79 | הממשלה, ישיבה נ״ט[1]
7.9.1952
מדוע תתארך תקופת תשלומי השילומים
סעיף 586: שילומים מגרמניה
המערבית
השר מ. שרת: אני רוצה קודם כל למסור לממשלה על שלבי ההתפתחות
בדיון הפנימי. ביום ו׳ התקיימה ישיבת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שנמשכה כשש
שעות. היתה אפשרות לחברי הוועדה לקרוא יום קודם לכן את המיסמך על כל הנספחים שלו.
היה דין וחשבון שלי ודיון ממושך. דר׳ רובינסון השתתף באופן פעיל בישיבה, נתן
תשובות, הסברים וידיעות. היתה הדגשת ההישג החשוב שישנו בהסכם זה וגם הפרכת נבואות
שונות שנזרקו מפי אנשי האופוזיציה בשעת הוויכוח בכנסת ולפני הוויכוח בכנסת,
שהוכחשו לחלוטין על ידי ההישגים שהושגו. יחד עם חברי הקואליציה הצביעו על ליקויים
ופגמים בנוסח ההסכם, שגם חברי הממשלה עמדו עליהם: אל״ף, אריכות יתר של תקופת
התשלומים. בי״ת, חוסר ביטוח מוחלט ליציבות המטבע. גימ״ל, העובדה כי בעצם אין כל
ערובה כי נקבל את הסחורות, כי ממשלת גרמניה מתחייבת לתת לנו כסף, הנחות והקלות
לרכישת סחורות, אבל אינה מתחייבת למסור סחורות, מה שיהיה כאשר תהיה מה שרובינסון
קורא ״שביתת מוכרים״.
על זאת ניתנו תשובות והועלו דברים שלא נכללו בעצם במילואים של
דר׳ רובינסון ושלי לדין וחשבון בממשלה. בשאלת אריכות תקופת התשלומים הוסבר כי הדבר
אשר השפיע על אריכות התקופה הוא התוספת לוועידת הארגונים היהודיים. אילמלא תוספת
זאת היתה התקופה קצרה יותר. הגרמנים לא קיבלו בתחילה ברצינות את תביעות ועידת
הארגונים היהודיים. הם קיבלו ברצינות את התביעות לשינוי החוקה, חשבו על תקופת
שילומים קצרה יותר לנו. כאשר נוכחו שאין מנוס מתשלום גלובלי גם לוועידת הארגונים,
אמרו שמוכרחים להאריך את תקופת התשלומים, כי ישלמו הכל למדינה ישראל.
הודגשה בדברי תשובתי העובדה, כי הגרמנים עמדו בעקשנות על
תקופה ארוכה זו באומרם כי זאת יכולים הם לקבל על עצמם. הם יודעים מה הם יכולים
לשלם שנה שנה. אין הם רוצים לקבל על עצמם תשלומים מעל יכולתם. יש להניח שהם אינם
רוצים מראש להשתמט מהתחייבויות שהם מקבלים על עצמם, אם כי אין לדעת מה יהיה בעתיד.
בעניין יציבות המטבע הוסבר כי אפילו הכנסת הסעיף שישנו, שאינו
מניח את הדעת, היתה בניגוד להחלטה עקרונית של קבינט בון. קבינט בון החליט פעם, כי
בשום חוזה בינלאומי אסור להכניס סעיף על יציבות המטבע באשר זה מערער את יציבות
המטבע - וסעיף זה הוכנס. יתר על כן, אם לחפש דרך אחרת, נאמר תשלום בדולרים - מוטלת
עליהם חובה כלפי מעצמות הכיבוש, שאושרה מחדש בחוזה על ביטול מצב הכיבוש, שאסור להם
לקבל על עצמם אחריות לתשלומים במטבע חוץ, כי יש להניח שגם מעצמות המערב לא קיבלו
ערובות לתשלום בדולרים. מבחינה עובדתית הודגש שהמצב כיום הוא כי אחרי הדולר
האמריקני, הדולר הקנדי והפרנק השווייצרי, המרק הגרמני הוא המטבע היציב בעולם.
