84 | התייעצות במשרד ראש הממשלה^[1]                                                                 1.10.1952

ישראל וארצות ערב

ב־1.10.1951 זימן ראש הממשלה דוד בן־גוריון עשרה אנשים להתייעצות במשרדו על המצב במזרח התיכון. זומנו: שר החוץ משה שרת, ציר ישראל בארה״ב אבא אבן, ציר ישראל בטורקיה אליהו ששון, מנהל משרד ראש הממשלה טדי קולק מנהל משרד החוץ וולטר איתן, מ״מ הרמטכ״ל מרדכי מקלף, יועץ לעניינים מיוחדים ראובן שילוח,^[2] מנהל מחלקת החקר במשרד החוץ כתריאל כץ, מזכיר ראשון בצירות ישראל בצרפת שמואל ליבון, ומנהל מחלקת מערב-אירופה במשרד החוץ אמיל נגר ראש הממשלה פתח ואמר: ״ברוכים כל הבאים. אנו רצינו להתייעץ על המצב במזרח התיכון לאור כל המאורעות,^[3] ואם אפשר - להסיק מהם גם מסקנות. האם אנו יכולים להיות רק מסתכלים מן הצד על המתהווה שם, או יש להתערב אם אפשר להתערב, והאם יש איזה פתח לשינוי היחסים. נבקש את צרנו בטורקיה, הציר היחיד שלנו במזרח התיכון - אין לנו צירים בקהיר ובדמשק ובבגדאד - לפתוח את ההתייעצות״.

הציר אליהו ששון: מהעניין הערבי אני רחוק כמעט לגמרי. אולי כדאי לבקש את ראובן שילוח כי הוא יפתח.

שר החוץ משה שרת: היתה ועדה שהגיעה למסקנות. הוועדה היתה מורכבת מראובן שילוח, שמואל דיבון ובנימין גיבלי.^[4]

להלן דיבר ר. שילוח והציג שלוש הנחות שסוכמו בישיבת הוועדה: 1. סכנת חידוש התנגשות מזוינת בין ישראל וארצות ערב לא חלפה. 2 ההפיכות שאירעו בארצות ערב ערערו את החזית הערבית המאוחדת נגד ישראל והוליכו להורדת מתח ההתנגדות והאיבה כלפיה. 3. ארה״ב לא תוכל יותר לדחות נקיטת מדיניות ברורה כלפי המזה״ת. לאור הנחות אלה נראה לוועדה כי ״התקופה הקרובה מחייבת פעילות מוגברת שלנו כלפי הערבים והעולם המערבי בענייני המדיניות במזה״ת, ולפיכך היא ממליצה: 1. לעשות כל דבר שאפשר כדי לפלג את החזית הערבית המאוחדת נגד ישראל. 2 לעודד את תהליך הטיפול של ישראל בענייני פנים בארצות ערב ובייחוד במצרים ולטפח כל ניצנים של השלמה והתקרבות אלינו המתגלים בחשאי או בגלוי, בייחוד במצרים. על ישראל להוכיח למצרים, כי שיפור היחסים עם ישראל בא לשיפור רמת החיים במצרים, וטוב יהיה לה מבחינה כלכלת לבוא להסכם אימנו. ״בינתיים יש לעשות הכל לסייע לנגב לייצב את משטרו, ולהמליץ לפני מי שאפשר לסייע כלכלת למצרים, שכן בל סיוע צבאי או כלכל יידחף נגב ללאומנות ולדיבורים על התכוננות להתקפה על ישראל״.

להלן דיברו ברוח זו הציר אליהו ששון ושמואל דיבון. ששון ציין לשבח את הניסיונות שעשה משרד החוץ בשנה האחרונה בפריס לפתח קשרים עם נציגים מצריים. שמואל דיבון המליץ על נקיטת מדיניות של הפגת המתח, הימנעות ממעשים המחריפים את היחסים ובחינת אפשרויות לפעולת הסברה יישרה או עקיפה בארצות ערב. הדובר השלישי בהתייעצות היה מ״ש:

שר החוץ משה שרת: אם לחשוב את הדברים שנאמרו עד עתה למבוא, אני מוכן לנסות לפתוח את הבירור. אני רוצה להעיר כמה הערות שאולי תעזורנה למסקנות שהביא לפנינו שילוח ולהנחות את הבירור בקווים מסוימים.

מבחינות ידיעות קשה לחדש. במידה שדובר על קשרים, שיחות וזריקת רעיונות [במגע עם נציגים מצריים באירופה], הפעולה הזאת מתנהלת זה שנים. קשה לי לראות בזה מיפנה עקרוני. יש שאלה של שיטתיות, יש שאלה של הרחבת ההיקף. ביסוד הדברים קשה לראות מה נוכל לשנות.

