78 |
הוועדה לענייני חוץ וביטחון, הכנסת, ישיבה 39 [1]
5.9.1952
טיוטת הסכם השילומים ממתינה לאישור
סדר היום: הדיון על
טיוטת ההסכם לשילומים מגרמניה
ישיבת הוועדה נמשכה שש וחצי
שעות. בשל אריכותה קוצרו דברי המשתתפים או הושמטו. הפרוטוקול המלא, הזמין בארכיון
המדינה, מובא במלואו בפולמוס
השילומים, עמ' 782-729.
היו״ר מ. נמיר: כידוע
לכם, החליטה הכנסת בשעתו שהממשלה תביא את עמדתה לגבי הסכם השילומים מגרמניה לוועדת
החוץ והביטחון, והסמיכה את הוועדה להחליט בעניין זה בשם הכנסת. נשמע עתה את דברי
שר החוץ בעניין זה.
מ. שרת - שר החוץ: אני
רוצה קודם כל להבהיר לחברי הוועדה את מצב העניינים מבחינת הנוהל ומבחינת סדר
העניינים. אנחנו מתאספים היום, 5 בספטמבר, והמצב
הוא כי המשא ומתן בין שתי המשלחות נסתיים והתוצאות נוסחו בטיוטה של ההסכם המונחת
עכשיו לפני שתי הממשלות. החוקה הגרמנית מחייבת להביא הסכם כזה לאישור הפרלמנט לאחר
שהוא נחתם על ידי הממשלה. החוקה של ישראל אינה מחייבת אישור הפרלמנט של ההסכם.
הממשלה לא רק רואה עצמה מוסמכת לחתום על ההסכם, אם תחליט לחתום עליו, אלא היא רואה
את חתימת ההסכם על ידה כחתימה מוחלטת. ברור שהכנסת יכולה תמיד לדון בכל עניין
ולקבל החלטה לבטל את החתימה, הסוברניות שלה היא מעל לכל - אז מתעוררת השאלה מה
גורל ממשלה שהכנסת החליטה לבטל את חתימתה. עניין הרטיפיקציה [אישור] איננו בחוקה
שלנו. הממשלה קשורה בהחלטת הכנסת לגבי מסירת הדבר לעיונה ולדיונה של ועדת החוץ
והביטחון. עוד לא יכולה להתקבל בעניין זה החלטה היום משני טעמים, גם מטעם פנימי זה
שהדבר לא נדון עוד בפרלמנט של בון, והממשלה [שם] טרם קיבלה החלטה סופית. יש טעם
שני לזה שהממשלה טרם קיבלה החלטה סופית - טעם חיצוני - שטיוטה זו עוד לא הוחלט
עליה סופית בממשלת בון, והחלטת ממשלת בון כנראה תחול ביום ב׳ בבוקר. שם מתנהל מאבק
קשה שעוד אתעכב עליו במרוצת דברי הפתיחה שלי, ואחת מתוצאות המאבק הזה הוא דחיית
ישיבת הקבינט ליום ב׳.
יש היגיון שהחלטת הממשלה שלנו תתקבל רק לאחר שנדע מה החליטה
ממשלת בון. יתכן שזה יחייב שוב ישיבה שלא מן המניין של הממשלה ־ (י. ריפתין: ושל
הוועדה) ־ לאו דווקא. אינני מציע זאת. הוועדה יכולה לקבל החלטה על יסוד טיוטה זו,
זאת אומרת, אם זוהי הטיוטה הסופית אז היא מאשרת אותה, או אם זו הטיוטה אז היא דוחה
אותה, או שהיא יכולה למסור ייפוי כוח לממשלה. פתוחות לפניה כל מיני אפשרויות.
אינני חושב שיהיה זה מעשי לכנס עוד ישיבה אחת של הוועדה. היום אפשר לשבת שתי
ישיבות במידה שיום השישי מרשה זאת. ברור שאם יחולו שינויים עיקריים בנוסח זה של
ההסכם, תיקרא ישיבה נוספת של הוועדה, אבל אם לא יחולו שינויים עיקריים אינני חושב
שנחוץ כינוס הוועדה.
לפני שאני עובר לעצם העניין, אני רוצה למסור לידיעת הוועדה
הזאת, שהיה בכוונתנו להזמין את המשלחת [הישראלית למו״מ] במלואה [לנכוח בישיבת
הוועדה] כדי שתהיה אפשרות לחברי הוועדה לא רק להציג שאלות - אפשרות זו ממילא ישנה
- ולהשיג השגות, אלא לקבל את מלוא ההסברות האפשריות לא רק להבנת הנוסח הכתוב, אלא
להבנת השתלשלות הדברים שהביאה לנוסח הכתוב. אבל בגלל מהלך הדברים שחלו אצל הצד
שכנגד, והצורך המוחלט לעמוד שם עד הרגע האחרון על המשמר, נמנעה האפשרות משני
נציגים שלנו במשא ומתן זה, שנתמנו על ידי הממשלה, מר [אליעזר פליקס] שנער ומר
[גיורא] יוספטל מלבוא. לעומת זה, עלה בידינו להביא הנה, ויש לי הזכות להציג בפני
הוועדה, שני חברים עיקריים מאוד של המשלחת: דר׳ יעקב רובינסון ומר גרשון אבנר. דר׳
רובינסון הוא היועץ המשפטי הראשי של המשלחת שלנו לאומות המאוחדות, והוא הוזמן על
ידינו להשתתף במשא ומתן זה כדי לקחת על עצמו את האחריות המרכזית והראשית לניסוח
ההסכם או החוזה שעומד עכשיו לדיון. מר אבנר מילא תפקיד של יועץ מדיני של המשלחת
והוא באמת באופן מיוחד בקיא ברקע המדיני והניסיון של כל עניין השילומים אצל הצד
שכנגד וגם אצל אומות העולם. אני לא כולל בזה את הבקיאות בצד המדיני-ציבורי של
מדינת ישראל, שלזה הוועדה אינה זקוקה לכל עצה והדרכה.
כידוע לכם, אנחנו עומדים עכשיו בסיומה של פרשת המשא ומתן,
שנמשכה חמישה חודשים. הטיוטה שלפניכם היא פרי פרק מיוחד בתוך הפרשה הזאת, שנמשך
תשעה שבועות של משא ומתן מעשי על אופן ניסוח פרטי ההסכם לסעיפיו. בלי לסקור את כל
התקופה שחלפה, אני רוצה להזכיר שבשלב מסוים חל משבר במהלך המשא ומתן, והוא נפסק אז
על ידינו. נמסרה על כך הודעה בכנסת. גם נתקבלו אז החלטות מסוימות.[2]
המשא ומתן הזה נפסק והמשבר נגרם מפני התנגדותנו הגמורה לשתי
עמדות עקרוניות שנקט הצד שכנגד. בשלב מסוים התברר שהצד שכנגד מבחין בין שני
מספרים: הוא מבחין בין הסכום שהוא מוכן להסכים כי ממשלת גרמניה המערבית חייבת אותו
למדינת ישראל בתורת שילומים, ובין הסכום שהיא יכולה לשלם על חשבון זה, ולכן היא
מוכנה להתחייב על תשלומו של הסכום שיש ביכולתה לשלם. כבר בשלב ההוא דובר על סכום
של 715 מיליון דולר, או 3 מיליארד מרק,
כסכום שגרמניה המערבית מודה כמגיע למדינת ישראל ממנה. אבל יחד עם זאת נאמר אז:
ברור כי אין גרמניה המערבית רואה את עצמה חייבת לשלם סכום זה ויש לשאת ולתת על
הסכום שהיא חייבת, והסכום שהיא חייבת אינו מוכרח להיות קשור בסכום שמגיע למדינת
ישראל, אלא צריך להיות קשור ביכולת התשלום של גרמניה.
קודם כל, עמדנו בפני הבחנה עקרונית כזאת. שנית, משלחת גרמניה
המערבית, על יסוד ההוראות שקיבלה מממשלתה, הודיעה כי גמר המשא ומתן איתנו, ונקיטת
התחייבות סופית מחייבת, צריכים להיות תלויים בתוצאות ועידת הנושים של גרמניה,
שישבה אז בלונדון. סוף סוף זה אחד החובות שגרמניה מכירה בו ומקבלת על עצמה לשלמו,
והתחייבות זו אינה יכולה להיות נפרדת ויוצאת דופן מהמכלול של חובות גרמניה, אלא
צריכה להיות משולבת ומתואמת עם חובות גרמניה האחרים. לכן אי-אפשר לקבוע מסמרות
ואי-אפשר להגיע להתחייבות מוחלטת בטרם יסתיים המשא ומתן ההוא.
אנחנו שללנו שתי הנחות אלה והתקוממנו נגדן בכל תוקף, ועל זה
נפסק המשא ומתן. במשך תקופת הפסקת המשא ומתן חלו כמה התפתחויות. ראשית, באה
ההתפטרות של ראש המשלחת הגרמנית ושל אחד מחברי המשלחת העיקריים, למעשה סגן ראש
המשלחת - התפטרותם של פרופ׳ פרנץ בהם ודר׳ אוטו קיסטר. ההתפטרות של דר׳ קיסטר
הונמקה במכתב שנתפרסם בפומבי, אבל גם נימוקי התפטרותו של פרופ׳ בהם היו ידועים
ונתפרסמו. בהודעות אלה הואשמה ממשלת גרמניה במעילה באמון, בנסיגה מדיבור שנתנה
למדינת ישראל והתחייבות שקיבלה על עצמה כלפי שליחיה במשא ומתן, והיתה הוקעת מיפנה
זה שחל כהפרת אמון.
