94 | ועדה מדינית, מפא״י, ירושלים^[1]                                                                                                                 23.11.1952

היו״ר מ. ארגוב: על סדר היום: מפא״י ומפ״ם בקשר למשפט פראג.

משה שרת: היה לי חלק עם עוד חבר אחד או שניים שראינו צורך בהתייעצות דחופה בתחילת הפרשה או באמצע הפרשה, אבל לא בסופה, בנקודה אחת וזו תגובתנו על עניין פראג כלפי מפ״ם. אני רואה ישיבה זו כפטורה מדיון על עצם העניין. אין אני רואה צורך לדבר על התגובה הבינלאומית של הממשלה, אבל יש פה עניין נוקב מאוד. אפשר כמובן להסתפק במאמרים, שיכתבו מאמרים, שיכתבו מאמרים טובים, המאמר ב״הדור״ היום הוא טוב, יוצא מן הכלל, לגמרי יוצא מן הכלל לפי דעתי. גם ב״דבר״ היה מאמר טוב הבוקר. יהיו ודאי עוד מאמרים. לסמוך שהעניין כשלעצמו יפעל פעולתו, יזעזע, יערער את הביטחון הפנימי, שבמשך הזמן האנשים יבינו מה זאת אומרת - איני סבור שזו מסקנה נכונה. המסקנה צריכה להיות פעילות וחשבתי על פעילות. צריך להתייעץ.

אני חושב כי המהלומה היממה בלי ספק אנשים רבים, יצרה מצב של תהייה בקרב הנוער, בייחוד אם נזכור כי מפ״ם מעולם לא היתה חטיבה אחידה, אף פעם לא היתה מעור אחד. יש בה פילוגים פנימיים. יש לנו ענין גם עם פריפריה של מפ״ם - הנוהים אחרי מפ״ם, התומכים במפ״ם, המתחנכים על תורת מפ״ם בקרב הפועלים, בקרב הצבא, בקרב הנוער.

אני חושב שיהיה מוצדק אם נבוא למסקנה, כי אפשרי על ידי פעולה נמרצת,

על ידי פעולת מחץ, להגביר [במפ״ם] את הזעזוע, את ההתערערות הפנימית, ולהביא לידי כך שתוצאות ההלם הזה, ההלם הנפשי הזה, שתהיינה לו תוצאות ממשיות, הרבה יותר רחבות, הרבה יותר מרחיקות בתנועה שלהם.

על זאת חשבתי שכדאי להתייעץ. למשל, דברים קטנים: אני חושב שאת המאמרים האלה כדאי להדפיס באלפי וברבבות טפסים, לשלוח אותם אל כל חברי מפ״ם והנוהים אחריהם הביתה. צריכים להיות פלקטים ברחובות אל חברי מפ״ם, אל הפועלים, אל תומכי מפ״ם, אל הנוער: ״אתם יודעים מה שקרה - מה אתם עושים?״ אולי יש טעם באסיפות עם, כי בפעם הראשונה נפתחה התקפה פרועה, ארסית כזאת על מדינת ישראל. בפעם הראשונה אחרי היטלר היהודים בתור יהודים הושבו על ספסל הנאשמים במשפט שיש לו הד עולמי, שיש לו הד עצום. גורל 2.25 מיליון יהודים [בגוש הסובייטי] הועמד על הקלף על ידי כך, על ידי כיוון זה בהתפתחותו האפשרית ובהתפתחותו המוכרחת, בהתפתחותו המחויבת והמחושבת מראש, כך שיש למפלגה שלנו - אני חושב - מה לומר לציבור כולו. אם אתם [במפ״ם] אומרים שהאשמה כלפי אורן היא אשמת שקר, האם כלפי קלמנטיס היא אמת? איך אתם יכולים להבדיל בין האשמות להאשמות? זאת עשה המשטר השליט בצ׳כיה - אתם יכולים להיות נאמנים למשטר העושה דברים כאלה?^[2]

