65 | הממשלה, ישיבה נ״ג[1]
10.8.1952
מרכז
לתיכנון צבאי בקפריסין
סעיף
537:
סקירה
השר
מ. שרת: אני רוצה למסור על שלושה עניינים ואני הולך מהקל אל הכבד. ראשית, בעניין
הגנת המזרח התיכון.
בעצם
העיתונות כבר מלאה ידיעות אלו, אבל אני רוצה למסור ביתר דיוק את הידוע לנו. בשלב
מסוים הגיעו מעצמות המערב להחלטה שיש לגשת להקמת פיקוד המזרח התיכון. היוזמות היו
ארבע מעצמות: ארצות הברית, אנגליה, צרפת וטורקיה. אחר כך צירפו בצורה זו או אחרת
את יוון. מעצמות יוזמות אלו עמדו בפני הבעיה מה יהיה על שיתוף מדינות ערב ומדינת
ישראל. הן עשו ניסיון להשיג את שיתופה של מצרים כאחת המדינות הערביות הראשיות,
להשיג את שיתופה כחבר מייסד. הן נכשלו. מצרים ענתה בשלילה. נכנסו על ידי כך במצר.
הן היססו אם להמשיך בהקמת הפיקוד בלי מצרים, הן קיוו שבדרך המשא והמתן בין אנגליה
ובין מצרים לא רק שיתיישב הסכסוך בין אנגליה ובין מצרים, אלא ייפתח גם פתח לשיתופה
של מצרים בפיקוד המזרח התיכון ובינתיים השהו את הקמת הפיקוד.
עברה
תקופה ארוכה. העניינים בין אנגליה ובין מצרים לא הסתדרו. לא היה סיכוי קרוב
להתקדמות. לעומת זאת, התחילו במצרים קטטות פנימיות. המעצמות עמדו בפני בעיה: אם הן
דואגות להגנת המזרח התיכון למקרה של מלחמה עולמית, עליהן לעשות מה שנחוץ, אבל האם
יכולות הן לעשות זאת על דעת עצמן, או דוחים את הכל עד אשר יסתדרו העניינים בתוך
המזרח התיכון - עד שיסתדרו העניינים בינן לבין ישראל, בינן לבין מדינות ערב -
ופירוש הדבר לדחות את הסדר העניינים [של הפיקוד] עד אשר יבוא אליהו.
גברה
הדעה שיש להשלים את מערכת ההגנה העולמית, להשלים את הברית האטלנטית [נאט״ו] על ידי
סידור אזורי בים התיכון. היה דין ודברים ממושך בין אנגליה ובין ארצות הברית.
אנגליה מזרזת וארצות הברית מנסה לדחות ולהשהות. כנראה שגם חלקה של צרפת היה בין
המזרזות, ועתה הוחלט על הקמת SACME - Supreme Allied
Command Middle East - במקום ארגון ההגנה של המזרח התיכון. פירוש
הדבר להקים מיד מרכז לארגון ולתכנון. הכוונה כנראה להקימו בקפריסין אם כי לא ידוע
שנתקבלה החלטה רישמית סופית להקים מרכז צבאי משותף. אני מניח שגם צרפת וטורקיה
משתתפות בעניין.[2]
המשא
והמתן העיקרי בין אנגליה ואמריקה הוא להקים מרכז צבאי לתכנון ולארגון, שכל מדינה
או תוזמן להצטרף, או תהיה חופשית להצטרף אם היא תנקוט יוזמה. לעת עתה אין מחשבה
לתת לאיזו מדינה במזרח התיכון מעמד מיוחד. זוהי תזוזה מהעמדה הקודמת, שהיתה להושיב
את המצרים ליד השולחן הראשי כיוזמת. אינני יודע אם מחר לא תיהפך מצרים למייצגת את
מדינות ערב. לעת עתה, לגבי דידם, הם אינם רואים את עצמם קשורים למדינות ערב. יש
כנראה מחלוקת בין ארצות הברית ובין אנגליה לא לגופו של העניין - הן בעצה אחת
בעניין זה - אלא באיזה שלב להכריז עליו רישמית. לעת עתה לא היתה הודעה רישמית.
