95 | הכנסת, ישיבה
141 [1]
24.11.1952
״העולם כולו מוכה תימהון ופלצות״
סעיף ג: משפט פראג - הודעת שר החוץ
היו״ר י. סרלין: לפני שנעבור לסעיף ג׳ של סדר היום, רשות הדיבור
להודעה בשם הממשלה לשר החוץ.
שר החוץ משה שרת: אדוני היושב ראש, חברי הכנסת הנכבדים. העולם כולו
עומד בימים אלה מחדש מוכה תימהון ופלצות נוכח מחזה תעתועים בדמות משפט, המוצג הפעם
על במת בית הדין בצ׳כוסלובקיה.[2] מנהיגי מפלגה וקברניטי משטר, אשר רק תמול שלשום עמדו בראש מחנה
חבריהם, חלשו על מדיניותה של ארץ ושלטו על גורלה, מוצגים כיום לראווה כחבר קושרים
ובוגדים, רמאים וחבלנים. למרבה התדהמה, הנאשמים כאילו ששים להרשיע עצמם והם מודים
בפה מלא בכל דבר תועבה ומעשה נבלה אשר טופל עליהם כתב ההאשמה. חיזיון זה של
התאבדות מוסרית והשפלה עצמית מזעזע את ליבו של כל מי שמאמין בקדושתה ובכוחה הרוחני
של אישיות האדם.
מחזה מביש זה ראשון הוא במינו מבחינה אחת. רוב הנאשמים יהודים,
והקטיגוריה שקדה להבליט את מוצאם ולתלות בו את קולר פשעיהם המדומים.
אסתר וילנסקה (מק״י): זאת אתם מבליטים! זה לא נכון.
שר החוץ משה שרת: כתב האשמה, מהלך המשפט ופרסומו בעיתונות
הצ׳כוסלובקית הרישמית חדורים רוח אנטישמית ממארת.
מאיר וילנר (מק״י): התבייש לך!
אסתר וילנסקה (מק״י): זה לא נכון!
היו״ר י. סרלין: תהיה לך הזדמנות להכחיש זאת.
מאיר וילנר (מק״י): בושה וחרפה.
התבייש לך!
שר החוץ מ. שרת: ביום המשפט כולו רצוף
להטי תעמולה והסתה אנטישמית על טהרת המסורת הנאצית.
משה סנה (מפ״ם): מאיזה קומה אתה תקפוץ
- ה-52?
זכור מה קרה עם פורסטול![3]
אסתר וילנסקה (מק״י): רק ״קול אמריקה״
מציג כך את המשפט!
היו״ר י. סרלין: אבקש מאת חברי־הכנסת
החרדים להודעת שר־החוץ, שיבליגו באותה מידה שהבליגו על החרדה בפראג.
שר החוץ מ. שרת: הקטיגוריה פרשה יריעה
אפלה של מזימות פשע ומעשי איבה והרס אשר זממו או ביצעו, כביכול, אויבים יהודים אלה
של האומה הצ׳כוסלובקית. והיא לא אמרה די בהוקעתם כיהודים, אלא ביקשה לתיתם לשימצה
כציונים. היא הדביקה את תו הציונות על אנשים שמעולם לא היו ציונים, ומהם שרדפו את
הציונות בחימה שפוכה. היא הכתימה והשמיצה את התנועה הציונית כולה, תנועת השחרור
והשיבה למולדת של העם היהודי, ככנופיית נירגנים ומרגלים החותרים תחת אושיות המשטר
הצ׳כוסלובקי, נושאים נפשם לחורבנה של אותה ארץ ומנצלים במירמה את רכוש אזרחיה
לביצעם. היא הוקיעה את ניסיונם של יהודים, ניצולי התופת הנאצית, להחזיר לעצמם מעט
מזעיר מהרכוש העצום שנשדד מיהודי צ׳כוסלובקיה, כמעשה תרמית וגזל. היא צדה ברישתה
אזרחים ישראליים, אשר עמלו לשרת את ענייני צ׳כוסלובקיה ובעלות בריתה, ותלתה בהם
אשמות חסרות שחר של חתירה וחבלה.
