72 | ועדה מדינית מפא״י, תל אביב^[1]                                                                 24.8.1952

המזרח התיכון ומלחמת עולם שלישית

סדר היום: סקירה על עניינים מדיניים

היו״ר י. כסה: כבר זמן רב לא שמענו סקירה על עניינים מדיניים. רשות הדיבור למשה שרת.

משה שרת: אשתדל לקצר ולהשאיר זמן לחברים לשאול שאלות מפני שקשה למצוא ציר מרכזי לעניינים. אנסה למסור משהו בענייני פיקוד המזרח התיכון. אני משתמש במילים ״פיקוד המזרח התיכון״ כמו שאפשר להדביק אותו לכל פקעת הבעיות. משהו לרקע העניין. העולם טרוד ב״מלחמה הקרה״. אין לראות הפוגה ב״מלחמה הקרה״ הזאת ואין לראות התרופפות המאמצים של העולם המערבי לבצר עמדות. גם אין לראות התרופפות ההכרה כי רק על ידי גיוס כוחות בביצור עמדות ותכונה ממשית מובהקת אפשר לקדם את פני הרעה. אני קובע את זאת כרגע כעובדה מדינית בינלאומית מכרעת.

היו בזה שלבים. אני זוכר תקופה כשעוד מרשל היה שר ההגנה באמריקה ואני שאלתי אותו אם הם עומדים להגן על המזרח התיכון.^[2] הוא אמר לי: ״בכל יושר הלב אינני יכול לענות על השאלה הזאת. איננו מוכנים עוד לענות על השאלה״. סיפרתי לו אז על השיחה שהיתה לי עם ווייוול בזמן ההתקדמות הראשונה של גרציאני^[3] אל מצרים, כשהעניינים היו מאוד לא נעימים ושאלתי אותו אם יש לו די כוח להגן על הארץ.^[4] אז הגיוס שלנו [לצבא הבריטי] היה לגמרי בחיתוליו והסברתי לו את ההבדל. אמרתי לו שאנחנו מאמינים בניצחונם הסופי, אבל אנחנו חוששים מפני התוצאות שבשלבים השונים של המערכה. וויוול אמר לי: ״אני מבין היטב למה אתה מתכוון להגיד לי. אתה מתכוון להגיד לי, שבמקרה הרע ביותר אנחנו ממצרים יכולים ללכת [לסגת] לסודאן ולאריתריאה, ומארץ ישראל אנחנו יכולים ללכת לעיראק ולהודו. אבל בשבילכם אין נסיגה. אני מבין את מצבכם. בעייתכם מטרידה אותי מאוד ו- not come to it I hope to God things will. [אמרתי:] ״אני לא מדבר על זה מה יהיה גורל המזרח התיכון בסופה של מלחמה עולמית שבה אתם תנצחו, אלא מה יהיה [עלינו] בכל שלב ושלב במלחמה הזאת״. הוא אמר אז ביושר לב גלוי: ״אינני יכול לומר לכם״, וזה היה בהתחלת התכנון שלהם, וברור היה שבשבילם המזרח הרחוק ומערב אירופה קודמים במידה של קדימה של חשיבות ובמידה שיש קדימה של זמן.

אבל מאז עברו ימים. ברור שעכשיו בעיית המזרח התיכון מטרידה אותם מאוד, ואני רוצה לציין פה שיקול אחד מדוע זה מוכרח להטריד אותם. אני מניח שאם מביאים בחשבון את האפשרות - אם לנקוט נוסחה מאוד רכה - שבשלב הראשון של המלחמה העולמית, אם היא תהיה - על כל פנים הם צריכים לעשות תוכניות למקרה כזה - אני מניח כי הם מביאים בחשבון אפשרות שברית המועצות תכבוש את כל יבשת אירופה ולא יהיה מעצור רציני לברית המועצות להתפשט על אירופה. אבל ישנה שאלה כאן. האם כיבוש אירופה יהיה רק נכס טריטוריאלי בשביל ברית המועצות? יחד עם זה [היא] תהיה התחייבות טריטוריאלית בשבילה, כי צריך יהיה להגן על שטח יותר גדול גם [באמצעות] הגנה אווירית וגם ימית. השאלה אם רק זה, או שהם יצליחו להפוך את אירופה המערבית לנכס מלחמתי, וקודם כל נכס תעשייתי. זאת אומרת, השאלה היא אם הם יצליחו להפוך את מערכת המיתקנים העצומה של אירופה המערבית - מתוך זה גרמניה המשוקמת וצרפת ובלגיה ויתר הארצות, אשר בסיכומם זוהי עוצמה ייצורית כבירה, אם הם יצליחו לרתום את זה למאמץ המלחמה שלהם ולגייס את מלוא הפוטנציה הזאת. זה יכול להיות תלוי בהרבה דברים, אבל אחד הדברים הראשונים שהדבר תלוי בהם זהו דלק, זהו נפט, מפני שכל זה מופעל בנפט. השאלה היא מאין הם ישיגו נפט. הם לא ישיגו נפט מאמריקה. דורשי רשומות בעניין זה חישבו ומצאו, כי הנפט המועצתי או הנפט של המזרח לא יספיקו לזה בשום פנים. הוא בקושי יספיק להפעלת מכונת המלחמה של אירופה המזרחית במצב מלחמתי, כשהדרישה לדלק עולה לאין שעור. בשום פנים לא תהיה בזה יותרת בשביל אירופה המערבית, ולכן השיקול האסטרטגי הוא כי בשבילם הנפט של המזרח התיכון הוא סם חיים והיעדרו הוא סם מוות. כיבוש אירופה המערבית יושם לאל אם הם לא יכבשו את המזרח התיכון. זה לא יהיה נכס, זאת תהיה רק התחייבות.

זה אחד השיקולים. הוא כשלעצמו מספיק לשכנע מעצמה כמו ארה״ב, וכל שכן אנגליה, כי יש הכרח גמור להגן על המזרח התיכון אם רק אפשר. יש כמובן שיקולים טריטוריאליים גיאופוליטיים לא לתת להם לפרוץ את הפירצה הזאת, פירצה אשר פותחת את הדרך להודו ולאפריקה. אומנם לאפריקה הם יכולים לגשת מדרום אירופה אבל, בכל אופן, יש כל מיני שיקולים. ולכן אפשר לומר בביטחה כי המסקנה של האסטרטגיה הראשית של המערב היא שהכרחי להגן על המזרח התיכון, אם רק אפשר בכל שלב ושלב של המלחמה.

אז מתעוררת השאלה איך מגינים על המזרח התיכון. הם, בדרך כלל, ואני סבור כי עד היום הזה, נוטים לבטל את הערך החיובי הצבאי של מדינות ערב. על כל פנים, לא לייחס לו משקל רב. אני אומר את ״הערך הצבאי החיובי״. הם מוכרחים לייחס לו ערך צבאי שלילי. אבל לסמוך על המזרח התיכון הערבי שהוא ייתן דיוויזיות - כמו שהם סומכים לגבי [הגנת] דרום מזרח־אירופה על יוגוסלביה, שזו אומה לוחמת ואם היא אומרת שיש לה 20 דיוויזיות הרי יש לה 20 דיוויזיות - את זאת הם לא מביאים בחשבון. הם מביאים בחשבון בארצות האלה קודם כל את השטח. שם השאלה היא לא של אנשים אלא אקרים. זאת אומרת, שם זה שטח, השטח שנהיה בטוחים שהוא שלנו ובזמן מלחמה נוכל לעשות מה שנחוץ לנו, אם זה [לקיום] בסיסים, אם זה [ל]העברת צבא, אם אלה שדות תעופה [לצורך מקומי] או להפצצה אסטרטגית רחוקת טווח כלפי ברית המועצות. על כל פנים אפשרות של תנועה ואפשרות בטוחה של התבצרות בשטח זה.

