימת חייהם, וכאשר אומרים להם שהם היו אנטי-קומוניסטים ואויבי המעמד העובד, לא רק שמסתבר שזה אינו נכון, אלא מסתבר שהם היו דווקא הנאמנים ביותר והאדוקים ביותר בהלכה הפסוקה, בתורה המוסמכת. הם היו מוכנים לקבל עליהם כל דין [של מוסקבה], לציית ללא כל ערעור לכל הוראה, ואחרים אולי באמת [צייתו] מפני שהם היו יהודים.

אולי היתה בזה איזו השפעה פסיכולוגית. להם היה אולי אומץ לעמוד על קצת מן הקצת של תביעות מיוחדות, ולא מן הנמנע שבאיזה מקום או באיזה זמן בשנתיים האחרונות הוחלט להתיר קצת את הרצועה [בצ׳כוסלובקיה]. שמענו על שביתות, שמענו על ניסיון של מהומות ושביתות לרגל המצב הכלכלי הקשה והיה צורך להתיר את הרצועה, והיה צריך לתת בידי אלה [המתונים יותר] את השלטון. שם אין פשרות. שם אין מיזוג. שם אין דרך אמצעית. אם גורסים כך - אז כך. ואלה שמהססים חייבים כנו־ת והשמדה, ואם פוסקים אליבא דמתונים, הקיצוניים חייבים כרת והשמדה. אנו ראינו את חיסול שתי האופוזיציות בארץ אחת גדולה [ברית המועצות], הן האופוזיציה מימין והן האופוזיציה משמאל כמעט בעת ובעונה אחת. צריך היה את אלה [הקיצונים בהנהגה הצ׳כית] לחסל, צריך היה להבאיש אותם, אז היתה שאלה מעשית פשוטה: מהו סימן ההיכר שלהם, מהו סימן ההיכר שאפשר לתלות בהם? מה התו שאפשר להדביק בהם, הניתן להבאשה, שבארץ זו ובארצות אחרות ממילא מסתבר כדבר-מה שלילי, מסתבר כדבר-מה פסול, נפסד ונאלח? מהו אותו הקו שמיד מעורר תגובה של האינסטינקט האפל, והעלול בדרך הקצרה ביותר להביא לידי תגובה נאמנה של נאמנות, של חיוב לשלטון? זאת יהדות. אבל יש ליהדות ביטויים קצת יותר מודרניים, קצת יותר אקטיביסטיים, קצת יותר פנימיים, על כל פנים, מושגים המופיעים על הזירה הבינלאומית הזאת - הציונות.

ייתכן מאוד כי זה עוד לא הכל. אנו איננו יודעים אם מה שלפנינו זה פרק אחד ותהיה ארגעה, או שלפנינו פרק ראשון של פרשה ואחריו יבוא פרק אחד במקום אחר. הכל ייתכן. בפסק הדין בנאום הקובע שקראתי פה, נאמר: ״אות אזהרה לא רק למפלגה הקומוניסטית שלנו, אלא גם למפלגות קומוניסטיות אחרות״. זה עוד לא אומר שום דבר, לא ננחש יותר מדי, לא ננחש יותר מדי רעות. נהיה רק מוכנים ונקווה אפילו שהתשובה שנתנו מפה והסערת הרוחות בעולם, שבמידה גדולה גרמנו לה, תפעל לריסון קצת, תרתיע קצת. אין לנו הרבה להפסיד במערכה זו. אילו חנקנו את קולנו, אילו כבשנו את זעמנו, בוודאי לא היתה תקווה למערכה. כך ייתכן. עדיין איננו יודעים אם הכוונה אחרי פרק זה, מיד או כעבור איזה זמן, להתחיל פרק חדש. אינני מדבר שהפרק הזה לא יסתיים כנראה בתוך העיר פראג, כי יופיעו עוד עדים, ואנחנו מכירים אחד או שניים מהם, והעדים האלה בעצמם הם אסירים, בעצמם הם אשמים.

החבר לבון הגדיר את המשפט בשלושה-ארבעה פסוקים קולעים ונוקבים בנאומו בכנסת, כשאמר שזה משפט המתנהל ללא סנגוריה.[7] איפה נשמע כדבר הזה? גם סנגור יכול ללמוד את נאומו. זה בית משפט המתנהל ללא עדות, בעצם. קודם כל אין עדי סנגוריה לגמרי. גם עדי הקטגוריה הם רק אסירים, נאשמים, הם רק אסירים על פשעיהם והם נאשמים על הפשעים האלה, אבל בינתיים מסתייעים בהם כעדי הרשעה במשפט זה. אבל הם היחידים. אינני אומר שזה אסור. בוודאי מותר דבר כזה, אינני איש משפט, אני מתאר לי, אם יושב אסיר שנדון, אז אפשר לקרוא לו להעיד. אבל הם היחידים. ודבר שלישי - שום הוכחה עובדתית לא הובאה כאן, שום מסמך, שום ראיה חותכת, רק דיבורי אנשים, מה שהם הודו בעצמם ומה שאחרים סיפרו עליהם.

