92 | ועדה מדינית, מפא״י,
ירושלים[1]
19.11.1952
בעד בחירת נשיא שאינו חבר מפא״י
סדר היום: בחירת נשיא המדינה
לאחר מות נשיא המדינה חיים וייצמן .-9.11.1952 עמדה הכנסת לבחור נשיא חדש. במוסדות מפא"י
נחלקו הדעות בשאלה האם על המפלגה להמליץ על מועמד חבר
המפלגה או לאו דווקא. המחייבים בחירת חבר המפלגה נחלקו בין התומכים ביו״ר הכנסת
יוסף שפרינצק כמועמד ובין התומכים בח״כ יצחק בן-צבי. המחייבים בחירת נשיא
שלא מבין חברי המפלגה המליצו על בחירת יו״ר המפלגה
הפרוגרסיבית, ח״כ פנחס רוזן. בישיבה התנהל דיון ממושך ורב משתתפים,
במהלכו אמר מ״ש:
משה שרת: אני הייתי שותף לגישתו של [מרדכי] נמיר בשאלת הנשיאות מבחינה
זו, [שהוא תהה] אם רצוי לנו שהנשיא יהיה דווקא חבר המפלגה. אם אפשר למצוא אדם הגון
לאיצטלה זו מכל מיני בחינות, לא רק ציבוריות, מבחינת התכונות האישיות, צורת ההופעה
וכולי - מה שחשוב מאוד לגבי הנשיא, לא מוכרח להיות מכריע, אבל חשוב - אם אפשר
למצוא אישיות כזאת מחוץ למפלגה, אולי מיצווה להיאחז בזאת. פה שאלה עקרונית אם אנו
רואים את הצגת המועמד כנתון בדל״ת אמות המפלגה, או אנו מוכנים לחרוג ממסגרת זו,
ולשאלה זו צריכים להקדיש בירור בוועדה המדינית או הערב או בישיבה אחרת לפני ישיבת
המרכז.
הדיון נמשך. מ״ש חזר ודיבר:
משה שרת: ברור שיש היגיון להשתמש במעמדנו כמפלגה ראשית במדינה, ושעל
כל פנים בלעדיה או בניגוד לה אי-אפשר לבחור בנשיא, ולומר: ״זה המקום מגיע לנו״.
אני סבור שלא נחכם אם נעשה זאת, זאת אומרת שלא נעשה בחוכמה אם נשתמש בזכות זו, כי
אנו חיים בתקופה של קואליציות. בדרך כלל, בתקופה של הכרח בקואליציה, בתקופה של
חובה מקסימלית לאחדות לאומית, עניין זה של אחדות לאומית ושיתוף כל החוגים מחייב
גילויים חיצוניים. זה אינו יכול להיות רק נושא להטפה, לנאומים ולהצהרות. זה מחייב
גם גילויים מעשיים. יש שאלה של פרופורציה. אנו תופסים עמדות מרכזיות חיוניות,
עמדות מפתח בהנהלת המדינה. ראש הממשלה הוא חבר מפלגת פועלי ארץ-ישראל. שר האוצר הוא
חבר המפלגה שלנו, שר החוץ הוא חבר המפלגה - אלו שלוש עמדות מפתח מרכזיות שהן בידי
המפלגה. יש עוד מספר שרים חשובים מאוד: שר המסחר והתעשייה, שר החקלאות, שר העבודה,
שר החינוך והתרבות - כל אלה הם בידי מפלגת פועלי ארץ-ישראל. יתר על כן, יושב ראש
הכנסת הוא חבר המפלגה, אב בית הדין הגבוה לצדק, זקן השופטים [משה זמורה] הוא חבר
המפלגה.
עכשיו יש שאלת הנשיאות. אין למדוד זאת
באחוזים. אם רוצים בכלל להפגין את הבנתנו שדרושה אחדות לאומית, לא דרישת חלוקת
הנאות וכיבודים, הרי פה עניין לעשות. עד עכשיו לא היה נשיא חבר המפלגה שלנו. אין
אנו מפקירים עמדה שהיתה לנו. אם אנו יכולים לבחור איש פרוגרסיבי המתאים לתפקיד זה.
