86 | הרצאת שרת במועצת איחוד הקבוצות והקיבוצים^[1]                                                       11.10.1952

סוציאליזם איננו מטרה - סוציאליזם זהו תהליך

ב-1951, על רקע החרפת המלחמה הקרה, התחולל פילוג אידיאולוגי וארגוני בקיבוצי ״הקיבוץ המאוחד״ בין הרוב המרקסיסטי פרו-סובייטי, שהזדהה עם ה״התנועה לאחדות העבודה״, ובין חברי המיעוט הסוציאל-דמוקרטי שהזדהה עם מפא״י. האחרונים פרשו והקימו קיבוצים חדשים כגון עין חרוד איחוד, אשדות יעקב איחוד ועינת, או הצטרפו לקיבוצים שרוב חבריהם דגלו בסוציאל־דמוקרטיה. כל אלה התאחדו עם קיבוצי ״חבר הקבוצות״, המזוהים עם מפא״י, והקימו את ״איחוד הקבוצות והקיבוצים״ במהלך שנה זו.

משה שרת: אני נוטל את רשות הדיבור כאן לא במעט מורא ציבור. ראשית, איני חבר במובן הפשוט והמעשי של המילה הזאת למסיבה שבה אני מדבר, ושנית, לא השתתפתי בכל מהלך הדיונים, וגם אילו השתתפתי לא הייתי מקבל על עצמי להשתזר בריקמת הוויכוח כפי שהוא התנהל זה עתה. יש להניח מראש, כי קצת אחרוג מהמסגרת מבחינת התוכן, וגם יש להניח מראש שאחרוג ממתכונת הזמן שנקבעה לכל נואם כאן, גם אם אתאמץ לא לנצל יתר על המידה את הזכות שניתנה לי.

נדמה לי שהכינוס הזה מתקיים בסימן של ניצחון גדול על אסון גדול, אבל כשיש ניצחון גדול על אסון, על ידי כך האסון איננו נעלם מההיסטוריה. הוא נשאר קיים ועומד. אף על פי כן, חשוב לאין ערוך, מרנין ושופע תקווה גדולה לעתיד, כי נמצא הכוח להינצל מהאסון ולהתגבר עליו. בכל זאת, יש לתת את הדעת על לקח האסון. ייתכן כי הוא היה בלתי נמנע. אני מדבר על אסון הפירוד [בקיבוץ המאוחד], שהביא בסופו של דבר לאסון וגם לברכה של חינוך, מפני שאני רואה בפילוג שחל מוצא מוכרח ומוצא יחיד מהמצר שלתוכו נכנסה תנועתנו בתחום ההתיישבות הקיבוצית - למרחב הפעולה ואולי להעפלה לשיאים חדשים.

אבל גם אם הפירוד היה בלתי נמנע, ואני סבור כי במידת-מה הוא היה בלתי נמנע, באשר שורשיו לא היו נעוצים בקרקע חיינו, ובאשר הוא לא היה ואין הוא כיום הופעה המצטמצמת בהיסטוריה ובהווייה שלנו, אלא זוהי השתקפות של תהליכים כבירים ואדירים המתחוללים על פני הזירה העולמית - קמה ועומדת שאלת ממדי הפירוד, קמה ועומדת שאלה מידות העבודות שהיו מוכרחים לסבול, הקורבנות שהיו מוכרחים להקריב בקרב ההיסטורי הזה, ונוקבת מאוד השאלה אם לא [נוכל] לצאת מהמבחן הזה הרבה יותר חזקים והרבה יותר מרובים מאשר יצאנו.

סילחו לי אם אשלב בדברים ביטוי לחווייה אישית. לפני שבועות מספר הייתי בסביבה הזאת לרגל מות אדם, לרגל מות חבר יקר מאוד שלי. השתתפתי בלווייה של המורה הדגול והמחונן משה כרמי.^[2] כאשר לפני קברו הפתוח עמדנו אנשים משני המחנות אשר ביניהם נתבקע העמק המזרחי הזה - כשם שנתבקעו סביבות רבות אחרות בארץ - דומה היה בעיני אותו קבר פתוח לסמל התהום הפעורה בינינו. אמרתי לעצמי: הנה, ישב פה איש כזה ועבד פה עשרות בשנים, העמיד תלמידים הרבה, חינך דור אחר דור - והגיע אל פי התהום, בילה את שנותיו האחרונות, בייחוד את שנת חייו האחרונה, כולו אכול הטרגדיה הזאת של ״בנים גידלתי ורוממתי - והם פשעו בי״,^[3] ואני אומר ״פשעו בי״ במובן הרוחני של המילה.^[4]

מה קרה כאן? לכאורה קרה דבר פשוט. האיש הזה, משה כרמי, שהוא בעיני סמל לרבים, ואולי סמל לתנועתנו כולה, ובמובן מסוים למפעלנו כולו - וכאשר אני אומר ״מפעלנו״, ״תנועתנו״, אני מדבר על המפעל והתנועה שהמסיבה ההיא היתה ביטוי להם, ולא כל מסיבה אחרת היא ביטוי להם - האיש הזה לימד, הוא הורה, הוא היקנה דעת, הוא חינך. מה הוא לימד, מה הוא הורה, איזו דעת הוא היקנה? הוא לימד תנ״ך, הוא לימד עברית, הוא לימד טבע, הוא לימד את דעת הארץ, הוא הוביל את תלמידיו בכל הרי הארץ ועמקיה, בכל שביליה ונתיבותיה וגם בתוהו-לא-דרך, הוא לימד את הצומח, הוא לימד את החי, הוא לימד את האבן, הוא היקנה יסודי יסודות, נכסי תרבות יסודיים, אנושיים ועבריים, הוא עשה את תלמידיו לאזרחי ארץ תרבותיים, לעבריים משכילים, לבוני משקים בעלי השכלה ושוחרי דעת.

אבל בזה לא היה די, כי נשארו שטחים שהוא לא טיפל בהם ואשר הוא לא נתן כלל את דעתו עליהם. נשארו בעיות שהוא לא הסביר אותן. נשארו נושאים שהוא לא נגע בהם. והנושאים והבעיות האלה דווקא הם שהטריד והסעירו נערים ונערות בגיל ההתבגרות, בגיל ההכרעה לגבי דרך הרוח, לגבי דרך החיים, לגבי הדרך המדינית. הם שהטרידו, הם שהסעירו, והיו אורות זרים וכוזבים שקסמו,^[5] הם שריתקו המוני נוער אחרי אורות מתעים אלה. הם לא זנחו את תורת רבם, הם נשארו יודעי תנ״ך, הם נשארו יודעי עברית, הם נשארו יודעי טבע, הם כתבו פרקים יפים מאוד, שירים נהדרים על אותו משה כרמי, אבל כל העושר הרוחני הזה שהוא היקנה להם הפך בידם מטען בלכתם בדרך אחרת, בלכתם לקראת מטרות זרות ורחוקות המובילות אותם אל מעבר לתחומנו, אל מעבר למטרתנו, ואנו איבדנו אותם, איבדנו במלוא מובן המילה.

במקום זה נשמטה פסקה בתדפיס.

... וכן אנשים רבים ויקרים בתוכנו, אולי מרבית יסודות ההנהגה וההדרכה של תנועתנו. במה הם עסקו? הם עסקו בבניין משקים, הם עסקו בניהול משקים וענפים, הם עסקו בשליחויות חשובות מאוד בהגנה, בהעפלה, במדיניות, במשק הלאומי. הם יצרו גדולות בארץ, אבל הם לא דאגו למשהו, שלאור מה שקרה הוא העיקר - נפש הדור הבא, נפש הנוער, נפש העם.

