90 | הממשלה, ישיבה י'[1]
16.11.1952
בריטניה מוכרת מטוסי דחף לישראל ולערבים
סעיף 65:
סקירה
השר מ. שרת: יש לי למסור בשני עניינים: פרשת מתן נשק למדינות הערביות,
ופרשת הסכסוך בין המדינות הערביות לגרמניה המערבית בשאלת השילומים.
בעניין הראשון חלה התפתחות בזמן
האחרון והיא עדיין הולכת ונמשכת בקצב די מזורז. יש כל הזמן דיון בין ארצות הברית
ואנגליה, בשיתוף צרפת, על תוכניות הגנת המזרח התיכון, אבל בעניין זה לא חל שום
שינוי מכריע בזמן האחרון ואין לי עדיין למסור דבר מסוים. אמריקה במצב זה אינה
מזדרזת לקבוע מדיניות לגבי מתן נשק למדינות המזרח התיכון. היא נוקטת בעניין זה קו
של השהיה, לראות איך ייפול דבר, אבל אנגליה החלה בזמן האחרון לדחוק את הקץ.
מה שממריץ את אנגליה לפעולה בכיוון זה
אלה הם שלושה דברים. איני יודע אם אוכל למסור עליהם בסדר החשיבות. ראשית, היא
זקוקה להכנסות במטבע חוץ. כדאי לה למכור נשק, אותו נשק שהיא יכולה למכור ולקבל
דולרים. שנית, היא קשורה בחוזים עם מדינות ערב לספק להן נשק. בזמן שעמדתה במזרח
הערבי בדרך כלל הולכת ומתמוטטת, לא נוח לה שיוסיפו לה האשמה שהיא מועלת בהתחייבות
מפורשת לפי חוזים. שלישית, דווקא משום שעמדתה במזרח התיכון ובמדינות הערביות כה
מעורערת, היא מנסה להחזיר לעצמה משהו מכבודה ומהשפעתה על ידי נקיטת יוזמה במכירת
נשק ולהשיג מחדש את מעמדה וקשריה.
כתוצאה מכל זה קיבלנו לפני כמה זמן
הודעה מהממשלה הבריטית, גם פה וגם בלונדון, כי הם מוכנים למכור לנו מטוסי דחף והם
קבעו מיכסה של 14
מטוסי דחף לכל אחת מארצות המזרח התיכון. לכולנו ידוע שמטוסי הדחף יוצאים במהרה
מכלל שימוש, כי ההתפתחות בבניית מטוסי דחף היא כה מהירה, שיש מטוסי דחף, שלכאורה
זוהי המילה האחרונה של הטכניקה, היוצאים מכלל שימוש. יש טיפוס בריטי של מטוסי דחף
היוצא מכלל שימוש באנגליה ויש טיפוס אמריקני של מטוסי דחף היוצא מכלל שימוש בארצות
הברית. הכוונה היא למכירת מטוסי דחף שיצאו מכלל שימוש, כי משוכללים יותר אינם
מיוצרים במידה מספיקה לצרכיה שלה.
אנו ידענו לפני כן, שעומד לחול שינוי
בעניין זה והגשנו איגרת לשלוש המעצמות ובאיגרת התרענו על כיוון זה בכלל לתת נשק
למדינות ערב, ואמרנו שלפי דעתנו זה לא ייתכן כל זמן שאין שלום בין מדינות ערב
ובינינו, באשר באין שלום בינינו ובין מדינות ערב, ועמדת מדינות ערב היא לא לעשות
שלום אתנו, הרי מראש הן חשודות להשתמש בנשק זה כלפינו. אנו הצענו שכל הקצבה או
מכירה של נשק למדינות ערב תהיה מותנית בנכונותן להיכנס למשא ומתן על שלום.