אם יהיו משפטים במקומות אחרים, אם יהיו משפטים בתוך פראג, לא על זה אני מדבר כאשר אני מדבר על המשך. ייתכן שלא יהיה המשך בארצות אחרות. איש מאיתנו לא שש לקראתו. גם אז אין כל ספק כי המשפט הזה מכוון ליעל [אפקט] החורג מגבולות צ׳כוסלובקיה ומכוון ליעל הרבה יותר רחב, לרושם על פני שטח הרבה יותר רחב. לזאת דואגת שם העיתונות, לזה דואג הרדיו. שם על עניינים אלה יש שליטה מוחלטת, שם השלטון תמיד מבטיח שאנשים ידעו רק מה שהוא רוצה שידעו, לא פחות ולא יותר. ואז מתעוררת השאלה מדוע? לשם מה? ואז זה שופך אור נוסף ואור בלהות על הכיוון הזה של ניצול הנקודה היהודית והגורם הציוני.

חברים, העניינים בעולם בכללו כולם משולבים. אין לדון על שום תופעה בנפרד. כמו שאין בטבע תופעה נפרדת, כך אין בחברה האנושית תופעות נפרדות ומבודדות ברקע הכללי, שאינן משתלבות במערכת הגורמים. אי-אפשר לעקור את המשפט הזה מרקע ההתכוננות למלחמת עולמית. אני בזה אינני נכנס בבעיה מי העלה את המפלצת הזאת. אני אינני נכנס לבעיה מי רוצה במלחמה עולמית ומי לא רוצה בה. אני מוכן להניח בביטחה, ששני הצדדים אינם רוצים במלחמה. צד אחד אינו רוצה במלחמה, כי איננו רוצה במלחמה. צד שני איננו רוצה במלחמה כי יש לו דרכים אחרות להשיג את מטרותיו, להשיג את ההתפשטות שלו, ואינם דווקא בדרכי מלחמה. החתירה שלו אינה דווקא חתירה למלחמה, יש לו מה לנצל בעולם זה ולהיבנות בעולם זה בלי מלחמה. אבל העניין הזה אינו מעלה ואינו מוריד מי רוצה במלחמה ומי לא, וגם לא מעלה ולא מוריד אם תהיה מלחמה או לא. מה שקובע הוא שיש פחד מפני מלחמה, שהמלחמה היא סכנה קיימת, היא אפשרית ויש לקראתה התכוננות.

במלחמה על רקע זה מופיע הגורם היהודי בחלק התבל ההוא בציביון יחיד במינו. אין עוד עם, אין עוד מיעוט בשטח העצום ההוא שידמה בטרגיות גורלו כנגד הרקע הזה לטרגיות האופפת את הקיבוץ היהודי. שם ישנם לפחות שניים ורבע מיליון יהודים, בין שניים ורבע לשניים וחצי מיליון, מהם מיליון ושלושת רבעי לפחות בברית המועצות. ועוד לפחות כחצי מיליון בארצות שמסביב לה, ממערב. צריך לומד שצדק עשה לנו הקדוש ברוך הוא שלא פיזר את עמנו גם בסין. חלק זה של היהדות הוא אבר לא רק מדולדל, אלא הוא כרות מגוף האומה, כאילו שקטעו יד, קטעו זרוע, אבל היא עדיין מוטלת וקיימת. דבר כזה עוד לא היה בתולדות עמנו. איננו יודעים אם כדבר הזה היה בתולדות המין האנושי.

אצלנו מקובל לדבר על הניתוק שהיה מנת גורלם האיום במשך מאות בשנים של אחינו בני תימן. לא דומה. ספרים הגיעו לשם. איך הגיעו אינני יודע. הגיעו. כשהייתי בעדן לפני שנתיים^[8] והתפללתי עם היהודים במחנה שם בימי הפסח, ראיתי סידורים ומחזורים מדפוס אמסטרדם, מדפוס האלמנה והאחים ראם מווילנה ומוורשה. הם הגיעו לשם. אין דבר כזה בברית המועצות. לא קיים. ניתוק גמור ומוחלט. חשבו שניתקו גם את נפשם, התברר כי לא ניתקו את נפשם וזה בוודאי בא כהפתעה. זה הודות לקשיות העורף של העם הזה, קשיות עורף זו שהודות לה הוא מחזיק מעמד.

אין כל ספק שתהליך הטמיעה, ההתבוללות, הוא שם הרבה יותר רחב ומזהיר תנופה מאשר באיזו ארץ אחרת ששם מתבוללים יהודים. ואף על פי כן, כאשר יש עסק עם גוש של מיליונים, אזי הגרעין המרכזי שלו הוא דבר-מה עצום ואי-אפשר לדלל אותו. זה עניין לא של שנים, זה עניין של דורות, והמוני היהודים חיים בתור יהודים ויש רואים גם סימנים של התעוררות ההכרה היהודית מחדש בלב הדור הצעיר. לבתי הכנסת באים אנשים צעירים, ואתם יודעים היטב שבתי הכנסת בחלק תבל ההוא זה המיפגש היחיד של היהודים. וזה לא מעיד דווקא על התעוררות הדתיות, אם כי אין זה פסול בעיני, ויש להבין את צידקתה ואת השורשים העמוקים במקרים אלה. זה מעיד על רצון של יהודים להיות יחד, להרגיש את עצמם שותפים לגורל, מאוחדים, אחים איש לרעהו.

