71 | הממשלה, ישיבה נ״ו[1]
24.8.1952
מי
יחתום על הסכם השילומים?
סעיף
563:
שילומים מגרמניה
היו״ר
השר מ. שרת: יש לי למסור בעניין השילומים. העניינים שם קרובים מאוד לגמר. היתה להם
[לנציגי הצדדים] לפני יומיים ישיבה של שבע שעות והם פתרו בישיבה זו שתיים-שלוש
שאלות שהיו עד אז פתוחות או שנויות במחלוקת. עכשיו הטיוטה הגרמנית מוכנה. הטיוטה
האנגלית עוד אינה מוכנה, אבל ממשלת בון צריכה לעבור על הטיוטה הגרמנית ולומר אם
היא מקבלת אותה. אם היא מקבלת את הטיוטה הגרמנית, יגמרו את הטיוטה האנגלית והם
יבואו עם הטיוטה האנגלית הנה כדי שהממשלה תוכל לבדוק את הטיוטה לפני שיחתמו עליה.
כמו כן הבטחנו לוועדת החוץ והביטחון להביא לפניה את העניין לפני שנגמור.
ישנה
שאלה אם אישור הטיוטה על ידי הממשלה של מערב-גרמניה תלך מהר או לאט. יש אצל
הגרמנים שתי דעות, דעה אחת היא להביא מיד את הטיוטה לפני הממשלה ולאשר אותה, אבל
הדעה השנייה אומרת, שמוטב להעביר את הטיוטה דרך כל המשרדים [הממשלתיים], באשר אחרת
יתחילו המשרדים אחר כך להקשות קושיות ולעשות קשיים, אולי ללכת עתה בדרך הארוכה
שהיא קצרה, ואם ילכו בדרך זו הרי זה ייקח עוד שבוע או שבועיים. זהו המצב.
עכשיו
יש שתי שאלות המתעוררות. שאלה אחת היא לגופה של נקודה אחת בהסכם. יש לי מברק
מהמשלחת בשאלת החרמת רכוש גרמני המגיע לארץ, וזאת לפי חוק נכסי הגרמנים הקיים
אצלנו. המשלחת רוצה לקבל סמכות לתת להם הבטחה שתהיה מנוסחת בלשון כללית, אבל
שמובנה יהיה שאנו מבטיחים שרכוש גרמני שיגיע לארץ מכאן ולהבא לא יוחרם וזאת בזמן
שהם שולחים לנו שילומים.
להלן
התנהלו חילופי הדברים הבאים:
השר ח. כהן:[2] לפי
חוק נכסי גרמנים יכול שר האוצר לתת שיחרור. השר ד. יוסף: השאלה היא אם מוכרחים לתת
שיחרור.
היו״ר
השר מ. שרת: השאלה היא אם רוצים להגיע להסכם או לא. אני רק יכול לסמוך על המשלחת
שלי. היא מבריקה לי שבזאת תלויה השגת ההסכם, אם רוצים לשלוח משלחת אחרת - זו שאלה
אחרת.
השר
ד. יוסף: יכולים לבקש לברר את הדבר.
השר
פ. נפתלי: כל העניין אינו כל כך חשוב, אין אנו חושבים להחרים סחורה גרמנית אשר
תגיע באונייה לחופי הארץ, העניין רק פורמלי לדעתי.
השר
פ. לבון: בכלל אי־אפשר להביא סחורה לישראל בלי רישיון יבוא. אחת משתיים או המשרד
הממשלתי הנוגע בדבר ייתן רישיון יבוא ואז אי־אפשר יהיה להחרימה, או שהמשרד הנוגע
בדבר לא ייתן רישיון יבוא - אז חלים על סחורה זו אותם החוקים החלים על סחורה
מאנגליה ובאונייה אנגלית בלי רישיון יבוא. יש פה עניין בעל ערך מוסרי, אחת
מהשתיים, אם רוצה אתה לחתום על חוזה הנותן לך 700 -800
מיליון דולר בשילומים, תיתן מכתב שלא תתנהג באופן שרירותי לחלוטין. זהו מינימום
שאי־אפשר לשלול. אפשר אומנם לשלול את ההסכם כולו, אבל לא מינימום זה.