אסתר וילנסקה (מק״י): מנין אתה יודע
שהן חסרות־שחר?
שר־החוץ מ. שרת: לבסוף היא הטיחה דברי
שיטנה כלפי שרי ישראל ונציגיה המוסמכים, ונתנה אותם לקושרי קשר עם אויבי
צ׳כוסלובקיה בחוץ ובפנים, להורסי משקה ולמסכני ביטחונה.
ממשלת ישראל אינה רואה כל צורך להיכנס
בהכחשה עובדתית מפורטת של מערכת הדיבות והבדותות על מעשי חבריה ושליחיה, אשר
הבולשת והתביעה הכללית של מדינת צ׳כוסלובקיה השקיעה בה מדמיונה היוצר. עלילות אלה
סותרות את עצמן לאורו של ההיגיון הפשוט. הכזב שבהן בולט לעין כל ומוכחש על ידי
עובדות מובהקות. ישראל רחשה תמיד אהדה כנה לעם הצ׳כוסלובקי. ישראל ביקשה לקשור
ולקיים יחסי ידידות עם המדינה הצ׳כוסלובקית הקיימת. ישראל קיבלה מצ׳כוסלובקיה עזרה
יקרת ערך בימי מלחמת שחרורה ושילמה בעד עזרה זו בכסף מלא. הדבר נעשה בידיעת ראשי
השלטון המוסמכים בצ׳כוסלובקיה, בכללם אישים היושבים גם כיום ראשונה בממשלתה. ישראל
כרתה בשלב מסוים חוזה מסחרי עם צ׳כוסלובקיה לפי תנאים שנמצאו הוגנים לשני הצדדים.
ישראל קלטה אלפי יהודים שהורשו רישמית להגר מצ׳כוסלובקיה והשאירו את מרבית רכושם
מאחוריהם. לפי תנאי החוזה המסחרי, שילמה ישראל אחוז נמוך ממחיר היבוא שלה
מצ׳כוסלובקיה בחלק מוגבל מרכושם של העולים. כל הפעולות האלו נעשו לא במחשך אלא
לאור השמש, לא כקנונית נכלים שמאחורי הקלעים, אלא במשא ומתן רישמי ומכובד בין
נציגיהן המוסמכים של שתי המדינות, לא מתוך מזימה להיבנות מחולשתו המדומה או לחבל
במשקו של הזולת, אלא לטובתם המוסכמת של שני הצדדים. נציגי ישראל לא היו מעולם
סוכנים ומרגלים של מדינה זרה. רק אלה אשר הריגול והחתירה ההרסנית הם לחם חוקם יכלו
להעליל על נציגים אלה את אשמת הכזב הזאת. רק אלה הגורסים יחסים בינלאומיים כפקעת
מזימות רשע הנרקמת בסתר, יכלו לבדות על שרי ישראל את סיפורי הבלהות שהינם ללעג
ולקלס בעיני כל אדם בן תרבות בארצות החופש. כל השיקוצים האלה, שביקשה הקטיגוריה
להטיל על נושאי דברה של מדינת ישראל, חוזרים ממילא לבעלי השיטנה. אם מתגלה במסכת
המחפירה הזאת משהו מאלף, הרי זה הרקע הנפשי והרעיוני של מחבריה.
ההיסטוריה חרצה משפטה על משטרים
הנזקקים למפלצת האנטישמיות כדי להסיח לב המוני העם מפגעי חייהם ומכישלונות ממשלתם,
ולהפנות את שנאתם וזעמם כלפי היהודים המשמשים להם שעיר לעזאזל. שחרור צ׳כוסלובקיה
מקלגסי היטלר מתחלל קבל העולם כולו על ידי הניסיון להחיות בצ׳כוסלובקיה המשוחררת
את רוחו הטמאה.
משפט השיטנה מאיים על יהודי
צ׳כוסלובקיה ושכנותיה. הוא בא להבאיש בעינם את מדינת ישראל ולעקור מלבם את גאוותם
על היותם יהודים. הוא זומם להשניא אותם על עם הארץ ולהצדיק מראש כל אפליה ורדיפה
אשר להן יפלו קורבן.