ופעלו כאן כמה וכמה גורמים. פעלה כאן עובדת היציאה של יהודים [כחיילי הצבא הסובייטי] למקצת ממרכזי אירופה, פעלה כאן פגישתם עם עיי המפלה של יהדות אירופה, אשר קודם לא ידעו עליה, פעלה כאן השליטה [הנאצית] בתוך ברית המועצות באזור הכיבוש הנאצי, פעלה כאן העובדה של שיתוף פעולה של חלקים גדולים של האוכלוסייה הלא-יהודית באזורים מסוימים עם תלייני היהודים בדרום ובמרכז [בריה״מ], ופעלה כאן, מעל לכל, תקומת עצמאות ישראל. כל הדברים האלה יחד. וברור כי אנשים שואלים את עצמם מה יהיה על הציבור הזה [במקרה של התלקחות עולמית]? היתה מלחמה אחת ויחידה עד עכשיו בעולם, שבה ממילא העם היהודי כולו היה בחזית אחת, לא בשתי חזיתות. בזיכרוננו שמורה, על כל פנים אצל אנשים בני גילי, המלחמה שבה בעם היהודי היתה חרב איש ברעהו. אני בעצמי השתתפתי במלחמה העולם [הראשונה] ההיא.^[9]

המלחמה הקרובה לא תהיה כמו המלחמה הקודמת מבחינה זו. יש כאן בעיה, יש כאן תהייה עם מי יהיה ליבם [של יהודי הגוש הסובייטי] - נאמנים או לא נאמנים? - ומזה יש להסיק מסקנות, שתי מסקנות אשר מתאחדות לתחבולה אחת. מסקנה אחת: להכחיד, להרתיע, לנתק קשרי נפש, אולי גם לעורר תנועה כזאת, אולי גם לעורר תנועה כזאת מנגד בקרב יהודים: ״אנו לא יהודים, אנו רק ׳מועצתיים׳, רק ׳דמוקרטים עממיים׳״. מסקנה שנייה: להכין מראש את האוכלוסייה הגדולה והרחבה מסביב לאמצעים אשר במידה מסוימת אולי כבר ננקטים, ובמידה הרבה יותר רחבה אולי עתידים להינקט.^[10] מאורעות תמיד מטילים את צילם לפניהם. לא מוכרחים הדברים להגיע להתפרצות מלחמה ממש כדי ששלטון חזק, מרכזי, אשר איננו מרוסן בסיוגים מצפוניים, הנכון ללכת בכיוון שמחליט עליו עד חורמה, יסיק מסקנות חמורות מאוד מייחוד שיש לו, מחזון שיש לו לעתיד. לא מוכרחים להגיע הדברים לידי שואה. מתוך ניסיון לכוון את פני הדברים ייזקקו לאמצעים מאוד מאוד חמורים, ואז דרוש שיהיה הד חיובי לאמצעים האלה. לא שהשלטון הזה יתפעל מהד שלילי, למה לו לא להקל את המלאכה אם הוא יכול לעשות זאת מראש? יש רקע בזה ביחסים, במסורת של דורי דורות. צריך להוקיע מראש את היסוד הזה [הקיבוץ היהודי] לפחות כחשוד אם כבר לא כבוגד אז כמסוגל לבגידה אם עוד לא כאשם ממש בה.

אם כל ההסברים האלה אינם מספיקים, אני יכול להציע הסבר נוסף, ושוב, שני אלה אינם סותרים זה את זה, הם מתגבבים, מתערמים זה על גבי זה ומתמזגים לחטיבה אחת. אזי יש גורם ערבי במזרח התיכון, אולי הגיעה השעה לזרוק לו משהו, להבטיח לו משהו, לרמוז לו משהו. ייתכן שבזה יש חלוקה עבודה, יש חלוקת כוחות. אולי זה הוטל על מדינה מסוימת [בגוש הסובייטי] ולא על כולן. אולי זה חלק ממדיניות כללית. אין לדעת.

אינני יודע אם עלי המלאכה לגמור. אינני יודע אם כל כך קל למצות את הסוגיה החמורה, התהומית הזאת. אבל אני רוצה להסתפק במה שאמרתי לגבי הסברת העניין.

אני רוצה לעבור למסקנות שעלינו להסיק מזה. קודם כל בשטח הציבורי הפנימי. חברים אולי יתפלאו, אבל אין הרבה לחדש בפרק זה כתוצאה ממשפט זה. נדמה לי, כמעט כל מה שיש בידי לומר בפרק זה אמרתי, על כל פנים הייתי מסוגל לומר גם קודם לכן. והמסקנה שאני רוצה להציע כראשונה וכמכרעת היא מלחמה ציבורית-רעיונית-מדינית-פנימית בקומוניזם, אבל מלחמה, מלחמת תנופה.

ברור, כי כאן שותת דם, דם פצע יהודי. כאן נגרם עלבון לעם היהודי. נעשה ניסיון להשפיל ולהשמיץ אותו ונגרם לו עלבון בנקודה היותר רגישה שלו, בנקודת גאוותו הלאומית. הציונות היא לב האומה בדורנו, תמיד היתה לב האומה. חץ הרעל פגע בלב, ונדמה לי איננו זקוקים כלל לעומס הנוסף הזה של כניסה [למלחמה] קשה, אידיאולוגית, עם הקומוניזם. לא כדי לתת פורקן לרגשותינו, לא כדי להשיג לכאורה את מטרתנו של הבאשת המשטינים, של הרשעתם, של השופטים והקטגורים ושל נידוי אלה שתומכים בהם, או שלא מעזים לצאת נגדם בשפה ברורה. לכאורה די לנו בגורם יהודי זה.