ברור, אין הם יכולים לקבל זאת [עזרה צבאית ממדינות ערב], אז זו הופכת לבעיה מדינית. מכאן החתירה לכבוש עמדות וליישב את הסכסוכים וליישר את ההדורים בינן ובין ארצות ערב והארצות המוסלמיות בכלל, ומכאן כל הסבך הנובע מזה. ברור, שאם אפילו אינם סומכים על הכוח הצבאי של ארצות ערב שעליו יוכלו להישען, הרי לבטל אותו ביטול גמור אינם יכולים. בכל אופן, אם תהיה ברית מדינית [עם הערבים] יהיה לה צד הגנתי צבאי, ואז צריך יהיה לתת לה נשק. כל שכן שצריך אז לחזק את המשטרים לשם השתלטות על ארצותיהם, וצריך לספק את היצר הזה של כבוד עצמי. עניין אספקת נשק פירושו ריתוק של המדינה למקור ידוע של אספקה, וממילא זו סלילת דרך לליכוד וברית במקרה של מלחמה. מתוך כך מופיעה הבעיה של ברית הגנה מזרח תיכונית אשר תשתף עד כמה שאפשר יותר מדינות בתוכה.

לכאורה יכולות להיות כאן שתי תפיסות, ובאמת מתרוצצות כאן כל הזמן שתי תפיסות. אם נכונה הגישה האסטרטגית היסודית, שאין לכוחן הצבאי של מדינות ערב כשלעצמו ערך רב, על כל פנים אין לו ערך מכריע, ואם לחשוב ברצינות על הגנת המזרח התיכון, צריך לגבש כוח אחר. במקרה הטוב יכול הכוח הצבאי של מדינות ערב להיות איזה נספח לו, אבל לא הנושא העיקרי של ההגנה. אזי אפשר לכאורה לתכנן ולהקים את ארגון ההגנה במזרח הים התיכון בלי שיתופן של ארצות ערב, כי אם מתוך הישענות על אותם הגורמים שאפשר להביא אותם בחשבון בביטחה, ואותן המדינות שאפשר לייחס להן ערך צבאי יותר גדול - טורקיה, לכל הדעות, אולי ישראל. אבל בעיית ישראל פרובלמטית מאוד. אבל הנושאים המרכזיים של הכוח יהיו בעיקר אמריקה בראש ובראשונה, אבל גם אנגליה, גם צרפת, גם דומיניונים, אשר מעוניינים בביטחונו של המזרח התיכון

כגשר בין אירופה ובינם - אוסטרליה, ניו-זילנד, גם דרום אפריקה במידה ידועה.

יש תפיסה אחרת, האומרת: זו איננה דרך, מפני שזה עלול במקום לקרב את הארצות הערביות, לקומם אותן: ״מה זה אנחנו באים לתוך האזור ומשימים את עצמנו בעלי בית שלו? יתר על כן, במלחמת העצבים עם ברית המועצות נותנים בזה קלף חזק בידיה״. והם [ראשי ברית המועצות] יכולים לומר, כי הנה האנשים האלה מקימים את ברית ההגנה למזרח התיכון ואף אחת ממדינות המזרח התיכון איננה משתתפת בה. מה זאת אומרת הם מגינים? לכל היותר הם מגינים על עמדותיהם האימפריאליסטיות במזרח התיכון ולא על העמים האלה עצמם ש[כביכול] יש להם עניין בהגנה הזאת. וזה פותח פתח לברית המועצות לרכוש את לב הניטרליסטים וכל אלה שאינם מצטמצמים בתחום מדינת ישראל במזרח התיכון.

ישנה כל הזמן התרוצצות בין שתי התפיסות הללו. לכל הדעות, בין שזאת תפיסה ראשונה ובין שזאת תפיסה שנייה, ישנו לעת עתה הבדל עיקרי בין כל הקונספציה של הגנת המזרח התיכון וכל הקונספציה של הגנת האזור האטלנטי. אני חושב שזה רק שלב בהתפתחות, ואם ״המלחמה הקרה״ תתמיד, אין כל ספק שיתקדמו בכיוון זה. אני מכוון לדבר פשוט מאוד. ברית ההגנה האטלנטית מושתתת על עיקרון יסודי של התחייבות מוחלטת להילחם. כל המדינות המכונסות במסגרת הזאת של הברית האטלנטית התחייבו זו כלפי זו, וכל אחת כלפי השאר, שאם איזו מדינודשהיא מכל אלה תותקף, אז היא [הברית האטלנטית] נלחמת. מכאן כל ההתרוצצות והוויכוח אם להרחיב את תחומי הברית, כי הרחבת התחומים איננה תורמת רק הזדמנות של הטלת שררה והרחבת היריעה, אלא היא כרוכה בהתחייבויות יותר ויותר חמורות. ולכן פעם קבעו גבול, והיתה שאלה אם לכלול, למשל, את איטליה בברית.

מלכתחילה ועד היום, לעת עתה באופן פורמלי, כל הגירסאות שהיו לגבי הגנת המזרח התיכון לא הושתתו על ההנחה היסודית הזאת. זו התכוננות או יצירת מצב של כוננות למקרה מסוים ללא התחייבות. אומרים: לכל הדעות נצטרך להגן על המזרח התיכון, אז אם זה יקרה, נגן לפי התוכנית הזאת וקיימת איזו מסגרת לכך, אבל אין התחייבות מסוימת להילחם.

זה מחזיר אותנו לאותו מצב של מבוכה ושל חוסר ראייה בהירה שהיה לפני שנתיים-שלוש, שלו שייכת השיחה ההיא עם מרשל. אומנם עברו כיברת דרך מאז, ובלי ספק שהמטות ישבו ויושבים ומבררים, והנה הביקור של רוברטסון^[5] ואמריקה נכנסה לעובי הקורה בטורקיה וביוון וכולי וכולי, ואף על פי כן עוד לא הגיעו להתחייבות מוחלטת. נכון, בשיחה שלי עם אחד מעמודי הברית האטלנטית, עם הלורד איסמיי^[6] הוא אמר לי בדרך האנגלים: ״זוהי הדעה האישית שלי״. כלומר העמדה האישית שלו שמוכרחה להיות התחייבות, אבל זה עוד לא נהפך למדיניות רישמית.