מאיר וילנר (מק״י): אין סכנה כזאת.
שר החוץ מ. שרת: בשעה זו ליבנו להמוני אחינו בית ישראל שנכרתו מגוף
האומה, נותקו מכל מגע חי עם מדינת ישראל ועם יתר חלקי העם היהודי, ונגזר עליהם
לשאת גורלם בבדידות ובהסגר. אפשר קולנו לא יגיע, אבל כל חרדתנו להם, לשלומם ולעתידם.
עמנו מחונן בזיכרון ארך ימים. הוא לא
ישכח לעולם כל עזר שזכה לו בצרה. הוא יזכור בייחוד כל סעד שקיבל להצלתו ולתקומתו.
המשפט של פראג הטיל כתם שחור ומכוער על הפרשה המפוארת של הידידות אשר בין עם ישראל
והאומה הצ׳כית. הוא העמיס נטל כבר ועגום על זיכרון העם היהודי.[4]
להלן הציע ישראל רוקח כי
הכנסת תקיים כבר למחרת היום דיון על מאורעות פראג. נערכה הצבעה וההצעה נתקבלה. הדיון
התנהל בשתי ישיבות כנסת עוקבות ב-25.11.1952.[5]. מ"ש נכח בשתי ישיבות אלה, אך לא
השתתף בהן.
הכנסת, ישיבה 142 [6]
24.11.1952
סעיף א: חוק מעמד ההסתדרות הציונית - הסוכנות היהודית לארץ ישראל
הדיון בנושא החל בישיבת הכנסת 118 ב-11.8.1952. אח״כ התחדש בישיבה 132 ב-4.11.1952 ולמחרת בישיבה 133, ושוב התחדש בישיבה 141 ב-24.11.1952, והסתיים בישיבה 142 אותו יום
את הדיון בישיבה 132 פתח ראש הממשלה ד. בן־גוריון ואמר:
״הצעת חוק מעמד ההסתדרות הציונית הוגשה לכנסת ב־1952.5.5.
בגלל
תיקונו של סעיף גי, שנתקבל ב-11.8.1952
ברוב של 31 נגד 27, לקחה הממשלה חזרה את ההצעה ההיא, והיא מגישה אותה שוב לכנסת ללא תיקון, כי תיקון זה לדעת הממשלה אינו אלא משבש רעיונו ומשמעותו של החוק״.[7] מ״ש היה הדובר האחרון
בדיון הנוכחי לקראת ההצבעות:
שר החוץ מ. שרת: אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה. לא נזדמן לי להשתתף
בשלביו הקדומים של הוויכוח על החוק הזה בכלל, ועל הסעיף שעליו מדובר כעת בפרט,[8] ואני שמח לאפשרות שניתנה לי בנדיבות ליבו של היושב ראש לחוות בזה
את דעתי בקצרה.
הקשבתי בתמיהה מרובה, בתמיהה הולכת
וגדלה, לדברי החברים נציגי הסיעות הדוגלות בכתוב מפורש שיגדיר את הסוכנות היהודית
כנציגת העם היהודי. העוקץ של הוויכוח הוא אם ייאמר כי זוהי נציגות העם היהודי או
לא, ועל העוקץ הזה ברצוני לומר מילים אחדות.
אני תמה לשיגרת המושגים והביטויים
שדבקה באנשים, לכאורה חושבים ופעילים, ללא כל יכולת להיפרד ולהינתק ממנה ומבלי שים
לב לתמורות היסודיות שחלו בינתיים במצב. פרי איזו תקופה הוא המושג הזה על הסוכנות
היהודית או על ההסתדרות הציונית כנציגת העם היהודי, שיהיה דבר זה מוגדר ומפורש
במסמך בעל תוקף חוקי? זהו פרי תקופת המנדט [הבריטי]. כאשר היה שלטון זר בארץ, אנו
ראינו אותו כמחויב כלפינו בעניינים ידועים, אבל בשום פנים ואופן - גם במיטב הימים
של שיתוף פעולתנו איתו - לא סמכנו עליו, אלא ראינו צורך חיוני להעמידו יום יום
ושעה שעה תחת לחץ התביעה שלנו, ושקדנו על הגדלת הלחץ הזה עד לשיא האפשרי. באותם
הימים היינו מעוניינים לא רק לרכז מסביבנו את רובו של העם היהודי, ואם רק אפשר את
כולו, אלא גם להשיג מהשלטון הכרה והודיה כי אנו מופיעים לפניו ונאבקים איתו בשם
העם היהודי כולו, ומניחים תמיד בהופעתנו לפניו את משקל העם הזה על כף המאזניים.