חברים, אני רוצה להזהיר מלכת בדרך הקלה והקצרה הזאת, כי לא תוביל למטרה, מפני שקודם כל היא איננה עונה על השאלה מדוע ייתכן דבר כזה שאנשים, לכאורה נאורים, אנשים משכילים, בני תרבות, לא פראי אדם, לא איכרים נבערים מדעת, הם אשר עשו זאת. אנו לא משווים את ההסתה וההשמצה מבחינה מדינית עם הסתת היטלר, גבלס, שטרייכר, רוזנברג. לא נאמר שהדברים נובעים מאותם מניעים. אנו יודעים את הפסיכופתולגיה של היטלר. אין אנשים אלה [בגוש הקומוניסטי] מאותו סוג. אל נטעה. אין לנו עניין עם שינאת ישראל בהמית, טבועה עמוק בנפש, אפלה. פה יש חשבון קר, פה יש שיטה מחושבת. מבחינה ידועה תוצאות הדבר ההוא [הנאציזם] יכולות להיות הרבה יותר נוראות, אך מבחינה מוסרית זה [ההתקפה הקומוניסטית] הרבה יותר חמור. הסילוף המוסרי שבדבר הוא איום. מדוע זה, איך ייתכן כדבר הזה? האם זה מקרי? יישאר הדבר הזה בלתי מוסבר ומחר יהיה גילוי אחר ונצטרך לחפש לו הסברה אחרת ולא נגיע למכנה המשותף, לשורש? כאן פועלת שיטה, שיטה המכירה כל דבר תועבה, אם לפי דעת הנזקק לה היא מובילה למטרה. כאן פועלת שיטה השוללת מוסר. השיטה הזאה, העקרונות היסודיים שלה, הם המכריעים. הגילויים האלה [של אנטישמיות, של אנטי-ציונות] הם רק תוצאה, הם רק מסקנה.

ראשית, לא נוכל להסביר את הדבר הזה אם לא נגולל את שורשי הדבר, את היריעה הרחבה, את שורשי הדבר. שנית, נניח לרגע שלא היה משפט פראג בעולם, האם אז אנו לא עומדים בקשרי מלחמה? אין לנו מלחמה לחיים ולמוות על נפש העם, על נפש הנוער? אם תחיה נפשנו או תמות נפשנו במובן זה לחיים ולמוות? אם זו [מדינת ישראל] תהיה ארץ חרות פנימית, חרות האדם, או ארץ שיעבוד האדם, ואנו יכולים בלב שקט לראות איך הסילוף הזה של הסוציאליזם, איך השלילה הזאת של החרות, איך ההתעללות הזאת בהערכה העצמית ההחלטית של נפש האדם ושל אישיותו, תופסים המוני נוער בארץ, מסנוורים עיני המון פועלים, ואנו נחריש? נילחם בזה רק בשעת בחירות? אנו נכריז קרב רק על איזה עניין מעשי של מדיניות מקצועית או של מדיניות מדינית או כלכלית? אנו לא נרד לשורשי הדברים, אנו לא נאחז בציצית ראשם ולא נפרוש דגל רחב במערכה זו?

אם היה דבר כזה, אם נעשתה נבלה כזו כמו שנעשתה באותו בית דין [בפראג], זה צריך רק להראות לנו עד היכן אפשר להגיע, זה צריך לתה לנו את הדחיפה האחרונה לצאת למערכה הזאת, והמפלגה שלנו פעם ולתמיד צריכה לקבוע לעצמה את חזונה החברתי, את העקרונות שהיא נאמנה להם, וצריכה להסיק מסקנות מנאמנות זאת שהיא לא רק שוללת, אלא נלחמת בכל מה שחותר תחתם, בכל מה שמתנקש בהם.

נפל פעם דבר גדול בהיסטוריה. היתה מהפכה [ברוסיה]. מהפכה זו בישרה הרבה, הבטיחה הרבה, דגלה בהרבה. היא היתה כאותו הזוהר הצפוני המסנוור עיניים, המראה מראה מלא הוד וזיו בפני בני אדם, כאילו לא מהעולם הזה, כאילו שמים ירדו לארץ, וזה הצית אש בלבבות, ועדיין אנשים הולכים לאורו של הזוהר ההוא, וכמו כאשר פולח זיק ונעלם, נדמה לך שאתה עוד רואה אותו בזמן שאין אתה רואה אותו, כי הוא כבה מזמן ולא יתלקח שוב.

מחזה כזה של אחיות עיניים, מדוח כזה [״פטה מורגנה״], פועל כאן. יש מדוחים במדבר, יש גם מדוחים צפוניים רבים. בעולם מזמן ערכו את המאזן [של המהפכה הבולשביקית] ובאו לידי מסקנות, ורבים בעולם, סוציאליסטים קנאים, הגיעו למסקנה סופית של שלילה מוחלטת, של מאזן שלילי [של הקומוניזם], קראו ספרים - משום מה אין מפרסמים אותם אצלנו - של קומוניסטים קנאים [שהתפכחו], מה עבר עליהם, מה הם ראו [בברית המועצות]. קראו ספרים על הנעשה בתוך הארץ ההיא, שמעו מה אומרים, מה מספרים אנשים שהיו שם, לא אלה שכותבים, לא אלה שמבטיחים בשמה דברים, אלא אלה שהיו שם. זו ארץ גדולה, מדינה עצומה, עם כביר עם יכולת יצירה בלתי מוגבלת. אבל מה עשה מזה המשטר?