הביקוש אחריו גדל והולך.
אשר לדבר השלישי, להלכה אין כל ערובה, אבל עובדה היא כי היצוא
מגרמניה הולך ועולה וכולם להוטים למכור סחורה ויש התחרות בין המוכרים [הגרמנים].
אשר לאפשרות של ״יד אחת״ של כל מוכרי הסחורות, היתה אפשרות
להיוועץ עם המומחה לתחיקה נגד הקרטלים. הפרופסור בהם הוא המומחה לתחיקה זו והוא
אמר שלפי החוק הקיים בגרמניה היום אין אפשרות ל״יד אחת״ כזאת. דר׳ רובינסון אמר
באופן פשוט: ״אם תהיה מהפכה ניאו־נאצית ויהיה משטר ניאו־נאצי - בזאת חלק פרץ
ברנשטיין על מפ״ם, שדיברו על המשטר הקיים בגרמניה המערבית כעל משטר ניאו־נאצי,
באומרו שלדעתו המשטר הקיים אינו עוד משטר ניאו־נאצי - אין כל ערובה נגד שואה
מדינית וכלכלית.
החלטת ועדת החוץ והביטחון מחייבת אותי למסור הרהורי ביקורת
אלה לממשלה. עם זאת, החליטה ועדת החוץ והביטחון למסור ייפוי כוח לממשלה לקבל החלטה
סופית בעניין הסכם השילומים של גרמניה המערבית. ההחלטה הסופית בוועדת החוץ
והביטחון בעניין השילומים נתקבלה ברוב שגור: 7:8. כל החברים היו, כל החברים הצביעו.
היה ניסיון של ״חרות״, שנתמך על ידי ״הציונים הכלליים״ ומפ״ם,
לדחות את כל הדיון, לטעון שזה אינו חוזה ואינו הסכם, כי אם אמנה, וזה מחייב אישור
הכנסת, שיש פה דברים הנוגעים לתחיקה ולכן אין הוועדה יכולה לקבל החלטה סופית. כל
ההצעות האלו נדחו בתחילת הדיון.
עכשיו, מה נעשה בקצה השני? כפי שכבר מסרתי לחברי הממשלה
בישיבה הקודמת - בהעדרך, אדוני ראש הממשלה - חלה דחייה מיום ד׳ שעבר [3.9.1952] ליום ב׳ [8.9.1952], וזאת כדי לאפשר
לשר האוצר הגרמני לקיים התחייבות בינלאומית ולהיות נוכח בוועידת הבנק העולמי, ואחר
כך לבוא לידי רשות הדיבור בישיבת הקבינט הגרמני ולחוות דעתו השלילית, ולהשתמש
בישיבה הראשונה בזכות הווטו שיש לו לפי החוקה הגרמנית. הנוהל, שראש הממשלה כפי
הנראה קבע שם, הוא שמתכנסים בשעה תשע לישיבה הראשונה, בה נואם שר האוצר ומטיל את
הווטו שלו, בשעה אחת-עשרה הוא מכנס את הישיבה השנייה, בה מקבלים ברוב פשוט את
ההחלטה.
מבחינה פורמלית אנו עומדים בפני המצב כי אין עדיין החלטה של
ממשלת בון, והמיסמך המונח לפנינו הוא באמת טיוטה - אין לו מאחוריו תוקף של הסכם
בין שני הצדדים, אין עוד הסכמה פורמלית של ממשלת בון למיסמך זה.
זאת מבחינה פורמלית גרידא, אלא יש גם עניין עובדתי. חלה
התפתחות. היא מדאיגה אם כי היא אינה מערערת את העניין. שם מתנהלת פעילות בשני
מישורים: התנגדות שר האוצר, שאינו נח ואינו שקט, כאילו עומד לאיים בהתפטרות וכניסה
לזירת הבחירות כאיש חופשי ־ (רוה״מ ד. בן־גוריון: מאיזו מפלגה הוא?) ־ מפלגת אדנאואר.