והנה קרה דבר מעניין. כאשר התחילו לדבר על ברית המזרח התיכון, ניגשו קודם כל לטורקיה, כי זו קודם כל המדינה הצבאית החשובה ביותר בכל המזרח התיכון. היא [טורקיה הכמאלית] החזירה לצבא הטורקי את הכבוד שאיבד הצבא העותמאני. סיבה שנייה, מפני שטורקיה זוהי ארץ התורפה הראשית. היא המועמדת הראשונה להיבלע במקרה של התקפה סובייטית. עמדתה האסטרטגית מכריעה הן לגבי המזרח התיכון והן לגבי עיראק. היא לא מסובכת [מדינית]. אותה על כל פנים צריך לרכוש, ואם פונים אליה אין מסתכסכים עם מישהו בינתיים, אז מכל הבחינות היא היתה המועמדת הראשונה [לברית]. טורקיה אמרה לעצמה דבר פשוט מאוד: ״אני אכנס רק אם תהיה התחייבות שיגנו עלי״. על יסוד הברירה הזאת היתה בפניה אפשרות להסיק אחת משתי מסקנות: אפשרות אחת היתה לומר: ״עליכם להשתית את ברית ההגנה המזרח תיכונית על אותו היסוד שעליו מושתתת הברית האטלנטית, שגם פה יהיה נוהג הדבר הזה״. האפשרות השנייה היתה, שהם יאמרו: ״הכניסו אותנו לברית האטלנטית״. הם הבינו שיותר קל יהיה, ויותר כדאי להם, להיכנס בברית האטלנטית מאשר לחולל מהפכה במושגים היסודיים של הברית המזרח תיכונית. שם המושג הזה כבר נחלת הכלל, וההבדל כבר אינו הבדל איכותי כי אם הבדל כמותי. העיקרון קיים ועומד. לא צריך לחולל תמורה איכותית בעצם מיבנה הדבר.

ועוד: במקרה האחד [ברית ים תיכונית] הם [הטורקים] נלחמים לעצמם, ובמקרה השני [ברית אטלנטית] הם לוקחים על עצמם משא כבד מאוד. אז הם העמידו תנאי בל יעבור: ״אם רצונכם בהשתתפותנו בברית ההגנה המזרח תיכונית, הכניסו אותנו לברית האטלנטית״. ולא עזר להם [לאמריקנים] שום דבר והם היו מוכרחים להכניס את טורקיה לברית ההגנה האטלנטית. זה פתח להם את הדרך לגשת לדון באופן יותר מעשי על הדבר. היו להם צרות צרורות בנוגע לכך, וגם אייזנהאואר עצמו התעקש בעניין זה ולא קל היה לשבור אותו. אבל היה לחץ רב מצד אמריקה בייחוד, והדבר הזה נתקבל. ממילא הם הכניסו את יוון כדי לא להשאיר מיפלש באמצע [בין טורקיה ויוגוסלביה].

ואז, מבחינה דיפלומטית וגם אסטרטגית, נפתחה בפניהם הדרך לגשת לתכנון ברית המזרח התיכון מתוך ביטחון כי טורקיה תהיה בתוך העניין. ואז החלה ההתרוצצות בין שתי התפיסות שהזכרתי. קודם ניצחה התפיסה הראשונה והם פנו אז למצרים. הם חשבו שיפנו למצרים ויציעו לה מקום מכובד מאוד ועל ידי כך זה ימשוך ארצות אחרות, אבל הם נכשלו. מצרים דחתה את ההצעה ובינתיים הסתכסכה מאוד עם אנגליה. תקופה ממושכת הם עיכבו את הקמת ברית המזרח התיכון, שמרו את המקום למצרים אם כי הודיעו שהם הולכים הלאה - אבל זה היה מן השפה ולחוץ. קיוו, שרצונה היסודי של מצרים ללכת עם המערב יעזור לפתרון הסכסוך עם מצרים, אבל הדבר הזה לא הועיל, ואז החלה להרים ראש התפיסה השנייה: ״נקים מנגנון במזרח התיכון והמנגנון הזה ישתתפו בו רק המדינות המערביות לכתחילה. זאת אומרת ארה״ב, אנגליה, צרפת, טורקיה, יוון, ניו־זילנד, אוסטרליה, אולי דרום אפריקה, ואחר כך כל מדינה של המזרח התיכון אשר תרצה להתקשר תוכל להתקשר בפני עצמה. הדבר הזה כבר קרם עור ובשר. זו היתה בעיקר הצעה בריטית. אמריקה היססה וטענה: ״מה תאמר רוסיה?״ כי בזירה העולמית הגדולה אמריקה עומדת נגד רוסיה ככוח תעמולתי נגדי. שנית, לא היה להם נוח לעשות את המיפנה הזה ערב הבחירות, וביקשו לדחות את העניין הזה כדי שלא ייאמר שטרומן, אשר ימיו ספורים,^[7] בכל זאת מחדש חידושים והדבר יהווה קלף בידי הרפובליקנים [נגד הדמוקרטים] במערכת הבחירות.

אף על פי כן טענה אנגליה: ״אבל בינתיים אינכם עושים שום דבר ונותנים לרוסיה שדה חופשי להתבצר ולהשתלט. אנחנו איננו עושים שום דבר ונשארת הפירצה האיומה הזאת בחומה. כך שבסוף החל ויתור מצד אמריקה, וראיתם בעיתונות שהתפרסם שבמקום תוכנית ״סקמי״^[8] עומדת תוכנית ״מדו״.^[9] זאת אומרת, מקימים מרכז מדיני לתכנון ולהתגוננות. אבל מסתבר כי זו איננה המילה האחרונה, וכי עכשיו חלה נסיגה מצד אנגליה. התוכנית הזאת קיבלה את עיקר פרסומה אחר ההפיכה במצרים, אבל הורתה ולידתה בתקופה שלפני ההפיכה הזאת. היא רק הגיעה להבשלה ולפרסום והפכה סיסמה פומבית אחרי ההפיכה הזאת, אבל שורשיה נעוצים ברקע שהיה קיים לפני ההפיכה. זאת אומרת, ברגע שהמשא ומתן בין אנגליה ומצרים^[10] נכנס למבוי סתום, אשר יכול להימשך מי יודע כמה זמן, ואם מחכים למצרים יוצא שדוחים את הדבר הזה עד שיבוא אליהו - זה לא ייתכן. אבל מיד כאשר חלה ההפיכה הזאת וחל שידוד המערכה הזה, ונפתחו שערים לכל מיני התפתחויות, אנגליה מיד עצרה בעד מהלך העניינים ואמרה שלא זו השעה לחתוך את העניין וכבר לחסום את הדרך בפני מצרים. לכן ״מדו״ עכשיו אינה המילה האחרונה ומאחורי הקלעים המטוטלת חזרה מ״מדו״ ל״סקמי״. זהו המצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו.

בנוגע אלינו, פה המצב מורכב מאוד. מצד אחד אין בשום פנים זלזול בנו ככוח צבאי. אינני אומר שישנה החשבה עצומה שלנו ככוח צבאי. מדוע אינני אומר יותר מזה? מפני שאנחנו עכשיו התפרסמנו בעולם כאחת המדינות הרופפות ביותר מבחינה כלכלית, כמדינה שספק אם תוכל להשתלט על בעיותיה הכלכליות ולהיחלץ מן המצר הזה בשלמות. שנית, אני מניח כי יודעים שחלה תמורה יסודית באופי החומר האנושי שלנו. אני מניח כי יש גורמים שמביאים בחשבון מאוד את מפ״ם.^[11] אף על פי כן אני אומר, אין בשום פנים זלזול בכוח הצבאי [שלנו]. זאת אומרת, רואים אותנו בהחלט כגורם צבאי רציני, חשוב. אם עושים דיסקונט [הנחה] ידוע על חשבון מפ״ם, אין זה מכריע את כף השיקולים. יודעים שכוחה של מפא״י, בייחוד עם בעלי ברית ידועים, מספיק לקיים את המשטר. בתוך מדינה כזאת, שהיא פתוחה ומפולשת ושאת חופש העיתונות היא מקיימת עד חורמה, וכל אחד רשאי להתארגן ולהתפצל - אז כשמפא״י מקבלת 55 אחוז או 70 ו-80 וכשיש צנע על ראש בן־גוריון - הכוח הזה של החזקת מעמד עושה רושם כביר. בשום אופן אין זלזול, אבל הגורם הבולם בהחלט כל יוזמה חופשית כלפינו בענייני הגנה זהו הגורם הערבי.