לעומת זאת, יש שאלות של מדיניות שלנו, אשר נדמה לי שבהן עלינו להגיע ליתר בהירות. ואני רוצה לומר כי עלינו להידבר בינינו מה אנו רוצים. ברור שאנו רוצים מדינת ישראל גדולה וחזקה ושלום במזרח התיכון ובעולם כולו. השאלה היא למה אנו מתכוונים בתקופה הקרובה במידה שהדבר תלוי בנו, ואז מתייצבת השאלה אם אנו מתכוונים לשלום עם הערבים בתקופה הזאת או לא, לגופו של דבר או לאמיתו של דבר, לא כסיסמה שאנו דוגלים בה בשיחות, לא ברושם שאנו מנסים ליצור על ידי תכסיסים ידועים, אלא כמטרה מדינית, כיעד. מהו יעד המדיניות שלנו בתקופה הקרובה? לנסות ברצינות להגיע לפירוק המתיחות אשר מסביבנו, וליצירת אווירה שאולי תאפשר שלום, או לא? ואפשר רק להגיע בעניין זה לבהירות ולחדול להסתבך בסתירות פנימיות בלתי פוסקות של מדיניותנו.

המלחמה נגמרה כפי שנגמרה. איש לא תיכנן אותה איך תתחיל, איש לא תיכנן את הגמר. היתה עובדה שפרצה והיתה עובדה שנסתיימה באופן מסוים. כמו כל דבר בעולם, יכול היה להיות הרבה יותר רע ויכול היה להיות הרבה יותר טוב. טבעי הדבר, שאת הטוב אנו מקבלים ואת הרע אנו חותרים לתקן. אולם לפני הכל צריך שיהיה ברור לנו שאם המדיניות שלנו תהיה לחטוף הזדמנויות כדי לתקן את הרע, כדי לתקן את מה שלא השגנו במלחמה, אז זאת לא מדיניות של שלום. אולי זאת המדיניות הטובה והנכונה, אבל זאת לא מדיניות של שלום, באשר מדיניות זו פירושה שמירת המתח ולא החלשתו, פירושה כל הזמן תוספת דלק לאש השינאה ולא כיבוי אש השינאה, באשר מדיניות זו פירושה הפרעה לגורמי שלום בעולם הערבי, במידה שישנם ואם הם ישנם, ריפוי ידיהם ולא עידודם, לא סילוק המכשולים מעל דרכם, כי אם ריבוי מכשולים להם. ולא זה דווקא קובע [את שיפור מצבנו] אם באמת אנו עושים מעשים. לא עשינו שום דבר נועז ונמרץ לגבי הר הצופים.^[5] לא עשינו שום מעשה נועז ונמרץ לגבי לטרון,^[6] אם כי מעשים מסוימים עשינו. לא זה הקובע. הקובע הוא מה אנו חושבים, למה אנו מתכוונים, כי מחשבותינו וכוונותינו קובעות ודוחפות להתפתחות פעולות, על כל פנים, עלולות לדחוף לפעולות ויוצרות בתוכנו אווירה מסוימת המתבטאת במאה ואחד דברים קטנים המצטרפים לחשבון גדול.

הוא הדין לגבי פעולות יזומות והוא הדין לגבי פעולות הנזקפות לפעולות אחרים.^[7] לאורך הגבולות ישנם הרבה מקרים והתגרויות רבות, ואנו במצבים ידועים מגיעים למסקנה שעלינו להגיב, ואינני מעמיד לבירור אם להגיב כך או אחרת. לא אעמיד לבירור אם להגיב או לא להגיב. אני רוצה לקבוע גורם של שיקול דעת ולדעת אם הוא פועל בקרבנו.

מהו שיקול הדעת אשר לדעתי צריך לפעול בכל תגובה אם מדיניותנו היא לשלום? אם מדיניותנו היא רק לדבר על שלום, לדגול בסיסמאות של שלום - זה דבר אחר. אבל אם מדיניותנו היא שלום - איננו יכולים להתעלם מגורם זה ששמו ״שיקול דעת״. והוא כי כל מעשה תגובה, ובייחוד מעשה נמרץ, מרחיק את השלום. יכול להיות שהוא מבחינת הטווח הקצר הכרחי, חשוב לדחיית סכנה מקומית, אבל הוא מרחיק את השלום באשר הוא שוב מלבה את האש, מגביר את המתיחות ונותן נשק בידי אלה מהצד שכנגד הרוצים בליבוי אש, ומוציא קלף מידי אלה שאולי במשך הזמן יהיו מוכנים לתת לנו יד מעבר לגבול, מעבר לקו שביתת הנשק, מעבר לחזית - לתת לנו יד ליצירת אווירה של שלום.