אווירת הבחירות [במערב גרמניה] מטילה את צילה על כל העניין וגורמת עצבנות רבה גם
בחוג המחייבים הרוצים להחיש את העניין ולהסיר אותו מסדר היום, שלא ייכנסו לבחירות
כאשר העניין הוא טרי. שר האוצר הגרמני מאיים לקשר את הדברים. זהו מישור אחד.
המישור השני - פעילות ערבית שהוגברה באופן הנמרץ ביותר ב-48 השעות האחרונות.[2] כל הזמן היתה
פעילות ערבית דיפלומטית הן כלפי מעצמות הכיבוש והן כלפי גרמניה באופן ישיר על ידי
מדינות ערב ועל ידי ה״ליגה״ [הערבית]. בין המדינות היתה סוריה הפעילה ביותר במשך
כל הזמן. היו פניות רק מסוריה. בימים האחרונים שמענו מצינורות מהימנים שגם מצרים
נכנסה לזירת הפעילות. הזהירו על קלקול יחסים, ניסו לפתות על ידי הזמנות גדולות אם
החוזה לא ייחתם.
עכשיו יש לנו ידיעה נוספת. יש לנו עצה טובה מהאיש הנמצא שם,[3] לתת הוראה ש[אבא]
אבן ידרוש ממחלקת המדינה, ומחלקת המדינה תדרוש מהערבים להפסיק לחץ זה. אלה הם
המושגים בין האנשים הפעילים שלנו - הוא מניח שמחלקת המדינה בכיסנו, והערבים בכיסה
של מחלקת המדינה. אני מבריק בכל זאת לוושינגטון.[4] איני יודע אם
יהיה סיפק לעשות משהו, כי היום יום א׳ ומחר מתכנסת כבר ממשלת בון לישיבה מכרעת,
שמא הם [אנשי השגרירות] ינסו להשיג התערבות אמריקה, שתרמוז לגרמניה שאין להתפעל
מאיומי הערבים. היו כמה פניות של אמריקה. היתה פנייה אישית של אצ׳יסון לאדנאואר
בשעת חתימת החוזה על ביטול הכיבוש. הם [האמריקנים], בדרך כלל, פחות או יותר התנהגו
כשורה.
עכשיו לגבי הערבים, על פניות הערבים ניתנו תשובות כהלכה גם על
ידי האנגלים, ואפילו על ידי הצרפתים. פה יש שאלה של פעולה כלפי בון. במברק אחר
[ממשלחתנו] נאמר שיש עצבנות גדולה.
אחרי ששמעתי חוות דעת החברים, שאסור לי לצאת מהארץ לפני שנדע
קודם את החלטת ממשלת בון, באתי למסקנה שעלי לנהוג כך. נקבע תאריך יציאתי ותאריך
החתימה כאשר ישיבת ממשלת בון היתה צריכה להתקיים ביום רביעי שעבר. הם החליטו לדחות
את תאריך ההחלטה בלי לדחות את תאריך החתימה, כל הזמן הם משתדלים לשמור כעל דבר
קדוש תאריך זה - יום ג׳. חברי המשלחת הנמצאים שם עומדים על המשמר יומם ולילה. הם
רצו שאקדים לצאת. אדנאואר מנוי וגמור איתו לעייל דבר זה ויהי מה.
באתי לידי מסקנה, שלא אצא לפני שתתקבל ידיעה על החלטת ממשלת
בון, כי אחרת יתקבל הרושם שאני סומך על נס - שלא תיתכן החלטה אחרת של ממשלת בון,
ואם אין אני סומך על נס, הרי שיש קנוניה בין שתי הממשלות לחתום על החוזה ויהי מה.
זה לא מכובד. לרגל זה מוכרחים היו לדחות תאריך החתימה - החתימה תתקיים ביום ד׳
בשעה 8 בבוקר, כי בשעה
תשע בבקר יש לאדנאואר סעיף אחר בסדר יומו.
