85 | אגודה לקשרי ידידות ישראל-אמריקה^[1]                                                             8.10.1952

ארה״ב וישראל - קווי דמיון מובהקים

שר החוץ מ"ש הוזמן להרצות בפתיחת העונה השלישית של פעילות האגודה בראשית שנת תשי"א. פתח היו״ר עו"ד אריה אנקוריון ואחריו נאמו יו״ר הוועד הארצי של האגודה, עו״ד אברמוב ושגריר ארה״ב מונט דייוויס.

משה שרת: אדוני היושב ראש, הוד מעלתך השגריר האמריקאי, גבירותי ורבותי. הרשוני נא בפתח דברי להודות מקרב לב לאגודה אשר לפי הזמנתה נתכנסנו הערב, על הכבוד אשר חלקה לי בהטילה עלי את הרצאת הערב, גם על דברי הברכה הנלבבים ששני הנואמים בשם האגודה זיכוני בהם.

עם כל ההבדל העצום ברגע ההיסטורי ובדרגת התפתחות בין שתי הארצות, שמטרת האגודה הזו לטפח את הידידות ביניהן, ישנם קווי דמיון מובהקים ומפתיעים בין ארצות הברית וישראל, וזה להבדיל כל ההבדלות בין הממדים, הרקע והאפשרויות לעתיד. שתי הארצות, או יותר נכון שתי המדינות, באו לעולם כאילו לא בדרך הטבע ולא כפרי התפתחות איטית, הדרגתית ושלווה אשר השתרעה על פני מאות ואלפי שנים כדין רוב ארצות תבל, אלא בעקבות תמורה מהפכנית במצב הקיים, כתוצאה משידוד מערכות מזעזע ומרחיק לכת בתוצאותיו המדיניות-ההיסטוריות. שתיהן שימשו, ועל כל פנים הקטנה שבהן עודה משמשת, כור מצרף להמוני אדם אשר נמשכו אליהן מכל קצות תבל. זרמי אדם מארצות שונות, רחוקות וקרובות, נשפכו כל אחת מהן לתוך מסגרת משותפת ונתגבשו בתוכן ומתגבשים בתוכן לאומות מאוחדות ואחידות. שתיהן ביצעו ועודן מבצעות, כל אחת על פי דרכה ובהתאם לצרכיה, מפעל פיתוח כביר תנופה. ולבסוף, שתיהן ביצעו את הגדולות האלו מתוך שמירה על חופש הפרט ועל רוח ומשטר של שוויון בתוך ארצותיהן. לא זו בלבד שעם כל שידוד המערכות, עם הזעזועים החברתיים, עם התמורות הכלכליות אשר חלו בתוכן, הן הצליחו לשמור על נכסי היסוד של החברה הדמוקרטית, אלא דווקא תוך כדי המאמץ, תוך כדי תהליכי היצירה של משק חדש ושל חברה חדשה, הגדולה שבהן העלתה והקטנה שבהן חותרת ומתאמצת להעלות את ערכי חרות הרוח, את רוח היוזמה היוצרת של יחידים ושל קיבוצים בתוכן, אל שיאים חדשים.

הנה, בעצם הימים האלה אנו עדים לשידוד מערכות פנימי בחייה של ארצות הברית לרגל בחירת הנשיא החדש [דווייט אייזנהאואר], האיש שלתקופת ארבע השנים הבאות, החל מחודש נובמבר, ולמעשה כמדומני מחודש ינואר ואילך, יהיה קברניט הספינה הגדולה הזו, ועם זאת יהיה אחראי במידה רבה למדיניות הבינלאומית כמעט בהיקף עולמי. אנחנו עומדים מלאי הערצה לאותה ההתחרות אשר בה מתנהל המאבק בין שני אישים דגולים^[2] על במת המדיניות האמריקאית ולומדים לקח מחנך ומאלף ביותר כיצד המאבק הזה נשען אך ורק על הכישרון, על יתרון הרוח, על סגולותיהן המדיניות של שתי המפלגות ועל כושר ההנהגה של שני האישים - כיצד מאבק זה הולך ומעמיק את ההכרה המדינית והחברתית של כל אזרח ואזרח, הולך ומפתח בו יותר ויותר את הכרת האחריות המוטלת עליו לגורל האומה כולה, מתוך שניתן לו החופש הגמור לברור ולהכריע. וכן הננו מלאי הערצה לחיזיון של עילוי המחשבה והביטוי המתחולל לעינינו כתוצאה מההתנגשות הזו. כל אחד ואחד מתאמץ לעלות על חברו בתוכן הביטוי ובדרך הביטוי, לא מתוך התחרות לשמה, אלא מתוך הידיעה כי ברושם שהוא יעשה על קהל הבוחרים תלויה ההכרעה. בעצם המאמץ הזה להצטיין באה לידי ביטוי האמת הגדולה כי זוהי ארץ חופשית, אשר גורלה מופקד בידי כל אזרח ואזרח שלה על יסודות של שוויון גמור ושל חופש החלטה גמור.