אני חושב שזה רווח לנו. לא רק שזה אינו הפסד, זהו רווח לבחור אותו בהצעתנו. בזאת
אנו נותנים תוקף לכל ההצהרות שלנו בדבר אחדות לאומית.
בדרך כלל יש עכשיו מצב של בדידות
למפלגה. מרננים שהיא תופסת הכל ואינה משתפת איש. לא יכולה להיות ז׳סטה יפה יותר
מצידנו מאשר הצעת איש פרוגרסיבי, לא חבר מפלגתנו, כמועמד לנשיאות.
לגבי הרושם בגולה - הגולה הציונית
הפעילה, ברובה הגדול, רוב מניינה ורוב בניינה, אינם חברי התנועה שלנו, לא חברי
מפלגתנו. כל שורות העסקנים באמריקה, אלה העוזרים בפעולה הפוליטית, בעלי הקשרים,
בעלי ההשפעה, המתגייסים לעמוד לימיננו, המסייעים לנו, אינם חברי המפלגה. שורות
העסקנים העומדים בשורה הראשונה של המאמץ הכספי במגבית ובמילווה, בהשפעה להשגת
ההענקה - על השקעות הון אין מה לדבר - אלה אינם חברי המפלגה. אין אני אומר שחברי
המפלגה אינם ממלאים חובתם, אבל אלה היוצרים ״שטימונג״[2] הם לא חברי המפלגה.
בקרב אנשים אלה יש סיעות שונות, יותר
פרוגרסיבים, פחות פרוגרסיביים, יש מקבלים שלטון מפא״י בלב שלם, יש שהם רק לויאליים
ומשתפים פעולה. יש כאלה שהקרביים שלהם מתהפכים כי הם עוזרים למפא״י, לפעמים הם
מוכרחים להחניק את הרגשותיהם, לפעמים הם מגלים אותן.
אין איש מהם, אין איש בקרב בני חוץ
לארץ אלה, אפילו בני הברית הנאמנים ביותר, שאינו אומר לעצמו: ״אילו הייתי עולה
לארץ הייתי באופוזיציה. לא הייתי נכנס למפלגת פועלי ארץ-ישראל, לכל היותר הייתי
חבר המפלגה הפרוגרסיבית. אין איש בשלטון בארץ-ישראל שאני יכול לחשוב שאני חברו
במפלגה״. אנו עומדים בעמדה מתנגדת כלפי אנשים אלה בארץ, ועתה זה תכסיס נאה, לא
במובן הזול של המילה, תכסיס יוצא מן הכלל להראות להם דבר זה.
כמדומני היושב ראש אמר: ״דווקא בעד
רוזן ׳הציונים הכלליים׳ לא יצביעו, אולי יצביעו בעד מועמד שלנו״. ייתכן, הלוואי
ויהיה כך. אם זאת יעשו - הם יבאישו את עצמם. מה תהיה התמונה? המפלגה הגדולה אומרת:
יש עניין של אחדות לאומית ואנו רוצים איש קצת יותר מרכזי מאשר איש העומד בקרב מפלגתנו,
ואותה המפלגה הדוגלת במרכזיות, כי זה אינו בן מפלגתם, תצביע נגד. זה יבאיש אותם
וירים קרננו, יגייס לנו תומכים ובעלי ברית ולא להם.
הדיון נמשך. במהלכו התקיימה הצבעה ניסיונית ומועמדות ח"כ
רוזן נפסלה. מ"ש חזר ודיבר בשלישית:
משה שרת: אני רוצה להקל על המצב על ידי הוספת שם. אדם שאני מעריך מאוד
את תחושותיו ואת רגשותיו. איש מכובד מאוד מאוד. אני מציע להעמיד כמועמד לנשיאות את
יעקב דורי[3] כאיש בעל עבר מכובד מאוד, בעל מוסריות נעלה, צניעות רבה, הופעה
מאוד נאה, ואם כי הוא חבר המפלגה, אינו מובהק במפלגתיותו. מעולם לא היה עסקן
מפלגתי.