חוזר אותו דבר שהיה במלחמת העולם השנייה בתוך הכנה למלחמת העולם השלישית, אולם לא בדיוק כך, מפני שבינתיים אנחנו מדינה ובינתיים אנחנו גורם צבאי. זאת מביאים בחשבון, אבל אין זה מביא לידי נקיטת מדיניות יזומה וגלויה כלפינו, אחת היא מה יאמרו הערבים. הם על כל צעד ושעל שוקלים מה יאמרו הערבים, וכן ישנה הבחנה בין עזרה כלכלית ובין עזרה צבאית.

בדרך כלל, הרבה יותר קל לאמריקה להעניק עזרה צבאית מאשר עזרה כלכלית, מפני שדעת הקהל הרבה יותר רגישה לזה. שנית, זה מחייב פחות. שלישית, זה דבר יותר ברור ומובהק: ״נותנים נשק כך וכך, אז יש כך וכך דיוויזיות ואנחנו יודעים שיכולים להביא בחשבון עזרה בשעת צרה״. לגבי דידנו הטענות הפוכות. לגבי דידנו יש טענות שאנחנו מדינה יותר מדי מיליטריסטית, ואנחנו מכניסים את זה לנוער ומגייסים בחורות, ועכשיו בוודאי מישהו רוטן על הארכת השרות לשנתיים וחצי. לבלגיה לא יאמרו זאת, אלא יטענו: ״למה אתם לא נותנים יותר לצבא?״

לעומת זאת, בעניין העזרה הכלכלית, כאן אין נותנים ביד רחבה. מדוע? יודעים היטב, יודעים שכל מעשה הצלה שהם עושים - והם עשו כבר שלושה מעשי הצלה בזה אחר זה, מעשה ההצלה האחרון הם עשו רק לפני שבוע^[12] כל זה אומר נחשול התמרמרות וזעם בארצות ערב. ומכאן כבר יש כל מיני השבעות וסודיות וכולי.^[13] אף על פי כן, עושים זאת מפני שזה הרע במיעוטו, מפני שאם לא להציל אותנו - אז מי יודע מה יהיה פה ומי יודע איזה תמורות ותהפוכות תתחוללנה במיבנה הפנימי של המזרח התיכון. מבחינה זו יש לנו ערך שלילי. אימת המשבר האחרון מאיימת עליהם,^[14] אולם גם בתוכם מתחילים להלך דעות אחרות - שצריך לתת לנו לשבור את הראש. לעומת זאת, סעד מצידם לתת לנו נשק איננו מציל אותנו מהתמוטטות אלא מראה לערבים שנשענים עלינו, אז כל זמן שלא מספקים נשק למדינות ערב אין לתת לנו.

בכלל, הקו שלנו הוא: מקסימום של עזרה, מינימום של התחייבות. העזרה הכרחית ופה יש שני שיקולים. שיקול ראשון צבאי. אין מקום אחר [אלא בארצות הברית] לקבל נשק על כדור הארץ הזה. דברים גדולים, שאנחנו חושבים כי הם הכרחיים לנו, לא נגיע אליהם במקום אחר. אפילו לכמות רובים הגונה אי-אפשר להגיע כעת במקום אחר. שנית, דווקא משום שישנו תהליך שבנו הוא פוגע לעת עתה פחות מאשר באחרים - זוהי הצטמצמות העזרה הכלכלית והתעייפות הציבור האמריקאי להושטת עזרה כלכלית. זאת אומרת, העובדה שעזרה כלכלית נעשית פחות ופחות מקובלת על הציבור, זה דוחף אותנו ובייחוד זה דוחף את אותם האורגנים של המדינה שהם קרני המישוש שלה - משרד החוץ - וחובתנו להודיע לממשלה ולהודיע למדינה איזה חזות אנחנו רואים לפנינו, שלא רק העניין הזה של עזרה כלכלית [אמריקנית] איננו לצמיתות אלא ייתכן ששנותיו ספורות. ולעומת זאת, אנחנו רואים שהעזרה הצבאית יכולה להימשך יותר, ועל כן אנחנו צריכים לעשות מאמץ להעביר עד כמה שאפשר מהמסלול של עזרה כלכלית למסלול של עזרה צבאית, כל שכן אם אפשר כל מיני מפעלים של תחבורה להעמיד כעזרה צבאית ולשחרר את ההענקה לדברים אחרים.

כמובן, אנחנו יכולים להגיע למצב שהם איכשהו יסתדרו עם הערבים, ואז יכולה להיות פנייה אלינו אם אנחנו נכנסים לאיזו מסגרת או איננו נכנסים. אנחנו איננו מעוניינים לעת עתה לדחוק את הקץ הזה, אבל בינתיים אנחנו מעוניינים ליצור רקמות של התקשרות וחטיפת עזרה פה עזרה שם, גם יצירת מסגרת של שיתוף פעולה בלי התחייבויות מצידנו. על יסוד זה גם ביקשנו את העזרה הצבאית. הגענו לשלב כזה, שיכלה להיווצר בשבילנו העובדה שלא  ביקשנו, שאילמלא ביקשנו, היו גורמים עויינים לנו בארצות הברית יכולים לפרש את אי-בקשתנו כאי־רצוננו להיות בכלל במחנה הזה, וזה יכול היה להכות אותנו בשטח העזרה הכלכלית. כשאנחנו מנמקים את בקשתנו לעזרה כלכלית, פועל גם שיקול זה, והיתה לי חוויה מרנינה לקרוא ויכוחים בקונגרס. פה היה שיר הלל למפעל הבניין שאנחנו עושים, אבל על כל צעד ושעל וגם כל נואם שהרים על נס כי פתחנו שערים לרווחה, ואנחנו מבצעים אחד ממפעלי השיקום האנושיים הגדולים ביותר בהיסטוריה, אף פעם לא נמנע מלהזכיר: ״וסוף סוף זוהי הארץ שעליה אנחנו יכולים להישען וזוהי ארץ בעלת צבא חשוב ועליה אפשר לסמוך״. הוקעת העובדה - ״הם אפילו לא ביקשו״ - היתה עלולה להכות אותנו בשטח העזרה הכלכלית. אנחנו קוראים את זה עכשיו בשם ״זכאות״. צריך לבקש שיכירו בנו כבזכאים, ואנחנו ביקשנו זכאות בשני דברים: בעזרה [צבאית] בתשלום ובעזרה בלי תשלום.

