98 | ישיבת מרכז מפא״י, עם סיעתנו בכנסת^[1]                                                                      26.11.1952

אל נהיה צרי עין בבחירת הנשיא

סדר היום: בחירת נשיא המדינה

היו״ר פתח וציין כי בשתי ישיבות קודמות של הוועדה המדינית, שדנו בבחירת נשא המדינה, נחלקו הדעות בין המצדדים בבחירת נשיא שלא מחברי מפא״י ובין הטוענים כי על הנשיא להיות חבר המפלגה. בהצבעות ניסיונית הכריע הרוב שאפשר לבחור נשיא שלא מחברי המפלגה, אולם המועמד שהוצע שלא מחברי המפלגה, פנחס רוזן, נפל בהצבעה ונותרו שני מועמדים חברי המפלגה: יוסף שפרינצק ויצחק בן-צבי. לפיכך על המרכז והסיעה להחליט מחדש אם מבחינה עקרונית יש לבחור לנשיאות חבר מפלגה או לא, ואם כן, יש להצביע על מועמדות פנחס רוזן. לחילופין תידרש בחירה בין יוסף שפרינצק ויצחק בן-צבי. מ״ש היה דובר ראשון בדיון.

מ. שרת: בישיבת הוועדה המדינית^[2] הגנתי על ההצעה, כי המועמד שהמפלגה תציע לנשיאות המדינה יהיה איש שאיננו חבר המפלגה, ואני מוכן בקיצור נמרץ לחזור על הנמקתי פה.

אנו המפלגה הראשה במדינה. אנו המפלגה, שעם כל יתרון כוחה בארץ ובתנועה הציונית, דוגלת באחדות האומה, דוגלת בשיתוף פעיל של כל החוגים המוכנים לתת לנו יד ולשאת באחריות משותפת בהנהגת המדינה. אין הדבר בשבילנו רק שאלה של כורח להיזקק לקולות כדי ליצור רוב, אלא אנו רואים בזה עיקרון מדיני פנימי וחברתי, על כל פנים בתקופה זו של בניין הארץ, של ביצור המדינה, של ריכוז כוחות העם היהודי סביב המדינה במשימות אלה. הרי יש כל ההבדל שבעולם בין מעמדה של מפלגה המוכרחה להיזקק לתמיכת אחרים כדי להוות רוב, ובין מפלגה שאינה מוכרחה להיזקק, אבל עושה זאת מנדיבות ליבה, מתוך ראיית הנולד ומתוך רצון נאמן וכנה לשתף אחרים באחריות. לגבי הקואליציה, לדאבוננו, במידה רבה כתוצאה משיטת הבחירות, שרבים מאיתנו רואים אותה כנפסדת ופסולה, אנו עומדים במצב של כורח מתמיד להיזקק לשותפות. אין זאת אומרת שלא היינו מזמינים לשותפות גם אילמלא היינו מוכרחים להיזקק. אך בעניין זה של הנשיאות כמעט ברור הדבר, אני חושב שברור לחלוטין, כי יש בידינו להביא לידי בחירתו כנשיא של מועמד שלנו, אחת היא באיזו מידה יצטרפו לכך אחרים, יצטרפו אם פחות או יותר. על כל פנים ברור, כי שום מועמד של מפלגה אחרת, או של קבוצת מפלגות אחרות, אינו יכול להשיג מספר קולות שישווה למספר הקולות שמועמד שלנו ישיג. זאת אומרת כי במקרה זה איננו מוכרחים להעמיד איש משורותינו. אני אומר שדווקא במקרה זה אנו חייבים להוכיח את כנותנו, שאנו דוגלים בעיקרון זה. על הפרק אינו עומד תפקיד, שבאיזו מידה־שהיא עלול להכריע במדיניות הממשלה, בגורל המדינה. מבחינה זו, במידה שרק ניתן למפלגה, היא ביטחה את עצמה על ידי תפיסת מערכת שלמה של עמדות מפתח.