הכרחית עתה הסקת מסקנה. על כל פנים, זו היא הזדמנות עצומה להיות בהתקפה כלפי מפ״ם ולדחוק אותה לקרן זווית, שיהיה לה קשה מאוד לנשום. זה לא רק ניצול הסיטואציה להתחזק ולהחליש יריב. גם תכלית כזאת כשרה בתכלית הכשרות. אבל אנו עומדים במאבק היסטורי על נפש העם, על נפש הדור הבא, וזו אחת ההזדמנויות, הזדמנות לגמרי בלתי רגילה, לערוך קרב במערכה זו, קרב שיש לו סיכויים גדולים - (היו״ר מאיר ארגוב: בכל זאת, מה תהיה התגובה של מדינת ישראל?) - בנקל אפשר להעביר את השאלה לפסים של מדיניות חיצונית. אני רוצה להביע כבר אכזבתי. פה יש עניין תנועתי. כמה אנו עוסקים בענייני התנועה? אנו עוסקים בבעיות חיצוניות, תמיד אנו עוסקים בבעיות פוליטיות, אם פוליטית פנימית או פוליטית חיצונית. גם דברים מעשיים שמוכרחים לקבוע. עסקנו בשאלה מי יהיה נשיא מדינת ישראל. אף פעם לא עירערתי על שום סדר יום. הפעם אני מרשה לי להעמיד שאלה על סדר היום, זאת בראש וראשונה. תהיה מחר הודעה בכנסת.

להלן התנהל דיון ממושך ורב משתתפים.

משה שרת: אני רוצה להחזיר את הדברים מהוויכוח שהתפתח. אומנם בן־גוריון הקדים אותי בכמה דברים ואמר זאת בשכנוע רב. אני רוצה לומר: נכנעתי. אולי נצטרך עוד לנהל הסברה אחרת.

אני מדוכא וכמעט מיואש מהבירור האידיאולוגי שפרץ כאן, אומנם פרץ בדבר מידה תכסיסית איך להציג את העניין, אבל מתוכו מבצבץ לפי דעתי איזה רקע. לא אומר אידיאולוגיה של איזה יחסים נפשיים ועובדה אחת היא, שאנו עוד לא הגענו לבהירות מוחלטת בתוכנו בסוגיה זו שהיא נוקבת עד התהום והיא קובעת את עתיד המין האנושי ועתידנו בתוכו. עובדה, שחברים אחדים עדיין מחזיקים באיזו אשליה בעניין זה. זו עובדה מדכאה מאוד, אבל מבחינה אחרת שמחתי לוויכוח זה, כי סוף סוף פרץ. איני יודע אם נגמור אותו היום. צריך פעם אחת להגיע לידי הכרעה.

אני סבור כי יש חברים שאינם יכולים להשתחרר מאותה תחושה שהיתה להם בנעוריהם לגבי המהפכה האוקטוברית^[3] כאשר היא פרצה. הזוהר ההוא היכה אותם בסנוורים והם מתהלכים במידה מסוימת מוכי סנוורים עד היום ואינם יכולים לעקור יחס נפשי זה, אינם יכולים להבין כי זה היה אור מתעה, כי זה היה זוהר שווא, כי מה שקרה בשנת 1917, לכל הדעות, היה אסון נורא ואיום בהיסטוריה, בהיסטוריה היהודית לכל הדעות.^[4] זה היה גם בהיסטוריה האנושית אסון קודר מאוד למין האנושי כולו.

יש אסונות בהיסטוריה. לא כל מה שקרה בהיסטוריה טוב. אנו יודעים את תולדות ימי הביניים, לא כל אשר קרה אז היה לטובה. ידועים ימי הביניים כימי החשכה של ההיסטוריה האנושית. לא טיפחו אז ערכים אנושיים, אבל יכולים לכתוב אפולוגיה [לימוד זכות] על ימי הביניים. ברנרד שאו כתב מחזה על ז'אן דארק, והאינקוויזיציה בתיאורו ההיסטורי אינה יוצאת כל כך רעה. יכולים לומר על ימי הביניים שהם היו אסון לתולדות האנושיות, זהו פסק הדין שגזרו עליהם. מסעי הצלב היו אסון לאנושות, אבל הם סייעו לאיזה דבר. הם סייעו גם לקידמה. המאזן של ימי הביניים היה שלילי מכל הבחינות. כך צריכה ההיסטוריה לגזור משפטה על המהפכה האוקטוברית.

כאשר החברים אמרו שיש לגשת לעניין רק מבחינה יהודית, הרי זה יהיה כאותו פרדסן אשר ינסה כל הזמן לקצץ בשלוחות של היבלית ולא יבין שיש לעקור אותה מהשורש. הוא יכול לבלות כל ימיו בקיצוץ שלוחות היבלית, אבל היבלית תמשיך לשלוח שלוחותיה אם הוא לא יעקור אותה מהשורש. איך יכולים אנו להתעלם משורש הדברים?