יש בדעתי לצאת או ביום ב׳ בלילה - אומנם חברי המשלחת דורשים
שאקח מטוס מיוחד, אני נגד זה - אצא ודאי ביום ג׳ בבוקר במטוס בלגי לבריסל ומשם
במכונית ללוקסמבורג, אגיע בשעה מאוחרת בלילה ואוכל עוד לנום שעות מספר לפני החתימה
ביום ד׳ בבוקר בשעה שמונה. זהו המצב.
עכשיו השאלה היא איזה נוהל אנו נוקטים כאן. אני מציע שלא נקבל
החלטה סופית אלא מחר אחר הצהריים. תהיה ישיבה קצרה מאוד, שלא מן המניין, כאן
בירושלים. לי היה רצוי שהישיבה תהיה בקריה בתל אביב, אבל לא אטריח את חברי הממשלה,
אם כי לכל דקה של ישיבת הממשלה נוספות אצלי שלוש שעות נסיעה. מחר אחר הצהריים
תתקבל ההחלטה הסופית, וזאת אני אומר מתוך ההנחה שנדע אז החלטת ממשלת בון.
הודעתי בישיבת הממשלה הקודמת, כי בטיוטה שהגשנו לחברי הממשלה
חלו שינויים מסוימים שהוסכמו בין שתי המשלחות. בעצמנו לא ידענו אז מהם השינויים.
הבטחתי להביא השינויים לידיעת הממשלה. דר׳ רובינסון מוכן להרצות עליהם. הרוב הגדול
הם תיקונים מילוליים וסגנוניים, שאין שווה להעסיק בזה את הממשלה. יש שלושה-ארבעה
שינויים המשנים משהו - (השר פ. לבון: האם נמסר לוועדת חוץ וביטחון על אפשרות של
שינויים, והאם ההחלטה על ייפוי כוח כוללת גם ייפוי כוח לאישור שינויים?) - ועדת
החוץ והביטחון יודעת שאין אפשרות לעורר כל שאלות של שינוי מהותי.
להלן הרצה דר' י
רובינסון על השינויים שהותקנו בנוסח ההסכם. בסוף דבריו נדרש לנוסח ההסכם
בעניין ה״טמפלרים״.
השר מ. שרת: אין שום התחייבות מראש כמה נשלם [ל״טמפלרים״]. יש
התחייבות להביא זאת בחשבון והם מוכנים לקבל זאת במרקים. הם הכניסו עכשיו סעיף
שבמשא ומתן צריך יהיה לברר כמה זה שווה, וכמה שזה שווה צריכים לשלם. אפשר לבוא
לידי הסכם שזה שווה 5 מיליון לי״ש, אבל לשלם רק 2
מיליון לי״ש. כך היה גם במשא ומתן על השילומים. הם אמרו: ״לכם מגיע ביליון דולר,
אבל אנו יכולים לשלם רק 715 מיליון דולר״. כך יכולים אנו לומר: אומנם
זהו השווי, אבל נשלם רק כך וכך. הם ניסו לטעון שהם יכולים לשלם רק 40
אחוז מהמגיע לנו, והם רוצים עתה למנוע טענות כאלו מצידנו בקשר לרכוש ה״טמפלרים״.
אם לא נשתווה, יש בעניין זה תיווך - (ראש הממשלה ד. בן־גוריון: כמה זה שווה?) -
אני מקבל כמינימום את הסכום שנקב שר האוצר המנוח בכנסת - 3
מיליון לי״ש, ומקסימום הסכום שהם תובעים - 25 מיליון לי״ש - (השר ד. יוסף: אין טעם לקרוא
אותנו מחר אחר הצהריים לישיבה פורמלית. אם לא תשמע משם על איזה שינוי מהותי, אפשר
לתת ייפוי כוח לשר החוץ לחתום על ההסכם) - זה היה בסדר גמור אילו היה הכל כתיקונו.