אני נאבק עם ההגבלות החמורות מאוד המוטלות עלי [כשר חוץ]. אינני יכול לומר כל מה שבליבי. שוו רק בנפשכם ברגע זה, פה בארץ, משטר של מפלגה אחת ויחידה ואף לא אחת אחרת, משטר פה בארץ שגם לוועידה כזאת המתכנסת פה, כל הנאומים מוכנים מראש, מבוקרים ומאושרים על ידי אורגן מרכזי. שום ויכוח אמיתי, שום הבעת דעה חופשית, בלתי אמצעית. שערו לכם משטר אשר איש אינו רשאי ללמד את בנו מה שהוא רוצה ללמדו. יש טיפוס אחד ויחיד ואחיד של בית ספר, והמדינה קובעת מה ילמדו שם. שערו בנפשכם משטר אשר כל אדם הטובל עט בדיותה ורוצה לכתוב, צריך קודם כל לשאול את עצמו: ״מה שאני אכתוב זה בהתאם לקו או לא?״ הוא לא יכול לשאול את עצמו מה רחשי לבו, מה המחשבות המנסרות במוחו, מה אני רוצה לבטא, מה אני רוצה להביע, אלא שואל את עצמו מה רצוי ומה לא רצוי, מה לפי הקו ומה לא לפי הקו? או תארו לכם קומפוזיטור המתהלך ומתחילה לנסר במוחו מנגינה. הוא מתיישב ליד הפסנתר ומתחיל לקשקש על פני המנענעים, אך כאשר הוא שומע את הצלילים הוא נבהל ומפסיק - זה אסור, זה ״קונטרה-רבולוציוני״. ועידת המפלגה הלא החליטה מהי המוסיקה הרצויה.

יושבים כאן אנדה [פינקרפלד] וחברים משוררים אחרים. נניח שיהיה בארץ משטר אשר בו, כאשר חברה כמו אנדה או חבר משורר, ירצו לכתוב שיר, אולם הם יודעים כי השיר לא יודפס בשום עיתון, כי אפשר תמיד להצדיק את הדין ולמצוא נימוקים ששיר זה - גם אם איננו כלל וכלל שיר פוליטי, כי אם אך ורק ליריקה טהורה, השתפכות הנפש - הרי הוא יוצר הלכי רוח כאלה שהם מנוגדים למשמעת, מנוגדים לאחדות, בסופו של חשבון הוא עשוי להביא למלחמת אזרחים, לחורבן ומי יודע מה עוד, ומשום כך צריך להחניק יצר זה באיבו, ובכל זאת הם רוצים לכתוב. ואתם יודעים מה הם יעשו אם יהיה משטר כזה בארץ? הם יכתבו את השיר ולאחר שילמדו אותו בעל פה יקרעו את הנייר. וכאשר ייפגש אחד מהם עם עוד ארבעה-חמישה חברים, הוא יאמר להם: ״אתם יודעים, חיברתי שיר ואני רוצה שתשמעו אותו״. והם ישמעו אותו וילמדו אותו בעל פה ולא יכתבו אותו מפחד, מבלי שיהיה להם בשום פנים ואופן הביטחון שביניהם איננו אחד שימסור אותם.

אינני רוצה להאריך בדברים. ובכן, אלה הדוגלים במשטר זה או שהם שוטים או שהם נוכלים, או שמשום־מה הם מקווים - כפי שאמרו [במפ״ם] ביחס למשפט פראג - כי זוהי אמת, הכל היה אמת, ורק באמצע היה איש אחד [מרדכי אורן] אשר משום שהוא חבר קיבוץ מזרע הכריחו אותו לומר דבר שקר. הרי זה דומה לאותו רבי אשר השבת תפסה אותו בדרכו לביתו, והוא עשה לעצמו צירופי שמות [שיטה בקבלה] וסידר שמימין שבת ומשמאל שבת, ואילו באמצע הדרך עדיין חול והרבי נוסע ואינו מפר את השבת. אפשר לחשוב, שב״דמוקרטיה עממית״ זאת יהיה כך, וב״דמוקרטיה עממית״ זאת יהיה כך, אבל ב״דמוקרטיה עממית״ שהם יקימו בישראל יהיה אחרת...

ומה קורה בינתיים? שימו לב לבזבוז הכוחות ולניוון הגמור. שאלו את עצמכם: איזהו הרעיון היוצר, ולו גם היחיד, שיצרו חברינו אלה [במפ״ם] מאז עלו על דרך זו והחלו לסגוד לאליל [הקומוניסטי-סובייטי] הזה? שאלו: ההיתה תרומה אחת ויחידה שהם נתנו מאז הזמן שהיו איתנו? במידה ידועה יש להם חלק בהקמת הפלמ״ח - בשום פנים ואופן אין להם זכות יחיד בכך^[11] - אבל זו היתה אז תנועה שעוד היה לה שטח משותף איתנו. מזמן שהם פרשו מאיתנו מבחינה מדינית, אידיאולוגית, הרי לעומת החלק שהיה להם עדיין בימי מלחמת העולם השנייה בהקמת היחידות היהודיות הראשונות, יחידות החפרים^[12] - בבריגדה כבר לא היה להם חלק. אין זו השאלה שהיו חברים שלהם בין חיילי הבריגדה. העניין הוא שבתור כלל, כמפלגה, אילו היתה הלכה כמותם לא היתה הבריגדה קמה.