ראש ממשלת גרמניה, שעמד עוד לפני כן, כנראה, במאבק קשה עם
מתנגדי כל העניין הזה, נכנס לעובי הקורה ולבסוף הכריע כנגד המתנגדים באותו שלב.
הוא גם הביא את הנציג הראשי של גרמניה בוועידת הנושים בלונדון, האיש ששמו הרמן
אבס, לידי התפשרות עם ההכרעה שלו לא לתלות זאת בהסכם לונדון.
היתה דאגה מצידנו לגייס לחץ של דעת קהל עולמית וגם לגייס
השפעה ישירה של גורמים מדיניים עולמיים מכריעים. המאמץ הזה נשא פרי והפרי הזה
התבטא, ראשית, במספר מאמרים בעיתונים מרכזיים של ארצות הברית ושל אנגליה. אני
מוכרח לציין, שהמאמרים בעיתונות הבריטית בייחוד היו מפורשים ונמרצים בעניין זה, אם
כי היו גם מאמרים דומים בעיתונות האמריקנית. שנית, זה התבטא בצעדים דיפלומטיים
שנקטו ארצות הברית ובריטניה. צעדים דיפלומטיים אלה נעשו לא בכתב כי אם בעל פה, אבל
על יסוד פנייה של משרד החוץ הישראלי לשרי החוץ האמריקני, הבריטי והצרפתי, שהיתה
מכוונת לקראת פגישתם של שלושת אלה עם הקנצלר של גרמניה המערבית בפריס לשם חתימת
הסכם על ביטול משטר הכיבוש. שני הראשונים, דין אצ׳יסון ואנתוני אידן, לפני החתימה
ואחרי החתימה, אבל באותו מעמד במיוחד, כל אחד בפני עצמו, עוררו את שאלת המשא ומתן
על השילומים והביעו באוזני אדנאואר את התקווה הנמרצת שיביא את הדבר לידי גמר באופן
הוגן, שלא יהיה יסוד צודק לישראל להאשים אותו בהפרת הבטחה. אני מוכרח לציין, שלפי
ידיעות שהגיעו אלינו ואמיתותן אינה מוטלת בספק, הביטויים שהשתמש אידן בייחוד היו נוקבים
ונמרצים בעניין זה. לפי הרושם שלנו, אדנאואר עצמו לא היה זקוק ללחץ זה, אלא קידם
בברכה לחץ זה באשר יכול היה להשתמש בו כקלף נגד בני הפלוגתה שלו בתוך הקבינט
הגרמני ובחוגי הבנקאות והכספים הגרמניים.
על כל פנים, כתוצאה מכל אלה חל מיפנה יסודי בעמדה הגרמנית, מיפנה
שאיפשר את חידוש המשא ומתן בין שתי המשלחות. זאת אומרת, הוסכם לנתק את הקשר בין
המשא ומתן איתנו ובין ועידת לונדון, הווה אומר, בין ההתחייבות ההחלטית כלפינו ובין
קביעת מסמרות לגבי החובות שגרמניה תשלם לאחרים. שנית, נתבטלה ההבחנה הממארת שניסו
להכניס בין הסכום שמאשרים שהוא מגיע, ובין הסכום שמתחייבים לשלם, אלא נשמעה ההצהרה
כי גרמניה מוכנה לקבל על עצמה לשלם את כל הסכום של 3 מיליארד מרק. אנחנו הסכמנו לקבל תשלום זה כתשלום הוגן נוכח התביעה
שהגשנו.
כידוע, בשלב מסוים, במכתב לנחום גולדמן, הסכים אדנאואר לקבל
את תביעת ישראל כיסוד למשא ומתן, זאת אומרת שהוא קיבל תביעה למיליון [צ״ל: ביליון]
אחד, וחצי מיליון [צ״ל: ביליון] עדיין שמור בשביל הזכות הפתוחה לפני ממשלת גרמניה
המזרחית להיכנס גם היא איתנו במשא ומתן כפי שנכנסה ממשלת גרמניה המערבית. זוהי
פרשה שנעמוד עליה לאחר שנגמור עם ממשלת בון. זה נתקבל כיסוד. ראינו התחייבות של
תשלום 715 מיליון דולר
כתשלום שאנחנו יכולים להסתפק בו.
בזה לא נסתיימה פרשת ההתחייבות לשלם מצד גרמניה, ועדיין נשארה
גרמניה עומדת בפני תביעת הארגונים היהודיים. כידוע - ואולי לא ידוע, אז אמסור
בהזדמנות זו - ועידת הארגונים היהודיים הוקמה ביוזמת מדינת ישראל, כשם שכל עניין
הגשת התביעה לשילומים היה יוזמתה הבלעדית של מדינת ישראל. בשלב ידוע, לפני שנשמעה
הצהרתו של הראשונה בפרלמנט של בון, שהפרלמנט אישר אותה, באה הודאה עקרונית בחובה
הרובצת על גרמניה לשלם פיצויים כלליים. ראינו צורך להגביר את הלחץ ולגייס את דעת
הקהל היהודית, לכן הצענו לסוכנות היהודית לכנס ועידה של ארגונים יהודיים כדי
להעמיד את הבעיה של תמיכה יהודית עולמית בתביעת מדינת ישראל.
בפרק הזמן שבין משלוח ההזמנות לכינוס הוועידה לבין התכנסותה
חל מאורע שהשתלב בשרשרת. זו היתה הצהרתו של אדנאואר. בהצהרה זו הוא דיבר לא רק על
מדינת ישראל אלא על העם היהודי החורג ממסגרת מדינת ישראל. ההיגיון שלו היה ברור:
אם הוא מקבל על עצמו התחייבות, הוא רוצה שזו תהיה התחייבות סופית ולא איזה דבר
שאחרי שהוא גמר מה שגמר עם מדינת ישראל, יבואו אישים או גופים יהודיים בעולם
ויאמרו: ״בזה עדיין לא גמרת איתנו, עדיין מגיע לנו מגרמניה הרבה מאוד״.
כאשר הובאה הצהרה זו בפני ועידת הארגונים היהודיים, ועידת
הארגונים ראתה עצמה מחויבת, נוסף על תמיכתה בתביעה הכספית של מדינת ישראל, להגיש
גם מצידה תביעה כספית. אודה פה סביב לשולחן זה, ולמען פרוטוקול זה בלבד, כי בשלב
מסוים היה ספק בליבנו אם הוועידה צודקת. אנחנו היינו סבורים כי הוועידה חייבת
להגיש תביעות לשיטות יותר יעילות ויותר ממצות לסיפוק תביעותיהם של יחידים. נניח,
במידה שישנה תחיקה לסיפוק תביעותיהם של יחידים היא אינה מספקת, ובמידה שהיא ישנה
והיא אינה חלה על כל המדינות,[3] יש להכליל אותה
ולהרחיב אותה. במידה שתחיקה זו קיימת היא לא מבוצעת באופן היעיל ביותר. בכל השטח
הזה צריכים לפעול הארגונים וזה לא שטח שמדינת ישראל יכולה לפעול בו ביעילות לגבי
תביעות יחידים. המדינה יכולה לתבוע רק את זכותם של אזרחיה, היא אינה יכולה לתבוע
את זכותם של יהודים המפוזרים בעולם - זה נושא לפעילותה של ועידת הארגונים
היהודיים.
אבל היתה דעה, שגם לוועידת הארגונים היהודיים צריכה להיות
תביעה. אנו חשבנו שעניין התשלום הגלובלי צריך להישאר משהו מיוחד למדינת ישראל ולא
להחליש את מחץ התביעה הזאת על ידי הגשת תביעה שנייה. אבל כתוצאה מפגישות רבות שהיו
למשרד החוץ עם ועידת הארגונים באמריקה ובאירופה - בחלקו המשא ומתן התנהל גם פה
והתנהל דרך מכתבים - הגענו לעמק השווה כי גם הוועידה תגיש תביעה גלובלית. היה קושי
מיוחד להשיג את הסכמת ממשלת גרמניה גם לתביעה זו, קושי מיוחד שהתבטא במשא ומתן
בינינו לבין המשלחת הגרמנית, וקושי עוד יותר גדול במאבק בין אדנאואר ובין יועציו
הכספיים, אשר טענו שאם יש יסוד למדינת ישראל לתבוע שילומים, אין כל יסוד לוועידת
הארגונים לתבוע זאת. שם יש עניין עם יחידים. מוטב לכל יחיד לשלם בעין יפה על ידי
הקונסולים [הגרמנים] בכל ארץ וארץ, והיחיד ידע שהוא חייב תודה לממשלה הגרמנית, ולא
לשלם לו על ידי ועידה - מי יודע מי יושב שם ומה יעשו בכסף.
אולם גם תביעה זו באה על סיפוקה, אומנם במסגרת מצומצמת.
התביעות שהגישה הוועידה, והיא הגישה תביעות רחבות למדי בתחום התחיקה והביצוע של
התחיקה, נתקבלו ביסודן. ממילוי תביעות אלה גם מדינת ישראל עתידה ליהנות במידה שזה
נוגע לגרמנים אזרחים של ישראל שנהנים מהבטחות אלה, ובמידה שזה נוגע לאוצר שלנו
שייהנה מהתשלומים. נוסף לזה, הממשלה הגרמנית, בנוסח ההסכם הזה, קיבלה על עצמה לשלם
לוועידת הארגונים 450 מיליון מרק, בערך
115 או 120 מיליון דולר.
