81 | המועצה הארצית השמינית, מפא״י^[1]                                                    12-13.9.1952

בעד הצטרפות מפא״י לאינטרנציונל

סדר היום: אנו והאינטרנציונל הסוציאליסטי

יו״ר המועצה י. כסה פתח את הישיבה וציין, כי בשאלת יחסיה עם האינטרנציונל הסוציאליסטי קיימה המפלגה שתי ישיבות מרכז, שהחליטו כי יש לשוב להשתתפות פעילה עמו, אך בשל חשיבות העניין הוחלט לקיים דיונים גם בסניפי המפלגה בשאלה זו ולבסוף להביא את הדבר לאישור מועצת המפלגה. היו״ר ציין עוד כי מאחר שוועידת האינטרנציונל תתכנס באוקטובר במילנו, נקבע תאריך המועצה למועד הנוכחי. המועצה קיימה שני מושבים בשני ימיים רצופים. את המושב הראשון פתחו שני דוברים שדיברו ארוכות. ראשון הדוברים היה ראובן ברקת, מנהל המחלקה המדינית של ההסתדרות, שהציג את הנימוקים המחייבים לדעתו את השתתפות המפלגה באינטרנציונל. הדובר השני ברל לוקר, מוותיקי מפא״י ויו״ר הנהלת הסוכנות בירושלים 1956-1948, הציג את נימוקיו נגד ההשתתפות. אחריהם דיברו מחייבים ושוללים רבים. במהלך המושב השני דיבר משה שרת.

משה שרת: חברים, נעניתי להפצרתו של היושב ראש וקיבלתי עלי לדבר בשלב זה של הוויכוח אם גם אילו ניתנה לי הברירה, הייתי מעדיף לדבר בשלב מאוחר יותר, לאחר שיריעת השלילה, יריעת ההתנגדות, היתה מתגוללת לפנינו ברוחב מקיף יותר ושלם יותר.

אני רואה את עצמי אנוס לייחד את הדיבור להתנגדותו של החבר ברל לוקר, ולהופיע כאן כבר פלוגתא שלו. זה לא כל כך קל, כי מצאתי את עצמי בהסכמה גמורה עם החבר לוקר ברוב השאלות שעמדו על סדר יומנו משך שנים רבות. זה גם לא קל, כי אני עוד זוכר היטב את היום שבו הכנסתי ל״קונטרס״, ואם איני טועה בעצמי תירגמתי, את נאומו של החבר לוקר אשר פתח לפנינו את שערי ה״אינטרנציונל״ לראשונה בשלהי מלחמת העולם הראשונה,^[2] אבל זה בייחוד לא קל מפני שאינני יכול להגיע לוויכוח, בעצם, עם עמדתו של החבר לוקר. אני רואה את עצמי חולק לא על עמדתו של החבר לוקר, כי אם על ההיגיון שעליו עמדתו מושתתת. זאת אומרת שאני סבור לא שיש כאן עמדה שאינני מקבל אותה, אבל אני מחויב להודות בזכות קיומה בתוכנו. אין אני סבור כי היא מופרכת מעיקרה, אלא היא משוללת כל בסיס הגיוני. מפני שאם כזה המצב, שאסור לנו לשבת בארגון [״האינטרנציונל הסוציאליסטי״] שיש לו לא רק עניין תכליתי מעשי, אלא יסוד מוסרי גם כן, לאחר שגרמניה ישנה בתוכו, כי אז המסקנות הן מרחיקות לכת מאוד.^[3]

מהי השאלה? החבר לוקר הסתייע, קודם כל, בהנחות ובהצהרות שלנו לגבי עמדתנו כלפי גרמניה, לגבי שטח היחסים שבינינו ובין גרמניה, והוא יצא להסיק מזה מסקנות, אבל לא לגבי היחסים שבינינו לבין גרמניה, אלא לגבי יחסים עם ארגון עולמי והמקום שאנו סבורים שאנו תופסים בו, ארגון עולמי שאנו חושבים שאנו חלק ממנו ועלינו להיות חלק ממנו גם מבחינה ארגונית, וכאילו אין נימוקים אחרים [נגד השתתפותנו בו], אלא רק [הנימוק] שאין לשבת איתם. אומנם אנחנו הצהרנו אלף פעמים שלא נושיט יד לגרמנים ולגרמניה, לא נבוא ביחסים עם הגרמנים, לא נכיר בגרמניה, לא נקשור קשרים סדירים ודיפלומטיים עם גרמניה, גם לא קשרי מסחר הדדיים. עניין השילומים אין פירושו שישנם קשרים מסחריים הדדיים, אלא זהו דבר חד-צדדי ואפילו חד-פעמי, לא חד-פעמי לרגע, אמנם חד-פעמיות זו משתרעת על פני מספר שנים, כל חד-פעמיות היא עניין לפרק זמן. פה פרק הזמן הוא שתים-עשרה או ארבע-עשרה שנים, אבל זה עניין חד-פעמי.

האם אנו דנים פה על יחסינו עם גרמניה? אנו דנים פה על מקומנו בתוך תנועה בינלאומית. אנו דנים על מקומנו, על מקום תנועתנו בתוך עולם מסוים, או בתוך חלק מסוים בעולם מסוים. האם אנו נכריע בדבר זה לפי העניין הגרמני? האם ניתן לגרמנים להכריע בשאלה זו? האם נשקול דברים לא לפי העניינים החיוניים שלנו, לא מתוך שיקולים הנובעים ממצבנו בזירה הבינלאומית, אלא נכריע בדבר לפי יחסינו עם גרמניה? האם זהו המצב, האם זהו האימפרטיב הקטגורי [הציווי המוחלט], לפיו נחליט על כל הופעותינו בזירה הבינלאומית? האם יחסינו עם גרמניה הם קובעים יותר מאשר יתר השיקולים, לפיהם נקבע את התנהגותנו בזירה הבינלאומית?

החבר לוקר הקל על עצמו קצת את העניין בזה שהוציא את ״האינטרנציונל הסוציאליסטי״ מהכלל. הוא מסכים כי איננו יכולים להשתתף בעבודה ארגונית בין מדינות כאשר גרמניה יושבת באותו ארגון בינלאומי. הוא מסכים, כי אם אנו עושים עבודה תרבותית בינלאומית, אין אנו יכולים להשתתף עם הגרמנים, אבל כאשר יש אינטרסים קונקרטיים, תכליתיים וארגוניים? אני אביא לכם דוגמה. אונסק״ו, ארגון לשיתוף פעולה תרבותי, חינוכי, אינטלקטואלי. לא תמיד העניינים שם כה תכליתיים-מעשיים. יש שם ענייני רוח, יש שם גם ענייני מוסר, שאלה של דגילה בעקרונות מוסריים. אנו נצא מאונסק״ו כי הגרמנים נכנסו לתוכו? נשלול מאיתנו את ההנאה משיתוף פעולה עם טובי המין האנושי? איני מכיר טובים מהם. האם נימנע משיתוף פעולה בענייני מדע, בענייני חינוך, בענייני רוח, בענייני תרבות, בענייני אמנות, כי גרמניה בתוך ארגון זה?

החבר לוקר, כמובן, מסכים שלא נצא מארגון הבריאות הבינלאומי בגלל גרמניה, שלא נצא מארגון המזון הבינלאומי בגלל גרמניה. בכל המקומות האלה יושבים אנו עם גרמניה. אני רוצה לשאול: האם אנו נצא מארגון האומות המאוחדות אם גרמניה תיכנס לתוכו? האם תלוי בנו למנוע דבר זה?

