68 | הוועדה לענייני חוץ וביטחון, הכנסת, ישיבה 37 ^[1]                                            19.8.1952

נשק לישראל - רק מן המערב

סדר היום: המשך הדיון בסיוע הצבאי מארצות הברית

היו״ר מ. נמיר פתח ואמר, כי בהתאם להחלטת הוועדה בישיבתה ב-29.7.1952, יש לקיים דיון בעניין הסיוע הצבאי לישראל לאחר ששר החוץ ידווח על נושא זה. היו״ר ציין, כי את השאלה עוררה סיעת מפ״ם בהצעה לסדר היום בכנסת, וכי בעניין זה היו חילופי דברים בוועדה בין ח״כ ריפתין וח״כ בן-אהרון ובין ראש הממשלה, ״אך לא ברור אם האחרון דבר בתור ממלא מקום שר החוץ, שלא נכח בישיבה״.

מ.שרת - שר החוץ: ראש הממשלה לא היה אז ממלא מקום שר החוץ והתפלאתי שעוררו שאלה זו בנוכחותו ולא בנוכחותי. מעולם אין לשכוח ששר הביטחון הוא גם ראש הממשלה, ואין שאלה שאי־אפשר לעורר עם ראש הממשלה, אבל מבחינת הסדר הנאות של הוועדה, לפי דעתי - אם מותר לי להביע דעה בענייני נוהל של הוועדה - היה מישגה. היה קבוע מראש שתהיה ישיבה בהשתתפותי בשאלה זו, ואינני רואה כל טעם מדוע לאחר שנקבעה ישיבה בנוכחותי, עוררו שאלה זו בנוכחות שר אחר, אפילו ראש הממשלה, כי זה מפצל את הדיון בשאלה ויש בזה משום הקפת העניין.

היו״ר מ. נמיר: אין מי שיוכל לענות על שאלה זו כי יושב ראש הוועדה הקבוע איננו כאן היום. כיון שהחלטנו לקיים דיון בשאלה זו, אני מציע שנעבור עתה לדיון ואני מוסר את רשות הדיבור לשר החוץ.

מ. שרת - שר החוץ: לגבי הבעיה שאנחנו ניגשים לדון עליה, הכל תלוי בגישה היסודית: אם אנחנו דנים על כל שאלה שלנו מבחינת עניינינו החיוניים וצרכינו הממשיים והדוחקים ביותר, או אנו מסתכלים בכל בעיותינו מתוך איזו אספקלריה ערטילאית מבחינת ענייני עולם רחוקים ומופשטים. אפשר לבוא למסקנה אחת אם נקודת המוצא היא בחינת הצרכים הבוערים והדוחקים ביותר של מדינת ישראל, שאין מנוס מהם ושסיפוקם ייתכן רק בדרך אחת כפי שאפשר להוכיח באותות ובמופתים. אבל אם הגישה אחרת, אז גם המסקנה אחרת.

אני רוצה לציין, שעד כמה שידיעתי מגעת שום מדינה בעולם, החופשית לדון על ענייניה כראות עינה, אינה נזקקה לגישה הראשונה. יש כיום מדינות בעולם שלא רק שיש בתוכן רודנות, אלא יש רודנות על גבי רודנות. כוונתי למדינות הקוראות לעצמן ״דמוקרטיות עממיות״, שבתוכן הציבור אינו חופשי, וגם אלה שהשתלטו או הושלטו על הציבור גם הם אינם חופשים, אלא יש גבוה מעל גבוה [שלטונות ברית המועצות]. יכול להיות. איני בקיא בקיאות מספקת בענייניה של כל אחת מארצות אלה, אבל אני מניח שבהרבה דברים אין הן קובעות את מדיניותן לפי הצרכים החיוניים של הארץ, אלא לפי פקודה שמקבלים. אבל המדינות החופשיות נוקטות נקודת מוצא אחת - בראש בראשונה מהם צורכיהן־ הן. אין ענייני העולם זרים להן, חלילה, אבל הן סבורות שאם מדברים על עולם, הריהו מורכב ממדינות ויש בעולם הזה הזכות לכל מדינה לעמוד על שלה, והמערכת של העניינים הלאומיים מצטרפת לריקמה הבינלאומית הרחבה.

זו הערה כללית שתישמע יותר מדי מופשטת, פילוסופית-היסטורית, אבל ממנה נובעות המסקנות.

בעניין של הסיוע הצבאי קובעות לפי דעתי שלוש עובדות מכריעות. עובדה אחת היא כי אין היום כל אפשרות להשיג נשק מסוגים מסוימים ובממדים מסוימים - ואני מדבר על נשק שהוא לא מותרות כי אם הכרח לנו - אלא ממקורות המערב ובעיקר ממקורות ארצות הברית אחרי הפרשה האחרונה שהיתה לנו עם צ׳כוסלובקיה, שהשקענו בה הרבה זמן, מרץ והרבה אמצעים ושהעלינו בה חרס לא מפני שלא השתווינו על המחיר, אלא מפני שנפלה הכרעה פוליטית נגד הספקת נשק לנו. דבר זה הוכח על יסוד מסמכים, עובדות ותעריפים על יד שולחן זה.^[2] אני יודע שחברים מסוימים של האופוזיציה [מפ״ם ומק״י] לא יודו שהדבר הוכח להם. אני מבין שקשה לחברי האופוזיציה להודות בדבר הזה. אני חושב שזה הוכח לא רק לתומכי הקואליציה ליד שולחן זה אלא היה מוכח לכל אדם בר דעת בלתי תלוי לו היו מגוללים לפניו את כל היריעה שגוללנו פה. זה נתברר לחלוטין.

אומנם אנחנו לפני שנה עשינו שניים-שלושה ניסיונות לתהות על קנקנה של ברית המועצות לגבי הספקת נשק, וכרגיל היו שלבים שלא קיבלנו תשובה וגם קיבלנו תשובה שלילית. היה ברור שממקורות אלו לא נקבל משהו. אינני מדבר כבר על הסיבוכים המדיניים מרחיקי הלכת שהיינו מסתבכים בהם, והיו הופכים לרועץ חמור מאוד למדינת ישראל,^[3] אילו נזקקנו למקורות אלה.

אבל עובדה היא, שבשלבים מסוימים אמרנו לעצמנו: איננו יכולים לזלזל באפשרות להסתייע במקורות אלה, ופתחנו דרך להסתייעות במקורות אלה, ואז חלו התפתחויות מרחיקות לכת: ריכוז גדול של אספקת נשק, החשת קצב הזיון. רוסיה מעולם לא הסכימה לשלוח הנה משהו שמבחינת האינטרסים שלה בעת צרה יופקר. אולי במהלך המלחמה^[4] יש [לה] סיכוי להשתלט על המזרח התיכון, אבל אין [לה] סיכוי ברגע הראשון לתפוס הכל. בשבילם זה^[5] הוצאת הנשק מתוך המעגל שלהם, ואם היה צורך להוכחה הרי הוכחה זו ניתנה על ידי המשא ומתן עם צ׳כוסלובקיה, שמבחינת לוח הזמנים הפוליטי היה רק תמול שלשום.

לגבי מקורות המערב חל ריכוז ההכרעה המדינית [בארצות הברית] לגבי נתינת נשק או אי־נתינתו. [חל] חיזוק רב של קשרים ששום מדינה ממדינות המערב לא תמכור נשק בלי הכרעה פוליטית מרכזית. יתר על כן, קנינו בזמנו נשק מצרפת, קנינו בזמנו נשק מקנדה, וקניות אלו היו מלוות הכרעה מדינית כזאת. אילו מעמדנו המדיני היה אחר, לא היינו מקבלים נשק זה והיינו נחנקים לגמרי מבחינת אספקת הנשק, אבל התברר שאפילו ממדינות אלה איננו יכולים להשיג דברים מסוימים ויש דברים שאו שנשיג מארצות הברית או לא נשיג כלל. זה אינו אומר שיש סיכוי לקבל מארצות הברית. יכול להיות שאין סיכוי, אבל אם אפשר - אז מארצות הברית.