זה הרקע המדיני של העניין. אני רוצה להוסיף, כי אין ספק
שבינתיים קמו שלושה גורמים מצד גרמניה העושים את הדבר לכדאי לה לעשות צעד זה. קודם
כל, השיקול שיש לאדנאואר ומספר אנשים מסביבו, שבזה גרמניה עושה מעשה מוסרי גדול
שיישאר חקוק על לוחות ההיסטוריה. שנית, בזה גרמניה סוללת לעצמה את הדרך להבנה יותר
קרובה ואפשרות של עזרה מצד המעצמות הגדולות, שיש ליהודים השפעה בהן, בייחוד
אמריקה, ומסלקת מעצור שנתקלה בו ביחסיה עם אנגליה ועם אמריקה, שהיא מבינה היטב כי
היהודים יצרו אותו. ישנה דעה שלישית, שהדבר הוא לטובת המשק הגרמני: זה יעודד את
היצוא, זה יעודד את היצוא לפינת תבל זו, זה יעודד את היצוא לארץ שיש לה עתיד כלכלי
גדול.
כשם שלגבי ההשפעה היהודית בעולם יש הפרזה, כך יש הפרזה לגבי
ערכה של מדינת ישראל במזרח התיכון. אבל ההפרזה הזאת היא חלק משיקולם. אני רוצה
להדגיש: השיקול הכלכלי הזה נתון במחלוקת במועצות השלטון של גרמניה, כי ההתנגדות
הגדולה ביותר נובעת מהחוגים הבנקאיים, הכלכליים והכספיים, הרואים את המעמסה הזאת
כבלתי צודקת ומופרזת במידותיה, ורואים את ממדיה כפנטסטיים.
אבל כתוצאה ממשא ומתן ממושך ומייגע, שבו התנהל ויכוח על כל
עמדה ותג בניסוח טיוטה זו, הגענו לטיוטה זו. אני רוצה לומר שני דברים המביעים הכרה
אישית, אבל לאחר הבירור בממשלה אתמול, והדברים לא נוסחו באופן סופי, יש לי כל
הזכות לומר אותם בשם הממשלה. ראשית, כי הממשלה מלאה הערצה למאמץ העצום והמוכשר
ביותר שהושקע על ידי המשלחת כולה, ועל ידי כל חבר במשלחת במיוחד, במשא ומתן זה
ובהשגת תוצאה זו. שנית, אני רוצה להביע את הכרת הממשלה כי במשא ומתן זה השגנו מה
שבכלל יכולנו לצפות להשיג. זאת לא אומרת שאין הממשלה רואה חולשות רציניות ופגמים
רציניים במה שהושג, אבל אם היא לוקחת את הדבר בכללותו, היא אינה יכולה להעלות על
הדעת כי משלחת אחרת או משא ומתן אחר היה משיג יותר מזה.
הדבר עומד עכשיו למשפטכם. אבל הרשיתי לעצמי להקדים ולומר מה
דעתה של הממשלה בעניין זה. זאת לא אומרת שהממשלה מתעלמת ממגרעות רציניות, ושחברי
המשלחת עצמם לא מתעלמים מהן, אלא הם נאבקו איתם [עם הגרמנים] וניסו להעמיד את
המגרעות על המינימום ולהמתיק במידת האפשר.
משלב זה ואילך אנסה לסכם בקצרה את טיוטת ההסכם אם כי נתנו
אפשרות לכל חברי הוועדה לקרוא את הטיוטה, אבל אינני יודע אם לכולם היתה אפשרות
מעשית להשתמש בהקלה זו. כפתיחה לבירור אני חושב שכדאי לתת סיכום קצר של ההסכם.
אבקש אחר כך את חברי המשלחת למלא אחרי אם יהיה להם מה להוסיף בנקודות חיוניות.
הסכם זה מסתמך על מעשי הפשע ללא תיאור, שנעשו לעם היהודי על
ידי גרמניה הנאצית ־ (י. בן־אהרון: כתוב ״המשטר הנאצי״) ־ אני מתרגם עכשיו בעל פה
וכל התרגום לא יהיה מילולי בדיוק. אפשר לומר ״המשטר הנאצי״. יש בו הסתמכות על
הצהרת אדנאואר בבונדסטג, הסתמכות על מצב שהוטל על מדינת ישראל לקלוט את הניצולים,
ומכאן מתחיל ההסכם עצמו. קודם כל נקבע סכום למדינת ישראל ונקבע סכום לוועידת
הארגונים. מבחינת התשלום שני הסכומים מתמזגים לאחד. גרמניה מתחייבת לשלם סכום
מסוים לוועידת הארגונים, אבל אינה מתחייבת לשלם אותו לוועידה, היא מתחייבת לשלם
אותו למדינת ישראל.
לגמרי מחוץ למסגרת הסכם זה, יש הסכם בין מדינת ישראל
והארגונים על התשלום, אבל ההתחייבות של גרמניה היא כלפי גורם ממלכתי ולא גורם
לא-ממלכתי. כאן, בפעם הראשונה בחוזה בינלאומי, הופיעה מדינת ישראל כמדינת חסות
ליהודי העולם ומקבלת על עצמה לגבות את המגיע להם בתוקף סמכותה ומשקלה כמדינה.
הסכום הזה ישולם במזומן, זאת אומרת במרקים גרמניים לבנק בתוך גרמניה לזכותה של
מדינת ישראל. מדינת ישראל תקנה במרקים אלה מה שנחוץ לה ומה שיכול להימכר בגרמניה,
לפי כללים מותנים ומדויקים. ממשלת גרמניה מתחייבת לבצע ולקיים הקלות מסוימות כדי
לאפשר את תהליך הקניות האלה. ברור כי סכום זה לא ישולם בבת אחת, אלא ישולם על פני
תקופה של שנים. ייתכן שתקופה זו תהיה 12 שנה, ייתכן שתקופה זו תהיה 14 שנה, וייתכן שתקופה זו תהיה יותר ארוכה מאשר 14 שנה. ייתכן שתהיה
גם יותר קצרה מ־12 שנה.
ואלה הדברים שנקבעו: לכתחילה נקבעו התשלומים הבאים: תשלום
ראשון של 200 מיליון מרק על
חשבון השנה הראשונה, אבל התשלום הזה יבוצע תוך תקופה הרבה יותר קצרה - תוך תקופה
לכל היותר של 6 חודשים - כי הזמן
שיעבור מהרטיפיקציה של ההסכם על ידי הפרלמנט של בון, שיכול להיות לכל המוקדם
באוקטובר, עד סוף שנת הכספים ב־31 במרס 1953, זמן זה יימשך
כשנה תמימה, ובתוך פרק זמן זה ישולם סכום של 200 מיליון מרק. בסוגריים ברצוני לומר כאן: הוסכם כי 75 מיליון מרק מזה
ישולמו בשטרלינגים שישנם לגרמניה באנגליה, ואנחנו נשתמש בזה לכיסוי חובות הדלק
שלנו שאנחנו קונים אצל האנגלים, והפעלת סעיף מיוחד זה תתחיל לפני הרטיפיקציה.
הפעלה זו אינה צריכה לחכות לרטיפיקציה. ישנו עוד סעיף שאינו צריך להמתין
לרטיפיקציה ואם אזכור אעמוד עליו.
בשנה השנייה, שתהיה כבר שנה תמימה מ־1.4.1953 - עד סוף מרס 1954 - שוב ישולם סכום
של 200 מיליון מרק.
סכומים אלה קבועים במסמרות ולא יכול לחול בהם כל שינוי להקטנה. יכול לחול שינוי
להגדלה אבל לא להקטנה. אחרי זה תבוא שרשרת של 9 שנים עם תשלומים שנתיים שווים. לכתחילה נקבעה מיכסה שנתית של 310 מיליון מרק, אבל
הממשלה הגרמנית רשאית בינואר 1954 להודיע כי הסכום
הזה עובר את גבולות יכולתה ולדרוש הורדתו ל־250 מיליון מרק. על זה יכול להיות דין ודברים, אבל זה לא יכול להיות
פחות מ־250 מיליון מרק.
תולדות הסעיף הזה הם כאלה: מלכתחילה עמדה גרמניה על תשלום לא
יותר מ־250 מיליון לשנה. היה
בזה מאבק קשה מאוד ובקושי רב עלה הדבר להגביה את המיכסה השנתית ל־310 מיליון, אבל לא
לחלוטין, עם השארת אפשרות להורידו שוב למיכסה שגרמניה עמדה עליה מלכתחילה בתקופת
שנים זו. אחר כך, בשנה ה־12, ישולם הסכום
הנותר של 260 מיליון מרק.
משך זמן הפירעון הושפע באופן ישיר ביותר מהעובדה של תוספת
תשלום לארגונים, מפני שלאחר שנקבע עיקרון ששני התשלומים מהווים סכום אחד, לא אמרנו
שקבל נקבל כל מה שמגיע לנו, אלא התחייבנו לשלם להם במשך הזמן באופן פרופורציונלי.
זה השפיע על הארכת התקופה למעלה ממה שאפשר היה לגמור אילו רק תביעת ישראל היתה
קיימת בשבילם.
אמרתי כי תקופה זו תיתכן בה הארכה. אם חל שינוי לרעה במצבה
הכלכלי או הכספי של גרמניה, שינוי לרעה שצריך להיות יסודי, ושינוי לרעה שצריך
להיות ממושך, זאת אומרת שצריך לעבור זמן עד שחל שינוי לרעה זה, רשאית גרמניה לדרוש
הפסקת זמנית של התשלומים בלי להפחית מהסכום הכולל של ההתחייבות. אז רשאית ישראל
להסכים להפסקה, אבל אם ישראל אינה מסכימה להפסקה זו, זה אחד מחילוקי הדעות שעליו
חלה בוררות. על הבוררות עוד אדבר לחוד.