קודם כל, אמר החבר לוקר - והוא ציין זאת לשבח - שאנו עד כה, בכל המקרים, התנגדנו [לכניסת גרמניה לארגונים בינלאומיים] אף על פי שהיינו יחידים, אף על פי שההתנגדות שלנו לא מנעה את כניסת גרמניה. אני רוצה לומר לחבר לוקר, וזאת אני אומר בסוגריים: אינני יכול להבטיח, בתור מי שהיה לו חלק לא רק בקביעת הקו ובנקיטתו בביצוע למעשה עד עכשיו, אינני יכול בשום פנים ואופן - אנו עוסקים בפסקי הלכה, אנו מבררים את הסוגיה, אנו מכריעים השקפה - איני יכול בשום פנים ואופן להבטיח למישהו שאת הקו הזה נוכל לנקוט עד סוף כל הדורות, כי אפשר על נקלה לעבור מעמדה של הופעה מוסרית כבירה, אף על פי שאנו יחידים, להופעה דון-קישוטית. אני יודע שעמדה זו הפגינה עד כה כוח, הראתה כבוד, אבל אין לדעת עד אימתי זה יהיה כך. אין אנו יכולים לעשות עכשיו את חשבון כל הזמנים.

אני רוצה להציג את הבעיה לגבי האומות המאוחדות. מהו עניין האומות המאוחדות? השתתפותנו בו היא אך ורק מעשית תכליתית? יסוד מוסרי לארגון האומות המאוחדות? אין מכנה משותף אנושי כללי, אשר מונח ביסוד ארגון האומות המאוחדות? אין דבר עיקרי אשר לשמו הוא קיים ואנו נותנים לקיומו של ארגון האומות המאוחדות תעודה נעלה ביותר, שהוא צריך לשמור על שלום העולם, שהוא צריך לשמור על שלום העיקרון המוסרי הגדול הזה? טלו מארגון האומות המאוחדות את אופיו המוסרי - לא יישאר שם הרבה.

החבר לוקר אומר כי ל״אינטרנציונל״ אין כוח הכרעה. זוהי רק ״אגודת ויכוחים״. אין בו שום דבר מעניין מעשי. המעטים הם אלה הטוענים אותה טענה על ארגון האומות המאוחדות: ״היש דבר מוסרי בארגון האומות המאוחדות? היש לו כוח להכריע? האם יש לו כוח להכריע בכל דבר מוסרי? האם אנו רוצים שבכל החלטותיו הוא יוכל לכפות עלינו אותה משמעת מחייבת, שהוא יוכל לחייב אותנו בביצוע בניגוד לריבונות שלנו? מהו ארגון האומות המאוחדות, ביסודו של דבר, אם לא זירה עולמית לחילופי דעות, זירה עולמית לגיבוש דעת הקהל לאיזה שיתוף רוחני, לאיזה שיתוף מדיני? האם לא היינו עדים להתנגשות חמורה מאוד גם בעניין זה?

על מה מדובר כאן ב״אינטרנציונל״? האם המצב הוא כך שאנו יושבים ב״אינטרנציונל״ והגרמנים מתדפקים להיכנס? האם נוכל רק להצביע נגד כניסת גרמניה? אילו יכולנו להסתפק רק בהצבעה, היינו מצביעים נגד בלי כל קושי ובלי כל היסוסים. אבל גרמניה [כבר] יושבת ב״אינטרנציונל״. השאלה אינה אם אנו מתנגדים לכניסתה אלא, עקב היותה בפנים, אנו נוציא את עצמנו החוצה, או אנו רוצים להיות מוצאים ממסגרת זו? האם יכולים אנו להיות מוצאים ממנה?

איני יכול להבין את ההיגיון המביא למסקנה זו. ומה אומר החבר לוקר? הוא אומר: ״לא לצמיתות. לעתה עתה לא הגיעה השעה״. מדוע לא הגיעה השעה? מפני שישנם במפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית - הוא בטוח בכך ולא אחלוק עליו - המוני אנשים שללא ספק שיתפו פעולה עם הנאצים. הוא בטוח כי יש ביניהם כאלה שהיתה להם יד ברצח יהודים. לכן לא הגיעה השעה. האם הוא רואה סיכוי לטיהור במפלגת הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית? למה הוא מחכה - עד אשר דור זה כולו ייתם לגווע? כאשר דור זה כולו ייתם לגווע, עוד איזה דור ייתם לגווע. לא הם לבדם ימותו. עוד מישהו ימות.

למה הוא מחכה? האם הוא מחכה למצב שבו אנחנו, עקב העדרנו מ״האינטרנציונל הסוציאליסטי״, נתחיל לנחול מפלות הגונות בזירה הבינלאומית? נוכל לנחול שם מפלות מוסריות עקב היעדרנו משם, עקב התבודדותנו. האם נתפאר בזאת שאנו הפקרנו זירה חשובה, שהיא הזירה הבינלאומית של התנועה הסוציאליסטית העולמית בחלק הבלתי מופרז^[4] של העולם? האם נמסור במה זו לפעולתם הבלתי-מופרעת של כוחות עוינים ואויבים, אולי לכוחות עוינים ואויבים גם בקרב הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית?

מה היה לנו ״האינטרנציונל״ עד עכשיו? האם היתה זו רק שבת אחים יחד?

האם לא התנגשנו על במת ״האינטרנציונל״ עם כוחות עוינים, האם לא היינו במצב של חרבות שלופות?

מה היה כאשר בפעם הראשונה הלכנו - כמדומני שבשמנו הלכה גולדה לפגישה בינלאומית [של ״האינטרנציונל] בציריך, ששם עוד לא היו הגרמנים. האם לא שלפה שם גולדה חרב במאבק עם מפלגת העבודה הבריטית, שאז עוד לא הזדהתה עם ״הספר הלבן״? זו היתה בשבילנו זירה מדינית. מהי האידיליה הזאת, שבה צויר לנו ״האינטרנציונל״ כשבת אחים? האם תמיד היה זה כך? חייכם, שלא תמיד היה זה כך.

בשום פנים ואופן לא נשלול את היסוד המוסרי, אולם הייתי מזהיר מאוד מנתינת ההכרעה למוסר על חשבון המדיניות. אין זה מציאותי. כל חוכמת המדינאות שלנו - וכן דומני של כל אומה ולשון - היא להגיע למזיגה של המוסר והאינטרס. לא ייתכן מוסר הבנוי על הקרבת האינטרס, ואוי לאינטרס הנקבע והמוגדר ללא כל התחשבות ביסוד המוסרי. אסור להעמיד את שני הדברים בניגוד זה לזה. צריך תמיד לחתור להתאמתם ההדדית. לא ייתכן לומר, שכאן המוסר מכריע כנגד האינטרס. אפשר כמובן להוכיח, שהאינטרס לא כל כך חשוב, אך זה דבר אחר לגמרי. אם ישנו אינטרס - מוכרחה להיות התאמה של שני הדברים. מוכרחה להיות מזיגה.