זה חל לא רק על נשק. זה חל גם על חומרי גלם מסוימים וגם על האפשרות להשיג את חומרי הגלם האלה. נניח, חומרי גלם בשביל התעשייה שלנו שאין לנו תקווה באמצעותה [של ארה״ב] בלבד לספק את כל צורכינו, אבל יש לכל היותר תקווה, שאם [אנו] מייצרים עכשיו 4-3-2 כלים, אפשר יהיה להרחיב דבר זה, לשפר את זה ולהגיע ל־7-6-5 כלים, אבל לא להגיע ליצור מטוסים, כל שכן מטוסי סילון, תותחים מדרגה ידועה ומעלה. זאת אומרת שלא היינו יכולים להשיג אפילו חומרים בשביל התעשייה שלנו בכללה, ולא רק בתעש הצבאי. ישנם חומרים מסוימים, נניח פלדה בראש וראשונה, שאספקתם כיום בעולם מרוכזת וכפופה לפיקוח מוחלט אפילו למטרות תעשייה רגילות. השגת הפלדה תלויה בשיקולים אסטרטגים ומדיניים-צבאיים. תלוי בזה כיצד הם משקיפים עלינו, איזה מקום [בעולם המלחמה הקרה] הם מייחסים לנו. בזה תלוי אם נקבל פלדה או לא נקבל. אפשר לבוא ולומר, שמבחינת האוריינטציה העולמית אסור [לישראל] להיכנס לסידור ידוע [עם ארה״ב] - אז לא תהיה פלדה. מה נעשה? נחכה עד שנייצר פלדה מעפרות הברזל של הנגב, ובינתיים לא תהיה פלדה לתעשייה? עניין זה של הפלדה אינו קשור בשום חוק ובשום התחייבות, אבל אנחנו נדחקים בזה להכרעות מדיניות, והעובדה אם אנחנו פונים בבקשה לפי חוק ידוע או לא, ואם אי־פנייתנו תתפרש כאי־נכונות להתחייב על איזה דבר, זה לכשעצמו יכול בשלב מסוים להכריע לשבט את גורל פנייתנו גם בעניינים לכאורה כלכליים רגילים, כל שכן אם הפלדה מיועדת לתעשיית נשק.

זו העובדה המכרעת הראשונה. העובדה המכרעת השנייה היא שאנחנו איננו יכולים להחזיק מעמד בלי עזרה. אני יודע שיש תורות כלכליות אחרות^[6] שמנסות להוכיח, אפילו באותות ובמופתים, כי אין צורך [לישראל] בהענקה אמריקנית, אין צורך במילווה של הבנק ליצוא וליבוא, כי אפשר למצוא מכרות זהב בארץ ויש הון רב בארץ, שלגמרי לא מטילים עליו מיסים ולא מסתייעים בו, ולצורך זה הם מוכיחים שאפשר את המגבית להכפיל ולשלש על יסוד מאמרים ידועים [ב״על המשמר״] המשמיצים את נשיא אמריקה, את ה״סטייט דפרטמנט״ וכולי. אלה מאמרים עבור יהודים אמריקנים, ששמחים לכל מאמר שמשמיץ את הנשיא שלהם ואת ה״סטייט דפרטמנט״...

אינני דן על מחזות שווא וכל מיני תעתועים אינטלקטואלים, אלא באמת כמות שהיא, במציאות כהווייתה. לנו נחוצה עזרת ארצות הברית, ובלי עזרת ארצות הברית היינו כושלים מזמן. על כל פנים, זוהי אקסיומה בשביל ממשלה זו. אם רוצים שממשלה זו לא תנהג לפי אקסיומה זו, צריך להחליף את הממשלה. אולי תבוא ממשלה שתמצא אקסיומה אחרת, אבל כאשר ממשלה זו נבחרת ומקבלת רוב מהעם, ואני מדבר על הממשלה ולא על המפלגה, אני יודע שישנם חוגים שאינם בקואליציה ומבחינה זו מזדהים אתה [״הציונים הכלליים״], זאת אומרת שיש רוב יותר גדול מאשר הרוב הקואליציוני - אז היא נוהגת לפי זה וללא כל רתיעה מתוך הסקת כל המסקנות מזה.

אנחנו, אל״ף, לא יכולים להחמיץ כל אפשרות הסתייעות, בי״ת, אנו מצווים על ראיית הנולד לגבי סיכויי ההסתייעות. אנחנו עדים לתהליך מסוים בעניין זה, והתהליך הוא כי הרעיון הזה של זריקת עשרות ומאות מיליונים למדינות אחרות לשם סיוע כלכלי, הפופולריות שלו הולכת ופוחתה באמריקה. נעשה משנה לשנה יותר קשה, לא יותר קל, לקונגרס לעייל [להעביר] חוקים אלה, חוקי הסיוע הכלכלי, והיו כבר כמה וכמה אזהרות. אינני סבור שאם אייזנהאואר ינצח בבחירות מיד יבטלו את כל השיטה של הענקות. לעומת זה, אינני סבור כי אם סטיבנסון^[7] ייבחר פירושו של דבר ששיטת הענקות תישאר לזמן בלתי מוגבל ואולי תתרחב. ברור שאם אייזנהאואר ייבחר הוא לא יעשה בדבר הזה מיפנה חריף למדי, וגם סטיבנסון יצטרך להתחשב בדעת הקהל שהקו שלה ברור: לצמצם ולא להרחיב.

עלינו לתת דעתנו לדבר זה ולשאול את עצמנו אנה פנינו מועדות מבחינה זאת. מה יהיה? אם כיום אנו מביאים בחשבון הענקה אמריקנית, אם היו 65 מיליון דולר בשנה שעברה, או 73 מיליון דולר השנה, אנו מביאים זאת בהחלט בחשבון כיסוד עיקרי וחיוני שאי־אפשר לוותר עליו בתקציב מטבע החוץ שלנו, על כל פנים יסוד שבלעדיו אי־אפשר לאזן את תקציב מטבע החוץ שלנו. איני יודע אם אפשר לאזן זאת עתה. על מדוכה זו האורגנים הכספיים של הממשלה יושבים בימים אלה, ויצטרכו לחשוב על כך בכל הרצינות. אבל לאזן את התקציב בלעדי יסוד זה כמעט לא יעלה לא רק על הדעת, אלא אם כן יהיה פירוש הדבר קיצוץ מכריע הן בתוכנית האספקה והן בתוכנית הפיתוח, עם הורדת רמת החיים וויתור על אפשרויות התבססות. עלינו לשאול עצמנו מה יהיה אם ההענקה זו תקוצץ.

והנה אנחנו עדים לכך, שאותו התהליך של התעייפות הקהל והמוסדות הפרלמנטריים של ארצות הברית מנתינת כסף לפיתוח כלכלי, או סיפוק צרכים כלכליים, אינו חל על נתינת עזרה צבאית. תמיד, אם יש שאלה בין עזרה כלכלית לבין עזרה צבאית, העזרה הצבאית קודמת. כך אנחנו מוכרחים לטכס עצה בכיוון מסוים, לצאת ולברר באיזו מידה אנחנו יכולים להעביר את המעמסה שאנחנו מטילים על אמריקה לעזרה לנו מהפסים של עזרה כלכלית לפסים של עזרה צבאית. כאן מופיעה שאלת העזרה הצבאית לא רק כהכרחית מבחינה צבאית, שבלעדיה לא נוכל להשיג כלים ידועים או חומרים ידועים, כי אם היא מופיעה כאחד מיסודות הכלכלה שלנו.