התפקיד שאנו דנים עליו הערב - ושבסופו של חשבון נקבע את האיש שימלא אותו - הוא תפקיד של נציגות, הוא, תפקיד של סמל - סימול אחדותה של האומה, הוא תפקיד גם של מילוי משימות ידועות, פורמליות בעיקר, המחוייבות על פי החוקה שלנו או הנוהג שלנו. אני סבור כי אנו יכולים בלב שלם להציע תפקיד זה לאיש שאינו משורותינו.

עם כל היותנו מפלגה גדולה, ובמידה רבה מפלגה החולשת על מדיניות הממשלה, אנו נתונים מכמה בחינות במצב של בדידות. יש בארץ מתיחות רבה מסביבנו. אנו משמשים כל הזמן מטרה לקטרוג, והקטרוג הוא על כך שאנו, עם כל כוחנו הרב, איננו נדיבי לב אלא היננו צרי עין. אינני בא לומר שקטרוג זה נכון. אני רק קובע זאת כעובדה, ואני מציע לחברים לא לבטל עובדה זו אלא להתעכב עליה ולהרהר בה היטב. אנו נאשמים בצרות עין, באי־רצון לשיתוף, בחתירה מתמדת לתפוס בידינו הכל - לתפוס כל מה שניתן להיתפס. זו בשבילנו הזדמנות היסטורית, לפי דעתי, כדי להוכיח שדבר זה איננו כך. תהיה זו הפגנה של נדיבות לב, אשר מפלגה כשלנו יכולה בלב שלם להרשות לעצמה.

עניין הנשיאות יוכרע כמובן במסגרת המדינה, במסגרת המוסד העליון שלה - הכנסת. עניין זה הדו יצלצל ברחבי העולם היהודי. רק השבוע עברה עלינו חווייה מזעזעת[3], שהיתה חוויית העם היהודי כולו. אנו, על כל פנים, מאמינים ומקווים שהעם היהודי כולו חי איתנו את הדבר. כאשר דיברנו, הרי מבחינה פורמלית דיברנו קבל העולם כולו אך ורק בשם ממשלת ישראל ומדינת ישראל. אולם מבחינה מוסרית היסטורית דיברנו בשם העם היהודי, התשובה שניתנה היתה תשובת העם היהודי כולו - כך הרגיש כל יהודי.

נשיא של מדינת ישראל זו עמדה. זהו שלם שהוא נחלת כלל הרבה יותר גדול מאשר כלל המדינה. כאשר אנו נודדים בארצות, אנו נפגשים עם יהודים מחוגים שונים וממעמדות שונים, אנו חותרים לאחד את כולם סביב מדינת ישראל, אולם באופן יותר מדויק אנו חותרים לגייס אותם לעזרה מסוימת למדינת ישראל כפי שהיא, על הרכבה החברתי הקיים.

חברים, מבין יהודים אלה ישנם רבים, חשובים ויקרים, שהם חברינו בלב ונפש, חברינו במאורגן, חברי התנועה שלנו, המזדהים איתנו הזדהות גמורה. אולם לא סוד הוא כי זהו מיעוט בעם היהודי, מיעוט בתנועה הציונית בגולה, על כל פנים זהו מיעוט בקרב אותם אלפי ורבבות היהודים בארצות השונות - בראש וראשונה בארצות הברית וכן גם בחלקים אחרים של אמריקה ובארצות שונות של אירופה ומעבר לים - יהודים שבלב ונפש נושאים איתנו בעול החזקת המדינה, בעול אספקת האמצעים הדרושים למילוי משימותיה העיקריות של המדינה. אני מדבר על הטובים שבהם, על אלה הרחוקים יותר מאשר אחרים מכל יצר מפלגתי, מכל חשבון מפלגתי.