בעצם, בוושינגטון גמרו אתמול־שלשום פרטים מסוימים של התוכנית ויש לארצות הברית
איזה שיקולים לעכב את פרסום הדבר. הם בכל זאת חושבים שצריך אולי לתהות על קנקנם של
הערבים ואולי להבטיח לעצמם נכונות של מדינה [ערבית] אחת או שתיים להשתתף בפיקוד
זה, ואם לא להבטיח נכונות להשתתף, לפחות להתקשר עם מישהו בעוד מועד, שלא ייראה
שכמה מעצמות ממרחקים חדרו לתוך המזרח התיכון, כאשר המזרח התיכון אין לו כל עניין
במלחמה ובהגנה על האזור הזה ובתכונת ההגנה לקראת המלחמה. הם מקימים מרכז צבאי
לארגון ולתכנון ההגנה על המזרח התיכון כאשר הארצות שלוות ואינן חושבות על כוננות
מלחמתית. זה יתן קלף תעמולתי חזק מאוד בידי הרוסים ויחזק את ידם של המתבדלים
והניטרלים בארצות הברית.
זהו
נימוק אחד בין שאר הנימוקים האמריקניים. המימשל באמריקה אינו רוצה להופיע עכשיו
כלפי הציבור, ערב הבחירות [לנשיאות ולקונגרס], כמטיל עליו הכרעות והתחייבויות
נוספות בשעה זו של בין הזמנים. טרומן ודאי חושב שזה יכול לקלקל לדמוקרטים בבחירות
- מחייבים את הבוחרים בלי ששאלו אותם. יש מחלוקת בעניין זה.
בהסברה
הפנימית שמסרו לעיתונאים לא לפרסום הם הציגו את ישראל ומדינות ערב על בסים של
שוויון. יחד עם זאת, ניסו להסביר את הקושי שיש עם מדינות ערב, מדוע הם צריכים
להמתין עד אשר יתברר מה עמדתן. ההסברה היתה: אל״ף, בכמה וכמה מדינות ערביות הולכת
וגוברת ההרגשה האנטי־מערבית. בי״ת, המדינות הערביות בדרך כלל חלשות מבחינה צבאית.
גימ״ל, למרות חולשת הצבאות שלהן, מנסיסות הן לסחוט מחיר מופרז. דל״ת, המדינות
הערביות אחוזות פחד מפנינו, זאת אומרת שהן אינן יכולות להשתתף בתוכנית הגנה
אזורית, כאשר הן צריכות להחזיק כל צבא [משלהן] הכן לעמוד בפני התקפת ישראל עליהן.
יש
להניח שבקרוב נעמוד שוב בפני בעיה זו - להתקשר או לא להתקשר [עם מעצמות המערב],
ואם להתקשר - איך להתקשר. אחת המסקנות שלי היא: אם אפשר להחיש את בוא המשלחת
הבריטית שדובר עליה כמה פעמים, זה יהיה קשר עובדתי אשר יכול לפטור אותנו מבעיות
שונות. נוכל לומר שאנו בשיתוף באופן מעשי בלי כל הכרזה מיוחדת.
הדבר
השני שעלי למסור עליו לכם הוא בנוגע לירושלים, בעניין העברת משרד החוץ לירושלים.
הרעש שדבר זה עורר אתם יודעים, כמו כן אתם יודעים כי ממשלת ארצות הברית מסרה לנו
בעניין זה תזכיר קצר. זו לא היתה נוטה, אלא הודעה בעל פה. אומנם מוסרים אחר כך
תקציר של הדברים שנאמרו. במשרד החוץ החלטנו לא לענות על תזכיר זה במסמך כתוב, שזה
לא יקבל אופי של סכסוך בין שתי המדינות. ביום ו׳ היתה לי שיחה על כך עם השגריר
האמריקני [מונט דייוויס] והסברתי לו מה שהסברתי. מעניינת היתה התגובה שלו. הוא
הסביר את המצב שלהם בפשטות גמורה: כל זמן שיש החלטת האומות המאוחדות על בינאום
ירושלים, כל זמן שההחלטה לא בוטלה, כל עוד לא נתקבלה החלטה אחרת שאפשר לומר שהיא
באה במקומה, הרי הדיבור האחרון של האומות המאוחדות הוא בינאום. החלטה זו מחייבת
אותם.