פה ישנם שני דברים. במידה שאנחנו יכולים להטיל את מעמסת התקציב הצבאי שלנו על מקורות של העזרה, אז לא צריכים לגייס בשביל זה את המקורות של מטבע חוץ, ואז המקורות של מטבע חוץ נשארים פנויים בשביל דברים אחרים.

זאת לגבי ההוצאות הצבאיות שלנו. יתר על כן, במידה שנוכל לשוות לענפי פיתוח מסוימים שלנו אופי הגנתי, אופי צבאי, הרי אנחנו יכולים שוב לקבל בשבילם מקורות חדשים. מה פירוש הדבר? נניח שאנחנו, מתוך ההענקה האזרחית, נקרא לה כך, מאמריקה רוצים להקציב סכומים למטרות כאלה. זה תלוי במשא ומתן בינינו ובין אמריקה, כי היא לא תיתן כספים סתם, אלא יש שאלה של אישור תוכניות - נניח שבזה תלויה הרחבתו של נמל חיפה, נניח שאנחנו נתקלים בקשיים בהרחבת נמל חיפה ונקודת המוצא שלנו היא שמוכרחים להרחיב את נמל חיפה וזה עניין חיוני למדינה, לתעשייה, לכלכלתה, לבניין המשק שלה ולאורך ימים לעצמאותה. זוהי הנחה. אפשר לומר שדבר זה אינו דרוש. אולי הבאתי דוגמה לא טובה. אפשר לתת דוגמה אחרת, אז נתקלים בקושי להשיג בשביל זה כספים מתוך ההענקה האזרחית, ורואים שלעומת זה ישנה אפשרות להשיג בשביל זה הענקה צבאית מתוך שמשווים אופי הגנתי לנמל חיפה. השאלה היא אם להיזקק לזה ולבנות את נמל חיפה, או לא להיזקק לזה ולוותר על נמל חיפה. כך מופיעה לפנינו השאלה.

עובדות מכריעות אלה הן: אל״ף, לנו הכרחי נשק ולא יכולים להשיג אותו ממקורות אחרים. בי״ת, לנו הכרחית בכלל עזרת ארצות הברית. גימ״ל, בתוך עזרת ארצות הברית עלולים לעמוד בפני העתקת מרכז הכובד מהעזרה הכלכלית לעזרה הצבאית ואנחנו צריכים לפי זה לכלכל את המדיניות שלנו.

אלה שלוש ההנחות היסודיות שעל יסודן פעלה הממשלה ודברים כאלה, אם ניגשים לעשות אותם, מוטב תמיד לעשות אותם שעה אחת קודם, בעוד מועד, לא לחכות עד שהעמדה שכבשנו לנו בשטח העזרה הכלכלית תתערער ואז להכין תחליפים, אלא להכין תחליפים תמיד מתוך הנחה שבכל פעם כאשר יוצאים לאיזה מיבצע להשגת עזרה מארצות הברית, ואין באים להלעיט אותנו בעזרה הזאת - לא באים לכפות אותה עלינו, לא שהפרה רוצה להיניק, העגל רוצה לינוק - זה דורש זמן וזה דורש הכנת דעת הקהל [שם]. דרושה הכנת השלטונות שם תוך התגברות על מעצורים ומכשולים שונים.

אם בכלל משיגים איזה דבר, זה דורש זמן. עד עכשיו השגנו. אמרנו: דרוש לנו המילווה. השגנו אותו תוך התגברות על מעצורים ומכשולים שונים. אמרנו דרושה הענקה. השגנו אותה תוך התגברות על מעצורים ומכשולים שונים. אנחנו אומרים: דרושה לנו הענקה צבאית, והיות ודרוש זמן מוטב להתחיל שעה אחת קודם, כל שכן שהדברים דרושים כבר עכשיו. אין בקשה לעתיד לבוא אלא בקשה לצרכים החיוניים ביותר. ברור שזה קשור בכמה שיקולים צדדיים שגם כן משפיעים מאוד. ישנה שאלה כיצד אנחנו מופיעים בזירה זו בקשר עם הארצות השכנות, בקשר עם הארצות הערביות. ייתכן לומר שאם לא יתנו להם לא יתנו לנו, ולכן כל זמן שלא מוכנים לתת להם, לא יתנו לנו. מה בצע אם יתנו להם וגם לנו? זאת אומרת מחזקים אותנו אבל מחזקים גם אותם. נשארים באותם יחסי כוחות. מה אנחנו הרווחנו?

אני סבור כי כל אלה הם שיקולים שאין בהם תחושת המציאות, כי צריך לשאול מה יהיה אם יתנו להם ולא יתנו לנו. יותר קל להניח שהם יותר מרובים מאיתנו. נניח שנותנים נשק לא לשם הגנה עצמית אלא נותנים נשק רק לשם השתתפות במלחמה העולמית העתידה. בכל זאת, הארצות הערביות אלה שטחים גדולים וצריך לסלק מכשולים ולמשוך את ידידותן [למערב]. אנחנו בין כה וכה נתונים כאילו במעגל הזה. מוכרחה תמיד לבוא שאלה מה יהיה אם הם יקדימו אותנו. אפילו מתוך שיקול זה - שמא הם יקדימו אותנו ויקבלו מה שאנחנו לא נקבל - עלינו להשתדל להיכנס ראשונים לתוך עניין זה. ישנם עוד שיקולים. אינני בא למצות בהרצאה ארוכה מדי את כל השיקולים. הם בוודאי עוד יופיעו בבירור.

ועוד דבר שצריך להיות ברור. עניין זה של עזרה כלכלית מאת ארצות הברית לארצות אחרות לא מדינת ישראל המציאה אותו. התפתח נוהג מסוים ונקבעה מסגרת קונסטיטוציונית וגם פרלמנטרית לדבר זה בארצות הברית, ואז אנחנו אמרנו: תפקידנו לנצל את זה לטובתנו. זו היתה היוזמה שלנו. היוזמה שלנו לא היתה שאנחנו באנו להכתיב לארצות הברית מדיניות של מתן עזרה לארצות אחרות, אלא שמצאנו מדיניות כזאת קיימת ועומדת, ואמרנו שאנחנו רוצים להטות אותה לצידנו וליהנות ממנה. כך שלא אנחנו קבענו את המדיניות של מתן עזרה צבאית. היא התפתחה ונהפכה לגורם מדיני וכספי, ואז השאלה שעמדה בפני המדיניות הישראלית היתה: האם אנחנו נוותר על זה, נתעלם מזה, או ננצל את זה? דומני שזו כל תורת המדיניות - לנצל אפשרויות המתפתחות והמתגלות. אם מדובר על ניצול אפשרות קיימת, ברור שייתכן ניצול האפשרות הזאת רק במסגרתה. האפשרות הזאת נתונה במסגרת מסוימת. אי־אפשר להוציא אותה מתוך מסגרתה. כשם שהבקשה להענקה אזרחית הוגשה במסגרת חוק מסוים, כך הבקשה לעזרה צבאית צריכה להיות מוגשת במסגרת חוק מסוים, וזה אותו חוק. אין שני חוקים אלא אותו חוק קיים לגבי שני הדברים.