גייסנו אז את דעת הקהל היהודית ואת
המוני היהודים נגדו ללחוץ עליו, לתביעה ממש. הוא לא היה מעוניין בזה כלל. לפעמים
היה מעוניין להגיע לקשר ולמגע ישיר עם איזה חוג או מוסד יהודי, כדי לעשות מקשר זה
קרניים לנגח את הנציגות הלאומית. אבל בדרך כלל היה השלטון מעוניין שיפחת ולא ירבה
מספר היהודים הלוחצים עליו, היה מעוניין להוריד ולצמצם, לא להגביל ולהרחיב את
סמכות המוסד שבא לתבוע ממנו.
כעת המצב נשתנה בתכלית מן הקצה אל
הקצה. כעת קיימת ועומדת מדינת ישראל, קיימת ועומדת ממשלת ישראל. אין ערובה גבוהה
ואין ערובה ממשית לסיפוק תביעותיו ומישאלותיו של העם היהודי בארץ הזאת, מקיומה של
מדינת ישראל. אין כאן שאלה שהעם היהודי יבוא לתבוע את זכותו, יבוא לתבוע את עלבונו
מידי ממשלת ישראל, אלא ממשלת ישראל מעוניינת לגייס את כל העם היהודי, לרכז אותו
סביבה. לשם מה? לא כדי שהוא ילחץ עליה, לא כדי שהוא יתבע ממנה, לא כדי שהוא יריב
איתה, אלא כדי שיעזור לה במשימה ההיסטורית הגדולה למען העם היהודי, שהממשלה הזאת
שוקדת למלאה בארץ הזאת.
ובכן, ראשית, הממשלה הזאת ממילא
מעוניינת לגייס מסביבה את כל העם היהודי לשם העזרה הזאת. שנית, היא מעוניינת לגייס
באמת את כל חלקי העם היהודי, על כל חוגיו, על כל ארגוניו, על כל מפלגותיו, במידה
שהם רק מוכנים להיענות לעזרה, גם על כל אישיו ופרטיו כיחידים. והנה, אם עכשיו אנו
קובעים ואומרים, כי אנו מכירים בהסתדרות הציונית או בסוכנות היהודית את נציגות העם
היהודי, אזי להסתדרות הציונית או לסוכנות היהודית איננו מוסיפים שום דבר, אבל
מהחוגים היהודיים האחרים, אלה שמחוצה לה, הפזורים ברחבי תבל, על כל פנים, ברחבי
העולם הפתוח - מהם אנו גורעים, אותם אנו מרחיקים ומקוממים.
מדוע? מפני שהחוגים, המוסדות והאישים
האלה רואים את עצמם כחלק בלתי נפרד של העם היהודי, הם כולם רואים את עצמם כאברים
מגוף האומה, אבל בתוקף השתלשלות היסטורית, שאין בידינו בשום אופן לתקן אותה,
ובתוקף מצב הווה וקיים, שגם אותו לא נוכל לשנות, אין הם רואים את עצמם מיוצגים על
ידי ההסתדרות הציונית העולמית או על ידי הסוכנות היהודית, עם כל היותם רואים את
עצמם כיהודים, כיהודים נאמנים לעמם וכיהודים מסורים למדינת ישראל. יבואו יהודים
אלה ויאמרו לנו: ״באיזו רשות אינכם מכירים בנו, כיהודים? אתם מכירים במוסד מסוים
כנציג העם היהודי, ואנו מודיעים לכם במפורש כי הוא אינו מייצג אותנו. אם אתם עונים
לנו, כי זהו המוסד, זה ולא אחר, המייצג את העם היהודי כולו, הרי כאילו הוצאתם
אותנו מהכלל״.