אני רוצה לתת תיכף דוגמה. לנקודה היהודית יש תשובה. להם יש תשובה. הם אומרים אותו דבר שעמית אמר לנמיר:^[5] ״אילו מדינת ישראל נהגה במדיניות אחרת, אז הם לא היו נגדנו, ובמשפט [פראג] לא היתה משתלבת כל נעימה אנטי-יהודית, כל נעימה אנטי-ציונית, אורן לא היה מופיע כעד בתפקיד טרגי-קומי, היו נמחקות הטענות מבחינה יהודית״. ״אתם אשמים״, אומרים הם, ״שהבחינה היהודית הופיעה במשפט זה״.

אם הם היו צודקים מבחינה זו - ואין אני חייב לומר לכם מה דעתי בעניין זה - אבל מה בנוגע לקלמנטיס? האם גם המדיניות כלפי קלמנטיס נקבעה על ידי התנהגותה של מדינת ישראל? ואם קלמנטיס חטא אולי בימי מדינת ישראל, נלך אחורה, מה בדבר בו^רין^[6] וקמינב?^[7] ואחרים זהו חוט אחד. אתה מוכרח לדבר על הכל, על העניין עצמו, ביסודו, בשורשיו. אינך יכול להצטמצם על הנקודה היהודית.

על שאלת ברוך [אזניה]: אם זו תהיה מלחמה בקומוניזם או במדינות הקומוניסטיות? ודאי מלחמה בקומוניזם ולא בארצות הקומוניסטיות. עוד אומר משהו על ברית המועצות, אבל מלחמה בקומוניזם. מלחמה בקומוניזם ולא בגילויים האנטי-יהודיים של הקומוניזם במקרה זה או אחר.

חברים, אני חושש מאוד שאתם טועים טעות גמורה. אולי זה רע, אולי זה מייאש, כי אנו מפגרים אחרי התפתחות הזמן. אין לנו קשר עם הדור החדש. אני חשבתי כמה פעמים עד כמה חשוב הוא שישבו בחדר זה חמישה צעירים, לא ידברו, לא יקחו חלק בוויכוח שלנו, אבל ישמעו אותו ואחר כך יאמרו, ימצאו דרך לומר לבחורים בני 25-20 מהי דעתנו. את הדור הצעיר מעסיקות לא רק שאלות יהודיות. את הנוער מעסיקות שאלות אנושיות ושאלות חברתיות כלליות. יתר על כן, עניין המדינה עכשיו זה לא רק עניין יהודי. יכול העם היהודי כולו להישמד ויש מדינה. יכולות כל הארצות להיסגר מפני קשר איתנו ויש מדינה. אם לא לחשוב על הגולה, על חזות הגולה השחורה, יש מדינה. אבל לנוער ישנן כל הבעיות שיש להן אופי חברתי. עומדים בפניהם אידיאליים חברתיים. מהם האידיאלים שעליהם נחנך את הנוער? על זה יש ויכוח. הוויכוח הוא מהו המשטר הטוב יותר, זהו המעסיק והמסעיר את הנוער. האם תיגשו אליו רק מבחינה יהודית? צריך שיהיה משטר המאפשר קשר עם הגולה, שיאפשר עלייה. זוהי הבעיה. היום [אנו בישראל] 1.5 מיליון נפש. מחר אולי 2 מיליון. האם זהו הפתרון לבעיה? אתם מוכרחים לרדת ולעסוק במישור האנושי הכללי. ואל תחשבו שאם אתם הולכים בדרך זו, אתם תכריחו גם את הנוער ללכת בדרך זו. להפך. אתם אינכם מתרצים, אינכם מיישבים שום דבר.