ברור, שיותר קל להשיג זכאות לעזרה בתשלום. זה יותר קשה, אבל זה יותר קל מבחינה פוליטית. יש בעניין זה נוהג מסוים. אין חוק, אבל יש נוהג מסוים שאיננו נוקשה ביותר. הוא גמיש. יש איזו רקמה כללית, אבל יש גם איזו סטיות ממנה. אבל הנוהג הטיפוסי הוא שאם מכירים בזכותה של ארץ לקבל עזרה בלי תשלום, חוקרים מהו מצב אותם סוגי הנשק שאותם היא מבקשת לקבל. אם אתה, נניח, מבקש אווירונים, חוקרים כמה אווירונים יש לך והם רוצים להשתכנע שנחוצים לך האווירונים האלה. שנית, כשהם שולחים את הנשק הזה, הם שולחים משלחת ולא נותנים לך את הנשק הזה. אם אינך רוצה, הם אינם מכריחים אותך. עוד לא קרה מקרה שהם הכריחו ארץ לקבל עזרה אם אינה רוצה בכך. זה לא שהפרה רוצה להיניק. זה תמיד העגל רוצה לינוק. הם אומרים: ״אנחנו לא נשלח את הנשק סתם והמכונאים שלכם יקלקלו אותו מיד. אנחנו נשלח משלחת, ואת הנשק הזה תקבל המשלחת. היא תפרוק אותו בנמל מהאוניות והיא תרכיב אותו. המשלחת תמסור אותו לכם. היא תמסור לכם זאת על אדמתכם, לא באמריקה. היא לא תסמוך עליכם שאתם תובילו את זה, תפרקו את זה ותרכיבו את זה״. ויש בנוהג גם אחר כך משלחת של קבע, אשר מפקחת על השימוש בנשק הזה. [האמריקנים] מודיעים שנתנו למדינה אחת ארבעה מטוסי סילון ומשתמשים באווירונים האלה לאימונים ארבע שעות בחודש, בשעה שבארצות הברית משתמשים במטוסים האלה ארבעים שעות בחודש. אז לקחו את המטוסים האלה חזרה, ולא יסמכו על דיבור סתם. פה יש כל מיני אפשרויות של מיקוח ופה יש כל מיני אפשרויות של גמישות ושל התאמת הנוהג למצבים המיוחדים ולצרכים המיוחדים.

יסוד היסודות לזה הוא אמון הדדי. יסוד היסודות היא יצירת אווירה של שיתוף פעולה. האווירה הזאת עד הזמן האחרון לא הייתה קיימת. אינני סבור כי היתה עוד דוגמה של ארץ [כישראל], אשר כל כך זקוקה לעזרה וכל כך צרת עין במתן ידיעות [למדינה המסייעת]. אינני אומר שאין ארצות שאולי אינן זקוקות יותר מאיתנו לעזרה ויותר צרות עין, אבל לפי דעתי אין ארץ אשר בה המרחק הזה - בין ההכרח הגמור בעזרה ובין כל נכונות לתת ידיעה איזו-שהיא - גדול כמו אצלנו. ובמובן הפסיכולוגי או הפסיכו-פוליטי, צה״ל הוא חומר למחקר, לפי דעתי. הלא זהו האורגן של רגישות המדינה לצורך בנשק. אין שום גורם במדינה, אשר יעמיד את הצורך בנשק בדרגה יותר גבוהה של דחיפות והיקף יותר גדול מאשר צה״ל ואלה העומדים בראשו. ואף על פי כן, אתם תוהים על [העדר] יחס אנושי לנספחים צבאיים, על [העדר] איזה נוהג, אפילו של דיון, אפילו של רצון טוב. אני יודע, שכאשר סגן הרמטכ״ל היה עכשיו בארה״ב הוא חזר נלהב איך פתחו בפניו את הכל. הוא לא האמין, שהוא יכול לנהוג כך. איך הראו לו את כל הסודות ואת כל הכלים החדישים ביותר. והוא גם אמר לעצמו: מה אני אעשה במה שהראו לי? מה הם [האמריקנים] יעשו אם ידעו שיש לנו כך וכך טנקים ׳שרמן׳? האם הם אינם יודעים מה זה טנק ׳שרמן׳? במידה שאנחנו נהיה יותר נבונים בדיפלומטיה הצבאית שלנו, בה במידה יהיו לנו יותר סיכויים להשיג תנאים יותר נוחים אחר כך לגבי תנאי הפיקוח וכולי. יש צורה [של ייצוג] שלא מוכרחה להיות משלחת. הם, נניח, מחזקים את סגל הנספח הצבאי. הם גם יודעים את כל האמנות הזאת, איך אפשר להסוות עניין ולטשטש עניין. אפשר תמיד להסביר להם כל מיני דברים. הסברתי לאנשים כמו אצ׳יסון מה זו בשבילנו יהדות רוסיה, ומדוע אסור לנו להתחייב לאחריות כלשהי [כלפי המערב] וזה מאוד התקבל על דעתו. ודברים כאלה אפשר להסביר. מה שאי-אפשר להסביר אם אנחנו רוצים מהם נשק מסוג ידוע - [מדוע] שהם יתנו לנו אותו בעיניים עצומות? [האמריקנים אומרים:] ״אנחנו רוצים להיכנס לתוך המעיים שלהם? - אל תבקשו מאיתנו ונגמר העניין״.

אני רוצה לומר משהו בנוגע לעזרה הכלכלית. אני מצטער שאני מדבר על כך ביחידות. היה כדאי שיהיה [פה לוי] אשכול ויהיו חברים אחרים אשר עובדים עכשיו באוצר, מפני שאולי ההסתכלות שלי היא חד-צדדית ואני רואה את הצורך ולא את היכולת ואת הקושי. אבל, על כל פנים, אני חושב שהדברים שאני אומר לכם הם כאלה שהחברים צריכים לדעת אותם. מצד אחד, לפי דעתי, אנחנו השגנו הישגים כבירים. אני סבור שכאשר התחלנו בעניין ההענקה, כאשר ננקטה היוזמה הזאת, היא היתה מוקפת אי-אמון גמור. אני זוכר היטב את השיחה הראשונה בעניין זה ואיזו אווירה היתה מוקפת אצלנו: ״אדרבה, חלום יפה מאוד״. אותו דבר היה בנוגע לשילומים מגרמניה.

אני חושב שההישגים הם עצומים. אנחנו קיבלנו שנה אחת [הענקה בסך] 65 מיליון ושנה שנייה 73 מיליון. 73 מיליון קיבלנו אנחנו כנגד 23 מיליון לכל מדינות ערב יחד. אומנם, אם נוסיף את 50 המיליון [שהוענקו] להתיישבות פליטים הרי זה 73 כנגד 73. אם יוציאו את הכסף הזה יוציאו אותו במדינות ערב, אבל לא המדינה מוציאה את הכסף, ובכלל הדבר הזה פרובלמטי מפני שבשבילם הריב על הפליטים יותר חשוב מאשר הכסף עצמו. אז נשאר סכום של 73 מיליון כנגד 23 מיליון. אנחנו איננו מעוניינים להבליט זאת, כי איננו מעוניינים להודות כל כך בגודל הטובה שאמריקה עושה לנו ואיננו מעוניינים להציג זאת כדבר-מה פנטסטי בחוסר הפרופורציה שלו. יתר על כן, יש טבלה מעניינת מאוד של השוואה במה שהממשלה נכנסה לעסק ובמה היא יצאה, ומה הקונגרס הזה עשה בינתיים. הקונגרס קיצץ בינתיים על ימין ועל שמאל, אבל אין להשוות מה שקיצץ במקומות אחרים ומה שקיצץ בהקצבות למזרח התיכון, והחזית שאנחנו גיבשנו בשני בתי הקונגרס היא אשר עמדה כנגד העמדה לקצץ בהקצבה למזרח התיכון. אולם הכוח המניע היתה טובת ישראל והדאגה לה.