למי דרוש סיבוך כזה? למי דרוש הוויכוח
הזה? למי דרושה הפלוגתה? אין בידינו לכפות עליהם כניסה לשום ארגון, כשם שאין
בידינו לכפות עליהם גם עזרה למדינת ישראל. אנו רק יכולים לתבוע מאיתם את העזרה
הזאת. אנו רק יכולים לקרוא להם, להזעיק אותם לעזרה. כלום אנו מעוניינים להכביד
עליהם את ההיענות לקריאה זו, או אנו מעוניינים להקל עליהם? ואם אותם נקומם, אותם
נרחיק, בינינו ובינם ניצור מחיצה, מה נוסיף לעצמנו על ידי מחיצה זו ובמה נגביר על
ידי כך את כוחה של ההסתדרות הציונית? בלא כלום!
מה שדרוש להסתדרות הציונית כדי שתוכל
לנהל את פעולתה ברחבי תבל, אין זה תלוי בנו. בארץ אנו נותנים לה את מלוא האפשרות.
לשם כך אנו מחוקקים את החוק הזה. יש כאן מצב של זה לא נהנה וזה חסר - לא מצב של זה
לא נהנה וזה לא חסר, אלא מצב של זה לא נהנה וזה חסר. היכן ההיגיון ללכת בדרך זו?
הניסוח שאנו מציעים אותו: ״סוכנות
מוסמכת״,[9] מה פירושו, מה פירוש ״מוסמכת״? פירושו מוסמכת לדעתנו, בעינינו.
מוסמכת למה? למלא אותם תפקידים שאנו מפרשים בהם בחוק הזה. לשם כך היא מוסמכת, ואין
עומד על הפרק שום חוק אחר הדומה לזה, שיכיר בסוכנות אחרת המוסמכת גם היא לאותם
עניינים ממש. זה קובע את יחידותה של ההסתדרות הציונית. זה קובע את יתרון משקלה. זה
קובע את יתרון סמכותה המוסרית והארגונית. אם אתה רוצה, חבר כנסת הררי, גם בחיים
היהודים העולמיים. אבל זה אינו כופה את הזיקה אליה על היהודים שאין לנו שום יכולת
משפטית, וגם שום זכות מוסרית, לכפות עליהם את הזיקה הזאת, ואין זה מרחיק מעלינו את
החוגים היהודיים האלה. להפך, זה שומר פתח פתוח למגע ישיר איתם.
בסמכותי המיוחדת כשר החוץ אני נתקל
תמיד בבעיה זו. בתיתי הוראות ובהטילי אחריות על נציגי ישראל באשר הם בכל בירות
תבל, אני רואה את עצמי מחויב להדגיש עניין זה של מגע ישיר. ההוראות הקבועות
ועומדות לנציגי ישראל הן לטפח את הקשר עם כל הציבור היהודי שבארץ שרותם - ודאי
תמיד ובמיוחד לדאוג לקירבה ולמגע אמיץ ביותר עם התנועה הציונית שבאותה ארץ, אבל
בשום פנים ואופן לא על חשבון המגע והקשר עם חוגים אחרים, אלא להפך - לא ליצור מחיצה,
להיות פתוחים לפניהם, לעמוד במגע ישיר איתם.
זוהי הדרך היחידה בה יכולה ללכת מדינת
ישראל כשהיא רוצה להקיף ולרכז עד כמה שאפשר יותר יהודים, אישים וארגונים מסביבה
לשם הבניין, לשם מילוי משימת הדור ומשימת כל הדורות.
להלן התקיימו הצבעות. כל ההסתגייגויות והתיקונים לגבי סעיפים שונים בחוק,
נדחו. תוספות המציעים התקבלו. ״חוק מעמד ההסתדרות הציונית העולמית - הסוכנות היהודית״
- נתקבל.