לעומת זה, ייתכן קיצור התקופה. קודם כל ידוע לנו, ויש הסתמכות
מפורשת על כך בהסכם, כי יש בדעת גרמניה - אם אני אומר גרמניה זה לא כל כך מדויק,
אם אני אומר גרמניה פירושו גרמניה המערבית במקום לומר ממשלת בון - להשיג מילווה
בשוק הכספים החיצוני, באמריקה בוודאי, לשם החשת תשלומי השילומים. מדוע הדבר נחוץ
לה? זה נחוץ לה כי זה פותח פתח לגרמניה לשוק הכספים הבינלאומי והיא מקווה שהיא
יכולה להקל על עצמה את הכניסה לשוק זה כלווה בסיסמת השילומים לישראל. אם היא מקבלת
מילווה כזה - והמדובר על עשרות מיליוני דולרים - מילווה זה כולו עובר אלינו והוא
ינוכה מהתשלומים, אבל לא מהתשלומים הראשונים כי אם מהתשלומים האחרונים.
אם הדבר הזה יתקיים הוא יפעל בשני כיוונים: הוא יעמיד לרשותנו
סכום מסוים של מטבע זר והוא יקצר את תקופת השיעורים [מועדי התשלומים]. שנית, אם
במשך כל תקופת ההסכם גרמניה תקבל איזה מילווה אחר, ומלבד מילווה שאינו מיועד
במפורש לאיזו מטרה מסויימת - לא זו אלא סתם מילווה - לא צריך להיאמר שזה למען
השילומים, אזי גרמניה חייבת להפריש חלק מזה הוגן - לא נאמר מה החלק ההוגן -
לשילומים. שלישית, יכולה גרמניה מצידה לבוא בהצעה של מטבע זר מארץ אחרת, יכולה
גרמניה מצידה לבוא בהצעה של הגדלת המיכסות השנתיות אם יהיה כדאי לה לגמור את הדבר
בתקופה יותר קצרה. זה עניין למשא ומתן להלכה. ייתכן שלא נהיה מוכנים לקבל מיכסה
מוגדלת, כי לא נוכל לקלוט מיכסה מוגדלת בקליטת הסחורות, אבל אם נסכים על הגדלה
ניכרת וקיצור השילומים אז היא רשאית לעורר שאלה של דיסקונטו. רק במקרה זה אפשר
לעורר שאלה של הקטנת הסכום הגלובלי. אם משלמים הרבה יותר מהר, ישנה שאלה של הקטנת
אחוז ידוע [של התשלום], אבל גם על זה חל סעיף הבוררות במקרה של חילוקי דעות.
לגבי אופן הביצוע קובע ההסכם כמה קווים כלליים עיקריים, וגם
מחייב הקמת כמה אורגנים ומוסדות כמכשירי ביצוע. קודם כל, לגבי הכללים שחלים על
הביצוע: הכלל היסודי הוא כי מכירת סחורות לישראל על חשבון השילומים דינה כיצוא של
תוצרת גרמנית לחוץ לארץ, וכל ההקלות וההנאות שיצרנים ומייצרים גרמניים נהנים מהן
לגבי היצוא לחוץ לארץ, ייהנו מהן [גם] אם ימכרו סחורות למדינת ישראל, זאת אומרת,
מכירת סחורות המשתלמת במטבע זר דינה, מפאת ההקלות והזכויות המיוחדות, כדין סחורה
זו המשתלמת במרקים אם היא משתלמת לישראל על חשבון השילומים. בגרמניה קיים פטור של 7.5 אחוז על סחורות
יצוא. הפטור הזה יחול גם על השילומים וזה מבטיח דין שווה לשילומים לישראל עם
סחורות יצוא ־ (ד. הכהן: גם אם היצוא הוא בדולרים?) ־ לא. זה לכל המדינות מחוץ
לארצות הדולר. זה נוגע למדינות השטרלינג.
ההרכב של הסחורות שאנחנו קונים מגרמניה זה נושא להסכם מזמן
לזמן. נוסח הסכם זה עצמו כולל רשימת סחורות מפורטת למדי, אם כי לא בכמויות. ההרכב
באחוזים נקבע לשתי השנים הראשונות, ונאמר שזה צריך לשמש בניין־אב גם להסכמים
הבאים. גם במשך שנתיים תיתכנה סטיות, כל שכן שתיתכנה סטיות לשנים הבאות.
רשימה זו מורכבת 90 אחוז ממיצרכי השקעה המיועדים לפיתוח הייצור ויצירת מפעלים חדשים,
ו־10 אחוז מיצרכים
חיוניים לצריכה. חלק ידוע מוקדש גם לשרותים. השרותים הם הוצאות הובלה, הוצאות
ביטוח של ההובלה או של הסחורות, הוצאות מינהל בתוך גרמניה וכדומה.
מצידנו נעשה מאמץ ממושך ונמרץ בפרק זה של תנאי הביצוע להבטיח
את יציבות המטבע הגרמני, או להבטיח לנו פיצויים במקרה של ערעור יציבות זו. מאמץ זה
נשא פרי רק במידה מועטה. אנחנו בנקודה זו לא השגנו מה שרצינו להשיג מלכתחילה, אם
כי אין אנו מזלזלים בשום פנים ואופן במה שהשגנו. מצד גרמניה היתה התנגדות עקשנית
ביותר להעלאת שאלה זו בכלל ולהסתמכות עליה אפילו ברמז קל שבקלים בתוך נוסח ההסכם.
נתקלנו בעובדה חמורה, כי קיימת החלטה של הקבינט הגרמני, החלטה כללית לא רק לגבי
עניין השילומים - בשום חוזה לא להסכים להכנסת סעיף של יציבות. אותם התשלומים
שגרמניה חייבת לשלם אותם למעצמות הכיבוש, ההתחייבויות שלה הן במרקים ללא כל סעיף
של יציבות. אילו אנחנו, למשל, רצינו לבטא סכום זה בכסף, אבל בדולרים, היינו נתקלים
בשני מעצורים: קודם כל, התנגדות הממשלה הגרמנית להתחייב על דולרים. זה היה מחייב
את מעצמות הכיבוש, והן לא היו מסכימות שאנחנו נקבל מה שהן בעצמן לא קיבלו מגרמניה.
במצב זה הוכרחנו להסתפק בהכנסת סעיף שעצם הכנסתו הוצע לנו על ידי הגרמנים כוויתור על
עמדתם הראשונית, שבו ייאמר, כי אם תחול התכווצות בסובסטנץ הממשי של השילומים,
בסחורות ובשרותים - אם תחול התכווצות ניכרת - אזי אנחנו רשאים לדרוש התאמת
השיעורים השנתיים לתמורה שחלה, ואם אין הסכם בזה אז הבוררות תפסוק פסק אחרון.
עוד עיקרון אחד חשוב לשיטת הביצוע: העיקרון הקובע שיהיה קיים
צינור אחד ויחיד למסירת השילומים וקבלת השילומים. זה נקבע במסמרות באופן המוחלט
ביותר, שגרמניה מתחייבת להקים רק נציגות אחת ואנחנו מצידנו מתחייבים לפעול רק
באמצעות נציגות אחת.
אני עובר לפרשת המכשירים של הביצוע. המכשיר הראשון הוא מכשיר
שצריך לתת כיסוי לעיקרון האחרון הזה שציינתי, זאת אומרת, תפעל משלחת [ישראלית] על
אדמת גרמניה. שמה של המשלחת טרם נקבע. היא תיקרא או משלחת ישראל או שם אחר שיינתן
לה, והיא תרכז בידיה את כל הפעולות: תקבל את המרקים הגרמניים, תקנה במרקים אלה
סחורות ותשלם בעדן במרקים ותארגן את הובלת הסחורות.
פה מקום עימי לסטות קצת הצידה מעניין ההסכם, לא רק מנוסח
ההסכם, ולמסור לוועדה בסוגריים כיצד הממשלה חושבת לארגן דבר זה. בכמה דברים אקדים
דברים שיימסרו בממשלה, כי הדברים עוד לא נדונו בממשלה. בעיתונים נתפרסמה ביקורת
קטלנית שהממשלה לא מפרסמת כיצד בדעתה לארגן דבר זה, והעם השוכן בציון הולך בחושך
בעניין זה, ואם אינה מפרסמת, קובעים הנחה שוודאי היא בעצמה במבוכה ולא קבעה שום
דבר. אני מקווה שהוועדה תבין איזה אבסורד זה היה בשביל הממשלה להתחיל לפרסם איזה
סידורים היא קובעת לניצול השילומים מצידה בטרם היה הסכם סופי בעניין השילומים,
שעוד תלוי על ברכי אלוהי העתיד. אני יכול להודיע כאן, שבדעת הממשלה להקים סוכנות
ממלכתית לעניין זה. לא ברור אם תהיה זו חברה או סוכנות בצורה אחרת, אבל תהיה
סוכנות ממלכתית מיוחדת לביצוע עניין השילומים. בראש סוכנות זו תהיה מועצה. המועצה
תהיה מורכבת מאנשים ממשלתיים ומאנשים לא-ממשלתיים - אנשים מחוגי הציבור המעוניינים
בדבר זה. יהיה יושב ראש למועצה זו, יהיו לסוכנות זו או לחברה זו שני מנהלים
ראשיים. מנהל אחד יפעל בארץ ומנהל אחד יפעל בגרמניה. המנהל הראשי שיפעל בגרמניה
יהיה ראש המשלחת בלשון ההסכם, אבל בחוזה זה לא דנים בסידורים שייעשו בארץ. אני
רוצה שהוועדה תדע, שהמשלחת הזאת היא אצלנו אבר מן החי, לא דבר מדולדל חסר ערך.