בעת מתן ההענקה חלו קיצוצים חמורים מאוד והיו תגובות נמרצות מצד טרומן, אצ׳יסון ואחרים נגד קיצוצים אלה. אף על פי כן, ישנם סימנים מבשרי רעה והם משני מינים. קודם כל, אין יכולת בשום פנים ואופן להוציא את הכספים האלה בהתאם לתוכנית, או בכלל בהתאם לאיזו תוכנית-שהיא. מצבה של המדינה הוא כזה שהיא מוכרחה ״לאכול את המחר שלה כדי לחיות היום״. פעם השתמשתי להסברת הדבר בדוגמה ואחזור עליה: נניח שאדם נמצא באוהל במדבר ויש לו כד אחד של מים לשתייה, פתאום פורצת דליקה באוהל והשמלה שעליו מתחילה לבעור, והוא שופך כמובן את מי הכד על עצמו מבלי לחשוב אם מחר לא ימות בגלל זה מצמא.

ובכן, ביחס ל־65 מיליון הדולר יש תמיד ויכוח. נטיית המוסד המקציב היא להוציא את הכסף עד כמה שאפשר יותר להשקעות למפעלי פיתוח, ליצירת אמצעי ייצור. זוהי בכלל שאיפה ראויה לתהילה ללא כל ספק. המדינה הנצרכת מוכרחה לאכול ואינה יכולה למות ברעב ולהתנחם בכך שהיא מקימה מפעלי ייצור גדולים. משום כך היא כמובן לוחצת יותר לקבלת אספקה, ומתוך שתי הנטיות המנוגדות האלה מגיעים לעמק השווה. ברור, לדעתי, כי יש צורך לנהל משא ומתן לגבי ההענקות ואז מגיעים לידי סיכום מוסכם. קודם כל נקבעת התוכנית שלנו שלא לרצונם של נותני הכסף. תחת לחץ התנאים שלנו הם מוכרחים להסכים שחלק גדול יותר מאשר הם חושבים לנכון יוקדש לצרכים השוטפים שלנו ולא יוקדש די לדאגה לעתיד. אחרי כן קורה שמצטברים תשלומים לתאריך פירעון ידוע ומתברר שאם לא יהיה בידך ב־1 בספטמבר המחאה של 15 מיליון דולר - נוסף לכך שאתה משתדל לגרוף את המקסימום מן המגבית [היהודית המאוחדת] ומן המילווה [העצמאות] והלוואות לזמנים קצרים מיהודים טובים ונוסעים שרי ממשלה לחו״ל [לגיוס כספים] - הרי אתה אבוד. פירוש הדבר שהמדינה פשטה את הרגל ומיד נפסק האשראי בכל שוקי העולם ואינך יכול לקנות דלק וחיטה. מיד נפסקת גם פעולת מלווה העצמאות על ידי ממשלת ארצות הברית.

ישנה ביקורת ממשלתית באמריקה, לא מתוך כוונה לפקח עלינו, כי אם לשם הגנה על המשקיע האמריקאי שלא יתלה כספיו על קרן הצבי. אין כלל שיעור לחורבן ולביזיון ההיסטורי שלנו במקרה כזה. ואז מוכרחים לפנות אל אמריקה, כלומר קודם כל אל הפקידים היושבים כאן, אל ברוס מקדניאל,^[15] שכה מרבים להתקיף אותו דווקא בדברים שאין להאשימו בהם. אגב, כשל כוחו מסבכי המדינה הזאת והוא מבקש לעבור לאיזה מקום שקט. יש לציין כי גם דיפלומטים אינם קופצים על משרות במדינה זו ורבים מבקשים העברה מכאן. המתח כאן יותר מדי גבוה וזה מכביד עליהם. ישנם אנשים המוצאים בכך סיפוק ידוע, אולם ישנם אלה הרוצים לעבוד בשלווה. למעט מאוד אנשים בתוכנו יש אותו מושג על ענייני הארץ לאמיתם כפי שיש לחלק מאנשים אלה, אם כי להם חסר הרקע, ההבנה ואורך הרוח ההיסטורי שלנו, ההסברה הנתונה אצלנו מראש, התקווה והביטחון. ישנם ביניהם כמה וכמה שיוכלו להתחרות איתנו בהבנת הדברים כמות שהם. ההכרח של המציאות שלנו הכניס אותם לתוך זה. ברוס מקדניאל ועוזריו עושים כאן תוכניות עם המשרדים שלנו על פיתוח החשמל, מפעל הקישון, פיתוח הדיג וכולי. לפתע טס מישהו [משרי הממשלה] לוושינגטון מעל לראשי כל אלה, מתוך פנייה ישירה אל אווריל הרימן^[16] או לאצ׳יסון. על ידי הצגת העניין כעניין של חיים או מוות נמחים בתנופה אחת של קולמוס 15, 20 או 25 מיליון לירות מעל השולחן ונזרקים. כל התוכניות וכל העבודה כאילו לא היו. הדבר נעשה בניגוד להחלטת הקונגרס או כל החלטה אחרת.

שלוש פעמים כבר חזר ונישנה הדבר. בכל מקרה אנו אומרים להם: ״אין לנו ברירה ואתם רואים כי אכן כך המצב. אתם אינכם רוצים לעשות זאת וגם אנו איננו רוצים, אולם ישנו מצב מסוים בו הכרחי פיתרון יותר רדיקלי והפיתרון היותר רדיקלי הוא ביסוס החובות. לא ייתכן שנתרוצץ ונחיה מן היד לפה, נילווה לזמנים קצרים בריבית גבוהה, נקבל אשראי יקר ותמיד יהיו חיינו תלויים לנו מנגד ותמיד נזדקק לאמצעים מפוצצים כאלה של הצלה לאלתר, אבל חבלה לאורך ימים, כי [אנו] מונעים את הבראת המשק על ידי כך שסותמים את מקורות הייצור במקום לפתוח אותם לרווחה. יש לנו חוב המגיע לסכום מסוים. תנו לנו הלוואה לזמן ארוך ובינתיים יגדל הייצור, ייווספו מקורות הכנסה חדשים על ידי יצוא, נקמץ בייבוא ונוכל לשלם במשך הזמן״.

לכתחילה קיבלנו על כך תשובה עקרונית חיובית. אחרי כן אמרו לנו דבר שני שהוא מובן מאליו: ״אם יש לכם חוב של נניח 100 מיליון דולר, אין זאת אומרת שהביסוס מוכרח להגיע להיקף כזה, כי אז תחיו פשוט חיים טובים. אנו מודים בחובתנו לעזור לכם להינצל משיברון, אך איננו מודים בהתחייבות לעזור לכם לחיות חיים קלים. נחשב, נניח, מה המינימום ההכרחי לביסוס״. אלה הם דברים המתקבלים על הדעת, והדבר השלישי המתקבל על הדעת, שאותו הם אומרים, הוא: ״נבסס את החובות בתנאי שהם לא יגדלו. הרי חובות אלה אינם מקדמת דנא. התחלתם בלעדיהם והם פרי גידול מתמיד על פני תקופה של זמן. יש להניח שתהליך זה מתמיד והולך, ואז מה בצע שנעשה מאמץ וניתן לכם מלווה ביסוס לזמן ארוך, אם על ידי כך רק תגדילו את החוב וכעבור כמה זמן תבואו שוב?״