יש כאן, בקווי הדמיון האלה, רקע איתן להכרה של שותפות גורל ולריקמה של יחסי ידידות והבנה הדדית בין שתי ארצותינו. אבל לא רק הכרה זו של שותפות, ובמידה רבה של זהות פעולה כאן, אלא קיימים בין ישראל ובין ארצות הברית קשרי זיקה ממשית, פעילה וניצחת, על כל פנים מכרעת, לגבי עתיד ארצנו. ארצנו באה לעולם מתוך מאמץ להדביק תוך שנים ספורות את אשר החסרנו והחמצנו במשך דורות כה רבים. לא התכוונו אך ורק להחזיר עטרה ליושנה, לחזור למצבה של אומה ריבונית ועצמאית בארצה, זאת אומרת לסתום תהום של הוויה היסטורית המשתרעת על פני אלפיים שנה, אלא בקפיצה אחת, תוך שנים מעטות - כמו שאמרתי - להגיע לשיא האפשרי של התפתחות משקית, של יצירה כלכלית, של התפתחות טכנולוגית.

ואין אנו יכולים לעשות זאת, אין אנו יכולים לקבץ גלויות, להרבות את האוכלוסייה ולהעלות את רמת חייה על ידי פיתוח כל האפשרויות הגנוזות בטבע ארצנו ובכשרוננו האנושי, בלי עזרה רבה מבחוץ, עזרה בחומר ועזרה ברוח, עזרה באמצעים, עזרה בכלים ובמכשירים ועזרה בידיעה ובכושר מעשה. אין אנו מתחילים כאן מאל״ף ולא נבוא להמציא כאן את המחט, אלא כל חתירתנו והתאמצותנו היא ליהנות מלוא ההנאה ממיטב הניסיון והכישרון אשר נצטברו אצל טובי אומות העולם. גם לא נוכל להפרות את שממות ארצנו ולא נוכל ליצור ערכי יסוד חדשים לכלכלתנו המדינית בלי זרם בלתי פוסק, מתרחב והולך, של אמצעים מחוץ לארץ.

גם אילולא היינו במובן מסוים מדינת העם היהודי כולו, אילולא היתה לנו גולה ותפוצה יהודית ברחבי תבל, או, עם היות גולה יהודית גם אילולא היה חלק כה חשוב ממנה שוכן בארצות הברית, גם אז מדינת ארצות הברית כשלעצמה, בהיותה מצבר כה עצום של עושר, של כושר ושל דעת, היתה בשבילנו המען הראשון לפנייה בבקשת עזרה, המקור הראשון של סעד ותמיכה במשימה הגדולה של בניין ויצירה שהדור שלנו הטיל על עצמו.

ואין זו רק בשבילנו עזרה בחומר, אלא זהו גם מקוד כביר לאין ערוך של עידוד רוחני ומוסרי, כי זכינו לעזרה כזו מצד ממשלת ארצות הברית הן על ידי מילווה ממלכתי שקיבלנו, הן על ידי שני המענקים שניתנו לנו עד כה ושאנחנו בטוחים כי עוד יחזרו ויבואו בשנים הקרובות. החוזה הגדול של המדינה היהודית אמר תמיד, כי כשתגיע שעתנו לגשת לבניין המדינה על היסוד האיתן של ריבונות, לא רק נהיה זקוקים אלא נהיה זכאים לקבלת עזרה בינלאומית. החזון הזה של תיאודור הרצל התממש בימינו כשם שנתממשו נבואות אחרות שלו, ומבחינת הכרתנו ההיסטורית זכות גדולה התגלגלה לידי ממשלת ארצות הברית, שבחלקה נפל הדבר להושיט לעם היהודי, כאילו בשם העולם כולו, את העזרה הבינלאומית הממשית רבת הערך הזו.