בן־גוריון כבר נגע בזאת. אתה תוכיח שאתה לא מתקיף את היחס היסודי שזה ״עולם המחר״,^[8] שזה עולם החרות, שזה מתקן העולם? את כל זה אינך מתקיף. אבל אתה מוכיח רק שזה אנטי־יהודי, שזה אנטי־ציוני, אבל אתה מעמיד את הבחור במצב של התרוצצות פנימית איומה, כי הוא אינו רוצה לוותר על חלקו בעולם של המחר, הוא אינו רוצה לוותר על חלקו במאבק על החרות. אתה צריך ליישב לו את הדבר ולומר לו שזה אינו העולם של מחר, זה אינו עתיד האנושות, ואז יכול אתה לקוות שהוא יתגבר על זאת, ואתה יוצר לו שיווי משקל, אתה מעמיד אותו לפני איזה סימן.

היתה לי הרצאה, איני יודע אם שר הביטחון יודע על זאת, לכל קציני ההדרכה, כל אלה העוסקים בהדרכה בצבא.^[9] לא קציני התרבות, קציני ההדרכה שהם נפגשים עם כל החיילים של צבא ההגנה לישראל, לרבות העתודות - 350 איש. דיברתי לפניהם שלוש שעות עם הפסקות כנהוג בצבא, והוכחתי שהקומוניזם והציונות הם תרתי דסתרי, והוכחתי שציונות לא תיתכן הגשמתה בלי מהפכה, בלי מהפכה יהודית, וזה ייתכן רק במשטר של חופש לכל אדם ולכל מיעוט. אחר כך היתה מחצית השעה לשאלות. לא היתה אף שאלה מפ״מית. חשבתי שאינם רוצים להוקיע את עצמם כאנשי מפ״ם. רק לאחר כמה שעות סער הבסיס. כאשר חזרו אנשי מפ״ם מן ההרצאה היו במצב של מבוכה, במצב של תבוסה ניצחת. קבוצת בחורים נסעה אל סנה לבקש תירוצים ותשובות.^[10]

הוכחתי שכל תהליך הגשמת הציונות היה ניצול של אפשרויות, חיפוש אפשרויות: הרצל הלך לסולטאן, הוא הלך לקייזר הגרמני [וילהלם 2], הוא חלם על אנגליה, הוא הלך לפלווה.^[11] וייצמן הלך לבלפור. אנו הלכנו לוושינגטון - ותמיד היו לעינינו הצלת העם היהודית והגשמת הציונות.

פה נתערערו היסודות. עכשיו יש דבר חמור יותר. אני אמרתי: הקומוניזם אינו מוכרח להיות אנטי־יהודי כדי לפגוע פגיעות מוות ביהדות ובציונות. כי הקומוניזם אינו מרשה חופש המחשבה לשום אדם ואז אין חופש ליהודי. עכשיו עברו למלחמת תנופה [ביהודים]. מדוע? גוטוולד^[12] שונא יהודים? או שירוקי, שר החוץ אז, אדם די תרבותי, האם הוא שונא יהודים שנאה בהמית? אלא שהם באו לידי מסקנה שזה דרוש למשטר. זה משטר כזה שבא לידי מסקנה שאם איזה דבר דרוש - אין דבר יקר וקדוש. אין לעמוד גם בפני קדושת נפש האדם. מותר לחלל ולרצוח את הנפש. הכל מותר כי המטרה מקדשת כל אמצעי.

רק כך אפשר להסביר דברים אלה. איך אפשר לבאר זאת אחרת? והפעם ניתנה לנו הזדמנות. ההזדמנות שניתנה לנו מזכירה לי את הרעיון המרכזי במאמר המפורסם של אחד העם ״חצי נחמה״. זה מציל אותי מלהיות קטיגור לעצמי. פה לפנינו דבר שכל אחד יודע שזה שקר וצריכים להיאחז בזאת ועלינו לומר הכל. האם אין לנו עסק עם קלמנטיס ואחרים? מדוע התירו לטפול עליהם כל השקרים והעלילות? זה בא להוכיח כי זוהי שיטתם, זוהי שיטה של טפילת שקרים.