העובדה היא שהגירעון הולך וגדל. יש לפעמים שהם אומרים: ״אם כך, הרי צריך אדם שלנו לשבת באוצר ולפקח על מה שאתם מוציאים את הכסף ולא ייתן לכם לחתום על שטרות״. אמרתי למייקסל, שלכל העניין הזה יש ״handle with care״, כי אצלנו דמוקרטיה פרלמנטרית. ״אם אתם רוצים שהממשלה תהיה אחראית לזה, תנו לה לנהל את העניינים״. הם מבינים זאת, אך קודם כל הם מוכיחים שהם נוכחו לדעת כי אין אנו יודעים כמה אנו חייבים. על כל פנים, הם לא שוכנעו שאנו יודעים כמה אנו חייבים. הם מודיעים כי הם לא שוכנעו שיש אצלנו ביקורת על משק המטבע שלנו, הקובעת בכל מקרה אם יש להתחייב או אין, והסוכנות [היהודית], הקרן הקיימת וכל שאר המוסדות מתחייבים ותובעים מן המדינה למלא אחר התחייבויות אלו, והאם דבר כזה ייתכן? נוסף לזאת הם מודיעים כי הם אינם משוכנעים בשום פנים ואופן שנעשו על ידינו הסידורים המבטיחים אותנו מפני גידול החוב. אם כן, מה יצא מכל הענין של מייקסל? אצ׳יסון אמר שהוא מבין את חשיבות הבעיה והם מוכנים לעשות כל מה שאפשר. הנשיא אמר ששלחו את הפרופסור מווירג׳יניה ובמידה שהוא ימסור דוח, ינקטו בפעולה. אולם כאשר מייקסל חזר הוא הודיע כי אין בסיס לביסוס, על כל פנים עדיין אין. אך מאחר שהוא ראה כי באנו שוב עד משבר, והצטברו תשלומים, הוא אמר שאם ה-policy היא לא לתת למדינה ליפול, הרי אם אפשר צריך לתת לה הקצבה נוספת. עם כל הביקורת הקטלנית שלו הוא טרח באמונה ובלב תמים להשיג הקצבה נוספת. אנו היינו צריכים לומר לו, כי אין זה אלא ״חלום ליל קיץ״, כי אנו מכירים את הנוהל והתחיקה. התברר באמת שאין מה לדבר. לאחר שהוא נוכח בזאת, הציע לקחת מן ההקצבה של 73 מיליון דולר, ושוב חזר התהליך של השנה שעברה.

היו בציבוריות האמריקנית כאלה ששאלו מדוע אנו באים אליהם [בבקשות סיוע] - ומה בדבר הציבור היהודי? אחרים אמרו כי הם אינם משוכנעים שהם עושים לנו טובה בכך שמפרנסים אותנו, וכי אצלם הולכת ומכה שורש הדעה שהיה הרבה יותר לטובתנו אילו היו נותנים לנו לעשות ניתוח. הם חושבים כי אין לנו האומץ לומר לציבור כי אנו חיים על עברי פי פחת, וכי אנו חיים למעלה מן האמצעים שלנו ואין אנו מקיימים בתום לב כל הבטחה שאנו נותנים אין מנוס מפשיטת רגל ויהיה זה לטובתנו אם הדבר יבוא שעה אחת קודם. נכון שזה יגרום למחסור, לרעב ולמהומות וצרות צרורות, אך מתוך כך תבוא ההבראה. תהיה ירידה סיטונית של רמת החיים וישתנה הרקע לחיים הציבוריים של הארץ הזאת, כי כעת הכל בנוי אצלנו על אשליה ואיש אינו אומר את האמת.

אולם, אם בכל זאת [האמריקנים] לא הלכו לפי קו זה, היה זה משום שהכריעו אצלם שיקולים כלליים של המזרח התיכון. השיקול המכריע היה שלא זוהי השעה, וכן הכריעו גם הבחירות [שם]. אפשר להעיד על ה״סטייט דפרטמנט״ שהוא חושב מחשבה ממלכתית. אומנם לפעמים זוהי מחשבה ממלכתית צרה, אך איננה מחשבה מפלגתית. השיקול המכריע לגביו היה שאין זו השעה לגרום בזירת המזרח התיכון לזעזוע כהתמוטטות מדינת ישראל. הם חושבים, קודם כל, מה ייווצר בתוך המדינה [בעקבות זעזוע שכזה], ושנית העידוד העצום שנותנים על ידי כך לתוקפנות המדינות הערביות. שני הדברים כאחד אינם נחוצים להם, כי אם הם אומרים שהם רוצים ביציבות במזרח התיכון, הרי הם מתכוונים לכך ברצינות. אם הם תומכים בשישקלי ומוכנים לתמוך בנגיב, זה משום שהם חושבים כי זוהי הדרך הקצרה ליציבות. שיקול זה של הדרך הקצרה ליציבות הוא המביא אותם למעשי הצלה כאלה.

עכשיו הם אומרים לנו, כי לאחר שעשו זאת הם רוצים לדעת, קודם כל, חשבון ממצה של החובות ושנשכנע אותם כי אין עוד איזה ״קניפל״ [יידיש: צרור] אצל מישהו - (מ. נמיר: ממה נובעת אי-ידיעת החובות?) - על כך צריכים לענות אנשי משרד האוצר. אין אני מוכן לחתום על מה שהם [האמריקנים] אומרים. אני רק רוצה לציין כי זו עובדה ממארת ונוקבת, שאנשי האוצר לא הצליחו לשכנע אותם. נניח גם שהדבר ידוע היטב באוצר, אולם הוא לא הצליח להוכיח כי אכן כך הדבר. אין אני בא לומר בזאת, כי הם אינם רוצים לעזור לנו. הם עושים עבורנו דברים יוצאים מן הכלל. את הסכום שהם נתנו עכשיו לסתימת חור גדול, המאפשר לנו להחזיק את עצמנו על פני המים עד לאוקטובר, הם נתנו בסודי סודות. כאן עומדים על הקלף ענייני הלאום [האמריקני] החמורים ביותר. לדעתם הם אינם יכולים להרשות לעצמם שהערבים ידעו זאת. שנית, הם אינם יכולים להסכים שהקונגרס ידע זאת. כאשר דרשתי מן העיתונאים לא לפרסם את הדבר, הסברתי להם את הסיבה הראשונה. את השנייה לא גיליתי גם להם. יש ששלטון עושה דברים כאשר הוא מבין שיש הכרח בהם, גם על דעת עצמו. הם נוהגים כך לא מתוך אהבה אלינו, אלא מתוך היגיון ממלכתי ידוע. בינתיים זה מביא אותם במצוקה, ועל ידי כך שהם עוזרים לנו יש ביכולתנו להכשיל אותם על ידי פרסום.

במשרד האוצר עובד אוסקר גאס^[17] על עריכת מאזן מטבע החוץ, אך אינני יודע אם זה ישכנע אותם ויניע אותם לעשות את הביסוס. אני סבור כי צריך לחשוב באופן הרציני ביותר על אפשרויות אחרות. כל כך הרבה פעמים היינו על עברי פי פחת עד שהתקבלה אצלנו תמונה של אמונה מיסטית שבכל פעם נינצל, אולם זה איננו מחויב המציאות. כתוב ״שבע ייפול צדיק וקם״,^[18] אך בכל זאת כתוב ״שבע״ ולא יותר.

העלמת דברים מן הקונגרס היא גם כן רק עניין המתאפשר זמנית. אין העלמה החלטית. כאשר דנו השנה על ההקצבה, נמסר דוח על ההקצבות של השנה שעברה ואז התברר שלא נהגו לפי התוכניות.