העניין הזה איננו נתון רק בינינו ובין המדינות הערביות. גם אילו היה נתון רק בינינו ובין המדינות הערביות, לפי דעתי היינו חייבים בעניין זה להגיע למסקנות ברורות, שצריכות היו לשמש קו קובע לגבי כל אופי התנהגותנו בתקופה זו. אבל העניין הוא הרבה יותר מסובך ומורכב, באשר הוא נוגע גם ליחסינו עם גורמים עולמיים מכריעים בעולם ועשויים להיות מכריעים גם בחלק תבל זה, מפני שכל התלקחות, אפילו הקטנה ביותר, וכל יצירת מצב המאיים בהתלקחות, מיד יוצר מתיחות בינלאומית בזירה הרחבה ביותר. כזה עכשיו מצב העולם, שישנה רגישות יתרה, חולנית, עצבנית, לכל גץ, לכל זיק שנדלק באיזה מקום, שמא יכול להביא לידי התלקחות רבתי.

עלינו לשקול כל פעולה מראש כדי להימנע מהיראות כמתגרים מלחמה. כל צעד שלנו, כל שמועה על צעד שלנו, כל סיפור בדים על כוונה שאיננה אולי אצלנו, מיד גורמת לצעד דיפלומטי ומעמידה אותנו במצב של התגוננות, של צורך להסביר את עצמנו, להצטדק. אצלנו יכול להיות מצב שאורגן אחד של הממשלה [משרד הביטחון] איננו רגיש לדבר זה, אבל יש אורגן אחר [משרד החוץ] שהוא כן רגיש. אם לעשות חשבון כולל, צריך לראות סוף דבר בתחילתו, לראות שהעניינים האלה מוכרחים לסבך אותנו ובסופו של דבר להביא לנסיגה והשאלה היא אם כדאי לנו הדבר.

זה לכאורה חורג ממסגרת הבירור של בעיית היחסים בינינו לבין מדינות ערב, אך למעשה, בחיי יום יום, הדברים משתלבים וכל שכן משתלבים באשר גם לגבי יחסינו עם מדינות ערב איננו פוטרים את המדינות של העולם מחובת סיוע לנו, ולעיתים אנו בעצמנו מכניסים גורמים אלה לתוך המעגל הזה, מתאמצים להפעיל אותם. הרי, אם אנו מופיעים כנגדם באיזו עמדה של סתירה פנימית, של היאבקות עם עצמנו, לא תהיה תפארתנו על הדרך. אם מצד אחד אנו דורשים מהם [מהערבים] פעולות [לבלימת ההסתננות], או הימנעות מפעולות המכוונות לזעזע את האווירה של השלום, ומצד שני מראים נכונות למעשים ולצעדים אשר הם רואים אותם מכוונים נגד השלום, זה יוצר בעיות סבוכות מאוד, ונדמה לי שהפעולות האלו [של מיבצעי גמול], קודם כל, טעונות הבהרה בתוכנו.^[8]

אני רוצה שיהיה ברור, שיוזמתנו הצבאית ממילא נתונה בסד, ומוטלת עלינו חובה של ריסון רב בייחוד אם מדיניותנו היא לשלום.

הערה שנייה שאני רוצה לומר זה בעניין פילוג החזית הערבית. אני ספקן גדול לגבי יכולתנו להיות גורם מכריע בתחום זה. איני יודע אם הבינותי נכון את דברי אליהו ששון בעניין זה.^[9] אם הבינותי, אני שלם עם דעתו בעניין זה. אני לא אומר שאנו צריכים לגזור על עצמנו איזו עמדה איסטניסית לא להתערב בעניין זה ולא לבחוש בקלחת זו. מוטב לבחוש ומותר לנו לבחוש. בדרך כלל עלינו להבחין הבחנה יסודית בין תכסיסים קצרי טווח ובין מדיניות לאורך ימים, לאורך העניין של אחדות ערבית אשר שורשיה נעוצים ברקע החיים הערביים, ואנו לא נמלא בזה שום תפקיד מכריע, לא חיובי ולא שלילי. ברבות הימים, במידה שנתחיל להתערב, נמלא את התפקיד הזה, אך לא בתקופה הזאת שלפנינו. זאת לא אומרת שגזירה מן השמים היא שהאחדות הערבית תתקיים ותתפתח ותהיה הגורם המכריע. יש ברקע החיים הערביים גם גורמי אחדות וגם גורמי פירוד, וישנה התרוצצות בין שני אלה. על כל פנים, לא נסכם כרגע בעניין זה. בגורמי האחדות נראה לפנינו גורמים כבירי ערך ומרחיקי טווח, וכל תכסיס שלנו וכל חדירה שלנו ממילא מתבטלת כנגדם. כישרון תעמולתנו אין בכוחו לקבוע יותר משיקבעו קשרי דם, קשרי דת ורציפות מרחבית. ישנם כלים של רגשות המתגלגלים על פני כל השטח ואינם מכירים בגבול, ואלה הם גורמי האחדות הערבית.