במקביל למשלחת זו יוקם אורגן ממשלתי גרמני, שיהיה ממונה לנצח על עניין השילומים
מצד ממשלת גרמניה, ויהיה מוסד משותף לשני המוסדות האלה - תהיה ועדה מעורבת פריטטית
של שני הצדדים, שצריכה מתוך מגע בלתי פוסק והדדי לפקח על אופן ביצוע השילומים
ולפתור שאלות שתתעוררנה. היא יכולה לפתור את השאלה בהסכם - אז השאלה נפתרה. אם אין
הסכם, רשאי כל צד להביא את השאלה לבוררות.
הבוררות מחייבת שוב הקמת מוסד - זהו המוסד הרביעי הקבוע שיהיה
קיים - כי להלכה אפשר היה להניח את סידור הבוררות לצורך השעה. נתקלו בצורך לבוררות
- מקימים מוסד בוררות. אבל דעת המומחים המשפטיים שלנו היתה שמוטב לקבוע סידורי קבע
לבוררות, ולא יהיה הפסד זמן כרוך במסירת העניין לבוררות, הרכבת בית הדין והפעלתו.
לכן נקבע, כי אחת לחמש שנים ממנים בוררים. מיד עם חתימת ההסכם אנחנו צריכים למנות
איש והם צריכים למנות
איש, ושני הבוררים האלה ביניהם קובעים על חבר מכריע, גם כן קבוע מראש לחמש שנים,
ואם הם אינם באים להסכם ביניהם, פונים לנשיא בית הדין [הבינלאומי] בהאג והוא ממנה
את המכריע.
אני חושב שסקירה זו ממצה את הנקודות העיקריות של ההסכם, בשום
פנים ואופן אינה כוללת את כולן.
לסיום דברי אני רוצה למסור לידיעתכם עניין מיוחד שהתעורר לרגל
המשא ומתן. זוהי בעיית הרכוש של ה״טמפלרים״. אני רוצה להבהיר קודם כל את הרקע.
בארץ יש רכוש גרמני שעבר לרשותה של המדינה עם הקמתה, משני סוגים. יש רכוש כנסייתי
ויש רכוש לא־כנסייתי של גופים אזרחיים או של יחידים. בתחיקה שהיתה בכנסת הפרדנו
בין שני אלה. לגבי רכוש כנסייתי קיבלנו מלכתחילה עיקרון של משא ומתן לשם רכישתו
ותשלום מחיר בעדו, ואנחנו עומדים בעצם הימים האלה במשא ומתן עם גורמים כנסייתיים
[גרמנים] והתקדמנו כיברת דרך לא קטנה. לגבי הרכוש האזרחי אנחנו לקחנו אותו על יסוד
איזו הנחה. על יסוד איזו הצדקה לקחנו אותו? לקחנו אותו מפני שאמרנו לעצמנו: העם
הגרמני גזל רכוש עצום ללא ממדים כלל, הרס, השמיד וגזל רכוש. יש לעם הגרמני משהו פה
בארץ? אנחנו לוקחים זאת. אנחנו לוקחים זאת על חשבון התביעה הגדולה ההיא. ממילא
צריך היה להיות ברור לנו, שאם לא יבוא יום של חשבון־שהוא, אז אנחנו לא חייבים דין
וחשבון על רכוש זה. כאשר פנתה ממשלת אוסטרליה בתביעה לתשלום בעד רכוש זה לזכותם של
הגרמנים שהם עכשיו תושבי או אזרחי אוסטרליה, והיא דרשה זאת לעצמה על חשבון אותם
הסכומים שהיא הוציאה לשיקומם של אנשים אלה, והסתמכה על הידידות השוררת בינינו לבין
אוסטרליה, ענינו בשלילה וממשלת אוסטרליה הפסיקה ללחוץ בעניין זה. נימקנו זאת
בהנמקה כזאת שזה שייך לחשבון השילומים, שכן גרמניה ואנחנו בזה עוד לא הגענו לשום
סיפוק ולשום עמק השווה, אבל גרמניה עוררה שאלה זו כחלק מהסכם השילומים, ואנחנו
התנגדנו שייאמר על זה משהו בנוסח ההסכם. הסכמנו לנהל על זה משא ומתן. הסכמנו לנהל
משא ומתן שיתחיל לא מוקדם מארבעה חודשים לאחר הרטיפיקציה. הסכמנו לנהל על זה משא
ומתן על יסוד הסכמה לשלם בעד הרכוש הזה, אבל לשלם בעדו במרקים. המשא ומתן יתנהל עם
ממשלת בון במידה שממשלת בון תגיש ייפוי כוח בשם אנשים שיש להם תביעות, ובמידה שיש
אנשים שהם בארצות אחרות שהממשלות של אותן הארצות יודיעו שהן סומכות בעניין זה על
ממשלת בון, ולשלם בעד זה במרקים שינוכו מהתשלומים שלהם. יש בדעתנו לעמוד על כך,
שבעד כל הרכוש הזה נשלם pro
rata [באופן יחסי], זאת אומרת, יופרש לזה אחוז
מסוים מכל תשלום של גרמניה לנו. לו ויתרנו עקרונית לאוסטרליה, היינו נתקלים בקושי
לשלם להם במטבע זר ־ (י. בן־אהרון: בכמה מעריכים ערכו של רכוש זה?) ־ שמעתי את
הערכתו של שר האוצר המנוח בכנסת ואני סומך עליו - יהי זכרו לברכה - שנקט הערכה
מינימלית, כל שכן שאמר זאת בכנסת. הוא העריך זאת ב-3 מיליון שטרלינג. ידוע לנו, שאצל הגרמנים
מנסרת סיפרה של 25 מיליון שטרלינג. הם אמרו שאצלם ישנו חשבון
כזה, ויש לסמוך עליהם שהם נוקטים סכום מקסימלי. כל האנשים שיש להם תביעה זו הם
אנשי המערב. חשבנו לומר שיש להוריד שליש על חשבון מזרח גרמניה, אבל התברר שהם כולם
ממערב גרמניה, והמערב פורש עליהם את כנפיו.
להלן התנהל
דיון. ח״כ י ריפתין, טען כי לפני שהפרלמנט הגרמני בבון יאשר את ההסכם, לא ייתכן
שהכנסת תקבל החלטת אישור. ח״כ
ש. זיסמן ביקש לדעת מה
בדיוק החליטה הכנסת לגבי סמכויות ועדת החוץ והביטחון לאשר את ההסכם.
היו״ר מ. נמיר: הכנסת החליטה בעניין זה פעמיים: פעם ראשונה
מסרה ייפוי כוח גמור לוועדה להחליט בעניין זה לאחר שהממשלה תביא לפניה את ההצעות,
ופעם שנייה לאחר הפסקת המשא ומתן, ואז נאמר שעל הוועדה לקבל או לדחות את הצעת
ההסכם.
מ. שרת - שר החוץ: הנוסח של ההחלטה הראשונה של הכנסת היה:
״הכנסת, לאחר ששמעה את הודעת הממשלה על תביעת השילומים מגרמניה על הרכוש היהודי
השדוד, מייפה את כוחה של הוועדה לענייני חוץ וביטחון לקבוע סופית את הפעולה בהתאם
לנסיבות ולתנאים״״. הנוסח של ההחלטה השנייה של הכנסת היה: ״הכנסת רושמת לפניה את
ההחלטה של ועדת החוץ והביטחון הממליצה לפני הממשלה על אי-חידוש המשא ומתן בין
משלחת ישראל לבין משלחת גרמניה המערבית עד אם תוגש על ידי ממשלת בון הצעה ברורה
ומחייבת לסיפוק תביעת ישראל לשילומים, בכלל זה מועדי הפירעון. הוועדה מביעה את
ביטחונה כי תינתן לה ההזדמנות לדון על הצעה כזאת בטרם תנקוט הממשלה החלטה סופית אם
לקבלה או לדחותה״.
אני רוצה לפתוח את דברי הקצרים בהודעה שנתכוונתי למסור בראשית
דברי הפתיחה שלי ומשום מה שכחתי, אבל חזקה שהייתי מוסר אותה. ההודעה היא כי הממשלה
אינה רואה את עצמה מחויבת להגיש חוזה זה לאישור סופי של הכנסת. יחד עם זאת, יש
בדעת הממשלה למסור הודעה על גמר המשא ומתן, אם הוא ייגמר, לכנסת לאחר הפגרה. זוהי
הודעה שאינה שייכת לוויכוח שהיה, אלא המשך לדברי הקודמים.