הם לא נאבקו על זה די, הם לא ראו את הסכנה והם לא ידעו להתאים את עצמם לבעיות ההנהגה כפי שהם התייצבו בפועל ממש על רקע האנושיות המסוכסכת, על רקע תנועת הפועלים המפולגת, על רקע הזעזועים העצומים החמורים המסוכנים בתכלית, המשדדים מערכות עולם והמגלים כאילו אופקים חדשים, היוצרים פרשות דרכים טרגיות, תהומיות, גורליות, לפני המין האנושי, לפני תנועת הפועלים, לפני הדור הבא. על אלה הם לא נתנו דעתם כשם שיהודים רבים, מתוך איזו תחושה בריאה לכאורה סומכים על ״נצח ישראל לא ישקר״, ובכל זאת באה התנועה הציונית ומרדה באמונה הזאת, ב״נצח ישראל״, שללה את הכזב שבו ואמרה: ״עת לעשות, עת לפעול, צריך לדאוג, צריך להתאמץ, להנהיג את העם הזה ולהראות מופת אישי״.

כך היתה הנחה, שאם ניצור את המסגרת ואת הרקע, כשם שהגענו על רקע זה של מציאות להקמת מדינתנו ונשארנו נאמנים, הדור הגדל ממילא על ברכי תנועתנו ילך באותה דרך. אך הוכח על ידי ניסיון מר ואכזר, ניסיון טרגי, שאין לסמוך, אין להישען, יש להקדיש מאמצים מתרחבים ומכוונים, יש ליצור מסגרות, להקים טורים שלמים של מכשירים, יש לפתח פעולה רבתי, ויש להתרכז בעניין החשוב הזה העומד ברומו של עולם, במפעל החינוך, במאבק האידיאולוגי, בהתעניינות העיונית, תורת הניסוח, תורה ההסברה, תשובה לשאלה מנקרת.

כל הדבר הזה וחייב בעצם עוד שנים קודם, זה מאמץ הרבה יותר גדול, מאמץ הרבה יותר שיטתי, הרבה יותר מאורגן, הקדשת כוחות בקנה מידה הרבה יותר רחב, העזה הרבה יותר גדולה ופיתוח יכולת יותר יעילה בתוכנו מכל מה שראינו, מכל מה שעשינו.

כאשר הגענו למה שהגענו לא היתה ברירה אחרת מאשר לעשות אותו ניתוח שנעשה. אני מאושר, ואני בטוח שחברים רבים אחרים מאושרים, שזיכו אותם בשלבים מסוימים בבקשת עצה, שהיתה להם הזכות לא להכריע חלילה בדרך של חיים של המוני אנשים אשר בית חייהם ודרך חייהם תלויים בהחלטה שהם מקבלים, ולכן הם בלבד יכולים לשאת את מלוא האחריות האנושית והמוסרית, להכרעה החמורה הזאת. אך במידה שהשאלה היתה של סעד מוסרי, של תמיכת חברים, של הרגשת אווירה תנועתית מסביב למעשה החמור הזה של פילוג הקיבוץ המאוחד ושל איחוד שתי התנועות היושבות פה שבת אחים יחד, ניתנה הזכות לחברינו שמחוץ לתנועה הקיבוצית, שמחוץ להשתתפות היצירה הקיבוצית, לתת את עצתם לפילוג, כי בו היתה ההצלה, בו היתה הצלת העם, בו היתה הצלת הכוח, בו היתה בראש ובראשונה ובאחרית הכל הצלת הדור הבא.

חשבון האסון לא נסתיים, ועלינו עוד להסיק ממנו [נשמטו שתי מילים] מסקנות, כי נשאר המחנה האחר, ונשאר הנוער במחנה האחר ונשארו [נשמטו שלוש מילים] במחנה האחר. חברים, האם אתם מעלים על הדעת מה היה מעמדנו חזק ומכריע מיותר בארץ, מעמדנו בציונות, מעמד התנועה הקיבוצית במשק הארץ ובחברה המתהווית של הארץ, אילמלא באה הסטייה, אילמלא באה הפרישה ההיא, אילמלא באה הסיעתיות ההיא?^[6] האם נחדל לקרוע קריעות ולהתאבל על האבדות של תנועתנו? המוני חברים היקרים אישית לכולנו, שנשארו שם וקיבלו על עצמם דרך זו? לשווא ולחינם ננסה אליהם דברי שידול ושיכנוע. אבל אצלם נשאר נוער רב, ואולי, אולי הנוער הזה עוד לא התגבש התגבשות אחרונה, לא הגדיר את עצמו הגדרה מוחלטת, אולי עוד יש ספקות בליבו, אולי עוד יש פקפוקים, אולי עוד יש תהיות ותעיות במחנהו, ואולי אנו יכולים לעשות משהו להחזיר, להאציל, להעלות מחדש על הדרך. אבל יש גידול, לא רק שלנו, של הנוער הנמצא כבר במאבק החדש, אלא ישנם מקורות של גידול בלתי פוסק - ישנם מחנות נוער עצומים בארץ, עברו הימים אשר בהם היתה הארץ דבר-מה של רק סמל, והגולה היתה העתודה העצומה של כוח העתיד. לא אבוא הרגע לעשות חשבונות אחרים, חשבונות של מספר וחשבונות של איכות. לעומת זאת, מיליון וחצי היהודים אשר נמצאים בארץ הם מיקווה עצום של עוצמה חלוצית, של יכולת יצירה. צאו לרחובות הערים, עיברו דרך חוצות המושבות, על פני כל כביש בארץ, ותראו את ההמונים הגדולים האלה, תראו את כל תנועות הנוער שהן יחד מהוות בתוך הכלל העצום הזה של הדור הצעיר הנולד יום יום בארץ, הגדל ומתפתח שנה שנה בארץ.

ישנה שאלה קודם כל של איתור האסון, של הגבלתו, של אי-הרחבתו, אי-התפשטותו. ישנה שאלה של הסתערות על מקורות הגידול, כיצד נכבוש אותם. אין מדובר על שום כיבושים בעזרת שלטון, אין מדובר על כפייה ועל שום אמצעי של רודנות. מדובר אך ורק על מאבק רוחני טהור וצרוף. מדובר אך ורק על ריב גדול על עקרונות, על דרכים. אבל הריב הזה מוכרח להיות, הוא כפוי עלינו על ידי ההיסטוריה של ימינו. אל נשתמט מצו הריב הזה. צריך להיות ברור מהו. הרי הריב הוא עם כפירה בציונות, עם סילוף אנושי, עם שיעבוד נפש האדם, עם שיעבוד הרוח האנושית.

הריב הזה הוא ריב עם קומוניזם - וכך צריך להציג אותו, ובאומץ לב ובעוז רוח צריך להציג אותו כך. קומוניזם ככפירה אנושית וככפירה ציונית, שיעבוד רוח האדם, אין להרחיב במילים רבות [מספר מילים מטושטשות] כי מפ״ם עוד אינה קומוניסטית, והשותפה במפ״ם [מספר מילים מטושטשות] היא לא קומוניסטית, כי ״סיעה ב׳״, ״התנועה לאחדות העבודה״, בוודאי שאינה קומוניסטית. יש לראות באיזה כיוון הולכים העניינים, באיזו דרך הולכים, לקראת איזה מטרה הולכים, מהם התהליכים הבלתי נמנעים, מהם המעברים המוכרחים המתחוללים במחנה ההוא לעינינו, וצריך לראות מראש כיצד יושלמו התהליכים, כיצד יעברו עוד מעבר ועוד מעבר, למה מכוונים מעברים אלה.