להלן ננעלה הישיבה בהודעת היו״ר מ. ארגוב כי
לקראת ישיבת הכנסת ביום א׳ הקרוב, 15.11.1952, שבה ייבחר נשיא המדינה השני, תתכנס הוועדה המדינית להחלטה סופית
ומייד לאחריה יכונס המרכז לאישור ההחלטה.
להלן התנהל דיון בשאלת חלוקת הנכסים של קיבוץ עין חרוד בין
שני הפלגים - עין חרוד מאוחד ועין חרוד איחוד - שנתפלגו בעקבות הפילוג ב״קיבוץ
המאוחד״. בתום הדיון אמר מ״ש:
משה שרת: למרות השעה המאוחרת אני רואה חובה גמורה לעורר שאלה אחת, לא
לדיון אלא להפנות תשומת לבה של הוועדה המדינית, כי יש לקבוע לה יום לדיון. הדבר
קשה לי לעשותו מבחינה אישית,[4] זוהי שאלת הכיוון של עיתון ההסתדרות, של ״דבר״. זה שבועות שאני
משקיף בחרדה על התפתחות של פינה אחת ב״דבר״ - אלה הם המאמרים של חברנו יחיאל
הלפרין.[5] היו שלושה מאמרים. ביום שישי האחרון הוא הגיע ל״קרשצ׳נדו״. במאמר
זה [״שתי מהפכות״] הוא הגיע להבאשה סיטונית של המפלגה, חתירה גמורה תחת האמון בה,
הדבקת תו של שלילה גמורה עליה, בכלל על כל המשטר, על כל צורת השלטון. כמובן שזה
פוגע גם בממשלה.
המצב בעיתונות הארץ ידוע. כמעט ב־90 אחוז היא נגד הממשלה. יש
עיתונות גדולה שאנחנו לא קוראים אותה, העיתונות הלועזית. אני מדבר על 90 אחוז של העיתונות העברית.
יש עיתון המפלגה, עיתון הצהריים [״הדור״]. יש עיתונות יומית, יש ״ג׳רוסלם פוסט״,
שהוא מלא בעיות בכלל, אבל העיתון בתור עיתון הוא תומך תמיכה גדולה בממשלה. זה
עיתון לועזי. בעיתונות העברית היה ״דבר״ התומך בממשלה, אבל אם תיקחו עכשיו את
העמוד השני, העמוד הפובליציסטי, אם לקחת גיליון של ערב שבת, ״הטור השביעי״[מאת נתו
אלתרמן] הוא טור חופשי. יש בדברים הבאים בו לעיתים הברקות גאוניות, יש גם דברים
יוצאי דופן. שני טורים הם אחוזת חבר מפ״ם. [הפובליציסט יהודה גוטהלף]. היה הטור
הימני, שזה היה מצודת המפלגה בעמוד זה ביום ו׳ - זה היה הטור של יחיאל הלפרין.
המצודה לא רק שנפרצה וחדלה להיות עמדת מגן, היא הפכה לעמדת התקפה.
אני איני בא לעורר את השאלה לגזור
עליו את הכתיבה, לשלול ממנו חופש ביטוי, אבל לא ייתכן שזו תהיה תמונת עיתון
ההסתדרות, שאנו אחראים לו ושזה יהיה סגנון הקבע. זה מעורר בעיות חמורות. אם זה
רצון המפלגה - זה רצון המפלגה. ההסתדרות מונהגת על ידי מפלגה זו. אבל זה מחייב
בירור. יבורר הדבר פעם אחת - מי אחראי לגוף המערכת של ״דבר״? אין אני אומר שלילת
יכולת הביטוי של חברים - (היו״ר מ. ארגוב: המזכירות הזמינה את החברים שלנו במערכת
"דבר" לבירור ביום ו') - (הרצל ברגר: איני מתנגד לבירור, אבל הייתי מציע
דבר אחר, משהו נוסף. הייתי מציע שמשה ישוחח עם יחיאל הלפרין) - הוא מוזמן לשיחה.