בעניין הסמכות [של הממשלה לאשר את ההסכם] יש להבחין בין הצד
הפרלמנטרי והצד הקונסטיטוציוני. מבחינה פרלמנטרית חייבת הממשלה להביא דבר זה בפני
ועדת חוץ וביטחון של הכנסת. מבחינה קונסטיטוציונית אינה חייבת. כך היא גורסת על
יסוד הערה משפטית שהיא קיבלה. מבחינה פרלמנטרית חייבת הממשלה להביא את ההסכם בפני
ועדת חוץ וביטחון לפני החתימה. מבחינה קונסטיטוציונית היא אינה גורסת שהיא צריכה
להביא לכנסת את ההסכם לאחר חתימתו. יכולות להיות דעות שונות - חבר הכנסת בדר אומר
שזו אמנה. אם הוועדה נותנת סמכות לחתום על האמנה לפני החתימה, אין לבוא אליה אחר
כך אם היא אישרה את החוזה לחתימה. ישנה שאלה של רטיפיקציה. חבר הכנסת בדר פיתח פה
תיאוריה מעניינת שזה בגדר אמנה, ואמנה כזאת טעונה רטיפיקציה. אינני יודע. אבל זוהי
שאלה שאינה בורחת מאיתנו. אם זו אמנה ואמנה מחייבת רטיפיקציה, זאת אומרת שהממשלה
צריכה קודם לחתום על זה עם הצד שכנגד, ואחר כך, את החוזה החתום עם הצד שכנגד, היא
צריכה להביא לרטיפיקציה. לזה יש שהות. אם המוסדות העליונים של התחיקה יחליטו שכך
הדבר, אני מתאר לי שהממשלה תקבל החלטה זו. צריכה להיות החלטה מי פוסק - אם שר
המשפטים או ועדת החוקה של הכנסת. אינני יודע. ודאי נמצא פוסק שיפסוק, וכאשר הפוסק
יפסוק יכולה הכנסת לאשר את הדבר או לעורר ויכוח ולהביע אי-אמון לממשלה. אני סבור כי
אין כל מניעה לוועדה להיכנס מיד לבירור העניין.
לשאלה שעורר חבר הכנסת ברנשטיין[4] - ברור שלא ייתכן
שום שינוי בלי לחבל בעניין עצמו ובלי לזרוק אותו חזרה לכור המצרף, לתוהו ומהו. לא
ייתכן להכניס שינוי יסודי-שהוא. אבל כל זמן שהחוזה אינו חתום יש עדיין מגע ויש דין
ודברים. אולי אפשר מילה זו להחליף או לשנות, דברים כאלה אפשר אולי לעשות. ברור שהוועדה
הזאת תנהג נכונה, לפי דעתי, אם היא תניח שזו הטיוטה, ואז את ההחלטה שלה - נניח שזו
החלטה של מסירת ייפוי כוח - היא מקבלת על יסוד טיוטה זו. ברור שאין שאלה של אחריות
זו או אחרת, אבל זו שאלה של סמכות. לא יכולה להיות לממשלה סמכות לחתום על הסכם
השונה מהנוסח שעליו היא קיבלה סמכות מהוועדה. כך אני רואה את הדבר.
הדיון נתחדש ונשאלו שאלות, שעליהן השיב דר יעקב
רובינסון. על דברי ח״כ בן-אהרון, שאמר בין היתר: ״אני בשום
אופן לא יכול להניח שיש בממשלת ישראל אנשים המאמינים בתום לב,
שגרמניה זו תקיים תשלומים במשך שתים־עשרה שנה״, הגיב מ"ש: ״תוכל לרשום
לפניך, כי אני מאמין שזה ייתכן״. בתום הדיון אמר מ"ש:
מ. שרת - שר החוץ: לא אעסיק אתכם הרבה בשעה מאוחרת זו של יום שישי.
ברצוני רק לציין דבר שלא הזכרתי בסקירתי, והחלטתי לעמוד עליו רק לאחר שאחד החברים
שדיברו פה נגע בו, וזה הלחץ הנמרץ שהיה מצד הערבים בעניין זה.
הערבים ראו בעניין זה לעצמם מיבצע דיפלומטי ממדרגה ראשונה וגם
מעין מבחן ליחסיהם עם גרמניה, ופיתחו פעולה רבתי שהיתה מכוונת הן ישירות כלפי
גרמניה על ידי אותן נציגויות שיש להם - נציגויות קונסולריות בעיקר - והן על ידי
קשרים של נציגים שלהם עם נציגים בבירות שונות וגם כלפי המעצמות המערביות. היו
״דמרשים״ [צעדים דיפלומטים] בעניין זה בפריס, בלונדון ובוושינגטון פעמים אחדות,
וכן היו פניות לגרמניה. מעניין לציין, כי סוריה היא שניצחה על מערכה זו והצטיינה
בפעילות מיוחדת. אבל היו לנו ידיעות, דווקא מהזמן האחרון, שגם מצרים נכנסה למערכה
וניסתה לפתות את גרמניה על ידי הבטחת הזמנות חשובות שתינתנה לה אם הסכם זה לא
ייחתם. לא רק שהתקפה זו נהדפה על ידי ממשלת בון, אלא היא נהדפה, ובאופן יותר נמרץ,
אולי, בבירות מעצמות המערב. מדוע אני אומר ״ובאופן יותר נמרץ״? כי בכל זאת נתברר,
שיש קשרים לערבים בתוך ממשלת בון ונתגלו בעניין זה סימנים מדאיגים. אני מוסר דבר
זה לידיעתם הסודית של חברי הוועדה, כי אנחנו לא יכולים לגלות את מקורות הידיעות
שלנו, ויכולה להיות נשקפת סכנה למקורות האלה אם ייוודע שאנחנו יודעים דברים
ידועים. אני מקווה שהחברים מבינים למה אני מכוון. ניתן לנו להציץ בניסוחם של
מיסמכים שהערבים ניסחו בעניין זה, וראינו גם סימנים של הדרכה גרמנית פנימית. שמענו
מפי הערבים נימוקים וטענות, שרק אנשים המתמצאים בוויכוח הפנימי המתנהל בתוך ממשלת
גרמניה יכלו לייעץ להם להשתמש בהם תוך תיאום והדרכה, ואנחנו יודעים כי פעילות זו
לא נפסקה עד השעות האחרונות ביותר וייתכן שהיא נמשכת עוד היום ומחר. אין כל ספק,
שאם הדבר יסתיים בחתימה אזי הערבים יראו בזה לעצמם תבוסה רצינית. לא אומר שבזה
יראו לעצמם תבוסה ניצחת.
אם מותר לי להמשיך רק בסעיף אחד ברשימת הנבואות שנתבדו, שערך
כאן באופן מאלף מאוד יושב ראש הוועדה, חבר הכנסת נמיר, אני רוצה להוסיף גם נקודה
זו: אני זוכר כי בוויכוח הכללי אחד החברים המתנגדים טען שזה יפגין את חולשתנו כלפי
המדינות הערביות וזה ירים מאוד את קרנן אם לא נקבל פיצויים. ההיפך הגמור,
הדיאמטרלי, הוא האמת. כפי שמתברר, הם רואים בזה הצלחה רבתי לדיפלומטיה הישראלית
ותבוסה לעצמם. זו הערתי הראשונה.
הערתי השנייה היא לחבר הכנסת ריפתין, אשר מפיו נפלטה הערה,
ודאי לא שגיתי בה, כי אנחנו בעצמנו אשמים בזה - במידת מה, על כל פנים - שגרמניה
המזרחית לא נענתה לבקשתנו באשר קבענו עדיפות לממשלת בון. אני רוצה לדחות את הדבר
הזה לחלוטין כרעות רוח,[5] ממש רעות רוח.
אני מקווה שאין שום עלבון בזה. כזכור, כל המיבצע הזה החל מהאיגרת למעצמות. איגרת
זו הוגשה בעת ובעונה אחת בארבע בירות וגם במוסקבה. זו היתה האיגרת השנייה, כי לפני
כן הגשנו איגרת על זכויות יחידים. לא קיבלנו על כך שום תשובה, כי אין שום תחיקה
בגרמניה המזרחית על סיפוק תביעות יחידים עד היום הזה. האיגרת השנייה הוגשה במרס 1951 לכל ארבע המעצמות
הגדולות. קיבלנו כעבור זמן תשובה משלוש המעצמות המערביות, וזמן רב לא קיבלנו תשובה
מהמעצמה המזרחית [בריה״מ]. נכנסנו בדין ודברים עם המעצמות הגדולות. עם המעצמה
המזרחית לא יכולנו להיכנס לדין ודברים. הצקנו לה רק על ידי תזכורות בכתב ובעל פה
ודרשנו תשובה.
בשום שלב לא נהגנו הפליה בין ממשלת בון לבין הממשלה [הגרמנית]
המזרחית, באשר לא פנינו לא לממשלת בון ולא לממשלה המזרחית. בשלב ידוע, אדנאואר נאם
נאום בפרלמנט של בון ־ (י. בן־אהרון: ללא פניות מוקדמות?) ־ ללא פניות מוקדמות מצד
מדינת ישראל ־ (י. בדר: לא היתה פנייה מצד דר' גולדמן?) ־ מדוע אתם [אנשי מפ״ם] לא
ניסיתם לעשות זאת? נתנו לכם ויזות לנסוע לשם, למזרח גרמניה. היתה לכם כל הזכות וכל
הרשות, לא פחות מאשר לדר׳ נחום גולדמן. לדר׳ גולדמן הרבה זמן לא היה קשר אישי עם
אדנאואר. הפעם הראשונה שהוא ראה את אדנאואר היתה זמן רב לאחר הנאום הזה בפרלמנט.
לפני הנאום הזה איש לא ראה את אדנאואר, בעוד שאתם ראיתם את ה[מזרח-]גרמנים פנים אל
פנים.
לא היתה כל הפליה כלפי מזרח גרמניה. בשלב מסוים קיבלנו תשובה
מברית המועצות, שלא פירסמנו אותה - ולא פירסמנו אותה כי לא רצינו להחליש את מעמדנו
כלפי גרמניה המערבית. תשובה זו היתה מאוד צרת עין, קשת לב, פורמליסטית לחלוטין.
נאמר בה שעוד לא נחתם שלום עם גרמניה המזרחית, או עם גרמניה בכלל, ולכן אין עוד
לדבר על תשלומי פיצויים. מצד שני נאמר שעלינו לפנות לגרמניה המזרחית. ענינו לזה
וצירפנו לזה נאום של סטלין ב״פרבדה״, שבו הוא מדבר על התשלומים ש[הסובייטים] מקבלים
כל הזמן מגרמניה המזרחית. הסתמכנו פה על מקור חשוב מאוד, מפי הגבורה. זהו בערך
המצב עד היום הזה, וזו העדיפות שנתנו לממשלת בון.