אם אני רואה לפני את כל שורת העסקנים של המגבית המאוחדת בארצות הברית, בעשרות ערים ובמאות עיירות, אם אני רואה לפני את השורה הארוכה של עסקני מילווה העצמאות, אם אני רואה לפני את ראשי המגבית באנגליה, את ראשי המגבית בדרום אמריקה, בקנדה, בצרפת, בכל מקום - רובם הגדול של יהודים אלה אינם חברים שלנו. יהודים אלה אומרים לעצמם: ״ליבי, כל חיי, למדינת ישראל. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית - ליבי לדמוקרטיה. בראש מדינת ישראל עומדת ממשלה מסוימת - אני מצדיע לממשלה הזו, דברה פקודה בשבילי ואינני מקשה״ - אני מדבר על הטובים שביהודים אלה - ״ואני מוכן ללכת עם ממשלה זו בכל עניין שתטיל עלי ובכל קו שתקבע. זו המשמעת הציונית שלי, הנאמנות היהודית שלי״. אולם כל יהודי כזה מוכרח לומר לעצמו ואומר לעצמו: ״אם אני אעלה מחר לארץ, אהיה מוכרח להיכנס לאיזה חוג, לאיזו מפלגה ולאיזה מעמד, להיות פעיל. עובדות חיי תקבענה את השתייכותי. אני לא אהיה חבר של מפלגת פועלי ארץ-ישראל כיום. אהיה אולי ׳פרוגרסיבי׳ או ׳ציוני כללי׳. ואם אני יהודי דתי - אצטרף לאחת המפלגות הדתיות, ואז יתברר כי ראש הממשלה אינו חבר שלי, שר החוץ איננו חבר שלי, שר האוצר ועוד כמה שרים חשובים אינם החברים שלי. יושב ראש הכנסת איננו החבר שלי. אב בית הדין העליון גם כן איננו חבר שלי. והנה ישנה נשיאות וגם הנשיא עכשיו איננו חבר שלי״.

אני סבור כי צעד כזה ירים מאוד את קרן המפלגה בעיני יהודים אלה בארץ ובחוץ לארץ, מבלי שהדבר יטול או יגרע משהו ממשי מן המפלגה, אם המפלגה בעצמה, ללא כל אונס וכל כורח של מצב, תציע את המקום הזה לאיש אשר איננו משורותיה. זה לא יחליש אותה. זה יחזק אותה מבחינה מוסרית, זה לא יוריד את מעמדה בעיני היישוב והעם. זה רק ירים את קרנה.

להלן התנהל דיון רב משתתפים. בשלב מסוים התקיימה הצבעה על מועמדות פנחס רוזן והיא נדחתה ברוב של 58 נגד 27. עתה נותרה הברירה בין יוסף שפרינצק ויצחק בן-צבי. ד. בן-גוריון, שפתח את הדיון בנושא זה אמר כי הסכים לרוב דברי שרת בזכות בחירת נשיא שיסמל גם חוגים מחוץ למפלגה, אולם הוא היה מעדיף לבחור נשיא תימני. במצב שנוצר הוא מעדיף לבחור ביצחק בן-צבי לנשיא.

התקיימה הצבעה חשאית בפתקים שכל חבר מרכז מסר אישית לידי ועדת קלפי.

פ. לבון: החבר בן־גוריון ביקש אותי למסור למרכז בשמו הצעה שאני מקבל אותה ותומך בה והיא: מה שלא תהיה תוצאת ההצבעה, אם יבחר האחד או השני, עם הודעת ועדת הקלפי יעמיד היושב ראש להצבעה גלויה את החבר שקיבל את רוב הקולות, על מנת שייבחר פה אחד, וביקש אותי למלא את מקומו בהצבעה.

יו״ר הוועדה י. מרום הכריז: נכחו והצביעו 115 חברם. נעדרו 23 חברים. מספר הקולות לחבר בן־צבי ־ 64. מספר הקולות לחבר שפרינצק ־ 50. ריק ־ 1.

מ. ארגוב: מי בעד מועמדותו של בן-צבי לנשיאות המדינה ירים את ידו.

החבר יצחק בן-צבי נבחר פה אחד.