ניקח דוגמה הרבה יותר גדולה, גדולה בממדים אסטרונומיים: אילו היתה הלכה כמותם לא היתה המדינה קמה! אין זה אומר כי הם לא שפכו דמם על תקומת המדינה הזאת, שלא נלחמו בהתמסרות, שלא קמו מתוכם מפקדים מחוננים להפליא. לא על כך המדובר. האם אין הם אנשים כמונו, אינם בני הארץ הזאת כמונו? לא על כך מדובר. המדובר הוא לא על ערכו האישי של כל אחד ואחד מחבריהם, אלא על הדרך, על המדיניות, על השיטה, על החזון של המפלגה. למה אלה מביאים?

נניח כי נשכח את הריב שהיה ביחס למדינה^[13] ונשאיר אותו נחלת העבר. הלא היו גם בין חברינו [במפא״י] אחדים שלא האמינו בהקמת המדינה ואמונתם היתה ביושר לב. נשכח את הדבר! אולם על רקע של מציאות המדינה, מהו הרעיון, ולו גם היחיד, שהם הגו? מהי התרומה בענייני העלייה וקליטתה, בצבא, בתקציב הממלכתי, בקשרים עם הגולה, במימון? זהו חיזיון של סילוק שכינה גמור, מדוע? מפני שני טעמים. קודם כל, מפני שהם הלכו אחרי אלוהים אחרים שדבר אין להם עם כל המפעל הזה. ושנית, וזהו אולי הנימוק העמוק יותר, מפני שהאלוהים האחרים גוזרים על כל מחשבה עצמית. זו שיטתם, זה מה שהם דורשים, אלו הן מיצוות הפולחן ההוא: לחדול לחשוב, לחדול לחפש, לחדול ליצור יצירה עצמאית. לא רק לציית, אלא להסביר, להגן על מה שנגזר משם ולמלא אחריו. זה ממילא ממית כל מחשבה, משתק את הרצון, עושה כל איש גיבור לפחדן, למוג לב. זה מרים את הפחדנות, את מורך הלב, לרמה הגבוהה ביותר של נאמנות לעניין הכלל, למעמד הפועלים, לדבר המהפכה. אין זה רק מסלף, כי אם הופך מעיקרו את המושג הנעלה של מהפכנות במובן של העזה, של נכונות לקורבן במובן של יכולה ליצור דבר חדש לפי המאוויים, לפי החזון החופשי, ובייחוד מהפכה לשם חרות ולא לשם שיעבוד חדש, שיעבוד קשה עוד יותר.

נניח שלא היתה באה הזוועה הזאה לחיינו, ונניח שלא היתה מזהירה אותנו ההיסטוריה החבויה עדיין בערפילי העתיד על מה שעוד נכון לנו מפי הקטגור הזה [שבפראג] - ההיתה התנועה שלנו יכולה לשבת בחיבוק ידיים? האם לא היתה צריכה לראות בזה את המערכה החינוכית הפנימית העיקרית שלה? כאן יש קריאת תגר למפלגה להתעורר ולעמוד על הנפש, להתעורר ולהרשיע. בכוונה אינני מעלה כאן שורה של נימוקים. אם תקראו את המאמרים שנכתבו ב״דבר״ וב״הדור״ ואת הנאומים שהשמיעו בכנסת ראש הממשלה, החבר נמיר, החבר לבון וגם החבר ליבנה^[14] - תמצאו בהם ניתוחים נוקבים והוכחות למכביר. אני מנסה לתת רק רקע לכל זה ולקבוע באופן ברור יותר את המטרה: להשתחרר מאותו תסביך של נחיתות שבמידה רבה נרגענו בו לעומת הדוגלים ב״עולם המחר״. אם זהו ״עולם המחר״, אבוי למחר זה!

היתה תקופה שבה ירדה חשכת ימי הביניים על העולם. בתקופה שבה החלה חשכה זו לרדת, היא היתה ״המחר״. מאות שנים עברו על העולם בחשכה. האם בני אדם הפכו אז לגמרי לחייתו טרף? לא היו גם ערכים חיוביים שנוצרו באותה תקופה? הכנסייה לא לימדה ילדים קרוא וכתוב? היא הפיצה השכלה. לכאורה אפשר לומר: מה יש אם מלעיטים אותם איזו תורה חנוטה, נטולת כל רוח חיים? בכל זאת, מלמדים אותם קרוא וכתוב, והלא דבר גדול הוא ללמד קרוא וכתוב! נראה לתוכם של הדברים, נראה למטרתם, לתוצאתם הסופית: מה גורל נפש האדם? מה גורל הדמות האנושית? איזו דמות אנושית נוצרת כתוצאה מכך? מה הם החיים, הכדאיים חיים כאלה? מה המחיר שמשלמים? הכדאי לשלם מחיר כזה? כמה דורות יעברו בדרך זו עד לגאולה השלמה? מתי תותר הרצועה? מתי יהיה חופש? כאשר כל העולם יהיה כזה? ומה יהיה בינתיים על העולם הזה?

האם על נקלה יוותרו ארצות גדולות, קפיטליסטיות וסוציאליסטיות דמוקרטיות? מה יהיה בינתיים גורל העולם - פצצת אטום? ומה יהיה גורל העם היהודי? איך קם העם היהודי? ואיך היה למשהו תחת אשר היה קודם לא-כלום? האם איזו מיפקדה עולמית גזרה עליו, איזו מיפקדה עולמית התירה לו, נתנה לו איזו משימה בחזית זו - או שיהודים התעוררו בעצמם והתחילו קודם כל להתקהל, לדבר איש עם אחיו ולתת יד למאמצים המשותפים?