ועכשיו אני רוצה למלא חוב. הזכרתי בראשית דברי ששני חברים
שנחשבים לראשי המשלחת במשותף, דר׳ יוספטל ודר׳ שנער, לא יכלו לבוא. קיבלנו מברק
מדר׳ שנער, שהייתי בטוח שיהיה כאן והוטל עליו להסביר את הצד הכלכלי והכספי של
ההסכם. קיבלנו הסברה ממצה ומאלפת ביותר מדר׳ רובינסון. אבל הוא [שנער] מכיר יותר
את הדברים מהצד הכלכלי. שמעתם את דברי דר׳ רובינסון, ובעיקר בסוף דבריו אפשר היה
לומר שיש לו גישה סובייקטיבית להשפעתו, אבל מאחר שהוויכוח נסתיים, אני סבור
שיעניין את חברי הוועדה לשמוע את דעתו של דר׳ שנער.
אקרא לפניכם את המברק
שקיבלנו מדר׳ שנער:
״בהתחשב עם העדרי מישיבת ועדת החוץ, ברצוני למסור להלן סיכום
הערכה כלכלית ותוצאותיו של הסכם השילומים.
1. את הסיכום
וזמני הפירעון יש לראות כתוצאה ממשא ומתן עקשני ביותר. בהשוואה ללונדון [לוועידת
הנושים שם, הסכום שלנו מקוצץ פחות מכל חוב אחר, וזמני פירעון לונדון הם פי-שלושה
יותר מזמני הפירעון שלנו.
בנוסף, מתחילים תשלומי לונדון רק אחר חמש שנים ־ (שרת: הסכם
לונדון נקבע ל־44 שנים והתשלומים
מתחילים רק לאחר 5 שנים).
2. קבוצות
הסחורות אינן כוללות אף מצרך אחד ששייך למותרות. הסחורות המוגמרות גם הן ברובן
המכריע חיוניות למשקנו. במקרים שרשימת הסחורות, לדוגמה, כוללת כאלה שאינן רצויות
לנו, אין אנו חייבים לקחתן. מובן שאינטרסים מוצדקים בשטח תוצרת הארץ מוגנים.
3. סידור הדלק
מאפשר תשלום מלא של אספקת הדלק מאנגליה, דבר שכשהוא לעצמו בעל חשיבות מיוחדת לאור
קשיינו לכסות תשלומים אלה עבור המצרך שבאספקתו תלוי קיום משקנו ־ (שרת: ההמצאה
בעניין הדלק היא המצאה של דר' שנער והוא שהשיג סידור זה).
4. סידור
הסחורות מהווה פיתרון חיובי מאוד גם הוא, דהיינו, רשימת הסחורות משאירה לנו חופש
וגמישות במידה מקסימלית בהתחשב בצרכינו. כנראה שהגרמנים יסכימו לפרסום שני
הסידורים הנ״ל וגם לפרסום רשימות הסחורות. מי שקורא את הרשימה מוכרח להודות,שהתוכן
מהווה פתרון כמעט שלם ומושלם מכל הבחינות.
5. שימוש יעיל יביא בהכרח לתוצאות הבאות:
א) שיפור מיידי של מאזן
התשלומים בשליש ויותר.
ב) קניית הסחורות
החיוניות במחיר השוק שמשלמים עבורן מתוך כסף שישנו ושאין צורך לגייס בקשיים.
ג) הבטחת כספים לפיתוח
מפדיון הסחורות שנשאר לממשלה ־ (שרת: זאת אומרת שהכספים בעד דברים שהממשלה תמכור
כאן בארץ יכולים ללכת לפיתוח).
ד) חיזוק עמדתנו הכלכלית
בשווקי העולם והגדלת אפשרויותינו לקבלת מילווה במטבע - (שרת: במאמצי ההתגברות שלנו
על משברים בני חלוף, שעשינו במשך השנה האחרונה, מילא עניין השילומים תפקיד רב
ולפעמים תפקיד מכריע. התקווה לקבל שילומים השפיעה, ואנשים כנראה העריכו דבר זה
אחרת מאשר אנשי האופוזיציה שלנו).
ה) שחרור מטבע העקיפין
הנכנס ממקורות אחרים, כגון קרנות וכולי, למטרות חשובות כגון תשלומי ביטוח שאנו
מפגרים בסילוקם.
ו) הקמת מפעלים חיוניים,
תעשיתיים וחקלאיים גם יחד, ועל ידי זה הגדלת הייצור לקראת כיסוי תצרוכתנו העצמית.
ז) הסעיף האוסר הפליה
לגבי יצוא אחר מעמידנו מכל הבחינות במצב של קונה רגיל ומאפשר לנו לקנות מגרמניה,
שבה הבחירה רחבה,
המחירים מתקבלים על הדעת, האיכות טובה וזמני האספקה קצרים גם
במצרכים שלהם ביקוש גדול.
ח) בשבילנו אפשר לפרש את תוצאות המשא ומתן ביחס לסחורות
כדלקמן:
37.5 אחוז עבור דלק,
המקנים בשבילנו תשלום במטבע. 20 אחוז פלדה וברזל
וגם זה מטבע. 32 אחוז סחורות כגון
תוצרות כימיות ופרמצבטיות, חומרי אריזה לפרי הדר, גומי לצמיגים וכולי, שגם הם מטבע
לדברים חיוניים להשקפתנו. רק 10 אחוז מהוות
סחורות שגם הן אינן סותרות כל עיקר, אלא חיוניות למחצה.
בסיכום:
א. הפשרה שהושגה בתוך
ההסכם, כפי שהוא, מהווה ויתורים שנעשו משני הצדדים. לנו נותן ההסכם כמעט 100 אחוז ממה שיכולנו
לצפות.
ב. בהשוואה לכל יתר
ההכנסות שהיו לנו עד כה, זוהי ההכנסה החלקה ביותר גם במובן השימוש וגם במובן
ההוצאות הקשורות בה - (שרת:
הוא מתכוון כאן להוצאות - ואיזה הוצאות - עולה לנו מילווה
העצמאות, ובאיזה הוצאות ואי-ביטחון תלויות תוצאות המגבית המאוחדת. נדמה
לי, שהשגרירות שלנו בוושינגטון תתנגד להנחה זו, כי היא טוענת שזה לא עולה לנו).
ג. תרומה של שליש למאזן
התשלומים עולה בערכה האמיתי ובהשפעתה באופן ניכר על השליש המבוסס על חישוב מתימטי,
ויכולה להוות גורם מכריע במאמצינו להגיע להבראה הדרגתית של משקנו״.
מ. שרת - שר החוץ: הסעיף
האחרון בדברי: אני רוצה לומר לחבר הכנסת בן־אשר בכל הכבוד והידידות, ויותר מזה, כי
אני חולק על גישתו לעניין ועל תפיסתו היסודית. אני חולק עליה לחלוטין. איני מוצא
בעניין זה לשון משותפת איתו.[6] ודאי שיש חובה
יהודית קדושה לא רק לא לשכוח אלא גם לא להשכיח את השואה ואת הדם שנשפך ואת
הקורבנות. ודאי שזה מחייב לסימבוליקה. סימבוליקה פירושו דבר שתעשה ולא תעשה. אני
חולק לחלוטין על גישה זו, כי תחושת השואה איננה התחושה היהודית היחידה או המכרעת
בשביל הדור הזה.
אני תובע את מלוא הזכות בשביל תחושת העצמאות, כי היא חלק
אינטגרלי, ואולי מכריע, של ההכרה היהודית. וישנה שאלה איך למזג את הדברים, אבל לא
לשכוח אף לרגע דבר זה. אני תובע מלוא הזכות בשביל החוויה החדשה שלנו בסימבוליקה
הלאומית שלנו. הסימבוליקה הלאומית שלנו אינה יכולה להיות מורכבת אך ורק מאותם
הדברים, שמבחינה איכותית קרו בחיים היהודיים פעמים אין ספור. לא זו שיטת החוויה
היהודית. החוויה היהודית היא שישנה מדינה. והמדינה תובעת לעצמה את מקומה
בסימבוליקה. המדינה מילאה פה את התפקיד העיקרי והמכריע לא כנצרכת. נכון שהיא נצרכת
וזה מצדיק הרבה דברים, אבל לא עובדת היותה נצרכת קבעה את גורל העניין הזה, כי אם
עובדת היותה תובעת, והיא תובעת מפני שהיא מדינה ולא רק מפני שהיא נצרכת. היא תובעת
מפני שהיא מדינה. אפילו מבחינה טכנית הסתמכנו על 500 אלף היהודים שקלטנו ושיקמנו.
מדוע מגיע לכסות את ההוצאות, ומצאנו כסף בשבילם ורוב האנשים
משוקמים? החשבון מתחיל משנת [7].1933 אז מדוע קיבלנו את הכסף? מפני שאנחנו
נצרכים? קיבלנו מפני שאנחנו מדינה! כל שואה השאירה את העם היהודי במצב של נצרכים,
מתי קיבלנו פיצויים? קיבלנו פיצויים בעד פרעות אוקראינה [1920]? קיבלנו פיצויים
בעד פרעות חמלניצקי [גזרות ת״ח/ת״ט 1648-9]? קיבלנו פיצויים בעד ההרס והשואה של היטלר לפני קום המדינה? היה
שמץ של תקווה לוועידת הארגונים היהודיים לקבל משהו מגרמניה זו אילמלא נצמדה אלינו?