כאשר דיברתי עם אצ׳יסון על עניין הביסוס, אמרתי לו כי אנו סולדים מן ההכרח להזדקק לאמצעים כאלה וכי מעכשיו לא נבוא אליהם שנים בעניינים כאלה, כי זה נגד עניינינו. הוא הפסיק אותי ואמר לי: ״תסלחו לי, אך גם אם תבואו עוד פעם, הרי אנו קשורים באיסורים כאלה מטעם הקונגרס שלא נוכל לעשות זאת שוב״. זה היה ביוני, ובאוגוסט הם עשו זאת שוב. מעניין ביותר מבחינה זו לקרוא את הסטנוגרמה הפשוטה, היבשה והבלתי ספרותית לפעמים, של ישיבות ועדת הקונגרס. זה מאלף ומעניין למעלה מן המשוער. קודם כל, מעניין לקרוא בסטנוגרמות אלו כיצד עמדה האדמיניסטרציה כחומה בצורה להגנתנו. כאשר הם עמדו בפני לחץ והתקפה מתמדת, אמרו להגנתם: ״אתם אינכם יודעים מה נעשה שם - עבודה עצומה, פיתוח וכולי״. ממש ״ציונות״. מעניין לראות מה אמרו על כך אנשים אחרים ומה אמרה אותה אדמיניסטרציה כשנלחצה אל הקיר. אחד מהם אמר: ״בעצם, אינכם יודעים מה נעשה שם. הם [הישראלים] בעצמם אינם יודעים מה נעשה שם. יש שם אנשים מארבעים ארצות. כל אחד הולך בדרכו. אחד אינו מבין את שפת רעהו. שם ׳mad house׳ ממש! בין השאר הם טענו כי שם - כלומר במדינת ישראל - יש אחוז אנשים מפותחים ואינטליגנטים גדול יותר מאשר בכל העולם. על כך השיב אחד הצירים האופוזיציונריים, שאחוז יותר מדי גדול של אנשים משכילים, שאינם יודעים מה לעשות עם עצמם, זה הדבר הגרוע ביותר והמסוכן ביותר. בישיבת הממשלה קראתי עמודים שלמים מתוך פרוטוקולים אלה ונפקחו העיניים לראות והאוזניים לשמוע. כל דיכפין יכול לקנות באמריקה פרוטוקולים אלה תמורת 25 סנט, אולם עושים זאת רק האנשים המשעממים ביותר.

אפשר למצוא בסטנוגרמות אלו אותות אזהרה חמורים מאוד. האנשים ששמעו דוח זה השנה לא ישכחו את הדבר בשנה הבאה והם ידרשו שוב שיימסר להם דוח. עלינו להסיק מכך מסקנות. כאשר אנו עושים את חשבון המטבע הזר שלנו, 70 המיליון של ההענקה מהווים את אחת מאבני היסוד. זו הכנסה בטוחה יותר מאשר זו של המגבית או של המילווה. השאלה היא מה יהיה בשנה הבאה אם אנו מתרגלים לראות בכך אבן פינה של הבניין הכספי שלנו, ובינתיים איננו נוקטים באמצעים שיאפשרו לנו להסתדר בלי זה.

עניין השילומים עומד על סף סידור אחרון. יש להניח שתוך ספטמבר ההסכם ייחתם. מעכשיו ועד לחתימת ההסכם צריכה לשוב המשלחת שלנו וצריך לקיים דיון בוועדת החוץ והביטחון. לדעתי, יצאנו בדרך כלל בהצלחה כבירה מן המשא ומתן הזה. עכשיו רק מתחילות הבעיות של הסדרת וניהול העניין - האם תוקם חברה מרכזית [לביצוע השילומים] וכיצד היא תפעל. אין אני חולש על שטח זה. על כך חולש, או על כל פנים צריך לחלוש, משרד האוצר. אני אומר זאת משום שאני יודע כי [ח״כ אליעזר] ליבנה מתהלך עם מחשבות חשובות בעניין זה. צריך יהיה לבחור מסגרת לבירור, שבה אפשר יהיה לטפל בכך באופן מוסמך. בימים האחרונים הופיע קוץ חדש - עניין הטמפלרים.^[19] ישנה עוד שאלה של החתימה עצמה. הם הולכים לקראת זה כאילו בלב תמים. אדנאואר מתכונן לחתום על כך בעצמו על מנת לתת לדבר תוקף ולהיכנס בעצמו להיסטוריה. בדרך כלל מגיעות ידיעות פנטסטיות המעידות על התאוששות [כלכלית של] גרמניה ועל התפשטות העמדות שהיא כבשה במזרח. בכך אני מסיים הפעם.

א.  ליבנה אני חושב כי משה שרת עשה דבר חשוב מאוד בכך שמסר לחברים משהו על המצב הפוליטי-כלכלי. אני חושב את עניין השילומים להישג פוליטי חיצוני חשוב מאוד.

מ. שרת: אני מסכים להגדרת ליבנה, שבחזית השילומים נחלנו ניצחון, אולם עלי לציין כי היתה כאן גם תבוסה ניצחת של החזית הערבית. לא ידוע - וגם לא היינו מעוניינים כל כך לפרסם זאת - כי הערבים עשו מאמץ נמרץ בכל הבירות המערביות ובבון עד לימים האחרונים ביותר, כדי למנוע את חתימת ההסכם. מצרים הציעה לבון הזמנות גדולות ובלבד שתבטל את ההסכם איתנו, והם סירבו. גם וושינגטון ולונדון עמדו בפני לחץ זה.

להלן הגיב א. ליבנה ארוכות על הרצאת מ"ש.

מ. שרת: רציתי להעיר הערה לדברי ליבנה, אם כי בסוף דבריו הוא עצמו עמד על כך. אני רוצה להדגיש, כי בשום פנים ואופן לא כלו כל הקיצים לגבי אמריקה. קודם כל, המצב איננו כך שהאמון אלינו נהרס כליל. יש לנו בעיניהם שני יתרונות יסודיים: אל״ף, הם משוכנעים כי אנו אנשים ישרים. הם יודעים כי אצלנו אינו יכול לקרות מה שקורה ביוון, למשל, בה אחוז גבוה של ההכנסה מסתנן לידי העוסקים בדבר. הם יודעים כי אין זה בנמצא אצלנו, שאחד השרים ירוויח משהו מהכנסות המדינה, או שמנהל כללי יצבור לו רכוש ממקור זה. זה לא ייתכן כלל. בי״ת, הם בטוחים שאם אנו מבטיחים דבר־מה, אנו עושים זאת בתום לבב. הם אינם מאשימים אותנו ברמאות או בנכלים. הם טוענים כי אין אנו שולטים במצב, שהמאורעות שולטים בנו ולא אנו בהם. הם אינם מאשימים אותנו באי־יושר חומרי או מוסרי.

מלבד זאת, הם עדיין לא נואשו מאיתנו, אך ייתכן שהתקופה הזאת היא אולי השנה האחרונה. הם מצפים לראות מה אנו נעשה. הם שמחים לכל צעד שאנו עושים בכיוון הנכון, הם רק אומרים שזה איננו מספיק. בעצם, אנו עומדים במבחן קשה. אני גם כן מצטרף לדעה, שיש בכוחנו לעמוד במבחן חמור ורציני זה, אך זה מחייב גיוס כוחות וריכוז מחשבה ואי־רתיעה מצעדים קשים. למאמצי הדפלציה^[20] שלנו על ידי השער המתחלף למטבע, היה הד חיובי.

להלן התנהל דיון רב משתתפים. היו״ר י. כסה הודיע כי הוועדה המדינית תקיים ישיבה שנייה שתוקדש לבירור כלכלי ונעל את הישיבה.