לא יכולתי להבין את הגישה לאינטרס ששמעתי כאן, הייתי אומר, מפי רבים. לא על תורה זו חונכנו. אני גם כן זוכר, שכאשר הייתי סטודנט לא כל כך קשיש בלונדון ניתן לי ובפעם הראשונה להשתתף בישיבת האקסקוטיבה של ״האינטרנציונל״.^[5] באתי מאוד טרי מ״אחדות העבודה״, שהיתה מאוד טרייה,^[6] וידעתי שכאשר מתכנס הוועד של ״אחדות העבודה״ ודן על איזה נושא-שהוא, הריהו מחליט מיד אם לסלול את כביש טבריה-צמח או לא לסלול, או שהוא מחליט אם להפנות אוניית עולים חדשה לעיר או להתיישבות החקלאית - וכהחלטתו כן יקום דבר. כאשר באתי לישיבת האקסקוטיבה של ״האינטרנציונל״, ראיתי שסדר היום הוא כדלקמן: אל״ף, בעיית פירוק הזיון. סעיפי המישנה של אותו סעיף היו: הרצאה, ויכוח, החלטה על פעולה. אמרתי לעצמי: נפלא, זהו הסגנון המתאים. ודאי מיד תתקבל החלטה לפרק את הזיון! התברר כי ההחלטה היתה לחבר תזכיר, לפרסם את ההחלטה שנתקבלה, או לקרוא לוועידה חדשה.

עברו שנים ולמדתי את ההגבלות הקיימות. למדתי להעריך את העבודה והאידיאה המתבצעים בתוך מסגרת ההגבלות החמורות. והנה, רק עכשיו התברר לחבר לוקר, כי ״האינטרנציונל״ ״חלש״, כי הוא איננו מסוגל לכפות משמעת וכי הוא איננו מכשיר יעיל לפעולה לזמן מלחמה, אולי רק בזמן שלום. אם כן, האם עלינו לוותר על פעולה יעילה בזמן שלום? ואם הוא חלש, האם נחזק אותו על ידי פרישתנו ממנו, האם נחזק את עצמנו כתנועה סוציאליסטית על ידי פרישה זו?

מהי המסקנה מזאת? אין זו שלילת כניסתנו ל״אינטרנציונל״ זה. זוהי שלילת הצטרפותנו לאינטרנציונליזם המאורגן בתנועת הפועלים. מה פירוש הדבר לגבי הסוציאליזם הדמוקרטי להגיע לשלילת האינטרנציונליזם המאורגן? פירושו להפקיר את זירת הפעולה הבינלאומית המאורגנת ל״קומאינפורם״.^[7] מהן המסקנות מכך? אם לדבר על מוסר, הרי כל עמדה צריכה להיבחן גם מבחינה מוסרית ולא רק מבחינה מדינית. מה היא בחינת המוסר? בחינת המוסר העליונה היא שכל דבר שאותו אני עושה עלי למדוד לפי השיקול: מה יהיה אם כל אחד ואחד יעשה זאת, מה יהיה אם כל מפלגה סוציאליסטית תאמר ש״אינטרנציונל״ זה חלש, בלתי יעיל, נבוב וריק? הרי זו התפוררות גמורה. ומה פירושה של ההתפוררות? פירושה הפקרת הזירה למישהו אחר.

לגופו של עניין אין לי הרבה להוסיף להרצאתו של החבר ברקת. ישנו בעולם מאבק רוחני. מאבק על נפש הנוער ומאבק על נפש הפועל. האם אנו שותפים למאבק זה או לא? אנו נעשה זאת ודאי, קודם כל, בכוחות עצמנו, בתוך ארצנו. אנו ודאי נחפש כל בעל ברית הבא בחשבון על ידי התקשרויות ידידותיות. אולם ישנה גם זירה בינלאומית למאבק זה. יש לו הד עולמי אשר אנו מושפעים ממנו, נפעלים ממנו וגם פועלים עליו. האם אנו זכאים לוותר על תרומתנו לו בזירה הבינלאומית, האם אנו יכולים לוותר על העידוד וההדרכה שאנו יכולים לקבל ממנו? האם נוכל לעשות זאת במסגרת מיוחדת המתאימה במאה אחוז לנו? איזו מסגרת בעולם מתאימה במאה אחוז לכל אחד ואחד מהמשתתפים בה?

זהו השיקול המוסרי, אולם ישנו גם שיקול מדיני. זוהי זירה אחת מן הזירות הרבות שלנו. האם אנו אדישים למה שמתרחש בה? מחר תקפוץ איזו החלטה - ויש שאלות מאוד נוקבות מבחינה אנושית, שאנו נוגעים בהן נגיעה ישירה ויותר,^[8] וישנם כוחות המעוררים שאלות כאלה השכם ועורר ואינם נותנים מנוח, ותתקבלנה החלטות והצהרות נגדנו. ומה נעשה אז? נתחיל לכתוב תזכירים מבחוץ ולשלוח מחאות מבחוץ, כאשר אנו בעצמנו הפקרנו את האפשרות להשפיע מבפנים? האם רק עניין גרמניה יכול להיות הקובע כאן?

החבר לוקר מסכים שנשתף פעולה עם מפלגות סוציאליסטיות באסיה. אך מה יהיה אם המפלגות הסוציאליסטיות באסיה תהיינה חולקות עלינו באיזה עניין? נניח כי נלך מחר להתייעצות ברנגון^[9] ולא נבוא לידי הסכם בשאלות החיוניות ביותר, בשאלות הנוגעות להשתלבותנו במסגרת הארצות שמסביבנו ובאסיה כולה.

נניח שוויכוח זה יוצא לזירה הכללית של ״האינטרנציונל״. והאם משום ששם יושבים גם הגרמנים אנו נפקיר את התוצאה הסופית של הוויכוח הזה? לעניין זה יהיה לא יותר מאשר השפעה מוסרית, אך בגלל הנימוק המוסרי של אי-ישיבה יחד עם הגרמנים נעמיד את עצמנו מטרה ללחץ המוסרי ההוא ללא כל התגוננות?

מתוך ה״לאו״ של החבר לוקר לגבי ״האינטרנציונל״, בגלל היותו חלש ובלתי יעיל, השתמע כמובן ה״הן״ - ״האינטרנציונל״ שגוזר וכופה. האם אנו מוכנים לזאת עכשיו? האם דרכנו בסוציאליזם, דרכנו הלאומית, היתה כה קלה וסוגה בשושנים וכה מקובלת מראש על ידי כל אחד ואחד, שאנו מוכנים מיד למסור זכות ההכרעה ולהיות בטוחים מראש שההכרעה תיפול כרצוננו? זוהי גישה אוטופיסטית לעניין זה, אשר משונה לשומעה בתוכנו. לא ייתכן ״האינטרנציונל״ כזה כיום, אולם ייתכן שיתוף פעולה מחשבתי, ייתכן בירור. הכרחי ובלתי נמנע הוא המאבק.

לשם מה הלך החבר לוקר ב-1919 ל״אינטרנציונל״? האם הוא הלך לשם רק כדי לתת ביטוי לרגש האחווה שייחד אז את ״פועלי ציון״ עם הסוציאליזם העולמי, או שהוא הלך לשם לקראת קרב על העניין הלאומי של העם היהודי? מה היו העניינים העיקריים שהעסיקו אותנו ב״אינטרנציונל״ - העניינים העיקריים שהעסיקו את כל תנועת הפועלים - אם לא העניינים הלאומיים של כל ארץ וארץ, אשר תנועת הפועלים שלה ייצגה אותה? היה גם שיתוף מאחד של סגנון מחשבה, של דרך הגשמה ידועה, אולם על הרקע הזה היה כל הזמן מאבק. האם מאבק זה הסתיים, או שזירה זו איבדה את חשיבותה בעינינו?