צריך לראות מיהו הקובע, מיהו המנהל, מיהו המדריך, מיהו המוביל ומיהו הנגרר אין-אונים, מיהו המתווה את הדרך, [מספר מילים מטושטשות] ומיהו המתבטל בחוסר אונים, מתבוסס באוזלת יד לעכב משהו, מי נלחם בלי הרף קרבות של חזקים, מערכות של כיבוש שטח, ומי באין אונים ובאוזלת יד מנסה להילחם קרבות של מאסף, כושל ומפסיד מערכה אחרי מערכה, ואי-אפשר לפקוח עיניים אחרת, אי-אפשר להשפיע אחרת מאשר להציג את המפלצת במלוא הזוועה שלה.

אני רוצה גם לומר: לא נעשה ריב מתוך רחמים, אלא הרחמים מצווים עלינו לעשות ריב זה. אם אנו עוד חסים על חומר אנושי יקר, על חברים יקרים, על נוער יקר - נעשה ריב זה בלי רחמים, אבל נעשה אותו. צריך להציל את הנוער קודם מדאגה לו, שלא ילך בתוהו לא דרך, שלא יסתבך בסתירות ללא מוצא, שלא יהיה לו כוח לריב, שלא ייכנס למצרים אשר יכול להסתבך בהם כל ימי חייו מתוך עקרות גמורה, ללא כל אפשרות של יצירה.

אין פה רק שאלה של דאגה לנוער, של דאגה לנפש, של דאגה למפעל. יש פה גם דאגה להגנת המדינה, לקיומה של המדינה במבחנים חמורים שאולי נכונו לגבי העתיד, דאגה לחרות המתרחבת, לאותם ערכים אנושיים שאנו מקבלים אותם, כל אחד בתוך משפחתו, בתוך קיבוצו, בתוך קבוצתו, בתוך משקו, בתוך הארגון שלו, ובמה ניתן לנו לקדם ערכים אלה - סובלנות הדדית, הקשבה איש לרעהו, חרות מאורגנת בתחום רחב הולך ומתרחב של המדינה.

אומר בפשטות: צריך להציל את הנוער מהשתתפות מחר-מחרתיים במלחמת אחים, אשר מי יודע אם אפשר יהיה פעם למנוע אותה מלהיות מלחמת דמים, להציל אותם מראש מגורל נורא זה.

הקמת איחוד [הקבוצות והקיבוצים] זה צפונה בה יכולת לשמש מיפנה מעבר להתגוננות, להסתערות [מילה מטושטשת] הקיים בלבד, להצלת הקיים ולכיבוש שטחים נוספים, חדשים. אבל אין לסמוך על [מספר מילים מטושטשות] דרושה תפנית איסטרטגית של התקפת התנועה הקיבוצית על הנוער לשם הבטחת עתידה.

ושני מניעים, שני מנועים גדולים, צריכים להירתם למאמץ משותף זה: המפלגה [מפא״י] והאיחוד. איחוד זה אשר הוא כיום חלק של המפלגה, אבר מן הגוף שלה, אבל הוא כלשעצמו גורם, והוא חייב למצוא את עצמו כגורם עצמאי, הוא חייב לראות את עצמו כנושא אחריות עצמאית ומיוחדת. זה לא רק ציבור של חברי מפלגה, שבמקרה מאורגנים במסגרת זו כמו שיש ציבורים של חברי המפלגה המאורגנים במסגרות אחרות, אם מחוזיות או מקצועיות או איזה מהן, אלא פה ישנה תמצית מיוחדת, פה ישנו נושא מיוחד של רעיון ואחריות. אומר בפשטות: האיחוד הוא גם נושא של עניין עצמי, הוא גם נושא של דאגה לעתיד שלו במיוחד.

יש לאל ידינו במלוא הכוח לנקוט יוזמה ולעבור להתקפה. המחנה שכנגד מסובך בסתירות ללא מוצא והסתירות הללו אוכלות בנפש הנוער, ואם הן אינן אוכלות - יש להוקיע אותן, כדי לשרש אותן מנבכי נשמת הנוער, כדי להציג את הנוער פנים אל פנים מול התהומות הפעורות לפניו, כדי לתבוע ממנו תשובה, כדי להתגרות בו מלחמה למען יגלה אומץ לב ומסקניות, כי כרגע עוזרים לו להמתיק ולהרדים את קול המצפון הלאומי ואת קול המצפון החברתי, טחים תפל על פני בקיעים בנפשו, מלמדים אותו מלל ריק ושדוף, אינם מפתחים לגמרי את ההכרה שלו, מטמטמים ביודעים ובמחושב את הכרתו על ידי שינון שיגרתי של סיסמאות סיטוניות שטחיות, שאינן מחייבות לשום מאמץ של מחשבה. אין נותנים ואין נוטעים בנפש הנוער שורשים חדשים, עוקרים מנפשו שורשים, אין מסגלים ומתאימים את נפשו ליכולת של קליטה של שורשים חדשים, באשר כל המשבר הרוחני ההוא, כל השיטה המדינית [של בריה״מ] בנויה על ניצול עיוור, היתפסות להלך רוח של אמונה עיוורת ללא כל מאמץ של הכרה, ללא מאמץ של השתכנעות, אלא מתוך אמונה מיסתורית שזוהי דרך הגאולה ופלוני^[7] הוא היודע ובעקבותיו יש ללכת ואת דמותו יש להעריץ ואת תמונתו הגשמית יש לנשק ולקדש.

מלחמתנו לא תהיה כזאת, שאנו נציע דרך חינוכית קלה יותר. מלחמתנו תהיה בזאת, ובזאת גם סיכוייה, שאנו נציג דרך חינוכית קשה יותר אבל יותר כדאית, הנוטעת כבוד לאישיות, אבל נותנת אפשרות להעריך את האישיות, אשר תובעת מהפרט, אשר במקום לשחרר אותו ממצוות המחשבה, מאמצת ידיו לחשוב, האומרת: ״בך תלוי הדבר, בהכרתך תלוי מאמצך. אתה נושא רעיון, אתה נושא שליחות. אתה, החייל הפשוט, יכול למלא שליחות ומשימה. אתה צריך להכיר בדבר. העומדים בראש אין אתה צריך לראותם תמיד כטובים ממך. אין אתה צריך להאמין בהם אמונה עיוורת, אלא אתה צריך להשתכנע בעצמך. תראה האמת במו עיניך״.

אמרתי: המחנה ההוא מסובך בסתירות. אין אהבת המדינה בלב המחנה ההוא.

אין שמחת המדינה במעונו, ויחד עם זאת הם חיים בתוך המדינה. הם נהנים מהמדינה, אין הם יכולים שלא לדגול בה. יש ביניהם אנשים, לא אומר שהם רבים, שעל אפם ועל חמתם הם דוגלים במדינה. הם דוגלים במצוות אנשים מלומדה.^[8] אין הם מחנכים בשמחת המדינה.