כאשר קיבלנו את ההודעה הבריטית על
מכירת 14
מטוסי דחף לכל אחת ממדינות המזרח התיכון, הגשנו מיד, בעל פה ובכתב, [תגובה] שאין
בזאת לא רק היענות למישאלתנו באופן מסייע ומשפר את מעמדנו הביטחוני, אלא למעשה זה
מרע את המצב, כי זה מגדיל את יתרון הכוח, את העדיפות של צבא מדינות ערב. מדינות
ערב במקובץ נהנות ממצב יתרון כלפינו כל עוד אין שלום ואין משא ומתן על שלום בין
מדינות ערב ומדינת ישראל. הרי אם כל מדינה לחוד יכולה לרכוש 14 מטוסי דחף, יהיה זה יתרון למדינות הערביות, ויש לגרוס לא שוויון
בינינו ובין כל אחת ממדינות ערב, כי אם יש לגרוס שוויון בינינו ובין כל מדינות ערב
יחד. יש סביבנו טבעת של מדינות ערב. על כל פנים, כשאין שלום ומדינות ערב קשורות
בברית לא לעשות שלום עם ישראל, הרי יש לראות את כולן כאילו היוו מדינה אחת, ואם
עושים חשבון של הכוח במזרח התיכון, צריכים לחשוב שכל מדינות ערב הן צד אחד ומדינת
ישראל היא הצד השני. אם נותנים 14
מטוסי דחף לכל אחת, יוצרים עדיפות כוח מוחלטת נגדנו.
כיום יש לנו התשובה האנגלית והתשובה
האמריקנית לאיגרת שלנו, אבל בינתיים הודיעה לנו אנגליה כי הגבול שהם קבעו מלכתחילה
של 14
מטוסי דחף בטל. למעשה הם מוכנים למכור יותר מאשר 14, גם אמרו שהם מרחיבים את אפשרויות האימון בשבילנו באנגליה בטיס
ובמקצועות הקשורים לזה. הם לא קבעו גבול חדש, הם אמרו שלאו דווקא 14. אם אנו רוצים יותר -
אפשר לקבל יותר. הם רמזו שזה הדין גם לגבי מדינות ערב, זאת אומרת שזה פותח פתח
לגמישות מסוימת, שלא מוכרח להיות בדיוק אותו מספר. זה גם פותח פתח לגמישות בכיוון
ההפוך, שכל אחת ממדינות ערב יכולה לקבל יותר מאיתנו.
כמעט בעת ובעונה אחת נמסרה לנו התשובה
על האיגרת הראשונה שלנו. אנגליה מודיעה לנו, כי קודם כל הכוונה היא לספק למדינות
ערב נשק וחומרים אחרים, אשר יאפשרו להן בעזרת המעצמות המערביות להגן על עצמן ועל
האזור מכל סכנת התקפה המאיימת מצד ידוע. שנית, יש להן התחייבויות לפי חוזים לספק
נשק.
אם הם יקבלו את הדרישה שלנו, ויציגו
תנאי כזה למדינות ערב, ברור להן שמדינות ערב לא יקבלו תנאי זה. פירוש הדבר להיענות
לנו ולהטיל חרם של נשק על מדינות ערב. עמדה כזאת הם אינם יכולים לקבל, באשר היא
תסתור את האינטרס היסודי שיש להן לזיין את מדינת ערב בפני התקפה מבחוץ, ובאשר זה
לא יאפשר להן למלא ההתחייבות להגנה על הדמוקרטיה. הם גם סבורים שצעד זה מצידם לא
רק לא יסייע לקרב שלום, אלא על ידי הרוגז שזה ייצור זה ירחיק את השלום.
הם מזכירים, לעומת זאת, כי קיימת
ועומדת ההצהרה המשולשת, הצהרת שלוש המעצמות המערביות - ארצות הברית, אנגליה וצרפת
- בדבר שמירת הביטחון במזרח התיכון, שלפיה הן התחייבו להתערב באופן מזוין בכל מקרה
שאחד הצדדים ינסה להפר את הסטטוס קוו, הרי יש בזאת ערובה לביטחון. שנית, הם כותבים
שקיבלו הבטחות משני הצדדים שאין כוונתם לצאת להתקפה על הצד שכנגד. התחייבות זו
קיימת ועומדת.
הם מתווכחים באופן מיוחד על מצרים. יש
להם התחייבות מיוחדת לגבי מצרים. למצרים בעצם כבר מכרו גם קודם מטוסי דחף בכמות לא
גדולה, והם חושבים שהם רואים סיכוי להגיע בזמן מן הזמנים ליישוב הסכסוך בינינו
ובין מצרים. זה יתרום תרומתו לא רק לשתי הממשלות הנוגעות בדבר, אלא לכל המזרח
התיכון. אם הם סבורים שחידוש אספקת הנשק עלול לסייע לשיפור היחסים ביניהם ובין
מצרים ולסלול דרך להסדר - חובתם לעשות זאת. אין אצלם ראיה והוכחה כי הערבים עומדים
לצאת להתקפה נגדנו. לעומת זאת, הם יודעים שגם הערבים חוששים לכוונות התוקפנות מצד
ישראל.