כיצד יכולים אנו להיות בסוציאליזם ״עם לבדד ישכון״, אם בממלכתיות איננו ״עם לבדד ישכון״? כמדינה איננו יכולים לקפוץ מעורו של עולם, של אותו עולם אשר אנו חושבים את עצמנו שייכים לו - עולם הסוציאליזם. לפעמים יש באמת ניגודים חמורים לכאורה. תמיד ניגודים אלה הם רק במבט ראשון וראות קצרה, בין המוסר לבין האינטרס, כלומר בין היסוד המוסרי הרוחני ובין היסוד התכליתי המוסרי. אני סבור כי יש מעט מאוד שאלות שבהן שני השיקולים האלה עולים בד בבד כמו בעניין זה.

קיימת בעיית גרמניה. אני רוצה לומר לחברים בכל הרצינות: עלינו להתרגל לעובדה שגרמניה קיימת ועומדת כמות שהיא, על פני אותו כדור הארץ. אנו לא נעזוב את כדור הארץ הזה ולא נוכל לגרש אותם מעל פניו. במידה שנחשוב יותר על העתיד, ונבין כי פגישותינו עם גרמניה וישיבתנו אל שולחן אחד עם נציגיה הם דבר בלתי נמנע - אפשר למנוע זאת רק במחיר של ויתור על עניינים חיוניים ביותר, על ידי הוצאת עצמנו מן הכלל, על ידי ויתור על קיומנו ועל הווייתנו. רק במחיר זה אפשר להימנע מפגישה עם גרמניה. רק על ידי חזרה לקיום בלתי ממלכתי, רק על ידי פירוק המדינה, רק על ידי ויתור על שלטון דמוקרטי, רק על ידי ויתור על צי מסחר, על צי אוויר ועל מסחר בכלל, על קשרי דואר וקשרי טלגרף, על ענייני בריאות, על ענייני מלחמה ושלום, על ענייני כספים - רק במחיר זה אפשר להימנע מכך. ככל שנקדים להבין את הדבר ולהסיק ממנו צעד צעד את המסקנות, כן יהיה יותר בריא לנו, כן נישמר מסתירות מיותרות בהחלט, כן נישמר מתסביכים שבהם נשקיע כוחנו לריק ולא נביא שום שאלה לפתרון חיובי.

אם ישנה ברכה בוויכוח זה, הרי קודם כל לגוף העניין, היות ואנו כבר החמצנו אפשרויות ואיחרנו מועדים, ויפה שעה אחת קודם לתקן דבר זה ולהיכנס לפעילות מלאה בזירה הזאת. אולם יש בו ברכה נוספת, ברכה חינוכית - שנתרגל להסיק את המסקנה כשם שענייני חיינו ובעיית עתידנו מחייבים אותנו.

היו״ר י. כסה הודיע שהמועצה תתכנס למחרת הבוקר, לישיבת סיום, ונעל את ישיבת המושב הראשון. המושב השני נפתח למחרת, 13.9.1952, וחברים נוספים העלו את נימוקיהם בעד ונגד השתתפות המפלגה ב״אינטרנציונל״. אחרון הדוברים היה משה שרת.

משה שרת: חברים, אני לא שמעתי הבוקר לדאבוני את דברי החבר דבורז׳צקי^[10] אבל אני מכיר את הלך רוחו, אני מכיר את רגשותיו ויודע את ספרו. ולמרות הקושי הנפשי העצום שיש לי בעניין זה, אני מוכרח, אני חושב שזוהי חובה במועצת מפלגה ובארגון מדיני ואידיאי, לומר לו דבר אשר חוששני יישמע קשה לאוזניו. אני רוצה לומר לחבר דבורז׳צקי ולחברים המרגישים וחושבים כמוהו, כי אני שולל את זכותם המוסרית על יסוד זיכרונות עבר לדרוש מהמפלגה ללכת בדרך המוכרחה להכניס אותה למבוי סתום, והם צריכים לעשות את המאמץ הנפשי, לעשות את חשבון עולמם ולהוציא את עצמם מן המצר ללא מוצא שהציות אך ורק לזיכרונות עבר מכניס אותם לתוכו.^[11] ישנן בעיות המחייבות פתרונות חיוביים, אשר בשלילה לא נפתור אותם: ובכן, שילומים מגרמניה - לא. כניסה לאינטרנציונל הסוציאליסטי - לא. ה״לא״ הזה זו אינה דרך. מפלגה חיה, מפלגה אשר פניה לעתיד, מפלגה העומדת בראש מדינה והמתיימרת להישאר על משמרת זו, מדינה אשר פניה לעתיד, איננה יכולה לגזור על עצמה גזירות כאלה, איננה יכולה להחמיץ אפשרויות להיבנות, איננה יכולה להחמיץ הזדמנויות להשפיע.

עכשיו לשטח העיקרי של הוויכוח, לדברי החברים אשר שמעתי - משה צחר, אריה אופיר, דב ליפוב ומשה ברעם. אני רוצה לומר: נדמה לי כי אני מבין מה קרה לחברים האלה. החברים האלה בנעוריהם היה להם איזה מושג על אינטרנציונל, והתברר להם [בבגרותם] שהדבר הזה איננו כך. הם מאוכזבים אפוא ומיואשים ואינם יכולים בשום אופן להשלים עם המציאות.

חברים יקרים, המושג שהיה לכם היה אשליה. לא היה כדבר הזה ולא נברא מעולם. מה כל הדיבורים האלה על ההוד של האינטרנציונל הראשון?^[12] מה היה האינטרנציונל הראשון? איזה ערך היה לו אז במדיניות העולמית, איזה בעיות נתבע אז לפתור, איזה ערך היה למפלגות אשר היוו אותו בחיים הלאומיים והמדיניים ובהנהגת הכלכלה של ארצותיהן? מה היה תלוי באפשרויות שלו להידבר או לא להידבר? מה היה תלוי בהחלטה שלו? זו באמת היתה אגודה לוויכוחים. מה כל העניין של מסגרת מחייבת? ייתכן שההחלטות שלו היו מחייבות - למה הן היו מחייבות? הן היו מחייבות עוד החלטות. ייתכן שההכרזות שלו היו הכרזות, אבל למה היו מחייבות? הן היו מחייבות לעוד הכרזות, לא יותר מזה.

איך אפשר להשוות את המצב ההוא עם המצב עכשיו, כשלאינטרנציונל נכנסות מפלגות? מה הדיבור הזה שלא עשו את המאבק הלאומי? עשו את המאבק הלאומי ונחלו הצלחות מזהירות. במילנו [בכינוס האינטרנציונל] יושב בראש המשלחת הבריטית קלמנט אטלי, שהיה ראש ממשלה ואשר יהיה ראש ממשלה - הוא בטוח בזה. במילנו יושב ראש המשלחת השוודית, ראש ממשלת שוודיה. הוא יבוא בראש המשלחת הזאת למילנו. האם בנקל עלה לו הדבר? ברור שמשקל התנועות הסוציאליסטיות בעולם ובארצותיהן עלה לאין שיעור מאז הקים מרקס את האינטרנציונל הראשון. ברור, שבאותה מידה, פחות ופחות, יכולה להיות מחייבת מסגרת האינטרנציונל. ומה הדבר הזה? אינטרנציונל זה רק דבר שלם, עולמי? ואם יש ויכוח בתנועה הסוציאליסטית [בין קומוניסטים ודמוקרטים] המפלג אותה מן המסד ועד הטפחות, המבקע את הבניין כולו לשניים, אזי חלק אחד של הבניין לא יאזור כוח, לא יתאחד, לא ישתדל לתאם עד כמה שאפשר את המאבק הרוחני ואת המאבק המדיני? היה חלום על אינטרנציונל אחד עולמי, והתברר שדבר זה בלתי אפשרי. האם מכאן מסקנה לשלילת האינטרנציונליזם?