איזה אפשרויות פותח ״חוק הביטחון ההדדי״ לגבי העזרה הצבאית? הוא פותח שתי אפשרויות. לכל צורות העזרה יש חוק כללי, חוק שיש בו מאות סעיפים - למעלה מ־500 סעיפים - והוא נקרא ״חוק הביטחון ההדדי״. ישנו עוד חוק שנקרא ״חוק שיתוף פעולה״ או ״העזרה הטכנית״. זהו החוק בו קשור ״סעיף 4״.^[8] אם אנחנו מקבלים הענקה של 73 מיליון דולר, הרי 70 הם לפי ״חוק הביטחון ההדדי״ ו־3 הם לפי ״חוק העזרה הטכנית״. זה השתלשל מ״סעיף 4״ והסיוע הצבאי כלול בחוק זה. כמו שאמרתי, החוק הזה בשביל העזרה הצבאית פותח שתי אפשרויות שנבדלות זו מזו באופן פשוט: האחת בתשלום והאחת בלי תשלום. האפשרות האחת, זאת של בלי תשלום, היא לפי סעיף 202, והאפשרות השנייה, בתשלום, היא לפי סעיף (408(e שקודם היה סעיף 406, אבל בינתיים חלו בו כמה תיקונים. אנחנו ביקשנו עזרה לפי שתי האפשרויות האלה. קיבלנו לפני ימים לא רבים תשובה חיובית על הבקשה השנייה, בקשת עזרה בתשלום. זה לא אומר שאנחנו עומדים כבר לקבל עזרה זו. זאת אומרת שבאופן פרינציפיוני הוכרנו כזכאים לקבל עזרה בתשלום. זה עוד יחייב משא ומתן. אני מניח שהמשא ומתן הזה יהיה מלווה שיקולים, לא רק שיקולים כספיים כי אם גם שיקולים מדיניים.

הם [האמריקנים] הודיעו לנו שהם אישרו שתי ארצות ערביות כזכאיות לקבל עזרה זו, ולא כולן. אינני יודע אם לא כולן פנו, או שלא אישרו לכולן. הם דואגים כמובן לשיווי משקל כידוע, ושתי הארצות הן מצרים וסוריה - גם כן [תקבלנה] עזרה בתשלום לפי סעיף 406.

כדי לקבל עזרה זו אנחנו צריכים לקבל עלינו מספר התחייבויות. אינני מדבר על התחייבות פשוטה שצריך לשלם כסף. זה דבר מובן מאליו, אם כי בתוך זה יש אולי אפשרויות גמישות לגבי המחירים ועל ידי אשראי. עוד אינני יודע. כאשר נגש לעצם העניין נמצה את כל האפשרויות. ישנן התחייבויות יותר כלליות, ואקרא אותן לפני החברים. ראשית, העזרה הזאת צריכה להיות מיועדת לקדם את המטרות של החוק, שהן - וכאן מפורטות מטרות החוק - לחזק את השלום והביטחון הבינלאומי במסגרת מגילת האומות המאוחדות על ידי אמצעים שיסייעו ליכולתן של האומות המאוחדות - (י. בן-אהרון: אפשר לדעת לפי איזה סעיף זה?) - אני קורא את סעיף ההתחייבויות שאנחנו צריכים לקבל על עצמנו. החוק הוא חוק של ארצות הברית ולא חוק שלנו, אבל במשא ומתן עם ארצות הברית אנחנו צריכים לקבל התחייבויות, וזה דבר הקובע: כן או לא. הקובע הוא למה מדינת ישראל מתחייבת ולא איזה חוק מחייב את ארצות הברית. הסעיף הוא: ״לקדם את המדיניות ואת המטרות של החוק הזה״, שהן: ״לחזק את השלום והביטחון הבינלאומי במסגרת מגילת האומות המאוחדות על ידי האמצעים שיגבירו את יכולתן של האומות המאוחדות, או המדינות המסורות לעקרונות ולמטרות של המגילה, להשתתף באופן יעיל בסידורים להגנה עצמית נפרדת וקיבוצית לשם תמיכה במטרות ובעקרונות האלה״.

פיסקה שנייה: ״אנחנו מסכימים לתת ציוד ועזרה אחרת באופן המתיישב עם מגילת האומות המאוחדות, לארצות הברית או לארצות אחרות הזכאיות לקבל עזרה לפי אותו חוק, לשם קידום המדיניות והמטרה של אותו חוק כפי שיתפרש לעיל וכפי שיוסכם הדדית בעתיד״. מה זאת אומרת? זאת אומרת שפה מובאת בחשבון עזרה הדדית בשילוב חומרים ושרותים, אבל זה צריך להיות במסגרת שמדובר עליה, שנקבעה בסעיף הקודם שקראתי לפניכם, וכל עזרה כזאת תלויה בהסכם הדדי. אין שום התחייבות עיוורת מראש לתת משהו. יש שאלה של הסכם הדדי בכל מקרה ומקרה. ההתחייבות פה היא שהציוד או החומרים או השרותים שאנחנו רוכשים מארצות הברית לפי סעיף 408 נשתמש בהם אך ורק להחזקת ביטחוננו הפנימי ולהגנתנו העצמית הלגיטימית, או לאפשר לנו להשתתף בהגנת האזור שאנחנו מהווים חלק ממנו, או בסידורי ביטחון קיבוצי של האומות המאוחדות, והציוד הזה לא ישמש לאיזו פעולה תוקפנית כלפי איזו מדינה אחרת־שהיא.

ההתחייבות השלישית היא כי לגבי אותו הציוד והחומרים, וגם הידיעות או השרותים שנרכוש לנו לפי סידור זה מארצות הברית. לא נעביר את הדברים האלה לרשות שלישית בלי הסכמה מארצות הברית. מה שיש לנו, נניח, אנחנו יכולים למכור למי שאנחנו רוצים. מה שאנחנו מקבלים ממקורות אחרים אנחנו יכולים למכור למי שרוצים, אבל הדברים שנקבל מארצות הברית לא נוכל למכור או לתת במתנה או להפקיר בלי הסכמת ארצות הברית - (ד. הכהן: גם אחרי עיבוד תעשייתי?) - זה לא כתוב. השאלה שאתה מעורר זוהי שאלה של פירוש החוק. זה יכול להתעורר.

זה הדבר. אני בטוח שלפנינו דרך לא קצרה עד שנשיג איזה דבר. אבל העובדה שהוכרנו כזכאים לפחות לעזרה צבאית בתשלום, פירושה התקדמות מסוימת בשבילנו בדרך לא קלה.

להלן התנהל דיון רב משתתפים. מ"ש הגיב:

מ. שרת - שר החוץ: אני סבור כי עלינו לקבל את הדין של כמה אקסיומות של מצבנו, ולהיות מוכנים להסיק מהן את כל המסקנות, על כל פנים לא להיות מופתעים כאשר הזמן והתפתחות העניינים משיגה בשבילנו את המסקנות המרחיקות לכת ביותר מאמיתות יסוד אלה.