הם מציעים לסמוך על ההצהרה המשולשת של
המעצמות המערביות. ההודעה מסתיימת בפסוק מעניין: ישראל יכולה להיות בטוחה וסמוכה,
כי לממשלה הבריטית אין כל כוונה לבצע ״מינכן״ חדש על חשבון ישראל.[2]
אין לעיני נוסח התשובה האמריקנית, אשר
הגיעה לקריה ביום ו׳ בשעה מאוחרת. היא בערך לפי קווים אלה. מצד אמריקה אין כל
אישור למתן נשק לערבים, לא מדובר על התחייבויות כלפי המדינות הערביות, על חידוש
הקשר עם מצרים. מבחינה מדינית הם סבורים שאי־אפשר להציג תנאי כזה. הם גם כן
מזכירים את ההצהרה המשולשת.
היתה שיחה של אבן עם אצ׳יסון. האחרון
אמר, שבדרך כלל הם לוחצים תמיד על מדינות ערב, בייחוד על מצרים בזמן האחרון, להגיע
להסדר איתנו, אבל אין הוא סבור שיוכלו להביא את הלחץ שלהם לידי הצגת תנאי לכל מתן
נשק.
זה מציג אותנו בפני בעיה רצינית, גם
דיפלומטית וגם צבאית. בדעת משרד החוץ לענות על הודעה זו, לא לקבל את העמדה המובעת
בה, להמשיך בוויכוח, לטעון בכל התוקף שני דברים: מבחינת ההגנה על הדמוקרטיה לא
ידוע לנו שאיזו מדינה ערבית התחייבה להגן על הדמוקרטיה, שאיזו מדינה ערבית התחייבה
להשתתף בהגנת האזור לשם שמירה על הדמוקרטיה בעולם. מבחינה זו אנו רואים שכל הזמן
עמדתן של מדינות ערב מפוקפקת. יש גם לקח מהניסיון של העבר. יש גם מעין ספסרות בנשק
ואין לדעת לידי מי הוא ייפול.
שנית, נחזור לעניין שלנו, לעניין
השלום. אם רוצים לסייע בלב תמים לשלום במזרח התיכון, צריך ליצור אינטרס אצל מדינות
ערב, או לחזק האינטרס שלהן, להגיע לידי שלום. על ידי מדיניות זו עוקרים אינטרס זה.
אם אין אומרים להם: ״אם יהיה שלום ביניכם - תקבלו נשק״, מדוע יהיה להן אינטרס
להגיע לשלום עם מדינת ישראל? איזה ערך יש לדיבור, אם המעשים נעשים בכיוון אחר?
זאת מבחינה דיפלומטית. יש עוד שאלה אם
לצאת בעניין זה בהודעה פומבית, כדי שהדבר ישמש נימוק לגייס דעת הקהל בשתי הארצות
נגד מדיניות זו. השיקולים בעד הודעה פומבית ברורים. השיקולים נגד הודעה פומבית
יכולים להיות: אם ברור שבין כה וכה הדברים יוצאו לפועל, למה להזמין לעצמנו מפלה
פומבית? ושנית, בכל זאת נתגלו בזמן האחרון סימני מתינות במצרים. איני יודע עד כמה
זה חל ברגע הנוכחי, אף על פי כן יש אווירה, היתה אווירה של יתר מתינות. האם לא
נהרוס אווירה זו על ידי הודעה חריפה נגד המדינות הערביות, ולכן יאשימו אותנו שאנו
במו ידינו הרחקנו אפשרות של פשרה? כך שבעניין זה אין לי עוד עמדה ואני רוצה לחכות
עוד ימים אחדים.
אשר לבחינה הצבאית - בשבילנו שאלת
רכישת נשק זוהי שאלה חיונית ביותר, כל שכן שהיא הופכת לשאלה חיונית עוד יותר אם
הערבים יתחילו לקבל נשק חדיש. השאלה הצבאית יש לה גם צד כספי רציני מאוד. אנו
בינתיים פנינו לממשלת ארצות הברית וביקשנו אותה להכיר אותנו כזכאים לעזרה צבאית.