חברים, התבדות אשליות של ילד אינה יכולה לקבוע את קו ההתנהגות של אדם בוגר. יכול האדם הבוגר לבכות ולהתאבל על התבדות האשליות שהיו לו כשהיה ילד, אבל עליו לפתור בעיות חיים של לא לפי קו האשליות האלה ולאור עובדת התבדותן. כי באמת, אם אנחנו היחידים הנוצרים אמונים לתפיסה הצרופה הזאת של אינטרנציונל, אזי אוי ואבוי לתפיסה הצרופה הזאת, אזי אין לה כל אחיזה במציאות. מה כל ההתרברבות הזאת, שמשתמעת מההנחה הזאת אשר בעצם מביאה להתבטלות גמורה גם שלנו וגם של העניין שאנחנו דוגלים בו - אם רק אנחנו דוגלים בתפיסה הצרופה? איזה שורשים יש אז לתפיסה הצרופה הזאת בקרקע העולם אם אנחנו היחידים בנאמנותנו לה?

אופיר^[13] עשה חשבון צדק עם האינטרנציונל בתקופת 39 שנים. זאת אומרת שאילו אופיר היה לידו של ברל לוקר לפני 30 או לפני 32 שנה, כשלוקר התדפק בשמנו על שערי האינטרנציונל, הוא היה מושך אותו בשרוול שלא ייכנס. זו היתה עמדתנו כל השנים האלו? וכל הטענות האלו אל הסוציאליזם, כל בדיקת הציציות האלו לפסול סוציאליזם של אחרים - למה זה מביא? זה מביא לידי תעודת כשרות לנו, או זה מביא לידי שלילת הסוציאליזם? אם כזהו המצב בעולם, שוב, כי אנחנו הסוציאליסטים היחידים, אזי אוי לסוציאליזם ואוי לנו. איך נוכל להחזיק מעמד בעולם שבו אנחנו האי היחיד של אידיאה סוציאליסטית כנה ואמיתית, ואיזה תקווה - גם אם כן הדבר - יש לסוציאליזם זה אם זהו האי היחיד שלו בעולם, וכשמצד אחד הקומוניזם מציף אותו ומצד שני הקפיטליזם לוחם נגדו? אזי למסקנות כאלה אתם רוצים להגיע?

החבר צחר מכריז: במציאות לא קיימת מסגרת בינלאומית. מה זאת אומרת ״לא קיימת מסגרת בינלאומית״? במילנו תיפגשנה מפלגות [סוציאליסטיות] של לאומים שונים. ועידה זו מסגרת או לא? אם בוועידה הזאת משתתפות משלחות של לאומים שונים - זו מסגרת או לא? אתה פוסל אותה מפני שאינה מחייבת. אתה רוצה שהיא כן תהיה מחייבת? נניח שבמסגרת כזאת תתקבל החלטה על החזרת פליטים ערבים, אתה היית מוכן לקבל את הדין? זו מסגרת בינלאומית. היא איננה לפי טעמך. אתה קבעת את ההרכב של אונסק״ו? את ההרכב של האולימפיאדה? את ההרכב של הוועידה הבינפרלמנטרית? אתה אומר שישנה מסגרת בינלאומית כשקיימת מדינת ישראל, ולא ייתכן שהיא תהיה בלעדיה. אז בכל מסגרת בינלאומית תשתתף, ואך ורק במסגרת של מפלגות סוציאליסטיות, דווקא בה לא תשתתף?

וליפוב מדבר על בחינת הרעיון והמוסר הסוציאליסטי. עוד פעם, הוא לא משמיע את הדברים האלה מעל המרס, אלא מעל האדמה הזאת. הוא סבור כי אצלנו יש רעיון ומוסר סוציאליסטי, אצל אחרים הוא איננו. אזי, איזו תקווה ואיזה תקומה יש לרעיון הסוציאליסטי שלך אם אתה היחיד הדוגל בו? ואותו הדבר לגבי המוסר. פה אמר צחר: אין עלינו שום חובה מוסרית כלפי הגויים. אינני יודע אם הוא השמיע לאוזניו מה ששפתיו הוציאו. בדרך כלל, אפשר לגרוס את עניין המוסר כדבר שאדם חייב לא כלפי אחרים, כי אם כלפי עצמו, אבל אם אתה אומר שאין עליך חובה מוסרית כלפי הגויים, זאת אומרת שאין על המדינה הזאת והעם הזה חובה מוסרית כלפי כל המין האנושי. אז במה נשארת? רק חובה מוסרית כלפי עצמך? זה תריס מספיק לפני השתוללות יצרים? זוהי ערובה מפני מושגים של ג׳ונגל, אשר בין כה וכה יש סכנה של השתלטותם בתוכנו?

מה הדבר הזה, מה זאת אומרת? זאת אומרת: העם היהודי לבדו הוא נושא המוסר בעולם, אזי יש תקווה למוסר האנושי. זוהי שלילה גמורה של המוסר האנושי אם אין לך חובה מוסרית כלפי הגויים. יש להיזהר מאמירות כאלה. זוהי התרברבות מוסרית אשר מביאה לידי התבטלות מדינית, אשר מביאת בסופו של דבר ערעור האמונה במוסר בכללו.

אופיר דורש מאיתנו מקוריות - לא לנו צריכים להטיף מוסר לגבי מקוריות. אין אני יודע מפי למדנו יותר, ממרקס או מבורוכוב,^[14] האם למדנו יותר מסירקין^[15] או מעצמנו? אני סבור שיותר, שאולי תשעים ושמונה אחוז למדנו מעצמנו.

אופיר מסתמך על תפישתו של ברל של ״עם עובד״.^[16] מה היה אחד המפעלים הראשונים של ״עם עובד״? אחד המפעלים הראשונים שלו היה להוציא מאסף של המחשבה הסוציאליסטית בעולם. מה עשה ברנר, שגם לו לא היתה זרה המקוריות, כאשר הוא ניגש לעריכת ״האדמה״?^[17] אחד המעשים הראשונים היה לפרסם שורה של מאמרים של אוטו באואר^[18] על הבעיות הלאומיות באוסטריה.

כל הצגת הבעיה, שאנו כאילו מתכחשים למקוריות שלנו, שאנו מקבלים את הדין של המחשבה הזרה, האם היא נכונה? אנו הולכים להתאים את המקוריות שלנו? יש לנו גם מה ללמד ויש לנו מה ללמוד. אל נתרברב שאין לנו מה ללמוד, ואל נתבטל שאין לנו מה ללמד.

לא כל כך תאבים ללמד אותנו, כאשר מזמינים אותנו להשתתפות. אולי יש החושבים בכל הרצינות, שיש מה ללמוד מאיתנו. כאשר האינטרנציונל מפיץ שאלון לגבי המשטר החקלאי בארצות, ולגבי המחשבה הסוציאליסטית בכל ארץ וארץ לגבי המשטר החקלאי, האם אין לנו מה לענות על שאלון זה? ואם התשובות על שאלון זה תופצנה בקרב כל המשלחות של האינטרנציונל הסוציאליסטי, האם לא יהיו בה הדים למקוריות שלנו, האם לא יהיה בה זרע מחשבתי אשר יכול פעם להצמיח משהו?