אני מוכרח להודות שאיני שקט ואינני בטוח מה יהיה בבון ברגע האחרון, בפני איזה מצב
יעמוד אדנאואר. אין אני מטיל כל ספק ברצונו משיקולים שקולים לגמור את העניין בכי
טוב. איני יודע בפני אלו סיטואציות הוא יעמוד. אם יהיה ידוע שהיתה לנו כבר הישיבה
האחרונה, זה יפגין שהעניין כאילו בכיסנו. אחר כך, אם יתברר שזה לא כך, סימן שטעינו
והטעינו. זה מאוד לא מכובד הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. אני מבקש את החברים לעשות
מאמץ זה [ולבוא לתל אביב לישיבה סופית]. בשבילי הוא קשה יותר, כי אני צריך לבוא
מתל אביב ולחזור לתל אביב. אין מנוס מזה.
לאחר דיון קצר בשאלת החתימה על ההסכם
בעניין ה״טמפלרים״, הוחלט שוועדת שרים שחבריה
שרי האוצר, החוץ והמשפטים, או באי כוחם, יאשרו את הנוסח.
השר מ. שרת: יש רק עניין הנאום. קראתי אותו לפני חברי הממשלה.[5] היתה ביקורת עליו, בינתיים נמשכה הביקורת.
אומנם בוועדת החוץ והביטחון לא קראתי הנאום, אבל דיברתי עליו. היתה גם ביקורת
נמרצת מצד המשלחת. אמרו שיש בו דברים שיכולים לפוצץ את העניין. הצעתי השמטות
והמתקות. הם [אנשי המשלחת] רואים את מעמד חתימת ההסכם לא כמעמד של חשבון, כי אם
כמעמד המכוון להביא לידי חתימת החוזה, כמובן מתוך שמירה על הכבוד, על המוסר וכולי.
הם יודעים היטב את הצד שכנגד - הצד שכנגד בשום פנים ואופן אינו יכול לבלוע בהסכמתו
שני דברים: אל״ף, שישתמע שהעם הגרמני כולו חייב ברצח. בי״ת, כי ישתמע שאין כפרה
למעשה. אצלם יוצא כאילו יש סתירה בדברים. הנאום הוא עכשיו קצר יותר ־ (השר פ.
לבון: בלי נאום כלל אי־אפשר?) ־ זו היתה הצעתי הראשונה. אבל אדנאואר
וגם דר׳ נחום גולדמן לא הסכימו לכך.
הפיסקה הראשונה על מסע ההשמדה נשארה. הפיסקה שבה הובע הרעיון
שזה תקדים לאנושיות נמחקה כולה. היתה התנגדות מצד זה ומצד זה. נמחק הפסוק שקיום
ההתחייבות יקל במידת-מה על מצפון העם הגרמני. נשאר המשפט האחרון ודורשים עוד
תוספת. אני מציע שיתנו ייפוי כוח לי ולראש הממשלה להחליט סופית בדבר הנאום. אני
הצעתי בסוף הישיבה הקודמת, שיימסר הדבר לי ולראש הממשלה והחברים הסכימו.
השרה הגב׳ ג. מאירסון: למען הדיוק, היו חברים אחדים שדרשו
שתהיה ועדת שרים. שר החוץ גמר את הישיבה באומרו: ״אתייעץ עם ראש הממשלה״. לא
עירערנו על זאת. לא היתה החלטה למסור עניין הנאום לראש הממשלה ולשר החוץ ולא היתה
הסכמה לכך.
ראש הממשלה ד. בן־גוריון: מה את מציעה?
השרה הגב׳ ג. מאירסון: אם יכולים להחליט להוציא פסוק זה. איני
חושבת שאנו מחויבים באיזו פינה שהיא לתת אינדולגנציה[6] לעם הגרמני,
לממשלה הגרמנית. אני מסכימה שלא יגידו שום דבר הפוגע בהם. איש אינו יכול לדרוש
שאנו נגיד שהם כבר צדיקים. אני לא אתנגד ואיני יכולה להתנגד שאדנאואר יגיד מה
שיגיד על העם הגרמני. אם הוא רוצה לומר שמה שהם עושים עכשיו הוא סימן שהם צדיקים
גמורים - יגיד זאת. אני איני מחויבת להגיד זאת.