כאשר צ׳רנוב הזקן^[13] היה לביקור כאן הוא ישב אצלי בבית ברחוב רשב״א^[14] וסיפר על לנין. כאשר הם היו סטודנטים בשווייצריה היה להם ערב ויכוחים, ולנין אמר בדיסקוסיה [ויכוח] על איש לא מפורסם ביותר דברים איומים ונוראים. צ׳רנוב היה הידיד שלו. הוא בא אל לנין ואמר לו: ״שמע נא, לא ידעתי דברים אלה. מנין אתה יודע אותם?״ לנין אמר: ״דברים אלה אינם נכונים. אני בדיתי אותם מהלב״. צ׳רנוב התרתח והזדעזע. לנין אמר לו: ״שמע נא, עם האיש הזה אני מחולק באידיאולוגיה. אני בטוח, אני משוכנע עד עמקי נפשי, שהדרך שבה הוא רוצה לנהוג את מעמד הפועלים היא דרך אבדון וחורבן. מטרתי למנוע זאת, להציל את תנועת הפועלים, ולדעתי מותר לי להשתמש בכל האמצעים כדי להציל את תנועת הפועלים, אם השכנוע לא יועיל, אז אם אשחיר אותו, אם אבאיש אותו, הוא יירתע, יירתעו מללכת איתו. אחרת אני אמעל בשליחותי ובאמון ציבור הפועלים בי. עלי להציל את מעמד העובדים, אם אני לא אעשה זאת - מה יהיה?״

זוהי השיטה.

אם אחרי כל זה יש הצדקה לשיטה - הרוצה ילך בעקבותיה אבל ידע מהי. מהו היחס הזה שאסור לנגוע בה? יש לנוגע בה נזה.

לפני איזה זמן היה מאמר עלוב ונורא של מנדל זינגר^[15] על יידיש וספרותה. בשבילו היה זה אומץ לב, כי הוא יצא נגד ברית המועצות, אבל זה היה מאמר של איש מוכה סנוורים. כאשר משטר ברית המועצות הוא כפי שהינו, עם כל העריצות, שלילת החופש, התעללות בכל תנועה ובכל מיעוט, האם יתנו עיתונים ליהודים? האם יתנו בתי ספר מיוחדים ליהודים ותיאטרון מיוחד? ברגע שהמשטר בא למסקנה שזה לא נחוץ, יכול הוא להשיג זאת, בין לילה זה נעלם. הוא [זינגר] לא הבין את הדבר. הוא ניסה לפתור את השאלה כאותו פרדסן המקצץ בשלוחות היבלית בלי לעקור את שורשיה, האם גם אנו נלך בדרך זו?

זוהי מערכה בנוער, זו היא מערכה בציבור הפועלים, זוהי מערכה בצבא. אני אומר: זו היא מערכה חינוכית שאנו עומדים בפניה. היא כזאת ולא אחרת. אין אנו יכולים לצאת ולעמוד באמצע הדרך. האם נצא להילחם כאשר יד ימין כפותה לאחור? במקום להשחיז חרב נקהה חרב ואז נצא לדו־קרב? זוהי המערכה ולא אחרת. יש עכשיו הזדמנות להוכיח את הדברים באופן נוקב יותר מאשר בהזדמנויות אחרות.

יש כמובן בעיות פוליטיות. לא רק שלא הייתי בשום פנים ואופן עושה מזה מלחמה נגד מדינה זו או אחרת, אלא פה יש שאלת השלטון - שלטון צ׳כיה. אפילו בהסברה פנימית לא הייתי ממהר בשום פנים ואופן. הייתי מזהיר מפני זה, שלא נזרוק סיסמה שזה גזר דין על היהדות מאחורי המסך, על יהדות ברית המועצות. זה ייתן גושפנקה, אל נפתח פה לשטן, הייתי מאד מזהיר מפני זאת. לא הייתי מנבא למה זה עלול להביא. לא הייתי מופיע כאילו פה נסתם הגולל, כלו כל הקיצין ואין מה להפסיד. אל יהא זה כשובר וקבלה לצידו. אנו צריכים להיאבק, צריכים להתריע נגד זה, לא בלשון ״כל זה מאחורינו, אנו עומדים על קברי שני מיליוני יהודים״. כרגע בשום פנים ואופן לא. אבל במלחמתנו האידיאולוגית זה לא ניתן לשיעורין ולחצאין. דרושה שלמות וצריך ללכת עד הסוף. רק בדרך זו אפשר לשכנע. יש הרבה נוער אבוד, אבל יש נוער שאפשר להצילו. צריך לסייע לו להינצל, אבל לא בשפה רפה. אולי אזכיר פה את המשל של וייצמן: ״ניט מיט א ווארימען פראסט״.^[16]

הדיון התחדש והתמשך. בסופו הוסכם לקיים אספות פומביות, כינוסי נוער, החתמות מחאה במקומות עבודה, והוצאת ספרות הסברה.^7ו