אומרים שהאינטרנציונל הוא רק צינור להזרמת מחשבות. האם אנו עם שאין לנו מה לעשות בשטח של השראה מחשבתית, האם אין מקום להשראה מחשבתית באותו חלק העולם שאנו חיים בו? האם צריכים אנו להתבטא, שאין לנו מה להשפיע ומה לתרום לתהליך זה ולמאמצים אלה? אנו נתונים בחלק ידוע של העולם אשר זקוק לא מעט להשראה.

מדוע הלכנו מלכתחילה לאינטרנציונל, מדוע התעוררנו לזאת כאשר היינו רק תנועה, לא מדינה, כאשר היינו צריכים להגן על זכותנו הלאומית להיות מיוצגים באינטרנציונל, כאשר ישבנו בו כבאי כוח התנועה העולמית של ״פועלי ציון״, ואחר כך של ה״איחוד״?^[19] זאת היינו באופן רישמי, כאשר למעשה היינו רק משלחת ארץ-ישראלית, כי זה היה המיבנה של האינטרנציונל. מדוע הלכנו לשם? רק לקיים את המיצווה של אינטרנציונליזם, רק לקיים את המיצווה של סולידריות בינלאומית? אלא זה היה הביטוי של אחת הגזרות של החזית המדינית שלנו, וזה היה תפקידה המסוים של תנועת הפועלים לעמוד בגיזרה זו, להתגונן ולהתקיף.

אם עשינו זאת כאשר השתמשנו בסולידריות כאמתלה, והמטרה שלנו היתה לשאת לשם את מלחמתנו הלאומית, האם לא היה לנו חזון אחר, האם זה לא היה משולב יחד - שיש לנו עניין חובות הסולידריות ומלחמתנו הלאומית?

האם עכשיו נתכחש לסולידריות זו, האם הגישה שלנו היא רק תכליתית, האם העיקר הוא לא מיצוות הסולידריות? ואם העיקר הוא המלחמה המדינית שלנו, האם היה מיפנה אצלנו, האם נפתרו כל הבעיות הבינלאומיות שלנו? האם לא נשקפות לנו סכנות גם בזירה זו? המותר להפקיר גיזרה זו של חזית זו?

בכינוס זה של האינטרנציונל ישתתפו אטלי, מנהיג סוציאליסטי מצרפת,

חבר הממשלה השוודית. הם יכולים להשמיע דברים לגבינו, שיכולים להיות דברי בלע נגדנו - ולא יהיה להם עונה. האם יכול מישהו להוכיח שזה לא ישפיע כאשר מישהו מהשומעים יפסוק הלכה בשם ממשלתו, בשם מפלגתו או בעיתונות שלו? האם יכולים אנו לדחות מאבק זה עד עת מצוא ועד עת רצון, לעת עתה לא, כאילו הכל יהיה קופא על שמריו? כאשר תהיינה התרחשויות והתרשמויות, כולנו נהיה בטוחים שזה יהיה רק לטובתנו גם אם לא ננקוף אצבע?

דיברתי על צינורות המחשבה ואמרתי שחלק זה של העולם שאנו נתונים בו יכול להתפשר עם קצת תוספת מחשבה ועם קצת תוספת השראה רוחנית ורעיונית, וזה מכניס אותנו לתוך הבעיה של קולוניאליזם. אז אנו מופיעים מאיזו בחינה? מובן מהבחינה היהודית. מדוע לא נקשיב קצת לבחינה היהודית בפרשה זו? שאלתי את אופיר תוך כדי דבריו. לא שמעתי תשובה. ייתכן שקשה היה לענות תשובה מניה וגניה, אבל לא שמעתי תשובה גם אחר כך. היה זמן שחסינו בצילו של האימפריאליזם. היה זמן שרבים בעולם הסוציאליסטי פסלו אותנו פסול מוסרי ומדיני עקב מצב זה. האם אנו הרכנו ראש, האם נרתענו, או הגינונו על עמדתנו והצטדקנו? נשאר משהו בעולם מהדברים שהיו גם אז, ואין אני יודע אם הקושי העצום שאנו נתקלים בו עכשיו לקשור קשר בינינו ובין הודו, האם אין יד במשפט הקדום הזה שדבק באנשיה העומדים עתה בצמרת הממשלה ההודית? איני יודע.

האם התפעלנו כאשר שמענו שאנו הננו תנועה אנטי-דמוקרטית, שאנו נגד מועצה מחוקקת גם נגד שלטון הבריטים [בה], אם היא תהיה [בנויה] על יסודות דמוקרטיים פשוטים, אם היא תהיה מושתתת על כללי האריתמטיקה האלמנטריים ביותר של רוב ומיעוט?^[20] האם התפעלנו מזאת? האם עבר כל כך הרבה זמן מזאת, המותר להתכחש לזאת, האם מותר לפנות עורף לזאת? הם פתרנו את כל השאלות, האם מותר לנו ליידות אבן באחרים, האם רוצים אנו ויכולים אנו לעזוב כל זירה בינלאומית ולהשאירה במצב של טן-דו, של טט-א-טט^[21] עם הערבים ואנו לא נשתתף?

מה המצב עכשיו, כאשר מדובר על עצמאות מרוקו, על עצמאות תוניסיה או על עצמאות ארצות אחרות, שבהן יש קיבוצים יהודים? העניין הוא כה פשוט? האם עניין עצמאות מרוקו הוא לכאורה מקרה פשוט ומובהק - העם רוצה עצמאות. אבל אנו יודעים שאם מדינה זו תהיה עצמאית, מיד תגבר ״הליגה הערבית״ [במדינה חברה נוספת], מיד ייתוסף משקל במועצות הבינלאומיות נגדנו. האם זה פשוט? מיד תשתלט [במרוקו] רוח ערבית קנאית, לאומית, מוסלמית חשוכה, וחיי המיעוט היהודי יהיו תלויים מנגד. האם נוכל להיות אדישים, האם אנו יכולים לדון רק על שאלת העצמאות של הודו, של הודו-סין, של מלאיה - שאין שם יהודים - שלא הצטרפו ל״ליגה הערבית״? האם הדברים הם פשוטים?

מדוע נותנים לנו דוגמאות פשוטות? יכולים לתת דוגמאות מסובכות יותר, מחייבות יותר. היה מקרה [ב-1942] שהבאנו אלף ילדים יהודים. הצלנו אותם מצפורני היטלר בגרמניה וממלתעות הרעב ברוסיה, הבאנו אותם לטהרן, גייסנו משלחת שלמה של רופאים ואחיות, של גננות ומורים, של עובדים סוציאליים [לטיפול בהם], עמדנו לשלוח משלחת שלמה - היא לא נשלחה בגלל העצמאות של ארץ קולוניאלית אחת, של עיראק. לא הספיקה ההשפעה של האימפריאליזם הבריטי. הוא לא עצר כוח להשפיע על עיראק לתת לנו ויזות. כוחו הספיק רק להשיג ויזה לאישה אחת, והאישה נסעה.^[22] הודות למה נסעה אישה זו? אך ורק כי לאימפריאליזם היתה עוד קצת השפעה. המסקנה שלי היא כי יש מסיבות מיוחדות, ואי-אפשר לדון על דברים אלה בפשטנות ובאופן סיטונאי. עלינו תמיד לבדוק את הדברים לאור מציאותנו-אנו.