בניין אב לאותה מסכת אקסיומות שאני רוצה להציע זו הזיקה ההיסטורית המכרעת של מדינת ישראל לארצות הברית. אני נוקט בכוונה את המונח ״זיקה״ ולא נוקט את המונח ״תלות״, כי לפי גירסתי זיקה כוללת תלות. תלות זו אחת מצורות הזיקה, אבל גם אם תחלוף תלות זו, זאת לא אומרת שתחלוף הזיקה. בזיקה יש הרבה יותר מאשר בתלות. זה לא רק מפני שיש באמריקה יהדות של חמישה ורבע מיליונים, אם כי זוהי אבן פינה לבניין הזה. חמישה ורבע מיליונים יהודים, אל נשכח, הם כשלעצמם רוב העם היהודי שמחוץ למדינת ישראל במספר. אבל בעם היהודי הזה יש חלק שהוא שניים וחצי מיליון בערך, שאינו מונח כיום על כפות המאזניים של משקל ההשפעה הבינלאומית. זו היהדות המשועבדת, המפוררת לפרודותיה, חנוקה לגמרי ללא כל השמעת קול, חסרת כל אונים, מובטחים לה במקרה הטוב חיים גשמיים. זו יהדות ברית המועצות והארצות הנספחות לברית המועצות. אין שם אף קהילה יהודית אחת. אין שום ארגון יהודי, אין עיתון, אין שם בית ספר יהודי, אין שם שום ציבוריות, זו אטומיזציה של יהדות וניתוק גמור של יהדות זו מיתר חלקי העולם. תופעה כזאת ההיסטוריה היהודית עוד לא ידעה כמותה. אם נוטלים [אותם] מהסך הכל של היהודים לעת עתה - לא ש[אנו] לא אחראים להם, לא כואבים את כאבם ולא סובלים לילות נדודי שינה מתוך דאגה להם, ולא צריכים להביאם בחשבון על כל צעד ושעל מבחינת המדיניות שלנו, אבל מבחינה משקית, מבחינת כוח היכול להגיש עזרה וסעד, איזה שיתוף־שהוא [עימנו], הם כלא היו. אם ננכה מ־10 מיליון יהודים שיש בעולם מחוץ למדינת ישראל, את 2.5 מיליון אלה, נשארים 7.5 מיליון. ממספר זה 5.25 מיליון זהו רוב עצום. כל שכן זו לא רק שאלה של מספרים, אלא יש גם שאלה של משקל - משקל מדיני, משקל כלכלי, יכולת לתרום, יכולת להביע דעה בשטח המדע, הטכניקה והמחשבה. זהו רוב עצום של העם היהודי אם להכפיל את המספרים על ידי המשקל ועל ידי היכולת.

יש תיאוריה בעולם היהודי, שהתהליך הוא לקראת יתר ניתוק בין המדינה ובין התפוצה בעולם, שהתהליך הוא ליצירת שני טיפוסי יהודים שונים לגמרי, תהליך לטמיעה והתבוללות של היהדות הודות לתקומת מדינת ישראל. אני חושב שאלה דברים חסרי שחר. אני רואה תהליך אחר: יתר שותפות - יותר כדאי עכשיו להיות יהודי מאשר היה במשך מאות בשנים. העסק של להיות יהודים משלם ריבית גבוהה עכשיו, וכאשר אני אומר זאת באסיפה המונית באמריקה יש רעם מחיאות כפיים לאימרה זו - יותר נהייה למדינה, יתר רצון להיות קשורים איתה, יתר רצון לקבל השראה ממנה, אולי גם לבקר אותה, אבל לא ניתוק, לא טשטוש.

ברור שדבר זה ילך ויגדל. יכול להיות שזה ישנה את המצב אם רוסיה תשנה את יחסה כלפי היהודים, אבל כל זמן שזה איננו, ואין לראות סימן לכך - ולא מפני שהם אנטי־יהודים, אלא מפני שפה [בארה״ב] יש משטר שהגדרתי אותו כ״עולם פתוח״ המאפשר לבוא בדיבור ובקשר, במכתב ובמשלחת, כשם ששם יש ״עולם סגור״ שאינו מאפשר כל הדברים האלה, ולא מפני שהוא נגד היהודים, ולא מפני שהצד הזה הוא בעד היהודים אז הזיקה הזאת [לארה״ב נובעת] מהמשקל המכריע שלה בהווייתה של מדינת ישראל, והזיקה הזאת של מדינת ישראל, תלך ותגדל כל זמן שאין לראות סימן של תמורה ברוסיה, להיפך, יש הכבדת המשטר, ביתוק ופילוג העולם לשניים.

אם יש עם בעולם שגורס אחדות האומה כסם החיים שלו, זהו העם היהודי.

אם יש שיטה בעולם הבנויה על חציית העולם, על כפירה בזה שיש עולם אחד, זוהי השיטה הסובייטית. בשבילה העולם חצוי אלא אם הוא יהיה כולו סובייטי, אין מדע אחד, אין אמנות אחת, אין תרבות וסגנון אחד, אין מוסר אחד - הכל חצוי לשניים בעוד שההתנגשות בין התפיסה הזאת ובין התפיסה של העם היהודי טמונה בעצם הוויית הדברים.

זה דבר אחד. דבר שני, נניח שאין באמריקה אף יהודי אחד. אמריקה בתור אמריקה זו החטיבה הגדולה ביותר של עוצמה כלכלית בעולם, של עוצמה מדעית וטכנולוגית. לו היתה מנותקת מהעולם והיה בה משטר של אי־קשר, אז זה דבר אחר, אבל היא גורסת קשר בלי כל העניין של ״חוק הביטחון ההדדי״, הסיוע הצבאי וההענקות. היא פתוחה למבקרים ואנשיה יכולים לבקר בכל העולם. היא מוסרת את המדע שלה לרשות העולם, את הטכנולוגיה שלה לרשות כל העולם. ברור שזה היה מוכרח ליצור זיקה ניצחת מצידנו בתור מדינה שצריכה להיבנות, בתור מדינה שמתחילה לאמץ מחשבה, ללמוד ולהתפתח. זה היה יוצר את הזיקה. שוב, יכול לבוא שינוי בזה אם רוסיה תשנה את מדיניותה הקיימת, או שרוסיה כמדינה תתחיל לעזור, תתחיל לשלוח מומחים, תתחיל לקבל חניכים אצלה, תתחיל להשקיע הון בחוץ לארץ ובארצות רחוקות, תתחיל לעשות שותפויות, ויבוא אחד ה״סטרויים״ [רוסית: מפעלים] ויעשה שותפות עם איזה מפעל בישראל וייתן מומחים שלו. כמו שחברה בלגית יכולה להעמיד לרשותנו את המעבדות שלה בבריסל ולשלוח הנה קבוצת מהנדסים עם ניסיון בענייני נחושת, שתעשה רוסיה כך. אבל היא אינה עושה כך. היא מתפשטת התפשטות טריטוריאלית רצופה. אולי תגיע אלינו, תעשה סידור חדש, אבל היא אינה זורקת את עוצמתה הכלכלית והטכנולוגית לפינות שונות בעולם, אינה עושה זאת, לא כדאי לה.

זאת אני אומר כנגד מה שחבר הכנסת בן־אהרון אמר שזה גם בגללנו שהם אינם שולחים לנו נשק.^[9] זהו אבסורד מה שאתה אמרת. פה יש דברים הרבה יותר עמוקים. פה יש היגיון ממלכתי נוקב של האינטרס שלהם. תראה איך הם מתפשטים [טריטוריאלית], בשבילם פרס היתה עניין, הם ניסו, לא הצליחו - נסוגו.^[10] בשבילם גרמניה היתה עניין. הם לקחו אותה [את גרמניה המזרחית], היא צורפה אליהם. לו היו לוקחים את איטליה ואת צרפת, שעל ידי מאבק פנימי ממילא חונקים אותן,^[11] וכל אירופה הייתה בידיהם. הם מעצמה יבשתית עצומה, ואמריקה היא מעצמה ימית עצומה. היא פורשת רשת על פני העולם, והם [הסובייטים] פורשים שטיח ולא רשת. או שיהיה שינוי אחד במשטר של רוסיה, לא שהמדינה תשלח, אבל היא תרשה לאזרחיה לנסוע, תרשה למוסדותיה או למשקיה לבוא בדברים.