אמרנו ומותר לחזור ולומר, כי לדעתנו כבוד הוא לבקש עזרה בשביל מפעל כשלנו, וכבוד הוא להושיט עזרה לו. אבל יש חוליה עוד יותר חזקה המרתקת אותנו לארצות הברית של אמריקה, וזוהי יהדות ארצות הברית. אמרתי: היה מתחולל תהליך של ריתוק וזיקה גם אילמלא היו אחינו בני ישראל במספר כה רב נחיתים באותה ארץ. על אחת כמה וכמה כשקיימת שם יהדות כה גדולה וכה חשובה. הבה ונזכיר לעצמנו כי מעשרה מיליונים היהודים המהווים כיום את תפוצות העם היהודי בארצות הגולה, חמישה ורבע מיליון, זאת אומרת יותר ממחצית העם היהודי השוכן מחוץ לישראל, נמצאים בארצות הברית. אם נוסיף לחשבון הזה את העובדה המדאיבה, כי לפחות שניים ורבע מיליונים של העם היהודי [בגוש הסובייטי] מוצאים כיום לחלוטין ממעגל חייו החופשיים והמאורגנים, משוללים כל אפשרות לבוא במגע אפילו איש עם רעהו בתוך ארצותיהם, כל שכן במגע עם יתר חלקי העם היהודי, אינם יכולים להתארגן כיהודים, אינם יכולים לבוא לידי ביטוי כיהודים, אינם יכולים לתת יד לביצוע מיבצעים יהודיים קיבוציים ואינם יכולים להתקשר עם מדינת ישראל. אם ננכה אפוא את שני המיליונים ורבע האלה - לא חלילה ממספר היהודים בעולם, כי אם מהמצבה היעילה של העם היהודי, אם הם גם עדיין חלק מהתקן - הרי נמצא כי יהדות אמריקה מהווה שני שלישים של העם היהודי הפעיל כעם יהודי בתפוצות הגולה, זאת אומרת בחלקי תבל שונים מחוץ למדינת ישראל.

אבל לא רק המספר קובע, אם גם ראשית חוכמה הוא המספר. את המספר הזה יש להכפיל על ידי כמה גורמים: גורם הרווחה הכלכלית, גורם ההשפעה המדינית, גורם הכבוד העצמי הנובע מתוך שוויון אזרחי גמור, גורם של רמת התרבות, גורם של נדיבות הלב, ואחרון אחרון חשוב לדידנו - גורם של מסירות נפשית לאידיאלים של היהדות, לערכי היהדות ההיסטוריים, בכלל זה לחזון של מדינת ישראל ולמציאות של מדינת ישראל.

אילו נתבקשתי להגדיר במילים ספורות, במשפט אחד קצר, את תמצית תולדות ישראל בימינו, הייתי אומר: תולדות ישראל בימינו מתמצות באסון אחד ובשני ניסים. האסון היה הגורל הנורא והמר אשר מצא בימינו ולעינינו את יהדות אירופה. משני הניסים, הראשון הוא העובדה כי בבוא שעת ההכרעה ההיסטורית נמצאנו כאן בארץ מושרשים וחזקים עד כדי יכולת של הכרעה לגבי עתיד הארץ בפועל ממש, בהתאם לצורכי חיינו ולחזון עתידנו. והנס השני - כי באותה שעת הכרעה, כשהגיעה התולדה היהודית מחדש לפרשת דרכים, היא מצאה חמישה מיליונים ומעלה מבני עמנו מרוכזים באותה ארץ החופש, הרווחה, העוצמה המדינית, בעלי יכולת לפעול כקיבוץ יהודי וכאזרחי אותה דמוקרטיה גדולה.

עבותות האחווה המקשרים אותנו ליהדות ארצות הברית משתזרות בריקמה יותר רחבה של יחסי הידידות בין מדינת ישראל ובין מדינת ארצות הברית. כמדינה דמוקרטית מעוניינת ישראל חיונית בביצור יסודות החופש האזרחי והחרות הרוחנית בעולם כולו. על כל פנים, בחיסון העמדות שבהם נתבצר חופש זה בפני כל סכנה של התערערות פנימית או של התקפה חיצונית. במדינה לא רק דמוקרטית כשלעצמה, אלא כמדינה הרואה את עצמה נחלת העם היהודי כולו, מעוניינת ישראל בשגשוג אותו משטר המאפשר לעם היהודי ברחבי תבל לתפוצותיו, להשמיע קולו, להתארגן, לתת סיפוק חופשי לצורכי חייו הקיבוציים, לתת יד איש לרעהו מתוך דאגה לעתידו וטיפוח ערכיו, ליהנות מחופש תנועה בין ארץ לארץ לשם התקשרות עולמית למפעלים ולמאמצים משותפים.