אוכל להביא דוגמה חמורה יותר: העלייה התימנית ״על כנפי נשרים״. תימן היא ארץ גדולה ורחבה ובכל פינותיה ישבו יהודים. יהודים אלה קמו, עברו ממקומם, שמו מעט חפציהם על עגלות וחמורים ופנו דרומה מתימן [למושבה הבריטית עדן]. למעשה, כדי להגיע לישראל, צריכים היו לפנות צפונה, ומדוע הלכו דרומה? כי ידעו שאם ילכו צפונה [לערב הסעודית] יהרגו אותם, או שלפחות ישלחו אותם חזרה כאשר יפגשו בעצמאות הערבית, אך אם יפנו דרומה יגיעו למקום שעליו מתנוסס דגל בריטי, שהוא הנושא המובהק של האימפריאליזם. האימפריאליזם הבריטי לא נקף אצבע למענם, ותחת אותו דגל אימפריאליסטי בריטי היתה עדן המקום היחיד בעולם כולו, פרט לירושלים שבה פרצה מלחמה, המקום היחיד בעולם בו נשחטו למחרת החלטת ה־29 בנובמבר שמונים יהודים. שם פרצו פרעות ונשרפו בניינים. כאשר ביקרתי שם ב־^[23]1950 ראיתי עוד בניינים אלה כאודים עשנים, כי היהודים דרשו פיצויים מהבריטים והבריטים הסירו מעצמם כל אחריות. כאשר התחילה עליית תימן הם לא נקפו אצבע למענם. היו שם רופא בריטי ממשלתי ואשתו, חסידי אומות עולם, שעבדו יומם ולילה בשביל היהודים, אולם זה היה דבר יוצא מן הכלל.

אך הבריטים איפשרו הקמת מחנה [חאשד, לאיכלוס העולים] בעדן, איפשרו בוא אווירונים, איפשרו הקמת בסיס אוירי, איפשרו את העלייה. מה היה אילו היתה קמה תנועה לאומית בעדן בעוד מועד, ואילו היתה מצליחה לפרוק מעליה את השלטון הבריטי? אז היה נסתם הגולל על יהדות תימן. המוצא היה נסגר עליהם מכל צד, ולא יכולים היו לפנות לא לצפון, לא למזרח ולא למערב וגם לא לדרום.

אין זה פשוט, ונכון אמר זיאמה [ארן] כי השאלה היא המגמה. הודו השתחררה והיא בחרה להישאר בקומונוולת [חבר העמים הבריטי]. ציילון שוחררה ובחרה להשאר בקומונוולת, שאתם פוסלים אותו. בורמה שוחררה ובחרה לצאת מן הקומונוולת והיא נמצאת מחוצה לו. אינדונזיה שוחררה. נאחזים בהודו־סין [וייטנאם, קמבודיה, לאוס] ובמלאיה. אך, חברים, אינכם יודעים מה נעשה בהודו־סין ובמלאיה? אינכם יודעים שהודו־סין ומלאיה, כמו קוריאה, הן שלוש הארצות האומללות של זירת מאבק עולמי בין הקומוניזם לבין הדמוקרטיה - לא מאבק חברתי, אלא מאבק מדיני וצבאי? אינכם מבינים שעכשיו עומדת בפני הודו־סין ומלאיה הברירה להישאר תחת השלטון הזר הקיים, או ליפול בידי השלטון הזר החדש, ליהפך לקומוניסטיות או להישאר קולוניות? אין ברירה שלישית. יש לכם טענות לתנועה הסוציאליסטית העולמית, מדוע היא לא דאגה להצמיח בארצות אלה תנועת סוציאליסטית. האם התנועה הסוציאליסטית העולמית הצמיחה את תנועתנו? האם מישהו מבחוץ, איזה איש אידיאה, איזה מנהיג גדול שבא מארץ אחרת, יכול היה לחולל את הפלא הזה שבמו ידינו, בדם ליבנו ובמאמץ של עשרות שנים, חוללנו אותו בתנועת הפועלים הארץ־ישראלית? מדוע דבר שלא יצוייר כלל אצלנו, שעל פי איזו הדרכה והשראה מבחוץ, על ידי שתילת שתילים ולא על ידי זריעת זרע אפשר היה להצמיח כאן תנועה? מדוע אפשר לתאר זאת בארצות אחרות?

מהו המצב בארצות אלה? הסוציאליזם לא הספיק בעוד מועד להכות בהן שורש וליהפך לתנועה, וכבר צמח הקומוניזם בתור אלטרנטיבה. אנו ניצלנו מזאת. יכולים היינו לעמוד גם כן בפני ברירה של קומוניזם או קפיטליזם, אולם יצרנו עמדה כבירה לסוציאליזם בארץ הזאת. לא היה דבר כזה במצרים. ישנה בעולם היסטוריה וידועות עובדות. זה פשוט לא היה. האם מישהו מבחוץ יכול היה לחולל תנועה סוציאליסטית במצרים? או שצמחה בעצמה או שלא היתה כלל. מי חולל מן החוץ תנועה סוציאליסטית בסקנדינביה, באנגליה או ברוסיה? הן צמחו במעמקים מן הסבל, העוני והיאוש, וגם מן החזון שנדלק בלבבות. הוא נדלק בלבבות העמים האלה ולא במקומות אחרים. ישנם תהליכים סוציאליים-ביולוגיים שאין מה לטעון עליהם ואין לקטרג עליהם. זוהי ילדות לקטרג עליהם. ילד יכול לכעוס על לוח עץ שהוא מקבל ממנו מכה, ולהכות אותו חזרה, אולם אנו עומדים כאן בפני תהליכים אוניברסליים כבירים, בין אם על ידי מציאותם של אלה או על ידי העדרם של התהליכים האוניברסליים המעצבים את פני העולם. ומה המסקנה מכך?

בסין, למשל, לא צמחה תנועה סוציאליסטית, וכאשר הגיעה תורה להשתחרר מכבלי משטר רקוב, הפכה ממילא לטרף לקומוניזם [הסובייטי] שהיה שכן לה ופירנס אותה בעיקר פרנסה צבאית. ה[אדם] סיני עכשיו השתחרר, אך הוא עבד נרצע לממשלה שאולי מאכילה אותו בינתיים, אך מחניקה לגמרי את נפש העם ופוסלת כל אפשרות של יצירה רוחנית עצמית, שוחקת את אישיות האדם לאפר.

הודו השתחררה באופן אחר, אולם בעייתה עדיין לא הוכרעה, כי היא עומדת בפני בעיות חמורות שעוד לא היו כמותן אולי בתולדות המין האנושי - בעיות של רעב המונים, של גידול אוכלוסייה בלתי פוסק, של ארץ ענייה, של משפטים קדומים המפריעים לארץ הזאת לעלות ברמתה, ועל חלוקות פנימיות ממאירות. איך היא תתגבר על כל אלה? אם יש אפשרות לטפח ולעודד שם תנועה סוציאליסטית, האם אין זו מיצווה לעשות זאת? הוא הדבר באינדונזיה, בציילון, בבורמה - שעוד מעט תשלח לכאן משלחת - ובארצות ערב מסביב.