חבר הכנסת [דוד] הכהן בא פעם בהצעה שהוא רוצה ללכת בראש משלחת של ״סולל בונה״ לרוסיה כדי ללמוד את תנאי המשק ואת תנאי הייצור. מלבד השאלה אם זו היתה צריכה להיות משלחת של ״סולל בונה״, או יותר כללית, ברור שלהצעה זו לא היה שחר. סגן שר החוץ של הודו נפגש איתי בניו יורק בזמן העצרת ודיבר איתי על המשק הקיבוצי שלנו, אולי גם ישלחו משלחת לארץ ללמוד דבר זה. אמרתי לו שזה דבר לא קל. אם זה לא צומח מלמטה אי־אפשר לנטוע זאת מלמעלה. זה עניין של אידיאליזם גדול. אמרתי לו שאין זה דבר פשוט כמו הקולחוזים שהמדינה עושה. זה לא עניין של שותפות מלאה, ומדוע לא ילמדו ויחקרו דוגמה זו? הוא ענה לי: ״אתה חושב שלא ידוע לנו דבר זה? ביקשנו שתבוא משלחת הודית לראות את הקולחוז ברוסיה ותלמד עניין זה. כל מה שאני יכול לומר במקרה זה שהם ענו לנו, אבל התשובה היתה שלילית״. הודו רצתה ללמוד מהם משהו, וזו היתה הודו לא של השנה, אלא הודו שלפני שלוש שנים כאשר היו קצת עגבים בין הממשלה הסובייטית ובין ממשלת הודו. אבל קבלת משלחת - זה לא.

דבר שלישי, וזו עובדה ניצחת. באנו לעולם באמצע המאה ה־20 לא בתחילתה ולא בסופה, עולם שהוא ערב מלחמה. אין פירושו שמחר תפרוץ מלחמה. זה יכול להיות 50 שנה ערב מלחמה. אבל מה שקובע זה שערב המלחמה זו תחושת העולם, והכל נבחן לפי אמת מידה זו: הלנו או לצרינו? אינם דורשים בסיסים אלא מתוך הנחה: במקרה שתהיה מלחמה יילחמו או לא יילחמו? יילחמו איתנו או לא יילחמו איתנו? לפי זה קובעים הכל והדברים משתלבים. נכון שיש משטר [אמריקני] של עזרה ושל סיוע מדעי, כלכלי וכולי, אבל לא בלי גבול, עד נקודה מסוימת. אם זה ברור שזה לצרינו ולא לנו - אז לא.

גם העניין הראשון משתלב עם העניין השלישי - היהדות, מה זה בשביל היהדות לתת למען ישראל. נניח שמאמר ראשי ב״על המשמר״ קובע את פרצוף היישוב הזה, קובע את האוריינטציה של מדינה זו,^[12] אז אין מגבית יהודית מאוחדת, אז אין מילווה, מפני שפירושו שאנו [מדינת ישראל] נותנים יד לאויבי מדינתם. החשש [של יהודי ארה״ב] הוא: ״שמא יחשבו שאיננו פטריוטים אמריקניים - כל כוחנו הוא בזה שניחשב פטריוטים אמריקניים, כל עזרתנו למדינת ישראל וכל ערכה בשבילנו הוא שניחשב יסוד פטריוטי ולא אנטי־פטריוטי באמריקה״.

מהצטרפות דברים אלה יש מסקנות היסטוריות מרחיקות לכת. זה אחד הדברים היסודיים המעצבים את פני העולם שלתוכו אנחנו נולדנו ובו אנו צריכים לחיות ולהיאבק על בניינו, ובכלל על קיומנו. פה בלתי נמנעת תלות, אם כי תלות זו לא הצורה היחידה של זיקה. יכולה להיות יותר תלות ויכולה להיות פחות תלות, אבל בלתי נמנעת פה תלות, ולוקחים אותה בחשבון.

כאשר אנחנו מתחילים, אנחנו עם חוסר כל הכוח מצידנו לעומת העוצמה הכבירה שלהם - כאשר אני שומע את חבר הכנסת ברנשטיין מנהיג האופוזיציה, ואת חבר הכנסת ליבנה, חבר חשוב באחת ממפלגות הקואליציה, מדברים על זה שבהענקה יש גם קללה ושזה רע וכולי - והנה ביום השישי האחרון, כשביקרתי את יושב ראש הוועדה חבר הכנסת ארגוב בבית החולים, יכולתי להגיד לו: ״למה אתה שוכב חולה? נותנים לך רפואות, והנה רוצים לעשות ניתוח. היזהר מניתוח. יחתכו את בשרך, יישפך דם, זה מסוכן, וכל הדברים האלה. קום ולך לעבוד, מה אתה שוכב פה?״ זהו בערך דבר כזה - מי שאינו יכול לישון בשום אופן ולוקח גלולות עלול להתרגל לזה וזה מזיק, אבל כאשר האיש אינו ישן לילה אחד ולילה שני ומאבד את כושר העבודה, הריהו מוכרח להציל קצת שינה.

ההיגיון הזה איננו רק היגיון שלנו. שותפים לו גם אחרים מבחוץ. שמעתי אמריקנים, לא סתם אמריקנים המסתכלים מהרחוב, כי אם אנשים העוסקים בענייני הענקה, מוכיחים באותות ובמופתים שנעשה בזה עוול גדול למדינת ישראל שניתנה לה הענקה וזה לרעתה. רוצה לומר בזה, שצריכים היו להגיע הדברים עד משבר. המדינה היתה צריכה להגיע עד דכא, יבוא מחסור חריף בכל דבר חיוני ביותר, יהיה רעב במעברות ובאוהלים, ויהיה חוסר עבודה כבד כדי שהמדינה הזו תלמד לקח, תסיק מסקנות וכך תאזן את תקציבה ותוכל להתקיים ברמת חיים יותר נמוכה. אצלנו יש חברים שנוסעים בעולם ומשוחחים עם אנשים אחראים. אפשר מאוד לחזק דעה זו ופירושה כפסע בינינו ובין חורבן אצלנו.

בזמן הוויכוחים האחרונים בקונגרס [האמריקני] עמדנו במערכה קשה מאוד על הענקה של 73 מיליון דולר, והיתה בזה הצלחה ניכרת לעומת אשתקד, כאשר קיבלנו רק 65 מיליון דולר. אחוז הקיצוץ למזרח התיכון היה פחות מאשר אחוז הקיצוץ למזרח אירופה או למזרח הרחוק. קיבלנו אזהרות חמורות ביותר. ודאי שצריך לקצר את תקופת התלות, אבל צריך לדעת: כדי שנוכל להגיע לזה עלינו לעבור שלב של תלות. לא נוכל להגיע לעצמאות בלי לעבור שלב די ממושך של תלות, ובלי תלות לא נגיע לעצמאות אף פעם. אז צריך לשמור על אפשרויות אלה של תלות. זהו נכס גדול שהגענו לאפשרות של תלות. אנחנו על דוברה. לא הגענו עוד לחוף. אין דוברה אחרת. צריכים לקפוץ ממנה? לאן? לתוך המים?

כאשר משיאים עצות, ביקורת ועצה יש להן ערך רב בתנאי אחד של הזדהות המייעץ עם המיועץ, הזדהות המבקר עם המבוקר. יש כלל גדול בדין העברי: ״אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו״.^[13] מחשבות אלה זרות לשר האוצר או לראש הממשלה או לשר החוץ? אבל צריך אדם ללמוד כאשר הוא בא לבקר: מה הוא היה עושה במצב הנתון, כאשר במדינה יש אוכלוסייה כזאת ולה הכרחי מזון כזה, שעולה כך וכך כסף, ישנה תעשייה כזאת ולה נחוצים חומרי גלם הדורשים כך וכך כסף, ויש לה מצב ביטחון מסוים והוא מחייב תקציב ידוע, והוא מחייב חלק מהתקציב במטבע חוץ. כמובן, עד כמה שאפשר יש להחיש את קצב השחרור מהתלות, אבל אין פירושו חיסול הזיקה. זה אולי פירושו הגברת הזיקה. מה זו עצמאות? זה יתר ייצור. ובאיזה אופן אנו מגיעים ליתר ייצור? הנה אנחנו עדים שישנם מפעלים ישראליים טהורים, אבל ישנם מפעלים אמריקניים פה שמגבירים את הייצור שלנו, ויש שותפות של הון ישראלי עם הון אמריקני המגבירים את הייצור שלנו. אנחנו נינזר מזה? איפה התחליף להון האמריקני, בין יהודי או לא יהודי? איפה התחליף? בברית המועצות? על הירח? אין לזה כל תחליף.