הנוער מרגיש בדבר זה. הם נתונים בסבך ללא מוצא לגבי בניין המדינה והגנתה. הם יודעים היטב, שבניין המדינה מחייב אמצעים עצומים. הם יודעים היטב, כי אמצעים עצומים אלה צריכים לבוא מחוץ למדינה. כי בור זה לא יתמלא מחולייתו, והמוני העולים, ריבואי הרבבות של העולים, לא יתפרנסו זה מזה. הם יודעים שאם לא יזרמו למדינה אמצעים עצומים, אוצרות רבים ואוצרות גדולים של מדע וטכניקה, לא נוכל לבנות מדינה, וכל אלה אפשר לגייס רק בחלק מסוים אחד של העולם [הגוש המערבי-דמוקרטי], לא בכל חלקי העולם כפי שהוא קיים היום. הם יודעים את זאת היטב, על אף כל זאת הם אוסרים בכל האיסורים, בכל החרמות ובכל ההשבעות, להיזקק לחלק ההוא [המערבי] של העולם. הם עושים זאת מעל כל הבמות ובכל האסיפות שלהם, ויחד עם זאת הם עצמם נהנים מכל הדברים האלה. הם [חסידי בריה״מ] יודעים שזה הכרחי, הם משתמשים בכסף זה ובמכונות אלו ובהלוואות אלו ובכל האמצעים הבאים הנה, והם מסובכים ללא מוצא לגבי חשבון עולם ושל העם היהודי [מספר מילים חסרות] הם יודעים שקולו של העם היהודי אינו נשמע באותו חלק העולם שהם [מספר מילים חסרות] הם יודעים כי פיו [של העם היהודי בברית המועצות] סתום, כי רוחו הונמכה עד דכא, כי [מספר מילים חסרות] לדבר איש עם רעהו, כל שכן שאין הוא יכול לבוא בקשרים עם יהדות חוץ לארץ, כי מסע הכיבוש [הקומוניסטי] ההוא [של ארצות מזרח אירופה], שפירושו מחיקת יהדות אחרי יהדות ממפת היהדות החיה [בגוש המערבי-דמוקרטי], זו הבאה בקשרים חלק אחד עם משנהו, שמסע הכיבוש ההוא עוד לא הגיע אליה, והיהדות החופשית מבצעת מפעל יהודי, מפעל הקשור לישראל והעוזר לישראל. הם שולחים שליחים לארצות אשר לשם הם יכולים לשלוח אותם - אך ורק לארצות אלו הם יכולים לשלוח שליחים, כי ארצות אלו עוד לא נכבשו בתהליך הכיבוש וההתפשטות [הסובייטית]. בארצות אלו הם מחנכים את הנוער להערצת אותו משטר שטרם השתלט עליהן, ובהשתלט כיבוש זה על אותה ארץ שליחיהם מוכרחים מיד ללכת משם ולוותר על הנוער אשר הם מחנכים להמשך אותו משטר בארץ.

מתי הסתבך איזה חלק של תנועתנו בדרך המפותלת, שהלכה בה תנועת הפועלים היהודית, אם לעשות את החשבון מראשית צמיחתה של תנועת הפועלים היהודית? מתי הסתבך חלק של התנועה בסתירות כה איומות, כה טרגיות? מתי נכנס כל חלק של התנועה למבוי סתום, למצר שאין מוצא ממנו?

ואני רוצה להקשות: מה יהיו מקורות ההתלהבות, שאותם [מילה חסרה] יגייסו לקרוא לנוער להמשך מפעלם החלוצי בארץ? האם רק לשם כיבוש עמדות -[מילה חסרה] - אסטרטגיות? אבל גם זו בחינה חמורה מאוד שעלינו לתת היטב דעתנו -[שתי מילים חסרות] - ובכלל על בעיית עתיד הצבא, על בעיית עתיד מעמדנו בתוך הצבא -[שלוש מילים חסרות] של הצבא בכלל בפני השפעות מסוימות?

[עמוד שלם חסר במקור]

המאמץ הגדול הזה לא ייעשה בלי ״האיחוד״ ובלי ״האיחוד״ גם לא ייקבע תוכנו היחיד העשוי לעשות אותו למאמץ יעיל ומנצח. ״האיחוד״ חייב זאת למענו ולמען התנועה כולה. הוא חייב התגייסות רבתי של כוחות מחנכים ומדריכים. פה אין שאלה של קושי, מפני שמדובר על הצלה. כאשר אומה נמצאת במלחמה היא עושה חשבונות אחרים לגמרי. כאשר אנחנו עמדנו במערכה על עצם קיומנו ובעיית עתידנו, היו כל החישובים שלנו של יכולת הפרשת כוחות וגיוס אחרים לגמרי. אם אנחנו איננו חשים את הסכנה הזאת כפי שהיא דורשת, הרי זה רק מפני שאנחנו הוכינו בעיוורון ולא מפני שהסכנה איננה חמורה. יש כאן רק שאלה של פקיחת עין לראות את התהום כמו שהיא, במרחק שהיא מאיתנו, לרגלינו ממש, לעומק שלה שאין כלל לשער אותו, ובסכנה של התדרדרות לתוכה. אינני יודע אם יכול להיות דין יותר חמור מן הדין שהדור הזה יצטרך לתת בחשבון ההיסטורי אם לא יעשה עכשיו את המאמץ הזה. והרי כל אנשי המשק, בוני הקיבוצים, יודעים מה זו השקעה ואיך לפעמים למען השקעה צריך לגרוע מפת לחם יום יום כדי להבטיח את העתיד.

לכן, גם מתוך חשבון זה, מה כל ההתבוססות הזאת בחוסר אונים של השלמת כל משק ומשק, ה״מלחמה״ הזאת אם הגרעין^[9] הזה ילך הנה או שמה? ושמא הגרעין הזה, חלילה, יש לו השאיפה הגדולה להקים יישוב חדש ולהרחיב את רשת ״איחוד הקבוצות והקיבוצים״ על פני הארץ ובשדה ההתיישבות הקיבוצית? ואולי ליצור עוד עמדה אחת על חוף הים באיזה מקום, או להקים עוד עמדה אחת חדשה על הגבול? אנחנו יודעים מה מצב החוף, ויודעים את מצב כל הגבולות שלנו. חלילה שייוולד בלבבו מחשבה פסולה כזאת! צריך לבער אותה. צריך לעקור אותה, צריך לדבר על ליבו של הגרעין, לדפוק על השולחן ולאמור להם: ״עליכם ללכת להשלמה שם ולא להתיישבות חדשה״. ואם להשלמה, השאלה לאיזה מקום? אולי ליבו של הגרעין מושך אותו דווקא לקיבוץ אל״ף? אז אומרים לו: ״לא, עליך ללכת לקיבוץ בי״ת״, ואז יש עזיבות ויש טענות לנוער שהוא עוזב. אם רוצים שילך וייענה לדבר, מוטב להיענות לו במידת-מה ומוטב לספק במידת-מה את מישאלת ליבו, כדי שאפשר יהיה להטיל עליו אחריות יותר כבדה של החזקת מעמד ומאמץ עקב החזקת מעמד.

חלילה לי לערער על החלטה שנופלת היום או מחר. אני יודע כי מה שברור לי, ברור עשרת מונים לחברים העוסקים בדברים אלה, ומבחינה מוסרית אני מראש מוכן לחתום על כל החלטה שלהם בעניין זה. אני בטוח שאילו הייתי במקומם במצב הנתון, הייתי מגיע לאותן ההכרעות. השאלה היא אם זה בלתי נמנע, האם אפשר לשנות דבר זה במאמץ אחד קטן ונמרץ, או שבתהליך של הכרעה להביא לידי מאמץ של הוצאת קדרים גדולים להדרכה, של הקמת מוסדות יותר גדולים של הדרכה. של הקמת מסגרות יותר רחבות של נוער, של העלאת רמת החינוך בקרב מסגרות אלה.

מזה מוצא לא רק להאדרת הכמות. לי נדמה כי מזה מוצא גם להתחדשות ״האיחוד״, להעברת רוח חדשה במחנה. אני פה שמעתי דברים מאוד נוקבים ומאוד אמיתיים, שלמדתי מהם הרבה על בעיית הרוח השוררת בתוך הקיבוצים, בתוך הקבוצות, ההכרה, חיי הנפש. אבל אין מתקנים דברים אלה - ודאי שצריך לדבר עליהם כאשר חברים מתאספים ונותנים דין וחשבון לעצמם, עושים חשבון הנפש - אבל איך לתקן את הרוח רק בהוכחה שיש לתקן את הרוח. את הרוח אפשר לתקן רק על ידי פעולה, רק על ידי התגייסות למאמץ חדש, ולי נדמה כאילו באה שעת רצון בתוכנו, כי ״האיחוד״ והמפלגה - ו״האיחוד״ צריך לדרבן את המפלגה, הוא לא צריך לחכות עד שהמפלגה בכללותה עם כל עומס דאגותיה וההתפוררות הבלתי נמנעת שיש בהמון התפקידים שהיא עמוסה בהם. אל יחכה דווקא לדירבון מצד המפלגה, אלא יצא בראש, יתבע מהמפלגה אמצעים ואנשים ומסגרות ושיטות פעולה וספרות.