העזרה הצבאית של ממשלת ארצות הברית ניתנת בשתי דרכים: בתשלום ובלי תשלום, אנו
ביקשנו זכאות לשני סעיפים אלה. הכירו בזכאותנו לגבי עזרה בתשלום, לא הכירו
בזכאותנו לגבי עזרה בלי תשלום. לפי ההכרה בסעיף הראשון ביקשנו סוגי נשק מסוימים
שאינם מכריעים.
באמריקה נעשית עכשיו פעולה נמרצת
להביא את הנשיא [טרומן] לידי הכרה בזכאותנו לקבל נשק בלי תשלום עוד לפני שיפרוש
מכהונתו בסוף ינואר שנת 1953.
אין לדעת אם מאמצים אלה ישאו פרי, אם כי יש סיכוי ידוע להצלחה, אבל אין כל ביטחון.
המאמצים נעשים גם באופן ישיר על ידי פנייה ישירה, וגם בשיחות עם נציג אמריקה פה,
גם עם האיש היהודי שנשלח באופן מיוחד כנציג מחלקת המדינה לייעץ בעניינים שלנו, הוא
בסוד העניינים.[3] הפעולה נעשית גם באותם אמצעי ההשפעה שיש עדיין ברשותנו לגבי הבית
הלבן כל זמן שהרי טרומן יושב בתוכו.
אם זכאות זו תוכר, אז זה פותח פתח
לפעולה מהירה. קודם כל, לפי החוק הקיים לגבי שנת הכספים השוטפת יש סכום מ-50 עד 60 מיליון דולר העומד לרשות הממשלה לחלוקה לעזרה צבאית לארצות המזרח
התיכון. אלה הם 10
אחוז מההקצבה לעזרה צבאית מפורשת בחוק בסכום מסוים ליוון ולטורקיה, זאת בלי שיהיה
צורך באישור הקונגרס. אין דבר זה טעון אלא בהכרת הממשלה שהיא זכאית לקבל עזרה זו.
זה ענין פרינציפיוני. בלי זה אי-אפשרי. אחר כך - על יסוד הכרת הזכאות - יכולה
ממשלת ארצות הברית להקציב סכום מסוים.
זוהי אפשרות להיבנות אם יכירו בזכאות
לקבל עזרה צבאית בלי תשלום. זה פותח פתח מצד אחד שהם יתנו לנו נשק אמריקני באופן
ישיר, ומהצד השני שהם ישלמו בדולרים אמריקניים בעד נשק בריטי, אם נחליט לקבל נשק
בריטי.
זאת לגבי השנה הזאת. זה יקל, על כל
פנים, על המשך הפעולה לקראת השנה הבאה. לגבי השנה הבאה רצוי לנו שיהיה דבר מפורש
בחוק על ישראל, אבל זה ייקח זמן.
ספק רב אם אמריקה תיתן נשק לנו מבלי
לתת לערבים. ספק רב אם אמריקה תיתן לנו כסף בשביל נשק מבלי לתת כסף בשביל נשק
לערבים. אין לאמריקה רצון להתחיל לתת כסף או נשק בשביל הערבים. יש חשש, שגם אם
תוכר הזכאות שלנו לעזרה צבאית בלי תשלום, למעשה לא נקבל דבר.
אולי זה יפתח פתח לתמרון יותר גמיש
בשבילנו ובשביל אמריקה, שיתנו לנו נשק אמריקני, לכאורה בתשלום, אבל יסכימו למחיר
סימלי כרגע, שזה למעשה יצא כאילו זוהי עזרה בלי תשלום, אם כי למעשה זאת תהיה עזרה
בתשלום ויוכלו להיחלץ מהמצר, שלדברי האמריקנים הם נתונים בו לגבי מדינות ערב.
הצבא שלנו מודיע, שלאין שיעור יותר
רצוי לנו, מבחינה צבאית ומבחינה טכנית, לקבל מטוסי דחף אמריקניים היוצאים מהשימוש
באמריקה מאשר לקבל מטוסי דחף בריטיים היוצאים מכלל שימוש בבריטניה, באשר המטוסים
האמריקניים נוחים לנו יותר ובדרך כלל יעילים יותר מאשר המטוסים הבריטיים.