ראש הממשלה ד. בן־גוריון: אילו הייתי יהודי אדוק, הייתי עונה
לך בפסוק תלמודי: ״הבא לעשות תשובה מסייעים לו״.[7]
השר ד. יוסף: בישיבה
האחרונה כל החברים, נדמה לי בלי יוצא מן הכלל, אלה שדיברו, העירו נגד זה שניתן
גושפנקה מוסרית לגרמנים וביקשו להוציא מילים אלו. אני מתנגד בכל התוקף לתת איזה
גושפנקה למוסר הגרמני. איני מחויב לעשות זאת. אפשר לדבר על הצעד הראשון ביחסים
הבינלאומיים. המילה מוסר אינה צריכה להופיע כלפי הגרמנים. אני, בדרך כלל, מסכים לדעתו
של פנחס לבון: אם אפשר היה בלי נאומים היה טוב יותר.
ראש הממשלה ד. בן־גוריון: ברור.
השר פ. לבון: בעניין זה
אין מה להוסיף על מה שנאמר. אני גם מערער על עניין ההתאוששות הכלכלית. אין אנו צריכים
לקשור כל כך את עניין השילומים להתאוששות הכלכלית. פה נוצר קשר בין הדברים והוא
מיותר. אני רוצה להדגיש דבר אחר לגמרי: אני לא משוכנע שחילופי הנאומים הם הכרחיים.
נחום גולדמן עלול להיות הנואם השלישי. אני מציע שלא נקבל זאת כפאטום.[8] אפשר להתקשר עם
אנשי המשלחת ולומר שמספיקה לחיצת יד. יש לי הרגשה שאפשר להיפטר מזה.
השר י. בורג: שר החוץ אומר בין השאר: ״החוזה שנחתם בינינו
היום״. אני מציע שבמקום ״חוזה״, ייאמר ״הסכם״ ולמחוק המילה ״בינינו״, ולומר:
״ההסכם שנחתם היום״. דבר שני, איני רואה אסון בכך אם תופיע המילה ״מוסר״. יכולים
לצרפה ליחסים בינלאומיים, שיש בזה צעד וכיוון של השלטת מוסר ביחסים הבינלאומיים.
אני אומר זאת בהמשך למה שאמרתי בפעם האחרונה בדבר ריבוי המילים החריפות.
השר ב. ש. שטרית: מה הרעש? זהו צעד ראשון מצידם. על ידי לחץ
ועל ידי דרישה באים האנשים לעשות דבר מוסרי. יש לי רק שאלה: מי יהיה הבודק את נאומו
של דר׳ נחום גולדמן, אם ינאם?
ראש הממשלה ד. בן־גוריון: ממשלת ישראל אינה אחראית לנאומו של
דר׳ נחום גולדמן. הוא בא כוח העם. העם הוא למעלה ממדינת ישראל.
השר הרב י. מ. לוין: איני רוצה לחזור על דברים שנאמרו. אמרתי
בישיבה הקודמת שזהו עניין עדין. טוב היה אילו אפשר היה לא לדבר, אבל מצד שני אמרתי
בישיבה הקודמת: אצלנו רגישים מאוד לדברי שר החוץ. אין לדבר על כפרה ועל סליחה. זהו
בידי הקדוש ברוך הוא, וכתוב: ״ונקיתי דמם לא נקיתי״.[9] אפילו למען ציון
אין הקדוש ברוך הוא סולח. אנו מוכרחים להיזהר עד מאוד.
