69 | הכנסת, ישיבה 123 ^[1]                                                                                 19.8.1952

תיקון חוק שרות חובה הכרחי

סעיף ב׳: חוק שרות ביטחון (תיקון) (מס׳ 2), 1952, המשך דיון

היו״ר ב. מינץ: אנו עוברים להמשך הדיון על חוק שרות הביטחון.^[2] רשות הדיבור לשר החוץ.

שר החוץ מ. שרת: אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה. נדמה לי כי בתחילת המחזור השני של הוויכוח על הצעת החוק המונחת בפני הכנסת לא יזיק הניסיון שייעשה, בקיצור נמרץ, להעמיד את הדברים על עיקרם ולהבהיר בכל הפשטות על מה מדובר כאן.

נכון עשה ראש הממשלה אתמול, שפתח את הרצאתו על הצעת התיקון לחוק בסקירה על הרקע המדיני של בעיית הביטחון המקיף אותה מפאת יחסי מדינת ישראל עם המדינות השכנות. הוא אמר בעניין זה דברים נוקבים וקולעים, שאין מה להוסיף עליהם. את המסקנות הנובעות מדבריו אפשר לסכם בתכלית הקיצור: אנו מוכנים ומזומנים בכל עת ובכל שעה לשלום עם כל אחת מהמדינות השכנות לנו ועם כולן יחד. בו-בזמן אנו עומדים מוכנים ומזומנים להשיב מלחמה שערה נגד כל ניסיון של התגרות בנו, שייעשה מצד אחת המדינות השכנות לנו או מצד כולן יחד. וכשאני אומר להשיב מלחמה שערה איני מתכוון למשמעות המליצית של ביטוי זה כי אם למשמעותו המילולית.

בהצעת החוק שהביאה הממשלה לפני הכנסת אין, כמובן מאליו, שום תגובה למאורעות המתרחשים סביבנו בעצם הימים האלה. לא באנו להתחרות עם הארצות השכנות על תפיסת מקום בראש העיתונים על ידי כותרות מרעישות על תמורות והפיכות מפוצצות המתחוללות בהן. מבחינה זאת הפכנו במידה רבה לארץ משעממת. אין מתרחשים בארץ הזאת אותם זעזועים מפתיעים, חדשים לבקרים, אשר הארצות השכנות מפרנסות בהם את דעת הקהל העולמית ואת העיתונות על אף העובדה כי בארץ הזאת, ובארץ הזאת בלבד מכל ארצות חלק  תבל זה, נתחולל שינוי מהפכני: אוכלוסייתה גדלה בקצב מסחרר, הולך ומתנהל בה מפעל של בניין נשמות ושל עיצוב חברה המשדד מערכות דור דור והופך סדרי בראשית, ותוך כדי כך נגזר על הארץ הזאת משטר צנע ומחסור. על אף כל העובדות האלה, הדבר המציין את מצבה הפנימי של המדינה הזאת הוא שקט פנימי למופת ויציבות הנראית אולי משונה על רקע המצב המעורער והנסער מסביב.