עלינו לדעת מה זה במקרה הרע ביותר -
אם יצטרפו כל המסיבות הגרועות,
אם לא נקבל זכאות לעזרה צבאית בלי תשלום, או אם נקבל זכאות זו אבל היא
לא תתורגם לשפת המעשה. מהצד השני, אם הסורים והאחרים יקנו נשק והם ימצאו את מטבע
החוץ - כי המצב הוא שגם מבחינה כספית יש להם היתרון עלינו, יש מדינות שיש להן
הכנסות מהנפט, יש מדינות שאומנם מצב ההמונים שם ירוד ממצב ההמונים אצלנו, אבל מצב
האוצר עולה על מצב האוצר אצלנו, והן יתחילו לקנות נשק - אז נעמוד בפני בעיה חמורה
מאוד. זאת אומרת שההיגיון אומר שבדלית ברירה עלינו לקנות מה שאנגליה מוכנה למכור
לנו, אז עלינו לשלם בעד זה, אז אולי במידה שנלחץ עליהם יותר ונרד לחייהם יותר
בשאלות עקרוניות, יש יותר סיכוי לשפר את התנאים המעשיים של כל העסק הזה, שבסופו של
חשבון נצטרך לעשות אותו. על יסוד העמדה העקרונית אולי תיווצר אצלם ההרגשה שהם
חייבים לנו איזה פיצוי, וזה יתבטא אולי במתן יותר מטוסים, במתן אשראי ארוך יותר,
אולי מטוסים טובים יותר. אנחנו בהחלט איננו מתכוונים, בסופו של חשבון, לנקוט קו:
״אם אתם אינכם מסכימים לעמדתנו העקרונית, אין אנו מקבלים ולא כלום״, אלא נעשה כל
ניסיון להקדים את הערבים, לדרוש זכאות ועוד, אבל בסופו של דבר עלינו לדאוג למאזן
הכוחות על הרקע של חלוקת כלי נשק חדישים לארצות המזרח התיכון.
עלי להוסיף: בשיחתי האחרונה עם השגריר
האמריקני [מונט דייוויס] בשבוע שעבר סיימתי בבקשה לדעת מהי עמדת ממשלת ארצות הברית
לגבי מדיניות הנשק של אנגליה, כי לנו נאמר שיש מדיניות נשק אחידה במזרח התיכון.
שמענו בזמן האחרון בוושינגטון דיבור של הסתייגות מאנגליה בדבר זה. בשיחה אחרונה
ביקשתי באופן פורמלי לדעת מהי עמדת ממשלת ארצות הברית, כי היא אינה יכולה להיות
ניטרלית לדבר זה. עכשיו קיבלתי את נוסח התשובה של אמריקה ובה יש נקודה מעניינת:
לממשלת ארצות הברית אין שום ידיעה על חידוש העזרה הצבאית המערבית למדינות ערב. זה
עומד בסתירה לידיעות שיש לנו, וגם לידיעות שפורסמו בעיתונות העולם.
שגריר אמריקה הוא איש ישר מאוד, בעל
מצפון, רציני מאוד. אומנם נחוצה סבלנות על־אנושית לשיחה איתו, כי הוא נכנם לפרטים
ולפרטי פרטים והוא יכול להיות משעמם מאוד. הוא אמר לי שישאל שאלה קטיגורית - (השר
מ. שפירא: האם יש לנו מספר טייסים שלנו המאומנים באמריקה או באנגליה למטוסי דחף?)
- (ראש הממשלה ד. בן־גוריון: במספר זה לא) - אצלם ההצעה למכור מטוסים כרוכה במתן
אפשרות לימוד - (ראש הממשלה ד. בן־גוריון: אנו מנהלים משא ומתן עם הפדרציה הציונית
בדרום אפריקה להביא משם מספר בחורים היודעים מלאכה זו ויש סיכוי לתוצאה חיובית) -
(השר ל. אשכול: מבחינת האוצר הייתי מאושר אם לא נגיע להתחייבות תשלום לפני האחד
באפריל). בעניין השילומים, כידוע לכולכם היטב התלקחה תבערה רבתי המציפה את
העיתונות וגורמת לנו לא מעט דאגה. לא אבוא לסכם או לחזור על מה שהחברים קוראים יום
יום בעיתונים עד הבוקר ועד בכלל, אבל קצת דברים מאחורי הקלעים, כל העניין בא
לממשלת בון בהפתעה. זאת ראשית. שנית, ניתן לציין בדרך כלל, ובהשוואה בהתנהגות של
האנגלים והאמריקנים עם הערבים, שיש לציין את איתנותה של עמדת ממשלת בון גם במשא
ובמתן בחדרי חדרים וגם בהצהרות פומביות, שמנוי וגמור עימם לאשר הסכם זה ולהפעיל
אותו. אבל המחאות הערביות והאיומים לא חלפו ללא רושם. הם עשו רושם על הממשלה
[בבון], עשו רושם חזק עוד יותר על החוגים התעשייתיים, המפעילים לחצם על הממשלה. יש
השפעות נאציות ופרו-נאציות הנאחזות בגורם הערבי, זאת כדי לפתוח מחדש כל פרשת ההסכם
עם מדינת ישראל. שלחתי לחברי הממשלה תוצאות ״גאלופ־פול״ [משאל גאלופ] בגרמניה -
(רוה״מ ד. בן־גוריון: אין לסמוך על תוצאות אלו) - בכל זאת אנשים חיים נשאלו
והשיבו. אם אין לסמוך על זאת, אבל הדרכה מסוימת יש בכך.