השר מ. שרת: אני אומר בדיוק ההפך. קודם כל, אני רוצה לומר
לעניין הנאום: זו אינה קפריסה של נחום גולדמן - יהיה זה ברור אם כי מצידו היתה
התחייבות. כאשר מנהלים משא ומתן במרחק של 2,000 מיל, אי־אפשר לדעת הכל מראש. אדנאואר אמר כי הוא רוצה לחתום.
ראשית כל, אמר שהוא רוצה לחתום אישית, ושנית, אמר שיש לו מה להגיד. הוא רוצה לחתום
ובאותה הזדמנות להגיד מה שיש בלבו איך הוא רואה הסכם זה, ונחום גולדמן הסכים לזאת.
השר ד. יוסף: האם ראינו את נאומו של אדנאואר?
השר מ. שרת: ראינו את הטיוטה הראשונה. גם שם ודאי יהיו
שינויים. זה לא נאום של יהודי, אם כי אין שם מילים שהייתי מתנגד להן. הוא מדבר
בשביל הקהל שלו. אני מדבר בשביל הקהל שלי. אין שם מילה הפוגעת בנו. לא מדויק מה
שאמר השר יוסף, שכולם בישיבה הקודמת, פה אחד חוץ ממני, דיברו נגד נאומי. לפי
זכרוני זה לא מדויק. דרשו שלא ייאמר על מוסריות הצעד הזה. יש מקום ששם נאמר שהם
עשו זאת לא מתוך אונס, כי אם מתוך ציות לצו המוסרי. נכון כי שר האוצר אמר בסוף
הישיבה, שמוטב לא לדבר על התחדשות מוסרית. לא נכון, כי אני מודיע שזוהי התחדשות
מוסרית אלא אם הם יקיימו הסכם זה - יש בזאת הפגנה ראשונה לתחילת ההתחדשות המוסרית.
אלה הם שלושה דברים. רביעית, אם לומר במקום זה: ״תרומה ליחסים בינלאומיים״ זה חמור
הרבה יותר, כי פה יש רמז ליחסים דיפלומטיים, יחסי הכרה, כניסה לאו״ם וכולי. לא
ייתכן שאני ארמוז על זאת פה. חמישית, אם פיסקה זו תוצא, אני מוכרח לחבר פיסקה -
אחרת הנאום לא נגמר. יש גם שאלה של נאום אדנאואר, אז אין לדבר סוף, כי גם שם יכול
להיות ערעור.
השר ל. אשכול: צעד לתיקון העוול ההיסטורי, העוול הקשה. זה קל
יותר מאשר התחדשות מוסרית.
השר ד. יוסף: הם אינם עושים זאת מתוך שיקולים מוסריים.
ראש הממשלה ד. בן־גוריון: אין אנו צריכים להחליט על זאת. יש
להם שיקולים פוליטיים בעיקר, אבל יכול להיות גם שיקול מוסרי. יש אנשים שבשבילם
זוהי שאלת המוסר. בשביל אדם כמו שומכר[10] זו היתה שאלת
המוסר, אולי גם בשביל אדנאואר. הוא איש דתי. זה יכול להיות בשבילו צעד מוסרי.
בעיקר קבע השיקול הפוליטי.
השר פ. לבון: פה [בנאום מ״ש] מדובר על התחדשות מוסרית של העם
- זה דבר אחר לגמרי.
ראש הממשלה ד. בן־גוריון: שר החוץ שמע את ההערות וילטש זאת
עוד הפעם.
השר פ. לבון: יש דברים שקל יותר לאומרם בכנסת מאשר בפגישה עם
אדנאואר.
ראש הממשלה ד. בן־גוריון: שר החוץ שמע את הערעורים ויעבור על
נאומו עוד הפעם ויראה מה אפשר ללטש ומה אפשר לטשטש.
השר מ. שרת: אני מבין שרצון הרוב הוא שלא ייאמר ״התחדשות
מוסרית״.[11]
מחליטים: לדחות
המשך הדיון לישיבה מיוחדת שתהיה ביום ב', י״ח באלול תשי״ב (8.9.1952) בשעה 18:00.