היו״ר
השר מ. שרת: לא מדובר על כך שניתן התחייבות שלא נחרים סחורה גרמנית שתגיע לארץ. גם
אני הייתי מתנגד למתן מכתב כזה. אבל הדובר הוא שנתן מכתב שנתנהג באופן reasonable.
השר
ד. יוסף: אך יהיה ברור, שהממשלה לא שינתה המדיניות שלה בנוגע ליבוא סחורה מגרמניה.
השר
פ. נפתלי: אנו מקבלים עתה סחורה מגרמניה לא רק מהשילומים. סחורה זו אין אנו מקבלים
עוד, אבל אנו מקבלים סחורה בכספי יהודים אחרים.
היו״ר
השר מ. שרת: יש העברה מגרמניה כל הזמן. אני רוצה לומר לך, חבר יוסף, קרח חם לא
ייתכן - או קרח קר או מים רותחים.
השר
ד. יוסף: ענין אחר הוא בקשר עם השילומים, אבל בדרך כלל אין להתיר הרצועה.
השר
פ. לבון: אין פה היתר מסחר עם גרמניה.
השר
ד. יוסף: יהיה ברור שקיימת החלטת הממשלה בדבר איסור סחר עם גרמניה.
היו״ר
מ. שרת: איש לא עורר שאלת יבוא מגרמניה. אלא רק אם להחרים או לא להחרים רכוש גרמני
המגיע לחופי הארץ.
השר
ח. כהן: החוק הוא פחות או יותר אוטומטי. כל נכס גרמני מוקנה בזה לאפוטרופוס.
השר
פ. לבון: נניח שגרמני טס להונולולו והוא עובר בשדה התעופה בלוד ויורד שם לזמן־מה,
ובכיסו יש 1000
דולד. האם כסף זה שייך לאפוטרופוס?
השר
ח. כהן: כן.
היו״ר
השר מ. שרת: היוריסטים הגרמנים אינם באים בהצעה לתיקון יסודי של הדבר. הם מבינים
שזה אי־אפשרי. הם אינם דורשים זאת אבל מבקשים שאנו ננהג באופן reasonable.
השר
פ. לבון: בדרך כלל זה יכול להיות חל רק על סחורת מעבר. אחרת דרוש רישיון יבוא.
השר
ח. כהן: גם אם יש רישיון יבוא, חל על הרכוש הגרמני חוק זה המקנה אותו אוטומטית
לאפוטרופוס. איני מתנגד שניתן הסכמה לגרמנים, אבל זה צריך להיות מנוסח באופן זהיר.
השר ל. אשכול: אולי
אפשר להוסיף שכל זמן שהגרמנים מקיימים את הסכם השילומים לא יוכלו להעביר כל סחורה,
כגון נשק.
היו״ר
השר מ. שרת: אם מעבירים בטרנזיט נשק, אנו מחרימים אותו גם אם הוא נשלח על ידי
אנגליה או על ידי צרפת.
יש
שאלה שנייה שהיא פיקנטית יותר. השאלה היא בדבר מקום חתימת החוזה ועל החותמים. היה
שלב שבו הודיעה לנו המשלחת, כי אדנאואר רוצה בעצמו לחתום, באשר הוא רואה בזאת דבר
היסטורי הקשור בשמו וכאילו הוא אינו מקפיד מי יחתום מהצד שכנגד, לא איכפת לו
שיחתום ראש המשלחת ולא איש השווה לו במעמד, אבל באשר הוא ראש הממשלה והוא זקן לא
ירצה לנסוע, צריך יהיה לחתום בבון.