אינני רוצה לנתח את פרשת תקומת המדינה והמלחמה. לפי תחושתם ננעצנו בבשרם כשיפוד מלובן. זה קודם כל יוצר אחדות. מזמן לזמן נוכל לעשות משהו כדי לזרוע פירוד ולחזק כוחות בדלניים כדי לקומם ולחזק את היסודות [הערביים המקומיים] שרואים את העיקר בהגנת כל מדינה על ענייניה הממלכתיים המיוחדים שלה, ולא בשיתוף ערבי כללי, ויש לזה דבר בריא בכלל לאזור הזה, לא כל שכן בריא בשבילנו. אבל הייתי מזהיר את עצמנו מלשגות בדמיונות שווא של מדיניות נבונה, מחוכמת, של שימוש יעיל בכל מיני תחבולות של תעמולה כדי לפוצץ את האחדות הערבית הזאת לרסיסים ולרצוח נפש את הגולם של ״הליגה הערבית״ ולחסל את הדברים האלה כליל. באחדות הערבית יכריעו גורמי הפירוד והאחדות הנעוצים בחיי הערבים.

שלישית, אני רוצה לומר כי עלינו לדעת מראש, כי גם אם יהיה תהליך לקראת שלום - ואני מאמין כי הוא לא רק יהיה, כי אם הוא ישנו - זה תהליך איטי וממושך וצריך להיות ברור שצריכים להקדיש תקופה למאמץ השלום. אינני אומר אף מילה לשלול את כל הפעולה הזאת [של מיבצעי גמול], כי כל דרך המחשבה הזאת צריכה להיות מלווה התכוננות מתמדת, לא רק להתגוננות אלא התכוננות מתמדת לניצול סיטואציות שיכולות פתאום להתגלות, שיכולות פתאום להגיח אי משם מחביון העתיד. ועלינו לדעת כי אנו לא באנו על סיפוק תביעתנו, ויש לנו עמדות טעונות גיבוש וצריך לקיים בתוכנו את ההתכוננות הזאת, אבל זאת התכוננות לניצול סיטואציה אשר אולי תיווצר. אין פירושו ליצור פעולות יזומות של סיטואציות כאלה.

אם אני אומר כי צריך להקדיש תקופה זאת למאמץ השלום, עלינו לזכור כי בתוך התקופה הנוכחית יכולים להיות זעזועים ועלינו לעמוד הכן גם להדוף סכנות וגם לנצל הזדמנויות שתוכלנה להיפתח על ידי כך. אני מדבר כרגע מבחינת המדיניות המכוונת שלנו. עלינו לדעת שזאת תקופה שעלינו לגלות בה גם התמדה, גם פעילות, גם אורך רוח להתמיד, אורך רוח לא להתייאש מזה שהמטרה לא תושג עד מהרה. אם היה אורך רוח לחכות אלפיים שנה עד להקמת המדינה, מותר לחכות עשרים שנה, שהמדינה אשר באה מתוך מלחמה וזעזועים תשתלב בריקמת המדינות שמסביבנו ותיקלט בתוכן.

תהליך איטי זה צריך להתבטא בפעילות בלתי פוסקת. נדמה לי כי אנו צריכים להיזהר מלמעט יותר מדי את דמות הדברים ועלינו, לפי דעתי, לעשות סיכום לא לפי התוצאות שהושגו, כי אם לפי המאמצים שהושקעו. היתה פעילות עצומה של חדירה ופעילות למגע בלתי ישיר ומה שזיאמה קרא ״דו-שיח״,^[10] ברצוני להזכיר כי היתה תקופה שאליהו ששון ישב בפריס ונפגש עם כל ערבי וכל בן-ערבי, והמטרנו מכתבים אל כל מיני אישים ערביים. הדברים האלה לא הביאו לידי יצירת אווירה, אך במשך הזמן הושגה התקדמות, היו הפגישות האחרונות של דיבון.^[11]