מסירות יהדות ארצות הברית ועזרתה יקרת הערך לישראל בביצוע משימותיה היהודיות העולמיות מצד אחד, מצד שני אזרחותה המושרשת והגאה, בצדק, של יהדות זו בדמוקרטיה האמריקאית, מצד שלישי האחריות של מדינת ישראל לעתידם של כל חלקי העם היהודי, ובמידה מסוימת לעתידה של היהדות האמריקאית - כל אלה בהצטרפותם יחד מבטיחים מראש, גם אילמלא היו לכך גורמים מחייבים אחרים, את ידידותה של ישראל לארצות הברית. לעומת זאת, במידה שיש ערך וחשיבות למדינת ישראל במערכת ענייניה העולמים של ארצות הברית, הרי גם ארצות הברית נהנית במידת־מה מביטוח ידידות ישראל הניתנת על ידי זיקה הדדית זו, על ידי קשר דם זה שבין ישראל לבין יהדות אמריקה.

הבה ניתן דעתנו על העובדה שאין לציין אותה לדידנו כעובדה משמחת,

אף על פי כן היא נוקבת ולעת עתה קובעת גורל, כי אין כיום מעצמה אדירה אחרת בעולם היכולה להשתוות בעוצמתה עם ארצות הברית, שיש לרשותה נכס כזה לגבי מדיניותה של ישראל. באשר לא כל מעצמה מהמעצמות האדירות בעולם מאפשרת ליהודים שלה את חופש הקשר עם יתר חלקי העם היהודי, ובכלל זה בראשם עם ישראל. לא ישראל באה כאן ביוזמתה־היא להעניק עדיפות לאחת משתי המעצמות העולמיות, אלא אחת משתי אלו [בריה״מ] מקפחת את עצמה לגבי ישראל בקיימה משטר הגוזר כריתות על יהדות אותה ארץ מהגוף העולמי של העם היהודי ומלבו המפעם בישראל.

אנו מעוניינים לטפח יחסי שלום וידידות עם כל אומות העולם המוכנות להושיט והמושיטות בפועל יד של שלום וידידות לנו, ואין צורך לומר כי במידה שהמדינה גדולה וחזקה ובמידה שהשפעתה יותר מרחיקת לכת בהוויות הבינלאומיות - בה במידה הננו מעוניינים לחיות איתה בשלום ולקשור איתה קשרי ידידות יותר ויותר. אבל חזית ההתקדמות שלנו לידידות עם ארצות שונות איננה יכולה בשום פנים להתקדם בקו ישיר. הדברים תלויים בנסיבות חיינו - אם יש או אין שיתוף אמיתי ועמוק. הדברים תלויים גם בנכונות הצד שכנגד להיענות לצרכינו ולהתאימם למה שדרוש לנו. חופש הוא יסוד איתן לידידות. חרות מקרבת לבבות. לעומת זאת, שלילתו של החופש ממילא יוצרת מחיצות שהרצון לשמור על ידידות רק בקושי יכול להתגבר עליהן.