כתוצאה מכל הדברים האלה החלו לעלות על
דעת הממשלה הגרמנית כל מיני מחשבות יוצאות דופן. זה רק מעיד עד כמה שהם ״ולט
פרמד״.[4] היה אולי קו כזה במחשבה הפוליטית הגרמנית תמיד, ובוודאי שיש קו
כזה במחשבה הפוליטית הגרמנית עכשיו, שהם אינם סוברים מה מציאותי וזאת לאחר השנים
של הבדידות שחיו בה לאחר שלטון היטלר. גם בזמן שלטון היטלר הם חיו בבדידות. לפני
שהם משתלבים למערכת הבינלאומית החדשה, הם אינם תופשים מהו מציאותי ומהו אינו
מציאותי.
עלה על דעתם להזמין את ארגון האומות
המאוחדות לפקח על ביצוע הסכם השילומים, והם אינם יודעים שעניין זה קשור בפרוצדורה
רבה ומסובכת. כיוון שיש לאו״ם אורגן הדואג לפליטים, הם הציעו שאורגן זה ישלח נציגו
לוועדה המעורבת. היתה אצלם מחשבה לשאול חוות דעת של האו״ם אם בביצוע הסכם זה הם
מפירים את הניטרליות בעולם, לשאול את בית הדין בהאג אם יש בזאת הפרת הניטרליות.
אנו היינו בעניין זה כפותים במידה
מסוימת על ידי העדר נציגות דיפלומטית בבון. עם הערבים יש להם קשרים ישירים, איתנו
אין להם קשרים כאלה. אומנם העברנו את הקונסול שלנו, היושב עדיין במינכן, לימים אלה
לבון, כדי שיעמוד בקשרים. בסוף עלה על דעתנו שאולי כדאי שדר׳ נחום גולדמן ייסע
לשם. בעודנו שוקלים אם כדאי או לא כדאי שהוא ייסע, נתקבל מברק ממזכירו של אדנאואר
המזמין אותו בשם אדנאואר לביקור, מברק ישיר מבון לירושלים. גולדמן יצא והוא היה
צריך לחזור לפני שעה, ובצהריים אראה אותו. בעצם מוסר אני דין וחשבון לפני סיומו.
גולדמן היה צריך להוציא מראשם את כל
המחשבות האלה, היה צריך להסביר להם שהפעלת או״ם אינה באה בחשבון. אנו נתנגד לזאת
בכל התוקף. שום ברכה לא תצמח מזאת. גרמניה אינה יכולה לפנות לבית הדין הבינלאומי.
יכולה לפנות מועצת הביטחון או עצרת או״ם, ולזאת דרושה החלטת העצרת או מועצת
הביטחון. כל ענין הניטרליות קלוט מן האוויר, פסק מצב המלחמה בינינו [ובין מדינות
ערב]. מועצת הביטחון אישרה זאת מחדש כאשר היא דנה בשאלת תעלת סואץ. אם אין מצב
מלחמה בין שתי מדינות, אין לדבר על ניטרליות ואז אין שאלת הפרת הניטרליות.
יתר על כן, ידוע לנו היטב ממקורות
פנימיים, שפה יש מצד הליגה הערבית בלוף עצום. הם עצמם זקוקים לגרמניה יותר מאשר
גרמניה זקוקה להם. לפי הסטטיסטיקה הידועה למומחים שלנו, היצוא של גרמניה לכל
מדינות ערב מגיע לחצי אחוז של כל היצוא הגרמני. לעומת זאת, הוא ממלא תפקיד חשוב
במדינות ערב, כי הוא ניתן בתנאים נוחים. עובדה היא שעיראק לא מיהרה להצטרף למחאה
זו, לבנון הודיעה שלא תוכל להוציא לפועל דבר זה. יש החלטה פנימית בעניין החרם [על
גרמניה], שהחרם יחייב את הממשלות, אבל לא את הסוחרים ובעלי התעשייה, וכן הלאה וכן
הלאה.