אל נשכח, כי התוצאות הראשונות הממשיות, פחות או יותר, אשר התבטאו במציאת אוזן קשבת אצל אנשי ה״וואפד״, נתגלו לפני בוא משטר נגיב לעולם, כל שכן לפני שהתברר אנה פני המשטר הזה מועדות. על כל פנים, העובדה שאישים מרכזיים ב״וואפד״ היטו אוזן קשבת להסברה, וגם גילו תכונות חיוביות, היא עובדה חשובה לאין ערוך לא רק לגבי ה״וואפד״, כי אם חשובה לנו לגבי מצרים בכלל, כי לא דיברו דווקא על אנשי ה״וואפד״. התגובות האלו היו התגובות של מדינאים מצריים, של אנשים התופסים תפיסה זו או אחרת את האינטרס הלאומי הבין-מזרח-תיכוני של מצרים. על אחת כמה וכמה עכשיו, כשיש לפנינו משטר אשר בפעם הראשונה, נדמה לי, מאז שאני מכיר את מצרים כגורם מדיני של ימינו, בפעם הראשונה בתקופה שלנו יש לנו במצרים עניין עם משטר שהיפנה פניו פנימה באופן הנמרץ ביותר.

אין כאן השאלה אם היתה להם [ל״קצינים החופשים״] תוכנית מראש או לא, אלא במפורש ובמכוון הם עורכים את התקפתם לא על אויב בחוץ אלא על נגעי החיים בפנים. הם לא רק זרקו את המלך. למעשה ביטלו את המלוכה כגורם מדיני בחייה של מצרים, כי מועצת העוצרים^[12] הזאת אינה גורם מדיני, אינה מעזה לנסות את ידה אפילו באינטריגות, שזה מקצוע מכובד בסביבות החצר המצרית. הם בורג במכונה שלעת עתה מוכרחים להיזקק לו. יש תוכנית של חלוקת אחוזות, ביטול התוארים,^[13] ישנו מאסר של עשרות אישים, גירושים מהחיים המדיניים. ישנו המאבק הזה בין נגיב לבין ה״וואפד״, ולעת עתה המשטר הזה מחזיק מעמד. אינני יודע אם הוא יוצר מסביבו מסגרת מדינית, אם הוא יוצר מפלגה, אך בלי ספק רוכש את לב ההמונים ואין ספק גם שהוא מעורר הד ברחבי המזרח התיכון.

זאת הסיטואציה במזרח התיכון. מהפכנית בשבילנו. מי יודע אם לא היתה השראה ידועה מאיתנו על כך בדרכים עקיפות שאי-אפשר לתופסן. זה פותח לפנינו הזדמנות. גם לולא המהפכה הזאת היו קיימות הזדמנויות ושיחות עם פואד.^[14] משהו זז ונוצר רקע חדש גם אז, כל שכן במשטר הזה. ברור שיש עכשיו יותר ברכה מאשר קודם, לכן כדאי להשקיע יותר מאמצים ולעשות דבר שיטתי יותר, זאת אומרת הרחבת רשת המרכזים שבעולם היכולים לנהל שיחות [עם ערבים].

יש מרכז כזה בירושלים. יש שיחות אין ספור עם אישים של שלטון הירדן. יושבים על המדוכה של שיחות עם סוריה חודשים על חודשים. זה אינו כל כך פשוט, מה זה ייתן ויוסיף לנו לא ידוע. היו פגישות עם הסורים בפריס. בפריס נוצר מרכז פעיל, ייתכן שאפשר להוסיף את לונדון, את ברן וז׳נווה. בעצם היו שיחות גם בברן וז׳נווה וצריך את הדבר הזה לייעל ולעשותו לשיטתי יותר. גם לעניין ההסברה כל הזמן יש שופר, יש ״קול ישראל״ הערבי, אבל יש יותר לייעל זאת, יותר להשתמש שימוש שיטתי במכשיר התעמולה הזה, וייתכן שישנם אמצעי תעמולה אחרים, שעוד לא ניסינו אותם כלל או ניסינו אותם מעט.