האצילות הזאת מחייבת. היא מחייבת שאם אנחנו נהנים מזה שאנחנו
מדינה, ותובעים בתור מדינה, ומקבלים מפני שאנחנו מדינה, אז אנחנו צריכים גם לקיים
חובות ידועות המוטלות על מדינה ביחסים עם מדינות אחרות. כמדינה אין כל מנוס ואין
כל מפלט מזה. אחרת זה ״קח או אל תיקח״. אם אתה רוצה לקבל כמדינה, אתה צריך גם לשאת
בחובות של המדינה. לא רוצה לקבל? אין גם חובות. אל תקבל ואל תקווה ותחיה בעניין זה
כאילו לא היתה מדינת ישראל ויש רק עם יהודי שנשחט, ואתה [ח״כ בן־אשר] חי בתחושה זו
שזה לא יישכח לא בתחושת העם היהודי ולא בתחושת העולם. וזה [תביעת וקבלת השילומים]
לא ויתור, אלא בזה הכוח ובזה הכבוד לפי תפיסת הממלכתיות הישראלית, ולכן שר החוץ של
ישראל ייסע ויחתום על ההסכם, וזו תהיה הופעה של כוח וכבוד למדינה, וזה יציג את
התמורה שחלה בחיי היהודים עם קום המדינה.
כבר אינני מדבר איזו מוסריות היא זו לשלוח אנשים כאלה למשא
ומתן. זה מותר? הם יכולים לשבת עם הגרמנים ימים ולילות - ולשר אסור? בתחילת הדיון,
בזמן שעוד לא התרגלנו, נאמר, שלמשא ומתן לא ייסע שר, אם כי לו מלכתחילה גרמניה
היתה מתנה את המשא ומתן בזה והיתה אומרת שחברי הקבינט ינהלו את המשא ומתן, אתם
משערים שהממשלה מתוך תפיסה מגוחכת זו היתה מבטלת את כל העניין?
ישנן עובדות של רגשות שאתה צריך להתחשב בהן, אבל מאז קרה
משהו. סיימנו את המשא ומתן וישנה עובדה ניצחת של הסכם. זוהי עובדה. זו ממשות. קיים
המיסמך הזה. וישנה שאלה איזה מעמד יינתן למיסמך הזה - (א. ליבנה: ישנה אפשרות שכל
אחד יחתום בארצו-הוא?) - אני דוחה דקדוקי עניות כאלה. אתה חושב שאינני יודע שיש
אפשרות כזאת, שאני אחתום בחדר אחד והוא בחדר שני? איפה נשמע כדבר הזה? - (א.
ליבנה: גם מה שעשו ליהודים עוד לא נשמע כדבר הזה) - אני יודע את דעתך. אתה לא יכול
לשאת שדעתך אינה מתקבלת. אני הקשבתי לדבריך בכל הסבלנות.[8]
וכאשר אני קורא את מאמריך אני ודאי לא יכול להפסיק אותך. אני
יודע שאני חולק עליך - ואני חולק עליך באופן היסודי ביותר. אני תובע לעצמי להיות
גאה כמוך ולהיות מחונן בחושים כמוך.
זה באינטרס שלנו כי אדנאואר יחתום על ההסכם. זה היה דבר חשוב
בשבילנו שהוא התעורר בעצמו. דבר זה הוא תבע לעצמו, כי מצד אחד הוא אינו שקט לגורל
דבר זה בגרמניה, והוא רוצה לחייב את אלה שיבואו אחריו במידה שהוא יכול. זהו רגש
אציל. מצד שני, יש לו היומרה הזאת להיכנס להיסטוריה. זו יומרה לא שפלה כי שמו קשור במפעל הזה. הוא יכול בצדק
לחשוב, שאילמלא הוא לא היה דבר זה נעשה, והוא רוצה באופן סמלי לקשור את שמו בדבר
זה. הוא יכול לחשוב בתמימותו, שזיכרו של העם היהודי זו קופת ברזל כזאת, שמי שמפקיד
את שמו בידיה מבטיה את שמו לדורי דורות. תפסול את השיקול הזה אצלו?
אבל אם
חותמים על הסכם זה כמדינה עם מדינה, יש נוהג בעולם איך חותמים הסכמים, ולא יכולה
מדינה לברוח מנוהג כזה כמדינה, והיא מצידה צריכה להיות מעוניינת לתרום את תרומתה
על פדסטל [כָן] גבוה, ולא לעשות מזה דבר של מה-בכך. מי יודע איזה שינויים צפויים
לרגל דבר זה וכיצד זה ישפיע על התנאים, אם ייאמר שזהו הסכם שנחתם על ידי ראש ממשלת
בון ועל ידי שר החוץ הישראלי. ודאי שזה יוסיף - (י. בן־אהרון: איזו ערובה יש לכם?)
־ אתה לא דואג לזה ־ (י. בן־אהרון: זה מישור אחר) ־ זה לא מישור אחר. אני יודע מי
שרוצה בזה ומי שאינו רוצה בזה.
אנחנו, לפי
דעתי - על כל פנים זוהי הכרתי ולכך יהיה מוקדש המרץ שלי והאפשרויות של הסברה שיש
לי בארץ ולגבי העם הזה והנוער - צריכים לחנך את הנוער ברוח כזאת. הוא צריך לדעת
שזה דור אחר, לא כמו הדורות האחרים, לא רק לגרש את הדורות הקודמים כי אם לקפל הכל
בתוכו - ועם זאת לדעת שהוא חידש משהו בעולם הזה והוא נכנס להיכל של אומות עצמאיות
וצריך להתנהג כאומה עצמאית, ובזה הוא מבליט את כוחו ומרים את קרנו.
היו״ר מ. נמיר: אנו
עוברים להצבעות.
ש. זיסמן: אני מציע הצעה
להצבעה: הוועדה תובעת מהממשלה שלא תשלח שר לחתימת ההסכם.
י. בדר: הוועדה מטילה על הממשלה לא לקבל טיוטה זו של ההסכם.
י. בן־אהרון: הוועדה דוחה את הצעת ההסכם.
היו״ר מ. נמיר: אני קורא
את הנוסח הכתוב של הצעת חבר הכנסת ארן: ועדת חוץ וביטחון, לאחר שעיינה בטיוטת
ההסכם לשילומים וקיימה דיון על תוכנו, רואה בו הישג חשוב ומחליטה: אל״ף, למסור
לעיון הממשלה את הצעות התיקונים לטיוטת ההסכם שנשמעו בוועדה. בי״ת, למסור ייפוי
כוח לממשלת ישראל להחליט סופית בשאלת אישורו וחתימתו של הסכם השילומים.
א. ליבנה: אני מציע למחוק את המילים ״הישג חשוב״ בפרסום כלפי
חוץ.
היו״ר מ. נמיר: בפרסום ייאמר רק שנמסר ייפוי כוח לממשלה.
אנחנו לא חייבים בפרסום החלטות הוועדה, אבל ישנה מתיחות בציבור.
י. בן־אהרון: ישנו נוסח של החלטה. ואם יושב ראש הוועדה רשאי
לעשות עם ההחלטה הרישמית כרצונו לצורכי פרסום, אנחנו גם כן רשאים לעשות זאת.
ז. ארן: אינני מתנגד להצעה להוציא את המילים ״הישג חשוב״.
היו״ר מ. נמיר: אני מתנגד להוצאת מילים אלה, אבל אם בעל ההצעה
אינו מתנגד, נקבל זאת.
פ. ברנשטיין: הערה לאלה שמחייבים את אישור ההסכם. אני חושב
שפה נעשה מישגה גדול. מתוך הרצון לא לקבל את האישור לפני שישנו אישור משם, יוצא
שוועדה פרלמנטרית, שעליה הוטלה האחריות להחליט, למעשה עכשיו אומרת שהממשלה תעשה מה
שתחשוב לנכון, אם לקבל או לדחות.
י. בדר: אני מוריד את ההצעה שלי ומצטרף להצעתו של חבר הכנסת
בן-אהרון.
היו״ר מ. נמיר: אעמיד להצבעה את כל ההצעות שהוגשו. אקרא שנית
את נוסח הצעתו של חבר הכנסת ארן בהתאם לשינוי שהוכנס: ״ועדת חוץ וביטחון, לאחר
שעיינה בטיוטת ההסכם לשילומים וקיימה דיון על תוכנו, מחליטה: אל״ף, למסור לעיון
הממשלה את הצעות התיקונים לטיוטת ההסכם שנשמעו בוועדה; בי״ת, למסור ייפוי כוח
לממשלה להחליט סופית בשאלת אישורו וחתימתו של הסכם השילומים״. כנגד זה ישנה הצעתו
של חבר הכנסת בן-אהרון, שאליה מצטרף חבר הכנסת בדר, לדחות את הצעת ההסכם.
הצבעה:
בעד
הצעתו של ח״כ ארן 8 קולות
נגד 7 קולות
הצעת
ח״כ ארן נתקבלה.
עוברים
להצעת ח״כ זיסמן, שהוועדה תובעת מהממשלה לא לשלוח שר לחתימת ההסכם.
י. כסה: השאלה מי ייסע לחתום על ההסכם כלולה בהצעה למסור את
ההחלטה הסופית, ולכן אין להציע הצעה נפרדת.
הצבעה:
בעד הצעת ח״כ זיסמן 4 קולות
בעד הצעת ח״כ כסה 6 קולות
הצעת חבר הכנסת זיסמן לא נתקבלה.
סיעת מפ״ם נמנעה בהצבעה.