היתה
בעיה אם המשלחת שלנו צריכה לנסוע לבון לחתום שם על ההסכם. התברר שידיעות אלו לא
היו מדויקות וזהו המצב כפי שמוסרים עליו מפי אדנאואר עצמו: הוא מוכן לנסוע לכל
מקום אשר יוסכם עליו. הוא אינו עומד על כך שזה יהיה על אדמת גרמניה, בבון. רצוי
שזה יהיה כל כמה שאפשר קרוב יותר לגרמניה, אבל הוא עומד על כך שיחתום מהצד השני
חבר הקבינט. הוא אינו עומד על כך שיחתום ראש הממשלה, אבל חבר הקבינט.
לפני
ימים אחדים היה לי מברק מהמשלחת ומדר׳ נחום גולדמן המפצירים מאוד שהממשלה תסכים
שאני אחתום. אני מיד שאלתי שאלה בקשר לזאת. זה קרה במקרה בבוקר כשנודע על מותו של
השר פנקס.[3] השר
משה שפירא היה אז אצל ראש הממשלה ונמלכנו בדבר, וכתוצאה מהתייעצותנו זו שלחנו מברק
למשלחת בשאלה מה יהיה אם נציע ששר האוצר יחתום - זיכינו אותך, לוי אשכול ,שלא
בפניך וזאת כדי לשמור על האופי המעשי החמרני של העניין, לא לשוות לו אופי מדיני.
בינתיים
היתה פגישה של דר׳ נחום גולדמן - דבר זה אינו לפרסום, כמו שכל העניין אינו לעת עתה
לפרסום - עם אדנאואר לגופו של עניין ההסכם, כדי לדחוף את העניין קדימה. יש לי
עכשיו דין וחשבון על פגישה זו. בין השאר מוסר נחום מה שהיה ידוע לנו, כי כל הזמן
היתה פעילות דיפלומטית נמרצת של הערבים, גם בבירות, בוושינגטון, בלונדון ובפריס,
וגם בבון באופן ישיר - וכל הזמן לא הצליחו בדבר. נחום גולדמן מודיע שהם הציעו
לגרמנים הזמנות עצומות וסיכויים מושכים את הלב הן מבחינה מסחרית והן מבחינה
מדינית, אבל ללא הועיל. הוסכם שהחתימה תהיה בלוקסמבורג ב-8 בספטמבר. הוא - הכוונה לאדנאואר - הביע תקוותו שאני אבוא באופן
אישי. יש גם מברק מהמשלחת באותה רוח.
עוד
לפני ששאלתי את דעת הממשלה בעניין זה, הביע ראש הממשלה דעתו לחיוב, שאני אחתום, כי
לדעתו חשיבות הדבר נובעת לא מחתימתי, אלא החשיבות נובעת מחתימתו של אדנאואר. לנו
חשוב שאדנאואר יחתום על חוזה זה, באשר זה משווה לחוזה אופי מחייב יותר אם ראש
הממשלה בכבודו ובעצמו חותם, לא איזו משלחת שקיבלה ייפוי כח מהממשלה, אלא ראש
הממשלה בעצמו, שחתימתו מחייבת את גרמניה בכללותה. היות וכל השאלה היא דרגת החיוב
של החוזה, בייחוד נוכח תקופת החוזה, יש ערך מכריע שהוא בעצמו יחתום, ואם הוא יחתום
זה מחייב הדדיות מסוימת. זוהי השאלה שאני מביא בפני הישיבה.
להלן התנהל
דיון. השר י. בורג שאל:
״האם חתימת שר החוץ אינה עלולה
להטיל צל
על מעמדו של
שר החוץ בבלוק המזרחי?״
השר
מ. שרת: להפך, אנו מתעתדים אחרי גמר העניין לעבור להתקפה רצינית על גרמניה
המזרחית, כמובן התקפה דיפלומטית. איני יודע אם נצליח, אבל נעשה מאמץ מרוכז כלפי
ברית המועצות וכלפי אחרים ונאמר להם: ״אתם יודעים מה עשתה גרמניה המערבית. מה
בנוגע לכם?״ הדיפלומטים הסובייטיים בשיחות פרטיות אומרים: ״נותנים לכם? קחו!״
אני
מבין שהממשלה מסכימה ששר החוץ יחתום על חוזה השילומים עם גרמניה המערבית.