חשוב מאוד ש״עם עובד״ מוציא ספרי לימוד וספרי זיכרונות של אישי התנועה. זה חשוב מאוד ואל נחדל מזה, אבל האומנם הוא יכול, האומנם הוא רוצה וצריך להסתפק בזה? האומנם הוא יכול שלא לתרום תרומה לצימאון הרוחני של הנוער? האומנם הוא יכול להפקיר את השדה זה להוצאות אחרות? ואיפה המפלגה? ואיפה הוצאת הספרים של המפלגה? כרגע איננו יכולים לעשות חשבון לכל אלה, סוף סוף אין זו ועידה של המפלגה, זוהי ועידה של צמרת חשובה מאוד של המפלגה, והשאלה היא מה הצמרת הזאת קודם כל חייבת לעשות ויכולה לעשות.

המאמץ הזה צריך להתנהל בסיסמת חינוך ציוני, בסיסמת קריאה לסוציאליזם, בסיסמת גיוס למאמץ חלוצי. שלושה אלה משולבים יחד, שלושה אלה בהצטרפותם קובעים את התוכן, הם מגבירים זה את זה, הם מפרם זה את זה - לא סתם חינוך לשמו להדרכה רעיונית, כי אם חינוך המכוון להגשמה עצמית, להעלאה כוחות, לכיבוש עמדות, לביצור עמדות, ליצירה חדשה, אבל לא לפעולה סתם אלא לפעולה מודרכת ומוארת על ידי המטרה הציונית, על ידי המטרה הסוציאליסטית.

אל נירתע מזה - ואמר פה דברים נכוחים החבר שקדמני, כי המאמץ החלוצי יקצור אחוז ידוע, היבול יהיה רק אחוז אחד מהזרע, מההשקעה. אל נירתע מזה. קודם כל זה בלתי נמנע, אבל שנית, יש ברכה בזריעה על פני שטחים נרחבים מתוך סיכוי שרק חלק מזה ינבוט, או שרק חלק מזה יובא הגותה. יש סיכוי, יש ברכה לדבר זה. סוף סוף אנו מדינה ואנחנו חייבים בחינוך המוני אזרחים, וסוף סוף ישנם שבילים רבים לאותו דבר שאנחנו קוראים לו הגשמה סוציאליסטית [חסרה מילה] לא רק על ידי יצירת חיים סוציאליסטיים ממש בתוך המדינה, ריקמה שלמה של סוציאליזם, של משטר חברתי וכלכלי אשר מתגשם לעינינו.

לא רק זו הדרך. יש שאלה של אזרחות ושל בחירות ושל הערכת מפעל זה או מפעל אחר של הממשלה. יש שאלה של הרוח בארץ כולה, יש שאלה של המוני פועלים שכירים, באיזו רוח הם מתחנכים, יש שאלה של התרבות הנוצרת בארץ, של אמנות, יש שאלה של המוני שטחים, ולא ישוב אחור שום גרעין שייזרע בתלמי הנפשות של בני הנוער. כל גרעין יישא פרי, אם רב או מעט, אם בצורה זו או בצורה אחרת. אל נמדוד את זה בקנה מידה פעוט ובן חלוף של מספר האנשים היוצאים להגשמה, עם כל חשיבותו המכרעת של קנה מידה זה - כשאני אומר ״פעוט״ אני מתכוון באופן יחסי. הלא גם התנועה הקיבוצית, כפי שהיא, הלא חשיבותה ומשקלה לא רק במה שיש בתוכה, לא רק במה שהיא מהווה ומה שהיא יחד עם תנועת המושבים מהווה, אלא ברוח השוררת מסביב בארץ, במערכת החוקים, הסדרים, המוסדות, השוררות בארץ כולה. הרי איננו רואים כעת אפשרות של קפיצת דרך להפיכת כל הארץ לקיבוץ או למושב.

ואשר לסוציאליזם, חוששני שרבים בתוכנו עוד לא השתחררו מתפיסה אוטופיסטית של הסוציאליזם, או הייתי אומר מתפיסה הלוקה במידה יתרה של עיוניות. אנחנו אוחזים כאילו בחבל הזה בשני ראשיו. היתה תקופה, שבשבילנו פעולה סוציאליסטית פירושה היה קריאת ספרים, השתכנעות בצידקתה של תיאוריה ידועה. אבל באה התקופה שיצאנו לשדה ההגשמה, ושדות הגשמה מתרחבים והולכים ומתגברים אצלנו.

פעם חשבנו שהדבר היחיד שאפשר לעשות זהו ליצור קבוצת פועלים עם פניה פנימה. היא תחיה לפי עקרונות הסוציאליזם, לפי עקרונות של שיתוף, של שוויון, של אחווה. עבר זמן, העזנו להרחיב את המושג ולתפוס אפשרויות חדשות. עברנו למושגים של הון לאומי, של התיישבות לאומית. גילינו אפשרויות של ניצול הגורמים האלה בשדה תנועת הפועלים, של הקמת מוסדות בשביל תנועת הפועלים כולה, שגם בתוכם שולטים, או צריכים לשלוט העקרונות האלה. והנה הגענו לגולת כותרת גבוהה יותר: יש מדינה, יש בעיות של תחיקה, של מפעלים ברשות המדינה. יש בעיות של ארגון המשק הלאומי, ובאיזה כיוון המדינה תשפיע - אם לחיזוק יסודות השוויון והשיתוף ועצמאות העובד, או בכיוונים אחרים. ואנחנו רואים שהעניין הוא עניין של תהליך הדרגי וממושך.

ואף על פי כן, אנחנו מדברים על סוציאליזם. יש לפנינו כאילו איזו תמונה בדיוק של מה שצריך להיות בעתיד, ואנחנו מודדים מה אנחנו עושים ומה מעשינו לפי התמונה ההיא. מניין התמונה ההיא? מניין היא לקוחה? מדמיונות של בני אדם, אומנם חשובים מאוד. בלי הדמיון אין תקומה למין האנושי. בלי תקומה רוחנית אין יצירה ואין התקדמות. אבל, בכל זאת, דרושה אבחנה. כשאמרנו ״מדינת יהודים״ זה לא היה סתם איזה חזון שעלה בדמיונו של מישהו. היתה פעם מדינה יהודית. היה פעם ריכוז טריטוריאלי של יהודים בארץ. היתה פעם עצמאות ישראל בארצו. אין זאת אומרת שאנחנו מנסים עכשיו ליצור בדיוק מה שהיה. זה לא ייתכן. יש לנו מישאלות אחרות לגמרי ויש לנו אפשרויות אחרות לגמרי. אולי כבר עברנו את שהיה אז במובן של עצמאות אמיתית. אבל זה היה. יתר על כן, יש מדינות בעולם. הלא הציונות פירושה בפשטות שהעם היהודי רוצה להיות ככל הגויים, בריא במיבנה הכלכלי, שליט על ארצו, אדון לגורלו, מעצב את עתידו בכוח עצמו ולפי רצון עצמו. אם כן, יש דוגמה ומופת. הלא יום יום אנחנו שואלים את עצמנו, כשאנחנו מתחבטים באיזו בעיה סוציאלית, איך הדבר באמריקה? איך הדבר באנגליה? איך הדבר אפילו ברוסיה? ולגבי חוק זה או אחר, לגבי סדר זה או אחר, לגבי שיטה זו או אחרת של שלטון, איננו שואלים דווקא כדי לחקות את זה בדיוק. בכל זאת יש בזה משום הדרכה ומשום הנחיה ומשום ניסיון עולמי וניסיון אנושי, שאנחנו רוצים ללמוד ממנו. יש בזה משהו ממשי שאפשר להידמות אליו ולהסתגל אליו.