אנו יודעים היטב, כי עדיין אין המצב כתיקונו ביחסינו עם הארצות השכנות. אנו מעוניינים באופן החיוני ביותר בשלום. אך לא נסמוך על קירבת השלום. גם אין אנו רואים את השלום, עם כל חיוניותו, כהכרחי להמשך קיומה, התפתחותה ובניינה של המדינה ולהמשך השתלבותה במערכת אומות העולם. אנו שוקדים כמקודם על פיתוח קשרינו עם אותן המדינות בעולם, אם קרובות ואם רחוקות, המוכנות להושיט לנו יד ידידות ושלום. יתר על כן, אנו רואים במצב זה של חוסר שלום בינינו ובין הארצות השכנות משהו הנותן לנו הזדמנות נוספת לבצר את מעמדנו ולחזק את קשרינו הבינלאומיים. מן היום הראשון של תקומת מדינתנו לא היינו נתונים במצב של בדידות גם אם הוטל עלינו הסגר יבשתי משלושת עברי גבולות ארצנו. אנו מוכנים להחזיק מעמד במצב זה של עם שוכן לבדד לגבי שכנינו הבלתי אמצעיים לזמן בלתי מוגבל אם ההכרח הזה יהיה נגזר עלינו על ידי סירובם להכיר בנו. אנו בטוחים ומאמינים, כי סופנו לצאת מהסגר זה, וכשנצא ממנו נצא מחוזקים שבעתיים דווקא הודות להסגר הממושך, כי בינתיים יימצא שפיתחנו בקירבנו סגולות של החזקת מעמד במצב של מצור, והוספנו לעצמנו קשרים וזיקות שיעמדו לנו לאורך ימים.

אבל ההצעה שהממשלה ראתה הכרח להביאה לפני הכנסת איננה נובעת מן התמורות שהתחוללו תמול שלשום, אם כי יש, כמובן, קשר חיוני בינה לבין אותו הרקע הכללי אשר עליו דיבר ראש הממשלה.^[3] הצורך בתיקון הזה, או בשורת התיקונים האלה, בחוק שרות חובה, הוברר זמן רב לפני שהתחוללה ההפיכה במצרים, כל שכן זמן רב לפני שהרודן הסורי ראה להשמיע באוזנינו את איומי התרברבותו.^[4]

העניין העומד על הפרק איננו הגדלת הצבא הסדיר של מדינת ישראל נוכח סכנות ואיומים. העניין העומד על הפרק הוא נקיטת אמצעים שיבטיחו את שמירת הצבא הסדיר בגודלו הקיים באותה תקופה העוברת עלינו. השאלה איננה כיצד להרחיב. השאלה היא כיצד לקיים את אשר נתקבל כהכרחי. אם יש קשר בין התיקון הזה ובין רקע המאורעות מסביב, הרי אין הקשר הזה בהסקת מסקנות ממהלך המאורעות על ידי קביעת הצורך בהגדלה נוספת או בחיזוק נוסף. השאלה הנובעת מן הקשר בין העניין הזה ובין הרקע מסביב היא אם נוכח הרקע החמור, אשר המאורעות האחרונים רק הוסיפו להבליט את חומרתו, מותר למדינת ישראל לבלוש לתוך מצב, אשר בו ממילא תחול הקטנה בתקן הכוח הסדיר, אם לא נטכס לכך עצה בעוד מועד.

המסקנה שהגענו אליה נובעת מתוך הצטרפות שתי עובדות ברזל. העובדה הראשונה היא כי הכרחי לנו כוח מזוין סדיר במסגרת מסוימת, בממדים מסוימים, אתמול והיום ומחר ומי יודע עוד לאיזו תקופה. והעובדה השנייה היא כי הרכב הגילים של היישוב, כפי שהינו, הוא כזה שאם לא נאריך את תקופת השרות, אזי במהלך ביצועו של החוק הקיים מוכרחה ממילא לחול הצטמקות של הצבא הסדיר.

מי שרוצה להתווכח עם הצעת התיקון של הממשלה, מי שבא לחלוק עליה, חייב להיכנס לוויכוח עם אחת משתי העובדות האלה או עם שתיהן יחד. או שהוא חייב להוכיח כי הרכב הגילים שאנו מסתמכים עליו איננו נכון, כי המספרים הסטטיסטיים והנתונים הדמוגרפיים, אשר הובאו לדיון מפורט וממושך ועוד יובאו ודאי בהמשך הדיון לפני הוועדה לענייני חוץ וביטחון, אינם משקפים את התמונה הנכונה, או שהוא חייב להוכיח שהמסגרת אשר נקבעה לכוח המזוין הסדיר שלנו היא מסגרת שרירותית גרידא, אשר אפשר ומותר להקטינה מבלי שיבולע למצב ביטחוננו. אין לו מנוס ואין לו מפלט, ואם הוא רוצה שדבריו יתקבלו ברצינות שאין עליהם ערעור, הרי עליו לערער על אחת משתי הנחות היסוד האלה.