גם שלילת השלום פועלת באותו כיוון. עדיין קיימות חומות בין ישראל לבין שכנותיה. בעיית השלום עם הארצות השכנות איננה יורדת מסדר יומנו הבינלאומי ונודעה לה עדיפות גבוהה מאוד בסדר יום זה. ארצות הברית יכולה לסייע לנו לקרב את השלום. אני סבור כי היא מסייעת לנו לקרב את השלום, קודם כל על ידי המשך מדיניות הידידות והעזרה מבלי שים לב להעדר השלום. שנית, היא יכולה לסייע, ואני מקווה כי תסייע, על ידי צעדים פעילים ומחושבים מתוך ניצול כל שעת כושר וכל הצטרפות נסיבות יותר נוחה. ניסיון מדיני מובהק החרות עמוק בזיכרוננו המדיני, הוכיח בעליל כי אין ידידות ארצות ערב נקנית דווקא על ידי איבה לישראל, או על ידי פניית עורף לשאיפותיה ולצורכיה החיוניים של ישראל. ישראל שוקדת וחותרת לגייס ולקיים את ידידות ארצות הברית אליה מפני שהיא דואגת לטובת עצמה, לא מפני שהיא חורשת רע כלפי ארצות ערב. להיפך, היא סבורה כי דאגה ושקידה זו בסופו של חשבון תשפיע לבוא השלום והיציבות במזרח התיכון, ובמידה שהמזרח התיכון הוא חלק חיוני של העולם הבינלאומי, הרי גם להשלטת יתר שלום ויתר יציבות בעולם כולו. ארצות הברית, אם יורשה לי לומר זאת עליה, ודאי שאיננה מתכוונת ואין לה כל עניין לפגוע בארצות ערב על ידי אותה ידידות שהיא מגלה כלפי ישראל. התסבוכת קיימת רק למראית עין ורק עד עת מצוא, כי רק העדר השלום הוא המקיים את התסבוכת. שלום יישר את ההדורים. אין לקרב את השלום על ידי מתן פרס לשולליו. אפשר לקרבו רק על ידי הוכחה ממשית, כי המתנגד לשלום אינו נשכר אלא הולך ומפסיד. אמת זו שאנו מאמינים בה צריכה לשמש אחד הנושאים המרכזיים למאמץ ההסברה שלנו כלפי ארצות הברית. כשם שאנו מצווים להסביר את עצמנו באמריקה ולאמריקה - אנו מצווים אומנם להסביר את עצמנו לכל אומה ולשון המוכנה לחיות איתנו בשלום ובידידות - כך אנו חייבים על מאבק פנימי מצידנו להבין את אמריקה, וקודם כל לדעת אותה.

רבים מוציאים משפט פזיז על הציבור המדיני בארצות הברית, כי אין הוא בקי במידה מספקת בהוויות העולם, אין הוא מכיר כראוי את ארצות תבל. הייתי כמה פעמים בארצות הברית וביקרתי כמדומני ברוב ארצות אירופה, ואני מתקשה מאוד לפסוק ולומר מי יודע את החלק השני פחות ממי. לפעמים נדמה לי כי אנשי אירופה יודעים הרבה פחות על ארצות הברית מאשר אנשי ארצות הברית יודעים את אירופה. אומנם עלינו לתת דעתנו על עובדה אחת חשובה, והיא כי עם-הארצות של עמי אירופה לגבי אמריקה לא תמיד יוצרת בעיה בינלאומית, ואין הדבר בדיוק כך. להפך. אבל מכיוון שעתידנו תלוי במידה כה מכריעה בהמשך עזרתה, זאת אומרת בהמשך הבנתה ואהדתה של ארצות הברית, הרי זה עניין מיוחד בשבילנו להכיר, לדעת ולהבין את ארצות הברית, את הלך הרוח או הלכי הרוח של הציבור שלה, את השקפת עולמה, את תפישתה לגבי ענייני העולם. לא תמיד כדי לקבל את הדברים כהלכה פסוקה, לפעמים כדי להתווכח איתה, אבל תמיד כדי להבין אותם ולרדת לעומקם.

אגודה זו הוקמה כמכשיר הפועל הדדית בשני הכיוונים גם יחד - גם להסברת ענייני אמריקה בציבורנו וגם להסברת עצמנו לשליחי אמריקה כאן והמבקרים אצלנו. ומכיוון שאין משימה יותר חשובה למדיניות החוץ של ישראל מלטפח את ידידות ארצות הברית ולהעמיק את ההבנה ההדדית איתה, יש לי הכבוד הרב לסיים באיחולים בשם ממשלת ישראל לאגודה הזו, כי תצליח בשנה הנפתחת לפניה הערב לנחול ברכה והצלחה בעבודה החשובה שהיא הטילה על עצמה.

היו״ר אנקוריון הודה למ״ש על הרצאתו, שבה ״במשפטים קצרים מיצה את בעיית יחסי הגומלין בין שתי המדינות״, ונעל את האסיפה.

 

----------------------------------------------

[1] מתוך הפרוטוקול (אמ״י). האסיפה התקיימה בבית ציוני אמריקה, תל אביב.