לגבי הסוציאליזם אין דבר כזה. לא היתה פעם חברה סוציאליסטית בעולם ששקעה, מין ״אטלנטיס״ כזה. זה נוצר בדמיונם של בני אדם. זהו חזון. אם כן, אין פה שאלה להגשים חזון לפי פרטיו ולפי דקדוקיו. מתעוררת השאלה: חזונו של מי? היו הרבה חזונות, היו כאלה שניסו ליצור את התמונה לפי כל חוקי הציור הריאליסטי, לא האימפרסיוניסטי, לכל הפרטים והדקדוקים. אז מה? זה מחייב? צריך להבין כי החשיבות שבכל החזונות וההזיות האלה זהו הרוח שלהם. היסוד העיקרי זהו הכיוון שהם מתווים, אומץ הלב שהם נותנים להתקדם בדרך הזאת.

סוציאליזם איננו תפריט שאפשר להזמין אותו. סוציאליזם זהו כיוון. אעז לומר: סוציאליזם איננו מטרה, סוציאליזם זהו תהליך. כי מה המטרה? המטרה היא שוויון, חרות וצדק. אנחנו מתארים לעצמנו מצב שבו המין האנושי, או איזו חברה שבו, יגיע לשיא השוויון, החרות והצדק. ויותר אין למה להתקדם? אוי ואבוי לאותה חברה אם ניטל ממנה יצר ההתקדמות, ולא ייתכן יצר ההתקדמות אם אין מומים ואין פגמים המחייבים תיקון. יש רק שאלה של יתר צדק ויתר חרות ויתר שוויון, ישנה שאלה של התקרבות יותר ויותר לנקודה הנכספת.

כשאני שומע חבר כשלמה לביא,^[10] חוזה גדול בתוכנו ומגשים גדול בתוכנו, שהוא מוציא פסק על משקי עמק הירדן, שמה שהם עושים שם איננו סוציאליזם, אני מתמרמר וגם מתחלחל, כי לאן זה עלול להביא?^[11] מדוע דגניה אינה סוציאליזם? מדוע דגניה בי״ת ואפיקים ואשדות יעקב, אפילו אם אינם מאוחדים יחד, אפילו אם יחסיהם זו לזו הם כיחסים של בית חרושת לבית חרושת, מדוע אינם סוציאליזם? כמובן, אם יש לשלמה לביא תפריט ידוע שאיננו אצלי, ואין זה שם לפי התפריט שלו, הוא צודק אם הוא אומר ״לא״. אבל אני שולל כי יש לו תפריט. אם התפיסה שלי נכונה, שזהו תהליך שיש בו שלבים, הרי זהו שלב עצום של התגשמות הסוציאליזם אם קמה דגניה כזאת שקיימת כבר ארבעים ושתיים שנה - (ש. לביא: היא צריכה ללכת לשלב בי״ת) - אבל אין לבטל שלב אל״ף. לא רק שדגניה קיימת, אלא בצלמה ובדמותה, ואולי עוד יותר טוב ממנה, קמו גם דגניה בי״ת ובית זרע ואפיקים ואשדות יעקב ומסדה ושער הגולן ועין גב וכולי וכולי. זה כבר שלב בי״ת כביר, מפני שעכשיו יש לנו מה לתבוע לשלב בי״ת.

אם כל זה יתאחד, אם כל אלה יתאחדו, זה יהיה שלב גימ״ל חשוב מאוד. לפי שיטתי זהו סוציאליזם. יהיו באיזו פינה בארץ, בפינה הצפונית של עמק הירדן מדרום לכנרת, עשרה משקים שהם התאחדו והם בתוכם מגשימים סוציאליזם, וכל הארץ תהיה שקועה במשטר של קפיטליזם וריאקציה. האם אפשר יהיה לומר: זהו סוציאליזם? אבל אם לגרוס כי הסוציאליזם זהו תהליך של יצירה, אלה הם שלבים של התקדמות, אז המצב הקיים הוא כבר סוציאליזם, אבל אפשר ללכת הלאה, אפשר ללכת קדימה, והלכנו הלאה וקדימה, ואני מקווה כי גם נלך.

אמר כאן חבר אגב הדיבור הזה על סוציאליזם, כי אנחנו בטבע גורלנו קשורים לעולם שאיננו מגשים סוציאליזם.^[12] הייתי מוכן להתווכח גם עם הנחה זו, אבל אני מוכרח להתווכח קודם כל עם מה שמשתמע מההנחה הזאת. משתמע מההנחה הזאת, שאולי ודווקא באותו עולם שאיננו קשורים בו בטבע גורלנו,^[13] הוא כן מגשים סוציאליזם. אני רוצה לכפור בהנחה המשתמעת מזאת. הוא מגשים הרבה דברים, הוא בונה משק והוא מפיץ השכלה והוא מגביר ייצור והוא יוצר כוח מגן חזק, ובמידה ידועה הוא מפתח תרבות, אבל לפי כל עומק הכרתי הוא איננו מגשים סוציאליזם. הוא מגשים את ההפך ממנו. מפני שסוציאליזם וחוסר חרות ראשונית, יסודית, הם תרתי דסתרי. מפני שסוציאליזם לא ייכון על שיעבוד נפש האדם. מפני שסוציאליזם אין פירושו סתימת פה. מפני שסוציאליזם אין פירושו שלילה של אפשרות של ביטוי חופשי, ואין ביטוי אחר הראוי לשמו אלא ביטוי חופשי. ביטוי זה איננו שינון, זה איננו העלאת גירה של מה שאמר אחד גדול, אחד שמפחדים ממנו ומוכרחים לציית לו. סוציאליזם אין פירושו ריגול כל העם את עצמו, כל איש מרגל את רעהו. סוציאליזם אין פירושו שאם יש איזו תגלית מדעית, שומרים את זה בסוד ואינם עושים זאת נחלת המין האנושי.

תמיד כפרנו באיכותם לא רק הסוציאליסטי, אלא גם הליברלי, של משטרים שלא נתנו אפשרות ליהודים להתארגן, שלא נתנו להם אפשרות להתבטא כיהודים ולהתקשר עם יהודים אחרים. לא אקח על עצמי להגדיר עכשיו מה שנעשה בברית המועצות, אבל סוציאליזם זה איננו. ולא ברית המועצות ולא ״הדמוקרטיות העממיות״ מגשימות סוציאליזם. על כל פנים, אם זהו סוציאליזם, אינני מוכן ללמוד מזה, ולא למאמץ כזה אם אני מכוון כשאני קורא למאמץ חינוכי לסוציאליזם. נעשה [ברוסיה] ניסיון גדול לכאורה למען הסוציאליזם, אבל יצא ההפך ממנו, אלא אם כן אנחנו מוותרים על יסודי היסודות, על חרות ועל שוויון. מה בצע לנו בכל ההישגים אם עד היום נשאלת השאלה מהי ההשוואה בין רמת החיים של העם האמריקני לבין רמת החיים של העם הסובייטי? ויש להשוות זאת דווקא בדרגות הנמוכות ביותר, איכר לאיכר, פועל שחור לפועל שחור, אומרים, נניח, שהכושים באמריקה נטולי זכויות, על כל פנים מקופחים, אבל הם בוחרים וגם נבחרים. אפשר להשוות את המצב של הכושי הפשוט באמריקה - איזה סיפוק הוא מקבל בחייו, איזו אפשרויות יש לו - עם השיכבה הנמוכה ביותר בברית המועצות, ויש שכבות נמוכות בברית המועצות.