זוהי השאלה המופנית לחבר הכנסת בן־אהרון.⁵ מה הוא מציע? אם להפשיט את העניין שהוא דיבר עליו מכל המחלצות היפות על דבר חשיבות של מצב הכן מצד העם כולו, מצד היישוב כולו וכן הלאה, מה הוא מציע? האם הוא מציע לכנסת לקבל עליה את דינו של המצב, שאין בו כדי להבטיח את שמירת הכוח הסדיר במסגרתו ההכרחית ולא איכפת לו הדבר? או האם הוא מוכן להוכיח, כי הקטנה זו לא יבולע ממנה למעמדה הביטחוני של המדינה? או שהוא חולק על הנתונים הדמוגרפיים שעליהם מתבססת הממשלה? ואם כן, מדוע הוא חולק ומהו היסוד שלו לחלוק עליהם? תיתי לו לחבר הכנסת בן־אהרון, שקיבל את הרקע המציאותי והאמיתי של הבעיה ולא נזקק לרקע המסולף שחבר חשוב של סיעתו ניסה להציג לפני הציבור.^[5] חבר הכנסת בן־אהרון איננו מפונק ביותר בחייו המפלגתיים בתקופה האחרונה,^[6] ויש לברכו מקרב לב כי בשאלה המיוחדת הזאת כנראה נפלה ההכרעה כמותו בתוך הסיעה, וניתן להניח כי גירסתו היא המחייבת את סיעת מפלגת הפועלים המאוחדת בכנסת. אני משער, כי ודאי יצטרך לשלם מחיר מסוים בעד ניצחון שנחל בוויכוח זה, אבל - (משה סנה (מפ״ם): גם את הדיפלומטיה החיצונית אתה כך מנהל?) - אבל חזקה עליו, כי כדאי לו לשלם מחיר זה לשם אחדות המפלגה. ובכן, אם הוא קיבל את הרקע המציאותי, עליו להסיק ממנו מסקנות ואיננו יכול לחמוק ולהשתמט מן הוויכוח על ידי נוסחאות כלליות. כאשר שמעתי את דבריו אתמול, את שיר ההלל למצב הכן והכוננות של היישוב כולו - הוא בוודאי חשב במיוחד על יישוב הספר - וזה בניגוד להצעת הממשלה בדבר הרצון להחזיק צבא סדיר בגודל מסוים - הדברים לא צילצלו באוזני כחדשים ומקוריים. אני זוכר את הימים לפני היות המדינה, שגם בהם בעיית הביטחון היתה מאוד עימנו ואנו היינו עימה, והיא העסיקה לא מעט את מוסדותינו היישוביים. אני זוכר היטב ויכוח אם יש לנו בכלל צורך בכוח מזוין בתמידות, העומד תמיד הכן על המשמר, והאם לא צריכה להיות שיטתנו להישען לשם הגנה על כל יישוב ויישוב כיחידה מקומית, ואז חבריו של חבר הכנסת בן־אהרון לא רצו להסתפק בכוננותו המתמדת, כביכול, של היישוב כולו על חשבון קיומו של כוח מזוין בתמידות. להיפך, הם הוכיחו בכל לשון של הוכחה ושיכנוע - גם במאמצים של ביצוע להשגת המטרה הזאת - את הכרחיותו הגמורה של גוף מזוין סדיר [פלמ״ח]. והן אז הוכרחנו לעשות זאת לא על ידי חוקים. היה זה לפני היות המדינה, לפני שיכולנו להקים את צבא הגנה לישראל, והיינו מוכרחים להסתפק ביחידות הפלמ״ח. ההיגיון שהיה קיים אז ודאי שהוא קיים עתה. הוא לא נשתנה על ידי כך שחבר הכנסת בן־אהרון עבר מעמדה של אחריות לעמדה של אופוזיציה שאיננה מוכרחה לשאת באחריות. אבל ההיגיון שחייב אז תקופת שרות קבע של שנתיים איננו אוסר תקופה של שרות קבע של שנתיים וחצי. כשם שלא היה דבר מקודש בסיפרה של שנתיים אז, כך אין דבר מקודש בסיפרה של שנתיים עכשיו.