אני
רוצה להצטרף להערתו של שר החקלאות [פ. לבון], שהעניין דחוף. אני חושש מאוד להחמצת
השעה. ייתכן שכאשר תבוא משלחת[4] תהיה
השעה לקבוע מסמרות גם בנוגע ליבוא. יבוא בוודאי מר יעקב רובינסון, האיש שערך את
החוזה. יש קושי בבואו של שינער. רציתי מאוד שהוא יבוא. הוא טיפל כל הזמן בצד המעשי
ואולי דווקא זה יחייב את התעכבותו שם.
התקבלה
החלטה לאשר את הצעת משלחת ישראל למשא ומתן לנהוג באופן מתקבל על הדעת (reasonable) בחוק נכסי גרמנים, כך שבעתיד לא יוחרם רכוש גרמני שיגיע
ארצה. עוד הוחלט ששר החוץ יחתום על הסכם השילומים בשם ממשלת
ישראל, ולהחיש את ההכנות הפנימיות בביצוע השילומים.
סעיף
569: חוק
נכי מלחמות היישוב והעם היהודי מלפני הקמת המדינה
השר
חיים כהן פתח ועמד על
מהות הצעת "חוק
נכי מלחמות היישוב והעם היהודי מלפני הקמת המדינה״. החוק נוסח
בידי ועדה בין-משרדית שהורכבה מנציגי
משרדי האוצר, הביטחון, הסעד והמשפטים. החוק נקרא תחילה ״חוק נכי
מלחמות היישוב שלפני הקמת המדינה״, אך לפי הצעת מ"ש
היתוספה לו ההגדרה ״והעם היהודי״.
השר
מ. שרת: אני מבין שחוק זה שאנו דנים עליו היום יחול הן על מתנדבי היישוב, הן על
החיילים ששירתו שרות חובה בארצותיהם בשעת מלחמת עולם השנייה והן לגבי לוחמי
הגטאות. אני מקבל זאת בברכה, ולכן מציע אני שהחוק ייקרא: ״חוק נכי מלחמות היישוב
והעם היהודי שלפני הקמת המדינה״. אם אפשרי לכלול את מלחמת הבריגדה באירופה במלחמות
היישוב, אי־אפשרי לכלול את מלחמת הגיטאות בפולין, או מלחמות הפרטיזנים, או סתם
בחור ששירת בצבא הבריטי או הצרפתי, במלחמת היישוב. אם המדינה מכירה שזוהי מלחמה
המחייבת גם אותה התחייבות מוסרית, אולי זוהי מלחמת העם היהודי.
אם
יש פה הפליה אחת אשר עליה אני מוכרח לעמוד, זו לגבי אחוז הנכות.
אני
סבור כי אלה אשר התנדבו ליחידות היהודיות על פי קריאת המוסדות הלאומיים זכאיים
בדיוק לאותו היחס כמו מתנדבי מלחמת השחרור או לוחמי מלחמת השחרור. יתר על כן, אם
מבדילים לטובה את אנשי ״ההגנה״, אז אין ספק שהפליה זו בין אנשי ״ההגנה״ לבין אנשי
היחידות היהודיות עוד פחות מוצדקת, באשר היו הרבה אנשי ״ההגנה״ אשר גויסו ליחידות
היהודיות כמעט בפקודת ה״הגנה״ והלכו לשם בשליחות ״ההגנה״. אם יש איש ״ההגנה״ אשר
כאיש ה״הגנה״ התגייס לצבא הבריטי ושם נעשה נכה, אין כל הצדקה שהוא יופלה משאר חברי
״ההגנה״. היתה אז חלוקת הכוחות של ״ההגנה״ בין שרות מגן בארץ ובין התנדבות לצבא
הבריטי. מפקדים חולקו, נוער חולק, ולא ייתכן כי זה שנענה לפקודת ״ההגנה״ ללכת
לשרות הצבא הבריטי ולהישלח לחוץ לארץ - לא ייתכן שהוא יופלה לרעה.