אם קיימת שאלה, הרי זו איך לפקוח את
עיני הגרמנים על כל הדבר הזה. לפי הידיעות האחרונות הם מנסים למצוא מוצא מן המצר,
שיחסיהם [עם מדינות ערב] לא ישפיעו על אישור השילומים וביצועם, והם רוצים לשלוח
משלחות לכל מדינות ערב ולהציע להן כל מיני הטבות והנחות. ידוע לנו שלזאת בעצם
מתכוונים הערבים - עד כמה שאפשר להפריע להסכם השילומים ולקבל כל מיני הנחות להם
לעצמם.
עובדה כי בראש פעולה זו עומדת עכשיו
מצרים, אבל בראשונה עמדה בראש הפעולה סוריה, וסוריה שלחה הוראה לנציג שלה בקהיר
לנהוג מתינות רבה בעניין החרם, כי זה עלול לגרום נזק רב לאינטרסים הכלכליים של
סוריה, לדרוש מהליגה לעיין היטב בתשובת גרמניה.
עכשיו עברה כאילו הראשות לידי מצרים
ונגיב כאילו באופן אישי מעוניין מאוד בדבר זה. לנו ידוע כי בהתייעצות היתה מצרים
בעלת קו מתון יותר מאשר ההחלטה שנתקבלה, אבל לאחר שנתקבלה ההחלטה אין מצרים יכולה
להרשות לעצמה שמישהו אחר יעמוד בראש פעולה של מדינות ערב. אומנם בהיותה אי-שבעת
רצון מהחלטות הליגה, היא יכולה לצאת מהליגה - היא אינה יוצאת ממנה. היא יכולה
לפוצץ את הליגה - היא אינה מפוצצת אותה. כל עוד מישהו מחברי הליגה מנהל פעולה שהיא
כאילו פעולה ערבית כללית, זה הופך אינטרס מצרי פנימי שמצרים תעמוד בראש הפעולה -
לא ייתכן שהיא תוותר על הבכורה במשפחה הערבית, שהיא רואה את עצמה כשייכת לה, על כל
פנים רצוי לה להיות שייכת לה.
יש להניח שנגיב שואף וחותר להשתוות עם
בריטניה, תוכנית סודאן היא תוכנית בריטית או תוכנית שאנגליה מוכנה לתת ברכתה לה.
הניסיון מלמד אותנו, שבכל שעה שהמשטר השולט במצרים נוקט מתינות לגבי אנגליה, הוא
מוכרח למצוא קטע בחזית הערבית להיות קיצוני בו.
ועוד - זה מתקשר עם הסעיף הראשון - כל
הזמן יש חתירה מצד אנגליה ואמריקה להשיג את שיתופן של ארצות ערב בתוכנית הגנת
המזרח התיכון, לאו דווקא בצוותא, גם כל אחת לחוד. מצרים חוששת מאוד להתפתחות זו
בעוד שהיא בוחרת ורוצה לתפוס עמדה מרכזית בענייני ההגנה, גם כמדינה הערבית החזקה
ביותר, גם כמדינה השוכנת בנקודה אסטרטגית חשובה ביותר. היא רוצה לשמור על כוח
המיקוח שלה, על מלוא כוח המיקוח לגבי כניסתה לתוכנית הגנת המזרח התיכון. כוח מיקוח
זה יפוג אם מדינות ערב תיכנסנה בלעדיה או על אפה וחמתה, והיא תישאר בודדת. דווקא
משום שהיא סבורה, כי עניין זה עומד על הפרק ובצורה סופית, רוצה היא להשתלב בתוכנית
בצידן של מדינות ערב, או נכון יותר, כשמדינות ערב לצידה, וחשוב לה לשמור על מלוא
כוח המיקוח של הערבים, זאת אומרת לשמור על שלמות החזית הערבית והכפיפות לה.
בינתיים זה משמש שמן על גלגלי החזית הערבית, או יותר נכון, מלט להדק את אבני
הבניין המתפורר של הליגה הערבית. סיומו של פרק זה אשמע מפי דר׳ גולדמן ואמסור לכם
עליו.