ואין לנו להביא ראייה מרמת החינוך הטכני באמריקה.^[7] כאשר נגיע לאותו מצב של טכנו-דמוקרטיה, המציין את המצב באמריקה, והמתבטא בזה שכמעט כל תלמיד בית ספר תיכון יודע לנהוג מכונית, כל תלמיד בית ספר תיכון יודע לפרק ולהרכיב מכונה של רדיו ושולט בכל המכשירים המורכבים המצויים כמעט בכל בית, לרבות כל בית של פועל באמריקה - כאשר נגיע למצב זה, כאשר ייכנסו לצבא כטירונים בחורים ובחורות המתמצאים כך בטכניקה ויוכלו להשתמש כך במכשירים בחיי יום יום, אפשר יהיה אולי להסתפק בתקופה יותר קצרה גם כדי להקנות את הידיעה הזאת וגם כדי לאפשר לצבא ליהנות ממנה תוך כדי תקופת השרות.

ייתכן שהתקופה הזאת של שנתיים וחצי יוצאת דופן לגבי המקובל בארצות האחרות, אם כי יש ארצות אשר הסיפרה בהן שלמה, אבל היא סיפרה של שלוש שנים. ייתכן שיש בזה חריגה מן המקובל. אבל אנו בשום פנים ואופן לא קיבלנו על עצמנו להקים את המדינה הזאת ולקיים אותה מתוך הסתגלות למקובל בכל הארצות האחרות. כל עניין הקמתה וקיומה של המדינה הוא חריגה מן המקובל. המדינה הזאת, מעמד צבאה ואופן גיוסו, תוכן הפעולות של הצבא, הגישה לארגון הצבא, בעיות החינוך בצבא, התעסוקה בצבא, הם מיוחדים במינם. נכון כי אנו שואפים להידמות לכל אומות העולם, אולם בו־בזמן אנו שואפים להיות עצמנו ולהבליט את ישותנו המיוחדת בכל מערכות פעולתנו. העובדות הנוקבות של מצב ביטחוננו, שהצבעתי עליהן ואשר אין בידינו לשנותן, מחייבות אותנו להזדקק לתיקון זה. אני רוצה להביע את ביטחוני, כי אם יוסבר הדבר כהלכה ברחבי הציבור, אזי החוק יתקבל וישתלב בחיינו לא רק בתוקף היותו חוק - הדבר אשר כשלעצמו מבטיח את ביצועו - אלא הוא יתקבל על דעת המוני העם והנוער, והמוני העם והנוער ייענו בנפש חפצה לקיים את החוק הזה בפועל ממש.

להלן התנהל דיון רב משתתפים.^[8]

היו״ר ב. מינץ: חברי הכנסת, אנו עוברים להצבעות. לפנינו שתי הצעות: להעביר את חוק שרות הביטחון (תיקון) (מס׳ 2), 1952 לוועדת החוץ והביטחון, והצעה אחרת של סיעת מק״י: להחזיר את החוק לממשלה. גם חבר הכנסת בן־אהרון הציע להחזיר את הצעת החוק לממשלה. אני מעמיד להצבעה את ההצעות אחת מול השנייה.

הצבעה:

בעד ההצעה להעביר את החוק לוועדה לעייני חוץ וביטחון     70

נגד                                                                             11

ההצעה נתקבלה.