היה בכנסת ויכוח על חוק הנפט, וחבר הכנסת בן־אהרון טען שצריך להקים חברת נפט ישראלית טהורה וכולי. זה בעיני סיפור ילדים, בהנחה של כנות גמורה. כי אם לא כנות, זה דבר אחר לגמרי - (ד. הכהן: ודרוש לזה הרבה מטבע חוץ) - נחוץ הרבה מטבע חוץ. כאשר גייסנו על פי הצעתו של דוד מרקוס^[14] המנוח את פחד הריס^[15] - וזה היה שם שאול - לתפקיד צבאי, לייעוץ בצבא, אמרתם עליו [אנשי מפ״ם] שהוא סוכן האינטליג׳נס המוסר ידיעות. ודאי שיש באינטליג׳נס אנשים ששירתו בימי המלחמה בצבא האמריקני. לפי אותו ההיגיון, המשטר שאתה דוגל בברית איתו, משטר ״הדמוקרטיה העממית״, השמיץ את גיבורי הצנחנים שלנו.^[16] לא יכלו להשמיץ רק את אלה שנפלו - חנה סנש, חביבה רייק והאחרים? אבל הם השמיצו את החברים שלך שהלכו לשם כ״מכשירי האימפריאליזם הבריטי״. באותו היגיון אתה אומר על פרד הריס שהוא בא כמכשיר האינטליג׳נס האמריקני. קל לומר זאת על כל יהודי. מחר ליליינטל^[17] יבוא הנה, אתה תאמר אותו דבר. - (י. בן-אהרון: זה בסדר גמור) - אני אומר לך שזו היתה עלילה. ולא רק עלילה. זו היתה התעללות ביהודי יקר שבא הנה בלי לשאול את ממשלתו, שבא על אפה ועל חמתה של ממשלתו, ורק מתוך ההשמצות שלכם נודע להם שהוא נמצא אצלנו בתפקיד, וקיבלנו שאלות על כך - (י. בן-אהרון: זה לא בהתאם לדבריו^-הוא) - עוד שלושתנו די צעירים כדי להיפגש יחד.

אומרים לנו ״חברה עצמאית״.^[18] הייתי במסע האחרון באמריקה באקרון, אוהיו. זוהי בירה עולמית לתעשיית צמיגים. בדרך לשם אני קורא ב״קוליירס״^[19] מאמר של ליליינטל שהוא פרק מתוך ספר שעומד לצאת, ושם המאמר: ״עקרונות המשק הגדול״. הסיסמה אינה זרה לחבר הכנסת בן־אהרון. אתה דוגל בקיבוץ גדול,^[20] אני אינני איש קיבוץ, אבל בתור איש חושב מחשבה כלכלית חברתית אני גם כן דוגל בקיבוץ גדול. ליליינטל מוכיח דבר פשוט - שבלי מחקר גדול, לא תיתכן התקדמות תעשייתית. הוא מוכיח כי רק למפעל גדול כדאי להפריש אמצעים גדולים למחקר גדול, מפני שקודם כל יש לו אמצעים והוא יכול ליהנות מפרי מחקרו בו־בזמן שלבעל מפעל קטן לא חשוב באיזה מכשיר יעבוד אם גם יעבוד עוד חמש שעות, אבל בשביל מפעל גדול קימוץ קטן פירושו רווח ושיווק. ובכן, אני בא לאקרון ובתוך תוכנית של שלושה ימים אומרים לי לבקר באחד המפעלים, בחברת ״ג׳נרל טיירס״. זו חברה שמקימה פה [בישראל] מפעל של צמיגים. אנו מגיעים למפעל ואני רואה שזו עיר כמעט. אמרתי: ״יש לנו שלושת רבעי שעה. פה נחוץ יום שלם״. אז אומרים לי: ״תראה לפחות את התערוכה שלנו״. יש שם תערוכה קבועה של המוצרים שלהם. אנו נכנסים לאולם גדול מאוד, והנה אני עומד בפני מיתקן בממדים לבורטוריים, המראה את התהליך של הטיפול בגומי מלאכותי שמקנה לו תכונות ידועות, תכונות של גמישות, תכונות של החזקת מעמד וכולי. הם מראים זאת בגאווה רבה. את התהליך הזה הם פיתחו בבית החרושת שלהם. אומר לי המנהל: ״ואנחנו עכשיו משתמשים בתהליך זה במפעל שמקימים בארץ״ [צמיגי ״אליאנס״]. אני שואל: ״זה פרי המעבדה שלכם?״ הוא אומר: ״כן, פרי המעבדה שלנו שהיא גם שלך, כי כל מה שהמעבדה הזאת מחדשת ומגלה נמסר לרשות כל המפעלים שלנו, גם המפעלים שלנו בישראל ייהנו מהכל״. מובן מה פירוש דבר זה. איזה אמצעים יוכל להפריש מפעל אחד בודד, פטריוטי, במדינת ישראל לשם מחקר שיעמוד באיזו השוואה־שהיא עם מה שיכול להפריש מפעל גדול באמריקה? איך נוכל להתקדם במדע ובטכניקה בהשוואה אליהם? איך נוכל להתחרות בשווקי העולם?

איך נוכל להתחרות בשווקים שלנו אם התוצרת שלנו תהיה ירודה באיכות? איך אפשר לעשות זאת במבודד ללא קשר וזיקה עם העולם? יש מדינות שסוגרות את שעריהן בפני העולם ואינן משתפות מדינות אחרות במחקריהן ובתגליותיהן, ויש מדינות שמשתפות. נוכל לוותר על זה? זה קושר? ודאי שזה קושר. זה יוצר זיקה? ודאי שזה יוצר זיקה, ודאי שזה יוצר תלות הדדית. אבל אנו רוצים להתפתח ולהיבנות, או רוצים במתכוון לפגר, רוצים במתכוון לצמצם? יש פה ברירה לפניך אם אתה ניגש לזה גישה רציונלית.

זו לא בעיה כללית שנתעוררה כאן. אומר מילים אחדות על העניין בקיצור נמרץ, כי עיקרי הדברים אמרתי בפתיחה. כפי שאני מבין מקריאת הפרוטוקול, כאשר ראש הממשלה אמר שאין דברים כאלה בחוק, בתשובה לדברי חבר הכנסת בן־אהרון על שלטון הפנטגון בצבא שלנו, ופיקוח על כל דבר ודבר, על זה אמר ראש הממשלה שכל הדברים האלה אינם בחוק. זה יש במאמר בעיתון. וזה נכון. שום דבר מהדברים האלה אינו בחוק. ההתחייבויות שקיבלנו עלינו לגבי נשק בתשלום מסרתי מילה במילה. אמרתי שזו רק התחלה של תהליך. מי יודע מתי נקבל, מי יודע מה נקבל ואיך נקבל? לעת עתה הסיוע בלי תשלום הוא על האופק. הוא יכול להתקרב ויכול להיעלם. כאשר נקבל, אם נקבל, שוב יהיו תנאים מסוימים. יש נוהג לא קבוע בחוק. אפשר בכל מקרה לבוא לידי הסדר אחר.