גם מבחינה זו לא ברור הדבר. אמריקה בכללותה אינה דוגלת בסוציאליזם ואילו רוסיה דוגלת בסוציאליזם. חרות הרוח אין במשטר ההוא. שוויון פשוט אין בו. פחד תמיד מפני ריגול ומפני נגישות יש בו. אזי איפה פה סוציאליזם? וגם הנאה חומרית העולה על זו שבמדינות קפיטליסטיות אין שם. מה יש שם?

נכון, ביטלו שם את הרווח הפרטי כמכשיר ליצירת עושר. לכאורה זהו דבר כביר. בכל זאת, בענייני אדם אנחנו דנים מוסדות ושיטות לפי תוצאותיהם: האם זה העלה את האדם? האם זה פתח לפניו יכולת יצירה? האם זה עשה אותו למאושר יותר, שהוא יכול יותר לבטא את עצמו, לתת חופש לרוחו - אז זה חשוב מאוד. אבל אם לא? השאלה אם מה שהושג הוא כדאי נוכח כל הסבל וכל הקורבן הכרוך בו, והדבר נמשך כבר דור. אומנם אין המשטר [הסובייטי] קיים כימי דגניה, קצת פחות, אבל בכל זאת זה נמשך שלושים וחמש שנה, וזה הכל כאילו זמני - כמה זמן זה יהיה כאילו זמני?

כבר היה דור שלם שלא הכיר חיים אחרים ושאינו יודע כלל שאפשר לחיות אחרת, שהוא מסתפק בזה, כי לא ראה דמות אחרת - היה מצב כזה בימי הביניים. באותם ימים דורות רבים עברו. אנשים נולדו ומתו ולא ידעו שאפשר אחרת. היה שלטון גמור של הכנסייה, של הדוגמה או של איזה אביר - לית דין ולית דיין - כל מה שהוא עושה כשר וישר. הוציאה על זה ההיסטוריה משפט. אולי האנשים לא ידעו מה שחסר. השאלה מה נתנה התקופה הזאת של המשטר הזה בברית המועצות? מה היצירה שלו? מה היצירה הרוחנית של המשטר הזה? מה הוא מנחיל? מה הם ערכי המדע שהוא מנחיל ומה הם ערכי הרוח? במה התגלתה היצירה שלו? איפה הגאונים שהוא מוליד? איפה הם גאוני המחשבה המגלים אופקים חדשים למחשבה האנושית? איפה העלאת הביטוי שיש בו? זה מבחיל לקרוא את הנאומים הנשמעים שם, את הרמה המבהילה בנמיכותה של הביטוי ללא כל מאמץ, ללא כל שאר רוח, כי אין כל תחרות. אייזנהאואר וסטיבנסון^[14] מוכרחים לעלות איש על רעהו בשיאי הביטוי שלהם, כי הם יודעים שבהתרשמות כל פרט ופרט באמריקה - כל פועל וכל חנווני וכל נערה העובדת במשרד - תלוי הדבר אם הוא ייבחר. האנשים^[15] אינם מחויבים כלל להתאמץ, כי אין שום דבר תלוי באיכות הביטוי שלהם, בכוח המחשבה שלהם. יש להם אמצעים אחרים לגמרי להבטיח ציות, להשליט משמעת.

ולא כל כך פשוט לומר, שבעולם [המערבי-דמוקרטי] לא מתגשם סוציאליזם.

איני אומר, למשל, כי אנגליה היא מדינה סוציאליסטית. בשום פנים ואופן לא. אני אומר להפך. אבל באנגליה התגשמו תוכניות סוציאליסטיות מובהקות, אשר הפכו לחלק בלתי נפרד של ריקמת החיים של העם האנגלי, ודבר זה בוצע בלי שנשפכה אף טיפת דם אחת, בלי שאיש אחד נאסר ליום אחד. בלי שאיש אחד פעם אחת היה צריך לוותר על חופש הדיבור שלו, אם בעל פה או בכתב - וזה משהו.^[16]

ישנה בעיה, בעיה חמורה מאוד שנגע בה ברוך^[17] - לא שמעתי את דבריו, אבל קראתי חלק מהם - של שיתוף העם בכל התהליך הזה של שידוד המערכות.^[18] התוכניות שבוצעו^[19] נעשו חלק מריקמת העם האנגלי, וזה בכוח ההרגלים הטבועים בעם הזה, שהוא מציית לחוקים, שהוא נשמע לשלטון החוקי במדינה. כל העם קיבל את החוקים אשר מפלגת העבודה חקקה בהיותה שלטון המדינה, ואין גם עכשיו ״השמרנים״ [שבשלטון] אומרים ויכולים לבטל את ההלאמה. אולי יעלה בידם לבטל חמישה אחוזים ממנה, אבל ההישגים העיקריים והיסודיים של ההלאמה ושל הדאגה להמוני העם, ושל קביעת מינימום גבוה מחייב של רמת החיים לכל. אלה הם נכסי צאן ברזל של האומה האנגלית עכשיו, ששום משטר לא יעז לגעת בהם אם ירצה להתקיים.

לא פשוט לומר, שבעולם זה שאנו קשורים אליו אין הגשמה סוציאליסטית, ואותם ערכי החופש שישנם באמריקה אין לזלול בהם כל כך. יש הרבה מה ללמוד מהם. אותן האפשרויות שיש באמריקה לאדם הפשוט של עלייה גם בדרגות הסולם הקפיטליסטי, אין לזלול בדברים אלה.

נכון, יש עכשיו פסיכוזה בעולם. מדוע יש פסיכוזות אלו? מפני שיש קומוניזם. בשובי ארצה מאנגליה הייתי בדרכי באיטליה. נתחלחלתי כאשר אתה רואה את התנועה הסוציאליסטית מתבוססת בחולשתה. חברי המפלגה הסוציאליסטית וחברי מפלגות ליברליות מצביעים בעד מפלגה הדוגלת בקתוליות, וזאת כי אינם מאמינים שהסוציאליסטים האיטלקים יוכלו לעמוד בפני הקומוניזם, כי הם אינם רוצים לוותר על החופש. הם רוצים להמשיך בחיים דמוקרטיים חופשיים. אילו היו רואים מפלגה סוציאליסטית איתנה, שיכולה לעמוד נגד הקומוניזם, היו מצביעים בעדה. הם רואים בשלטון אחר סכנה לחופש הדמוקרטי. פעם הם איבדו זאת, הקריבו את החופש למען הרודן מוסוליני. פעם שנייה אין הם רוצים להקריב את החופש למען הצד שכנגד. אלה הם המצבים הטרגיים שנוצרו בעולם הודות לקומוניזם.

זהו תהליך ממושך, לא עניין של גבורה חד־פעמית. וכך הדבר גם אצלנו, לא כל כך פשוט, חבר קדיש,^[20] לומר פה כי אנו רוצים חברה של עבודה עצמית ולא חברה של עבודה שכירה.^[21] במובן היסטורי - בוודאי, אבל כשאומרים זאת מעל הבמה היום, בשנת 1952, כאשר המדינה עומדת עדיין בראשית בניינה, וכאשר היא אינה יכולה להיבנות בלי שיתוף רב של הון פרטי, וכאשר שיתוף של ההון הפרטי פירושו עבודה שכירה, אז אני אומר: לא כל כך פשוט לזרוק סיסמה כזאת.