הערתי הרביעית. ישנן בעיות שעלינו להגיע בהן לבהירות עם עצמנו עד לשלום. ישנם כמה וכמה עניינים בינינו לבין המדינות הערביות שדחינו את המחשבה עליהם, כי נדמה היה שאין טעם לבררם כעת ויהיה טעם לברר אותם כשיהיה רקע של שלום. לא ביררנו את ענייני המסחר בינינו לבין ארצות ערב. ישנה בעיה עצומה של מים, של נתיבי מים משותפים, של הירדן והירמוך. לו היו יחסים תקינים בינינו על יסוד שלום יציב, הנושא הזה [של חלוקת המים] היה מופיע ולא יכולנו להתעלם ממנו. לא יכולנו לפתור אותו רק בפתרונות עובדתיים, אם כי יש ברכה רבה גם בפתרונות עובדתיים. יש משפט בינלאומי, יש מדינות שכנות, זה הסתבך סיבוך נוסף לגבי סוריה. לגבי [מדינת] ירדן ברור איפה הירדן שלנו ואיפה שלהם, לגבי סוריה אין זה ברור. לי נדמה כי אנו מוכרחים להתיישב על המדוכה הזאת, להתחיל לברר את הבעיות האלו עד לשלום, לא רק מפני שמוטב להיות מוכן שעה אחת קודם, כי אם אפשר לברר בעיות גם על יסוד בעיות ידועות, וזה הרי בעצם לחם חוקו של המטכ״ל לברר בעיות על יסוד הנחות.

עלינו לברר את זאת מפני שראשית, הבעיות האלו בחלקן מתייצבות לפנינו כבר עכשיו על ידי כניסת גורמים בינלאומיים לתוך הזירה הזאת. יש בעיה של התיישבות בירדן, של פליטים, שסוכנות הסעד והתעסוקה מטפלת בהן והיא כרוכה בניצול ידוע של מי הירמוך, ומתעוררת השאלה אם יש לנו מה לומר בעניין זה או לא. איננו יכולים לעבור ולהגיד: ״אל תיישבו פליטים בתוך [בקעת] הירדן עד שיהיה שלום בינינו ובין ירדן, ויש מכאן תוצאה שלא יכולים ליישב אם לא יהיו מים, ובעניין זה יש לנו מה להגיד. הבעיה הזאת מתעוררת עכשיו.

ייתכן שהדרך לשלום היא הדרך של העמדת העגלה לפני הסוס - קודם כל סילוק המעצורים השונים, יצירת עובדות ישירות או עקיפות. אותו הדבר אולי לגבי המסחר. כשאני שומע שאין לנו די חומר להוכיח למצרים, שאם יהיה שלום אז הם ייהנו הנאות כלכליות, זה אינו משכנע אותי כל כך. כי לשם שיחה יש די חומר תמיד. לעומת זאת, כדי להוכיח אינני יודע אם יהיה פעם חומר, כי מצרים עשירה למדי, יש לה שווקים עולמיים, היא לא עלולה לחוש בהפסדים לרגל זה שלא יהיה לה שוק בישראל. יש לה מסחר עם כל העולם, שדות תעופה, יש לה מוצרים כאלה שהשוק העולמי מובטח לה בהם. זה לא עניין של ירקות ופירות של הלבנון, זה לא עניין כמו בקר ותמרים של עיראק ולא כמו נמל בחיפה או יפו בשביל ירדן. לכן איני מצפה לרגישות יחידה של מצרים בעניין זה, אבל אם אנו יכולים לא לבוא בתוכניות כי אם בהצעות למצרים, עכשיו, בתוך המצב הדחוק שאין כל ספק שהם נתונים בו - ובמידה שהדברים אינם מסתדרים הדוחק יגדל - רפורמות כאלה [שמבצע מימשל ההפיכה] קודם כל גורמות צרות מבחינה כלכלית, שכן קודם כל הורסים חטיבות כלכליות קיימות ויעבור זמן עד שייצרו חטיבות כלכליות חדשות שיעמדו על רמה מבחינת הפריון. אין ספק שכדאי להם לעשות זאת מבחינה היסטורית, אבל בינתיים עליהם לדעת שתהיינה להם צרות ויעברו דרך מדורי גיהינום. בינתיים כל עזרה יכולה להיות להם חשובה אם אנו באים בהצעות של עזרה, אם על ידי מסחר משולב או עקיף. זה צריך ללמוד. ישנן כמה בעיות המחייבות בירור וייתכן שנצטרך לקבוע בינינו עמדה למחר מחרתיים, לאו דווקא לעתיד לבוא אם יהיה שלום, כי עצם קביעת העמדה יכולה להיות גורם מסייע להבאת השלום לעולם.