שערו בנפשכם: היכן קרה הדבר ומתי? באותה רוסיה ובימי הצאר! שערו בנפשכם לרגע שמהפכה [קומוניסטית] זו, במקום להתחולל בשנת 1917 היתה באה בשנת 1906, ואולי כבר בשנת 1881 - כבר אז היו גילויי מהפכה ברוסיה - והיא היתה הולכת בדרך זו. אילו זה היה קורה בשנת 1906 כי אז לא היתה עלייה שנייה, ואילו זה היה קורה בשנות השמונים לא היה ביל״ו והעניין לא היה מתחיל כלל. מדוע אנו, כמיעוט בכל העולם, מפוזרים, מפורדים, חסרי כל, חסרי אונים, יכולנו להיות לכוח? לא מפני שהעולם כולו היה מלא אהבה לישראל, כשם שלא אומר לאחר משפט פראג שעולם זה הוא כולו מלא שינאה ליהודים. יש כאן מדיניות מחושבת ולא ביטוי של יחס טבעי הבא מאליו. יש כאן שינאה של יהודים וגם אהבה, וגם אז היתה שינאה וגם אהבה. עם כל הדיכוי והעריצות שהיתה ברוסיה וברומניה - ובוודאי גם בארצות אחרות שהיה בהן משטר חופש - ניתנה אפשרות זו [של פעילות יהודית וציונית] מפני שהיא היתה ניתנת לכל אדם אשר רצה להתאגד, להתבטא, לפרסם חוברות, ספרים ועיתונים, לפעול במשותף, לנהל פעולות ארגון ותעמולה, לקיים קשרים בין ארץ לארץ, לנסוע לוועידה, לנסוע ל״וועידת קטוביץ״^[15] בתוך רוסיה, לנסוע לישיבות של ״חובבי ציון״ ולקונגרסים ציוניים בחו״ל, בבאזל, בלונדון, בהאג, בווינה, בלוצרן - בכל מקום-שהוא - לשלוח שליחים, לקבל שליחים. היה אקלים שאיפשר לעם היהודי לגלות את יוזמתו.

איך אפשר להיות ציוני, להיות חברים בתוך הסתדרות ציונית ולרצות בהתפשטות מדינות ״הדמוקרטיה העממית״? הלא ״דמוקרטיה עממית״ זהו שיתוק זוחל, שיתוק מתקדם בגוף הציונות. בשנות העשרים [במאה העשרים] נגדעה יהדות רוסיה והציונות שלה. בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה נקטעו-נגדעו יהדויות פולין ורומניה זו אחר זו. דיברתי עם בחורה מן הקיבוץ המאוחד, בת חבר המפלגה שלנו, המדריכה כיום נועד בצרפת. שאלתי אותה: ״מה את עושה? את מחנכת נוער בצרפת. מדוע את יכולה לחנך בצרפת? כי צרפת איננה קומוניסטית. את אינך מלמדת אותם רק את השפה העברית, את ההיסטוריה היהודית, ציונות וחלוציות. את גם מחנכת אותם לקומוניזם בפועל ממש, אחת היא באיזה שם תקראי לזה. לגבי צרפת את מלמדת ששורר בה משטר רשע ודיכוי, ואילו ברומניה ובצ׳כוסלובקיה חופש ושוויון. כאשר את מלמדת זאת הרי את רוצה שהם ירצו להנהיג משטר כזה גם בצרפת, ואילו אחד הדברים הראשונים שיקרו כאשר יבוא משטר כזה לצרפת יהיה שאת תגורשי משם - אם לא יאסרוך קודם לכן, ומי יודע כמה זמן ימצאו לנחוץ להחזיק בך - ואת הילדים האלה יקחו ממך. לא יתנו להם להגשים את אשר רצית לחנך אותם שיגשימו ויטו אותם לצד אחר לגמרי. איך את מאחדת את שני הדברים האלה?״

שנית, מה עשתה הציונות מן הרגע בו עלתה על דרך המאבק המדיני, על דרך ההגשמה המדינית עוד בתקופת השחר שלה, כאשר היא לא היתה מדיניות אלא חלומות מדיניים, אוטופיה מדינית? היא השתלבה במערכת הגורמים. היא ידעה שעליה להגשים את עצמה מיד, מהר עד כמה שאפשר על פני כדור הארץ הזאת, והיא חיפשה מישען ופנתה אל כל גורם אשר יכול היה לבוא לה לעזר, ואם לא לעזר הרי לפחות לעזור לה לסלק את הנזק. עוד כאשר עלו הבילו״יים לארץ, עיכב אותם סר אוליפנט^[16] בקושטא שלושה שבועות, כי הוא הלך לסולטאן לבקש בשבילם שטח אדמה. מדוע הלך הרצל לארץ־ישראל כדי להיפגש בה עם וילהלם?^[17] האם הוא היה מעריץ המשטר הפרוסי? מדוע הוא חלם על אנגליה?^[18] מה פירוש הדבר ש״אנו משתעבדים לאמריקה״ [כטענת ראשי מפ״ם] כאשר אנו מגייסים השפעתה ועזרתה של זו, במידה שניתן לנו, באופן היעיל ביותר האפשרי, לעזרת הבניין, לעזרת קליטת העלייה, לחיזוק ביטחוננו ולחיזוק מעמדנו בעולם. לא תמיד הדבר ניתן לנו, ואז אנו איתם במערכה.