יש נוהג, יש תקדים. [האמריקנים] שולחים משלחת [לישראל], המשלחת מקבלת ציוד המוצע לצבא, היא דואגת דאגה ראשונה שהציוד לא יבוזבז, דואגת לאימון בשימוש בציוד הזה, היא רוצה להיות בטוחה שהציוד הזה יבוא לידיים נאמנות ולא יפקירו את הדברים למשבר ואז יהיו דרושים חלקי חילוף. אין פירוש הדבר הזה בשום פנים ואופן התערבות בתקציב הצבא. אין דבר זה בשום פנים ואופן פירושו התערבות בניהול הצבא ופיקודו. ואני רוצה להוכיח כי הדיבורים על זה שיתערבו בצבא וישתלטו על הצבא, שמענו אותם. שמענו אותם כאשר דיברנו על ההענקה. אז אמרו ״ההענקה מטילה את מרותם [של האמריקנים] על תקציב המדינה והם יאמרו כמה עלייה תהיה או לא תהיה, איך לנהל את האוצר ואיזה תקציב יהיה למדינה״, ושום דבר כזה לא נתקיים - (י. בן-אהרון: לא נכון) - זה לא מוסיף משקל לדבריך. אני שמעתי את דבריך בלי להפריע לך, אם כי הם הרגיזו אותי מאוד. תשמע את דברי. אתה יכול אחר כך לכתוב מאמר, שבמדינת ישראל יש חופש בניגוד לאידיאולוגיה שלך.

שום דבר מכל הנבואות האלה לא נתקיים. ההתערבות היחידה של ממשלת ארצות הברית בענייניה הכלכליים או הכספיים של מדינת ישראל כתוצאה מהענקה היתה התערבות בענייני ההענקה. את הענקה הזאת כמובן לא נתנו סתם, אלא אמרו: ״מה התוכניות שאתם מציעים? למה זה יוצא?״ אמרו: ״תוכנית  אל״ף - לא. תוכנית בי״ת - כן. תוכנית גימ״ל - בשינויים״, ולרוב ויתרו לדעתנו. בשלוש הזדמנויות בשעות משבר לנו [האמריקנים] עברו על כל הלאווים שלהם והעבירו סכומים מתוכניות שאישרו של ייצור ופיתוח לסתימת חורים בקופה שלנו, ועל ידי כך הצילו אותנו ממשבר שהיה בא כחתף, וכתוצאה מדרישה שלנו והתביעה שלנו ומשלוח שרים שלנו לוושינגטון, היתה עבירה על התקנות שלהם, לפעמים תוך שמירת הדברים בסוד מהקונגרס שלהם.

עכשיו, למשל, אנחנו באים בדרישה - אני משתמש בהזדמנות זו למסור לחברי הוועדה את העניין לגופו - של עסק חדש: ביסוס חובות. זה נמשך שניים-שלושה חודשים. זה דבר חדש והמשא ומתן עוד לא נגמר. אנחנו באים בדרישה של ביסוס חובות. הם אומרים: ״אנחנו רוצים לקבוע מה יהיה התקציב שלכם, מי יהיה שר האוצר שלכם, איזה חוקים יהיו לכם״? זאת הם אומרים? אף מילה אחת מזה. הם אומרים ביסוס חובות כדאי לעשות רק אז אם יש ביטחון שהסכום הכולל של החוב לא יגדל, כי אם זה יהיה, ועל ידי ביסוס חובות נאפשר לכם לעשות חובות חדשים, מה הועילו חכמים בתקנתם? אז הם אומרים: ״אנחנו רוצים שתוכיחו לנו שאתם לא שוקעים בחובות יותר. אנחנו רוצים שתוכיחו לנו כי אתם עומדים לאזן את תקציב המטבע הזר שלכם ואתם לא תוציאו יותר, ובתקציב שלכם לא תישענו על מקורות הכנסה של דולרים שאינם מציאותיים, לא תתחייבו מראש לקראת השנה הבאה על קניות ועל השקעות בדולרים במידות העוברות על היקף ההכנסות המיוחלות שאתם יכולים לצפות להן בדולרים. זאת אומרת, רוצים שתגישו לנו את תקציב מטבע הזר שלכם ותוכיחו שהוא מאוזן״. זאת כופים עלינו? לא רוצים בביסוס חובות? לא צריך. הם רוצים להתערב? ששים להתערב? נחוץ להם כאב ראש זה? נחוצה להם מעמסה זו? גם כאשר ייכנסו לביסוס חובות יצטרכו לתת פקודה לבנק ליבוא וליצוא לתת כסף לביסוס. בשבילם זה כאילו כפאם שד. הם יעשו זאת, ובתוך הבנק כבר מתגבשת התנגדות לזה.

זוהי פרשת ההתערבות. מה שאתם כותבים על מקדניאל,^[21] זה מצחיק. חבר הכנסת בן־אהרון, זה מגוחך, זו השפלה לאדם ששכלו בראשו לקרוא דברים אלה כאשר הוא יודע את הדברים. זו התפלצות איך מסלפים את מוחות הנוער, איך מסלפים את המוחות של העם שאתם קוראים להם ״המוני העם״. איך מוציאים אותם לתרבות רעה מכל בחינה ציבורית וחברתית.

זו פרשת ההתערבות האמריקנית בעבר. מכאן יש פסקנות לגבי התערבותה בעתיד. איננו רוצים מגע עם אמריקה? יכולים להינזר ממנו? לא רוצים זיקה עם אמריקה? יכולים להסתלק ממנה? השאלה מה יהיה [אז] גורל מדינת ישראל, וגורל מדינת ישראל מצווה עליה בצעד החלטי יתר ויתר זיקה לארצות הברית כל זמן שהיא כזאת, והיה מצווה עליה זיקה לכל מעצמה אחרת אילו היתה כזאת.

אבל המעצמה העולמית השנייה היא אחרת לא מפני שהתנהגנו כך או התנהגנו אחרת, אלא מפני שכך מצווה עליה המשטר שלה ותפיסתה־היא את העולם שלא מתאימים לבניין מדינת ישראל ועומדים [לגביו] בניגוד גמור. התפיסה שלהם בשנת 1947 היתה ש־600 אלף היהודים והפליטים מהמחנות יהיו מדינה. ובעצמם הבינו כבר עד כמה זה מזקיק אותנו לאמריקה. וכאשר חבר הכנסת נמיר [כציר ישראל במוסקבה] והנספח הצבאי שלנו [כתריאל שלמון] דיברו על קבלת נשק מרוסיה, [שר החוץ] וישינסקי אמר: ״מלבד הנימוקים השליליים שיש לנו לא לתת לכם נשק, מה יהיה אתכם? איך זה יציג אתכם בפני ממשלת ארצות הברית שאתם תלויים בה. יהדות ארצות הברית תלויה בה. אני במצבכם לא הייתי מבקש נשק מברית המועצות״, והם אנשי הלכה ולא אנשי דוקטרינה.

להלן הציעו ח״כ בן^-אהרון וח״כ בדר לקיים דיון מדיני במליאת הכנסת לפני הפגרה. התקבלה הצעת ח"כ בדר להחליט על כך בישיבת הוועדה למחרת. בישיבה זו ב־20.8.1952 התקיימה הצבעה. בעד ההצעה להסתפק בהודעת שר החוץ בישיבה אתמול, ולראותה כמוסכמת על ידי הוועדה, הצביעו רוב חברי הוועדה. בעד הצעות ח״כ בן-אהרון וח״כ בדר הצביעו 2.