טענו חברים שהיו מסכימים לחיות בברית אחים עם אומות אסיאתיות אלה, אך הדבר איננו כל כך פשוט, באשר לעמים אלה יש משפטים קדומים נגדנו ולא כל דבר השפעה ושכנוע יסלק משפטים קדומים אלה. הם יכולים להוות כוח נגדנו. אם מחר נלך לרנגון לוועידה הסוציאליסטית^[24] ותבוא לשם גם לבנון ואולי גם מצרים, ואולי תהיה מערכה בינינו לבינן בשאלות חשובות, ויכולה להיות הכרעת הכף נגדנו - אנו יודעים להעריך את ההישג שבעצם העובדה שהוזמנו לשבת יחד כאזרחים וכאומה אסיאתית, אך האם נבודד מערכה זו ממערכות אחרות? הרי באותו זמן מתנהלים גם תהליכים אחרים, מתרקמות גם התקשרויות בין הסוציאליזם ההודי לבין הסוציאליזם הבריטי, בין הסוציאליזם האינדונזי לבין הסוציאליזם ההולנדי, ומתקשרות התקשרויות בכלל בין גוף הארצות האלה מבחינה סוציאליסטית לבין האינטרנציונל. הם יכולים להופיע מחר במילנו. מה הביטחון של אופיר, המכריז כי זהו גוף אירופי? ומה יהיה מחר אם זה יהיה גוף אירופי-אסיאתי? אנו לא נסתייע בהשפעה שיכולה להיות לנו עכשיו עליהם בעזרת סוציאליסטים בריטיים, צרפתיים, הולנדיים, שוודיים ואחרים, כדי ליצור הלך רוח אחר בתוך כינוסי האסיאתים עצמם נגד ההכרעה הערבית? איפה ההיגיון האוסר עלינו את הדבר, הבא לכבול את ידינו כדי שלא נוכל לפתח במסגרת זו [של האינטרנציונל] את כל האפשרויות, ושלמעשה פירושו חוסר אפשרות לנו להשפיע עליהם השפעה חיובית בעולם האידיאי הסוציאליסטי?

אומר עוד דבר על העולם האסיאתי והמוסלמי. בעצם, ביסוד נפשו, העולם הזה הוא מטרה למאבק הרוחני בין הדמוקרטיה לבין הטוטליטריות. הוא רואה מאבק זה לא כעניין עולמי אלא כעניין מערבי, אוקסידנטלי, שלו-עצמו אין השתייכות אליו והוא נמצא מחוץ לזאת. התוצאה מזה היא התאבדות [כניעה] קומוניסטית, משום שהוא חושב כי הוא איננו שייך לעניין ואין אצלו האימפולס החזק והבריא של עמידה על שלו מתוך קשר בברית פועלים עם הסוציאליזם הדמוקרטי. אין מכאן תנופה לצמיחת תנועה סוציאליסטית בארצות אלה. מאותה סיבה אין בו גם הכוח לעמוד בפני האינווזיה [החדירה] הקומוניסטית הצבאית והמדינית המשעבדת אותו ומסלפת תכלית סילוף את דמותו המקורית, שהוא כל כך חרד לה, ואשר מתוך חרדה לה לא רצה להתערב בריב זה, שכאילו אין לו נחלה בו. האם יש כאן אפשרות למלא תפקיד או לא?

האומנם אנחנו כה בטלים בעיני האומות? אני סבור, למשל, כי יש קשר ישיר לעובדה שזעים^[25] נתן זכות בחירה לנשים בסוריה, לעובדה שאנחנו הכנסנו את הדבר הזה להצהרת העצמאות וביצענו את הדבר. אינני בטוח, שאין קשר למשטר החקלאי שאנחנו מקיימים בארץ ולחלוקת הקרקעות במצרים. אני כיום הזה מוכן לעזור, בלי כל שאלה של שלום ומלחמה, כן שביתת נשק או לא שביתת נשק, אם יש לנו מה לעזור וללמד את מצרים בהלכות קואופרציה, בניהול חלקות [אדמה] קטנות וכולי וכולי. האם נשלול מאיתנו אפשרות כזאת, עוד יותר רחבה, אסיאתית? האם נשלול מאיתנו אפשרות כזאת, עוד יותר רחבה, עולמית?

אני רוצה לומר לחבר קרוק,^[26] כי יש לעניין הזה שייכות רבה לנוער. כמובן, לא רק בגלל זה אני תומך בכניסתנו לאינטרנציונל, אבל זה טעם נוסף, מכריע מאוד. יש שייכות רבה לנוער בגלל אותם הדברים אשר אמרתי בתחילת דברי, מפני שלנוער יש חושים בריאים והוא איננו עמוס אסוציאציות ואין לו רקע יותר מדי רחב ועמוק, אלא הוא מסיק מסקנות מעובדות. הוא רואה את הקומוניזם ככובש, והוא איננו מוכן מראש להתפעל מהישגי הסוציאליזם [הדמוקרטי]. הם טעונים הסברה. והוא רואה שהמפלגה שהוא חוסה בצילה [מפ״ם] אין לה אמון בסוציאליזם הזה, היא אינה מחשיבה אותו, היא מבטלת אותו, פוסלת אותו, למסיבותיו איננה הולכת, לארגוניו איננה מצטרפת. מה תהיה המסקנה שלו מכך? המסקנה שלו לא תהיה שהמפלגה הזאת [מפא״י] היא טהורה ונאצלת, הבה נדגול בה, אלא המסקנה תהיה שלמפלגה הזאת אין תקווה. העניין הזה של ההצטרפות [לאינטרנציונל] מוכרח לצלצל באוזני ציבור הפועלים והנוער כהכרזה חדשה של אמון מפלגת פועלי ארץ ישראל בכוחו ובניצחונו של הסוציאליזם הדמוקרטי. שום הסברה אחרת לא תועיל אם לא תהיה ההסברה הזאת, וכל הסברה אחרת תצטרך להסביר מדוע אתה פוסל את הסוציאליזם הבריטי, הסקנדינבי וההודי והניו־זילנדי, ובדרך זו תשמיט את הקרקע מתחת רגליו.

אני רואה פה תופעה של קרתנות, של התכנסות למסגרת צרה, כאילו אנחנו פינה מבודדת, כאילו אנחנו אבר כרות מן החי. אצל הנוער אין תפיסה כזאת. הוא להוט אחרי ידיעות עולם, מפטמים אותו תמיד בידיעות עולם. הקשיבו למה שמפטפטים ילדים בגנים ובגנונים של הקיבוץ הארצי. הם יודעים על סטלין ויודעים על מאו־צה־טונג. הם יודעים שבהודו סין כך ובמלאיה כך, ואם נצטרף למקהלה הזאת רק נחזק את הרוח הרעה העושה שמות בנוער, ולא נחסן אותו מבחינה רעיונית, שיוכל להחזיק מעמד ולהשיב מלחמה שערה. אל נתרברב בהתבודדות ואל נתבטל בהצטרפות.

הדיון בשאלת הצטרפות המפלגה לאינטרנציונל הסוציאליסטי הסתיים בנאום מיש. היו״ר משה ברעם העמיד להצבעה הצעה להמשיך בדיון ולאפשר לכל החברים שנרשמו להתבטא. ההצעה נדחתה. להלן העמיד היו״ר להצבעה שתי הצעות: הצעת מרכז המפלגה האומרת: ״מועצת המפלגה מאשרת את החלטת מרכז המפלגה בדבר חידוש פעילותנו באינטרנציונל הסוציאליסטי״, והצעת המיעוט האומרת: ״המועצה קובעת כי טרם הגיעה השעה לחזור לפעילות בתוך האינטרנציונל הסוציאליסטי, ואינה מאשרת את החלטת המרכז״.

הצבעה:

בעד הצעת המרכז                                                                                                    183 קולות

בעד הצעת המיעוט                                                                                                   32 קולות

נתקבלה הצעת המרכז בדבר חידוש פעילותנו באינטרנציונל הסוציאליסטי

המועצה ננעלה.