האם אנו ויתרנו על הקשר עם ברית המועצות? האם איננו יושבים במוסקבה ומקבלים את הדין, את ההגבלות החמורות ביותר הניכפות עלינו יותר מאשר באיזשהו מקום אחר בעולם?^[19] אנו יושבים שם, לא מוחים ולא מתרעמים. האם לא פתחנו שערים לצירות הרוסית פה ונוהגים ביחס אליה לא כפי שנהוג ביחס לצירותנו במוסקבה, אלא כפי שאנו נוהגים לגבי כל הצירויות? הם נהנים מן המשטר שלנו ואילו אנו רק מוגבלים על ידי המשטר שלהם, ואנו מקבלים דבר זה. האם ישנו דבר שלא ביקשנו [ממשלת בריה״מ], דבר שלא הזמנו? האם בגלל זה שלא עולה על דעתם לעזור ולשלוח אלינו, נפסיק את הבניין שלנו, לא נלך עשר פעמים לוושינגטון בשעה שאין לנו אף פעם, במובן ידוע, אפשרות ללכת למוסקבה? מהי התשובה לזה? מה במקום זה? איפה כאן נאמנות ציונית? איפה כאן נאמנות פועלית לבניין המעמד העובד בארץ, לבניין ההתיישבות העובדת, לקליטת העלייה, לחלוציות?

כאשר אנשים אלה^[20] שולחים שליחים לחו״ל למצוא ולהעלות אלמנט חלוצי, האם הם שולחים את שליחיהם לרוסיה, לרומניה? מה השקר והזיוף השחצני הזה, להצביע בכנסת נגד מילווה אמריקני ואחרי כן, כאשר המילווה מתקבל, לעמוד בשצף קצף ובחמה שפוכה על החלק שלהם ולקבל כל מה שמגיע, ואם אפשר - לקבל גם מה שלא מגיע - ואחרי כן להכריז שזה ״שיעבוד״? מה הישיבה הזאת בהסתדרות הציונית, בהנהלה הציונית, הקיימת באירופה אך ורק מפני שנעצרה התפשטות משטר ״הדמוקרטיות העממיות״ למערב אירופה, ושם לקדש ולנשא את משטר ״הדמוקרטיות העממיות״ בכל הזדמנות הגיונית ולא הגיונית - ואנו צריכים להתגונן? אנו צריכים לדבר בשפה רפה?

עלינו לצאת להתקפה, למחץ! לגילוי כל הסתירה, כל השקר, כל הזיוף שבעמדה זו, להטרדה בלתי פוסקת, לדחיקה אל הקיר בכל הזדמנות בקרב פועלים ונוער, להתגרות רעיונית בלתי פוסקת. אינני יודע מה נציל, אבל את עצמנו נציל, את הנוער שלנו נציל ונבצר את העתיד שלנו. קיום יחסים בינלאומיים עם מדינות הגוש המזרחי? ודאי, אבל לא במחיר האמת. את קולנו נרים ונוקיע. לא נאבד את שיקול הדעת, לא נאבד את שיווי המשקל, נשמור על יחסים כמה שרק אפשר. נריב, אך נשמור על יחסים. נמחה ונוקיע ונאבק על כל במה, אך נשמור על יחסים. לא נהיה ראשון להינתק, לא נתעורר לרצות מלחמת עולם בגלל זה. להפך, נחרד לגורלם של אחים, אך לא נעשה את החרדה הזאת לקו קבוע, מכריע. מעולם לא היתה הציונות נשמעת קודם כל לחרדה היהודית. לו נשמענו קודם כל לחרדה היהודית, לא היינו מגיעים לכוח שיש לנו, לאותו מעמד, והיהודים היו נשמדים בין כך וכך.

כאשר אמרתי בכנסת ״כל חרדתנו לכם!״,²¹ קרא לעומתי אהרון ציזלינג: ״מדבריך לא נשמעה חרדה יהודית!״ כי הלא הם [היהודים] בידיהם, הם מפרפרים אין-אונים, ורציתי להיזהר מלהתקיף את ״הפריץ״ שמא ישפוך חמתו על בני התערובות. בימי הנאצים היה ויכוח כזה בגטו ורשה, אם למרוד או לא למרוד. אין אני משווה, אולם הבעיה דומה. אין לדעת - הכפות מאוזנות, ישנו בדיוק אותו סיכון שיבולע להם משתיקתנו, כשם שיש סיכון שיבולע להם מריבנו. שימו לב, חברים: זו כבר לא צעקה. מאז קמה מדינת ישראל חדלה צעקה יהודית. זו כבר אינה זעקת שבר, זו אינה עצבנות אלא דבר שקול ומדוד, חזק ובטוח, של מדינה עצמאית.

ודאי ביליתם לא מעט שעות בימים האחרונים על יד המקלטים ושמעתם את ״קול ישראל״. אינני יודע כמה מכם הקשיבו לתחנות הרדיו הגדולות בעולם בערב הראשון והשני, וכמה מכם שמעו כיצר תחנה אחר תחנה הודיעו מה ענתה מדינת ישראל להתגרות של משפט פראג. גם זה היה בפעם הראשונה בהיסטוריה. יש עכשיו נושא ממשי מאוד לגאווה היהודית והוא צריך לדבר. הוא צריך לדבר כגורם מדיני, אחראי, שקול, שאין לו כל רצון להרוס גשרים לשם תענוג של הריסה, כי אם להפך - הוא יעשה הכל כדי לשמור עליהם. אולם הוא יעמוד על כוחו, יעמוד על כבודו, ואולי, אם תשחק לו השעה, גם יציל את עתידו של העם.