מוטב שהדברים יהיו ברורים ולא תהיינה אשליות בתוכנו, ונדע שמה שאנו עושים הוא על דעת התנועה, ולא נתחלק בין אלה הדורשים עבודה עצמית, ובין אלה אשר בתוקף תפקידם צריכים להזמין הון פרטי לארץ, ידגלו כאילו בעבודה שכירה. היה לי ניסיון בדברים שונים הנאמרים [מילה מטושטשת] לא בכוונה שבהם, כי אם ברושם שהם עושים, ואני נשאלתי כל כך הרבה פעמים ואני רוצה למנוע עוד הפעם כישלון.

אני רוצה לומר לכם, חברים, אנו חיים כיום חיי משק נתמך. כולנו - המדינה כולה, איש אינו יכול להוציא את עצמו מן הכלל, שום משק אינו יכול להוציא את עצמו מן הכלל, שום מפעל אינו יכול להוציא את עצמו מהכלל - אנו חיים חיים של משק נתמך. אין בזה עוול. במה דברים אמורים? שני תנאים דרושים לכך: ראשית, שהמשק יקדיש את התמיכה שהוא מקבל בעיקר לבניינו ולא להחזיק את עצמו, ושנית, שאפשר לסמוך על התמיכה הזאת שהיא תימשך עד אשר המשק הבנוי מחדש יעמוד על רגליו.

לדאבוני, לא זה ולא זה נתקיים אצלנו. אין התמיכה מוצאת בחלקה הגדול לבניין המדינה. נכנסנו לסבך כלכלי כזה, שגם כספי התמיכה מוכרחים אנו להוציא בעיקר לכיסוי צרכינו השוטפים ולא להגברת הייצור ופיתוח המדינה. שנית, אין ביטחון שהתמיכה הזאת תתמיד. היא יכולה להצטמצם, היא יכולה גם להיפסק. אין כל ביטחון שהיא תתמיד, ועלינו להגביר עד כמה שאפשר הפרשת אמצעים לייצור, ואין אנו עושים זאת במידה מספיקה. עכשיו עומדת על הפרק באופן חמור בעיית השילומים - במה נשקיע אמצעים גדולים אלה במצב זה.

ברור שאנו מוכרחים לחפש הון פרטי שמוכן לבוא לארץ ולהשקיעו. יש הון שבא לשם שותפות עם המדינה - תבוא עליו ברכה. יש הון פרטי שבא ורוצה לעשות שותפות עם ההסתדרות - תבוא עליו ברכה. אבל יש הון פרטי שאינו מסכים לבוא לארץ אלא אם הוא יהיה חופשי לנפשו. הוא אומנם מוכן לקיים את חוקי המדינה. בכל מדינה הוא מקיים את החוקים הקיימים בה. הוא רוצה לבוא הנה ליצור מפעלים קפיטליסטיים, ואנו מוכרחים לא רק להסכים ולהתפשר עם זאת, אלא אנו מחויבים לקבל דברים אלה בברכה, ועלינו לדעת כי העניין הוא בניין משק המדינה והרחבת הייצור, זאת אומרת הבטחת קיום למדינה, הרחבת בסיס הקליטה שלנו לעלייה חדשה, וגם אני מאמין שמה שאמר אתמול זאב שפר, שעוד תבוא עלייה גדולה, שיש עתודות בשבילה, ויש בעוד מועד להרחיב את הבסיס.

זוהי הבעיה הראשונה ששום דבר לא נדחה מפניה, היא דוחה כל דבר. בזה אין כל ויתור על המאמץ להרבות עבודה עצמית בתוך המשק הקיים ובתוך המשק המתהווה. זהו גורלנו וזו גם זכותנו. אין הרבה ארצות, שהריקמה היסודית בהן מורכבת מיסודות סוציאליסטיים, קואופרטיביים. ממלכתיים, פרטיים. ריקמה זו חיה, אינה שוקטת על שמריה, עוברת מצורה לצורה, [מילה מטושטשת] דרך של מעברים. יש מפעלים שהתחילו כמפעלים פרטיים והפכו למפעלי ההסתדרות, יש מפעלים לא קטנים, שבתחילתם היו מפעלים פרטיים ועתה עוברים הם למדינה, כמו חברת האשלג, ואולי עוד מפעלים כאלה עומדים על סף העברה למדינה, וכל זה מתמזג יחד ובמידה שיש תנועה בארץ אשר היא יודעת מה היא רוצה, והיא קורנת, היא מקסימה, היא מראה מופת, היא משכנעת רבים לא רק במשקיות של דרכה אלא בנעלות האנושית. בייתרון האנושי, יש לה סיכויים להתפתחות בלתי פוסקת. אל נמעט ואל נזלזל בהישגים הקיימים.

איני יודע אם יש ארץ מחוץ למעגל הקומוניסטי, ששם נעשה הכל על פי פקודה ובתוקף השלטון, שבמדינה כזאת המקורות החקלאיים מולאמים כמו אצלנו. אני בטוח כי אין ארץ אחת בעולם, שבה מתנהלת התיישבות כמו אצלנו, ולא רק מבחינת המשק הקיבוצי, אשר בוודאי כמוהו אין בעולם, ואין אני יודע אם היה פעם לא רק מבחינה משקית, אלא מבחינת ההגדרה העצמית והשלטון העצמי של המתיישבים מן הרגע הראשון של התיישבותם. דבר כזה לא היה בתולדות ההתיישבות בעולם, שימוש בעקרונות הדמוקרטיים לא בתחום המדינה, כי אם בתחום הכלכלי-החברתי בהתיישבות. שום ארץ התיישבותית לא ניסתה זאת בעולם, שהמתיישב יהיה הנושא החברתי מהרגע הראשון, שהמתיישב עצמו יהיה המתחיל בכל הדברים מן הרגע הראשון, שהוא יוכל להחליט על הגדרת המשק ועל החלטת צורת המשק לפי רצונו החופשי, שהוא נושא ונותן עם המוסדות המיישבים על ידי נציגות נבחרת, שיש ערבות הדדית, הן בקיבוץ הן במושב והם נשענים על תנועה שאליה הם שייכים, והם גם באים בדברים עם השלטון במדינה. לא היה דבר כזה בשום מקום בעולם. זוהי התרומה שלנו לסוציאליזם העולמי.

איני יודע באיזה מקום בעולם יש אחוז כזה של התעשייה, ובייחוד התעשייה הכבדה, ברשות ציבור הפועלים עם גילויים בלתי פוסקים של יוזמה ליצירת מפעלים חדשים, ואל נזלזל במפעל ההסתדרותי הכללי, בארגון הקואופרטיבי, בארגון השרותים, בחינוך, בבריאות, בכל יתר המקצועות, ואל נזלזל במסורת שכל ההישגים הנחילו למדינה ומן הרגע הראשון הציבו על יסוד יציבות ונתנו אותותיהם בראשית התחיקה הסוציאלית של המדינה.

אנו עומדים עדיין בראשיתה של המדינה, לא פה המקום לפרט את כל הדברים. אין לזלזל בזאת, ויש לנו כל יסוד על יסוד הישגים אלה לתבוע הרבה - קודם כל מעצמנו אבל גם מאחרים. אבל צריך להיות ביטחון עצמי שאנו יכולים לעשות גדולות. איני רוצה שחברים צעירים יחשבו, כי באיזה מקום יש מידה שלפיה אפשר למדוד אם אנו מתקדמים או נסוגים. זה נמדד לפי כל צעד וצעד שלנו. ההתקדמות היא המטרה.

חברים, אתם בוודאי תתפלאו שאני אצטט פסוק ביידיש, אבל תוכן הפסוק שמור מפני־מה בזיכרוני: ״ס׳גייט ניט אין דעם איך זאל האבן דערגאנגען. ס׳גייט מיר אין גייען אין דעם זוניגן וועג״ [כלומר:] לא זה העיקר איך אוכל לומר שהגעתי, העיקר הוא שאלך בדרך שאור השמש מאיר אותה.