בשבילי
יש שאלה אם נכון הדבר, שאדם המשתכר פי שלושה מהתגמול, האם מגיע לו התגמול. אבל אם
יש דבר כזה, צריכים ליהנות גם אנשי היחידות. יתר על כן, בעניין אחוז הנכות צריכים
להשוות אנשי היחידות אשר התנדבו לפי פקודת ״ההגנה״ לפי קריאת המוסדות הלאומיים,
לאנשי מלחמת השחרור.
להלן התנהל
דיון, מ"ש הגיב:
השר
מ. שרת: החברים שואלים מדוע יש לתת תגמול לאלה שלחמו בצבאות אחרים. קשה יהיה
להחזיק מעמד ולומר: ״אנו דואגים רק לנכי מלחמת השחרור ותו לא. מה נאמר לחברי
״ההגנה״ שנלחמו לפני מלחמת העולם? ומה נאמר לאנשי הבריגדה והיחידות העבריות אשר
נלחמו במלחמת העולם השנייה לפי קריאת המוסדות הלאומיים ולפי פקודת ״ההגנה״? הרי
אלה הם בני היישוב. האם הם לא יקבלו המגיע להם? היישוב חייב להם איזה דבר. הוא גם
נתן להם כל עוד היו קיימים מוסדות היישוב. יש פה גם שאלות של כבוד, של מעמד, יש דברים
של הקלות, של שחרור, לא רק עניינים כספיים. יש הזכאי לזאת כאיש ששפך דמו, שנענה
לקריאת המוסדות הלאומיים.
אם
אנו מזכים את אנשי הבריגדה שלחמו באיטליה, מה נעשה לאחרים שאומרים שיש קשר בין
מלחמת העולם השנייה והקמת מדינת ישראל? הם אומרים: ״דמנו שנשפך נשפך גם כן לטובת
מדינת ישראל״. בייחוד אם עומד לפניך אדם ששפך דמו - מה תשיב לו?
אומנם
צריכה להיות ביקורת חמורה וקפדנית. אם מדובר על נכה כי לחם בקבוצת פרטיזנים, צריך
להיות ברור אם הוא נעשה נכה כי באמת לחם ולא רק היה עם הפרטיזנים. מבחינת ההיגיון
והמוסר הציבורי יש פה טענות שקשה לסתור אותן. יש הצדקה לחוק, אבל יש הפליות שאינן
מוצדקות. השולחן [הממשלה] אינו בדעה אחת על הצעה זו. היא מחייבת עוד בירור.
היות
וכבר דיברנו על זאת, רוצה אני לסכם הצעותי. אני מציע שלגבי אחוז הנכות יושוו אנשי
״ההגנה״ ואנשי היחידות היהודיות במלחמת העולם לאנשי מלחמת השחרור. זה לא יחול על
החיילים בצבאות הברית ולא על אנשי המחתרת בארץ, שעשו מה שעשו על דעת עצמם ולא לפי
פקודת המוסדות הלאומיים. שתי הפליות אלו - אחת לטובה ואחת לרעה - מציע אני לבטל.
ברור
שהיתה כאן התחייבות, אבל לא אוכל להגיד איזו התחייבות לפרטיה היתה כאן - (השר ח.
כהן: היתה התחייבות של ראש הממשלה, שאנשים אלה יוכרו על ידי הממשלה כנכים זכאים
לתגמולים. המשלחות שהופיעו לפנינו דיברו שקיבלו הבטחות גם ממך) - קיבלו הבטחה שיש
רצון טוב להרתם לעניין ולראות מה אפשר לעשות לתקנת המצב, אבל לא ניתנה שום התחייבות
מסוימת.
לאחר
דיון נוסף:
מחליטים:
להטיל על ועדה בהרכב ראש הממשלה והשרים ל. אשכול, ח. כהן, פ. לבון, מ. שרת להחליט
על הצעת החוק על דעת הממשלה.