להלן התנהל דיון בהשתתפות אבא אבן, אמיל נג׳ר, אלוף מרדכי מקלף, ד. בן-גוריון, ראובן שילוח, וולטר איתן. ראש הממשלה ב"ג דבר ארוכות ונדרש גם למדיניות הגמול במענה לדברי מ"ש בנושא זה. להלן קטעים מדבריו:

רוה״מ ד. בן־גוריון: הורגים יהודים - צריך להרוג. שודדים עדר - [אנו] שודדים עדר אחר. אינני אומר שזה מקרב את השלום, בהחלט לא. אך איני רואה שאיזה דבר אצל הערבים ישתנה לטובה אחרי זה שנימנע מתגובות. אני לא אומר שתגובה מקרבת שלום, אבל לא מונעת שלום, והמבחן שלנו הוא לא בזה. [—] האינטרס המרכזי שלנו איננו שלום עם הערבים. זה אחד האינטרסים שלנו, אבל אין זה האינטרס הראשון הקובע הכל, כמו שיחסי חוץ אינם האינטרס הקובע הכל. מה לדעתי העדיפות של העניינים המרכזיים? בראש וראשונה הצרכים של ישראל בתוכה, קודם כל זה, כי בזה תלוי הכל. ואם דברים חיוניים של קיום ישראל מחייבים את ישראל לעשות איזה דבר, גם אם זה פוגע במטרות נוספות שיש לנו - יש לעשותם. [ ---]

אפילו אם להגיד שהשלום זה הדבר הראשון, לא יוצא מזה שעלינו לתת לתקוף אותנו ואנו נשתוק. על ידי זה לא נקרב את השלום. אנשים יעזבו את כל היישובים של הגבול. הם כבר עוזבים. הבוקר בא אלי רענן וייץ^[15] והבהיל אותי שיתחילו לעזוב את כל היישובים בפרוזדור הדרומי מהרטוב. לפני שבוע הרגו איש, אתמול זרקו אדם לבור שופכין בקיבוץ אחד, ועכשיו ביישובים שלנו אין אנשים כמו שהיו אנשי ״השומר״. לפעמים יש עריקים, ואנשי טל שחר, שהם בורחים לעיתים, זה לא פחות חשוב מאשר ספקולציה על היחסים [עם מדינות ערב].

להלן נמשך הדיון בהשתתפות ראובן שילוח, אבא אבן וולטר איתן ואליהו ששון. מ"ש סיכם:

השר מ. שרת: אינני חושש לאיזו אי-הבנה ביני לבין ראש הממשלה. אני חושש כי דברי לא הובנו על ידי חברים אחדים היושבים כאן. לכן אני רואה צורך לחזור עליהם. קודם כל לא דיברתי רק על תגובות. דיברתי גם על מעשים ומחשבות מסוג אחר, אבל התכוננות מתמדת, עצבנית, מתוחה, לקראת פעולות יזומות - זה מעסיק אנשים. לא תמיד זה בא לידי מעשה. זה יכול לפעמים להתבטא במעשה. דיברתי גם על תגובות אחרות. בשום אופן לא נקטתי קו שאין להגיב, אמרתי את ההפך. בוודאי שיש צורך בתגובות. אבל דרשתי התחשבות, ועל הדרישה הזאת אני עומד. אני גם עומד על קביעת העובדה שאין ההתחשבות קיימת, או שאינה קיימת במידה מספיקה. עוד אגע בשאלה עד כמה שאפשר להפריד בין הדבקים שאינם דבקים - ירדן, מצרים וכולי - אבל כאשר יש תיכנון של מעשי תגובה, שהוא נניח מחויב לגופו של עניין ובתנאי הביטחון המיוחדים הוא צורך, אינני מפקפק בכך. יש כל מיני התחשבויות לעשות מעשה תגובה זה או אחר, לעשות היום או לא, אז בין כל ההתחשבויות מוכרחה להיות התחשבות מובהקת והיא: מה יהיה ההד בעולם, כיצד הדבר יתפרסם, מה רושם זה יעשה, כיצד זה ישתקף בבתי הקפה בקהיר, איזה מצב זה ייצור לנגיב? איני אומר כי כתוצאה מהתחשבות כזו צריכה להיות מסקנה שלא תהיה תגובה, בשום פנים ואופן לא. אבל התחשבות זו איננה, או איננה במידה מספיקה. אני מתריע על כך, כי הדברים קשורים.

לגבי שאלת העדיפויות. לי קצת קשה לגרוס בעניין זה קביעת מסמרות. ברור שענייני חיינו קודמים. אבל לא כך מתעוררות השאלות למעשה בחיי יום יום. נניח, אם יהיה צורך פנימי של מדינת ישראל המחייב מעשה ידוע, ויחד עם זה ברור כי מעשה זה עלול לפגוע ביחסינו עם אמריקה, או ביחסינו עם יהדות אמריקה, לא נאמר בכל מקרה כי כיוון שזה צורך פנימי, לכן זה קודם. נשקול אם זה צורך פנימי כל כך חשוב ודחוף, ואם הפגיעה באמריקה תהיה חמורה או קלה. נשקול את הדברים זה לעומת זה. אי־אפשר במקרים כאלה לקבוע מסמרות, בכל מקרה נשקול בעניין ונסמוך על החושים שלנו.

ברור שאנו האחרונים המעוניינים לראות את העולם מסביב לנו כחטיבה אחת. המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, מראשית שנות השלושים, היתה נגד הרצון הזה לצייר את כל המפה בצבע אחד מוסלמי-ערבי. אנו מעוניינים לציירו בכל מיני גוונים. זה ברור, כי זה עניין חיינו. אך איננו יכולים להתעלם מעובדות שבמציאות, כי כאשר אנו יוצאים לעולם אנו נתקלים בהשפעות ערביות כלליות. אף פעם לא היה לפנינו עבדאללה ותו לא, אלא נתקלנו בהשפעות ערביות כלליות במצרים, סוריה, עיראק. נתקלנו בזה משום קירבת הדם שביניהם. והוא הדין עכשיו.

מדוע הלכנו לעבדאללה ראשונה? היות והוא היטה אוזן. ועכשיו, במידה שיש סיכויים, יש יותר סיכויים במצרים מאשר באיזה מקום אחר. אני רוצה לומר כי אנו נתקלים גם שם בהשפעות ערביות כלליות ובתגובות ערביות כלליות. מי שלוקח עיתון מצרי וקורא רק את הכותרות, מיד נקלע לאווירה הזאת, כי כל פגיעה בערבי, כל מחאה ערבית, מיד מקבלת את כל תשומת הלב וההד, ומראש ברור כי כל תלונה ערבית היא הצודקת וכל מה שאומר היהודי זה שקר ומירמה. זה יוצר אווירה אשר אין להתעלם ממנה.

לא כל כך פשוט הדבר לחתור לשלום פה, ולקיים מצב של מלחמה שם. במידה שיהיו יותר מתוחים היחסים עם ירדן, יהיה קשה יותר להגיע לשלום עם מצרים. גם פה יש שיקולים שונים והתחשבויות. איני תובע מראש שום התחייבות על הכרעה. אני תובע התחשבות, וההתחשבויות מוכרחות להיות מורכבות, כי העניינים מורכבים.

אם יש תקופה שבה רואים סיכויים של פעילות כלפי מצרים, אז בתקופה זו עלינו להיות יותר מתונים בדין כלפי ירדן, כמובן במידה שלא יבולע לנו באופן רציני. מוכרחה להיות הרגישות הזו וההבנה ששם, מאחורי הקווים, החוטים האלה מתקשרים יחד עם כל העניין שיש לנו לנתק אותם. יחד עם זאת, צריכה להיות ראייה מפוכחת, כי עוד לא ניתקנו אותם. הם אומנם לא תמיד מכריעים, אבל הם משפיעים.

אותו הדבר לגבי ההשפעה של ענייני אמריקה - איך הם משתלבים ביחסינו עם הערבים. הדברים קשורים. במידה שנתחשב יותר, יהיה טוב ונימנע יותר מכשלונות ואכזבה.

הערך של התייעצויות כאלה הוא קודם כל בזה שאנו נלמד כולנו להתחשב יותר באותם השיקולים, שבחיי יום יום מעיקים על איש זה או אחר. נקנה לעצמנו יכולת לראות את הדברים בכל היקפם, באופיים המורכב.

לסיום ההתייעצות. זאת לא מסיבה היכולה לקבל החלטות. אני רוצה להודיע, גם על דעת ראש הממשלה, שהתוכנית שהוגשה פה בעיקרה מתקבלת, כי אנו מחייבים פעילות בכלל בשטח הערבי, פעילות של הסברה, פעילות של העמקת הניגודים [במחנה הערבי], פעילות של קשירת קשרים וניסיונות של חדירה ישירה, למגע לפני ולפנים.

בסדר העדיפויות עומדת בראש - תמיד עמדה לדעתי, ועל כל פנים עכשיו - מצרים. אני מניח גם שמשרד החוץ ייגש לברר את הבעיות הטעונות בירור והבהרה, אם באמצעות ועדת התיכנון או ועדות מיוחדות.

עניין המים טעון הבהרה. זה עניין די דחוף. אם תתקיים הפגישה עם הסורים, יכולים להיתקל בה מיד. בעצם נתקלנו בזה.^[16] לעת עתה השארנו את התינוק בידם, אך הם יכולים להחזירו לנו.

גם ביחס לקשר הכלכלי עם מצרים, עד כמה שאנו נוכל להציע להם עזרה יש בזה משהו. נוכל להכניס זאת למחזור השיחות עם מצרים, במידה שתהיינה, גם לאחר שנלמד את תורת נגיב, כי אף על פי שזה עניין של שנים-עשר קצינים, הרי הוא עומד בראשם.