מה
זאת אומרת שהיא מחייבת אותם? אין זאת אומרת שהיא מחייבת אותם שהם צריכים לקום
ולבצע את הדברים. זה לא בידם. הם בעצם היו נגד זה, אבל זה מחייב אותם שהם אינם
יכולים לעשות צעד חיובי בשום פנים ואופן, שפירושו הפרת החלטה זו וזאת על ידי העברת
השגרירות שלהם לירושלים. זאת אומרת שדעתם היא שלהלכה הם לא הכירו בירושלים כבירת
ישראל. נכון, הם נכנסו לנוהג מסוים. הם נוסעים לירושלים כאשר אותם השרים שיש להם
עניין אליהם יושבים בירושלים. זה אינו משנה את ההלכה. אומנם הלכה היא ואין מורים
כן,[3]
עקרונית נשארת ההלכה שלכל הפחות אין ירושלים בירת ישראל. הם גם לא הכירו בירושלים
כחלק סוברני של מדינת ישראל, כמו שלא הכירו בעיר העתיקה כחלק סוברני של ירדן.
זה
בינתיים אצלם כאילו תלוי ועומד. הוא הודה שאנו מבפנים מתחבלים כאשר משרד החוץ
מנותק משאר המשרדים, וגם ענייני יתר המשרדים סובלים כאשר הם מנותקים ממשרד החוץ.
הוא יודע זאת היטב.
על
זאת אמרתי לו שני דברים. הצבעתי על העובדה שעברו שני כנסים של עצרת האומות
המאוחדות, אשר בהם לא נתקבלו שום החלטות על ירושלים. בכנס לפני שנתיים היה ניסיון
לקבל החלטה והוא נכשל. בכנס לפני שנה לא היה אפילו ניסיון לקבל החלטה. ארגון
האומות המאוחדות אינו יכול לקבל החלטה בעניין ירושלים או אינו רוצה לקבל החלטה
בעניין ירושלים. מצב זה בלתי אפשרי. ואמרתי לו דבר שני: אם ממשלת ישראל היתה עומדת
בפני הברירה בין ניתוק משרד החוץ מיתר משרדי הממשלה לבין ניתוק משרד החוץ
מהשגרירויות והצירויות [הזרות], היתה ממשלת ישראל בוחרת בהכרח שמוטב שמשרד החוץ
יהיה יחד עם שאר המשרדים. זה היה חלק השיחה המוקדש לירושלים, הוא שאל: ״מה המצב
למעשה?״ אמרתי: ״למעשה נעשות כל ההכנות להעביר את משרד החוץ לירושלים בסוף החורף
או בתחילת האביב״.
העניין
השלישי - מצב העניינים באמריקה בינינו ובין ממשלת ארצות הברית בשאלת מצבנו הכספי.
פה ארצה להסתייע בשר האוצר. ייתכן שלא כל הפרטים נהירים לי. אמסור את הידוע לי,
ואם הוא ימצא לנכון ולנחוץ - יתקן וישלים.
החברים
יודעים על המשא והמתן שאני השתתפתי בו בוושינגטון בשאלת ביסוס החובות, זאת אומרת
בדבר השגת הלוואה אחת גדולה לזמן ארוך, שתאפשר להשתחרר מהמעמסה של חובוח רבים לזמן
קצר, או מהחלק המכריע של המעמסה. בשיחות שלי התרשמתי שהם נכונים להיכנס לעניין זה
והם רואים את הבנק ליצוא ויבוא כמכשיר לכך. השגריר, בשיחתנו ביום שישי, אישר לי
שגם לדעתו היתה נכונות כזאת, אבל הם ראו צורך לשלוח הנה מומחה שייכנס לפני ולפנים
של החשבונות שלנו על מנת שימליץ על כך, שאפשר יהיה לעשות זאת על יסוד חוות דעת של
איש מומחה.[4]
המומחה
היה כאן. הוא בילה בארץ כשבועיים שלושה. עשה עבודה רבה, חדר לעומקם של העניינים,
הגיש דין וחשבון שהיה מאכזב בנקודה העיקרית - הוא לא המליץ על פעולת הביסוס. לא
ברור עדיין אם הוא ראה את הדין וחשבון שלו כדין וחשבון סופי, או רק כשיעור ראשון.
לא ברור אם הוא אמר: ״בשלב זה לא, אבל צריך עוד לדון בדבר״. הרושם הוא שכאילו הוא
שלל את רעיון הביסוס, בין אם אמר זאת במפורש או לא אמר במפורש. הוא לא הציע זאת.
הוא הועמד בפני מצב מסוים שעמד להיווצר, למעשה נוצר בסוף השבוע הראשון של חודש
אבגוסט. אנו עומדים עוד הפעם בפני פרץ. אוצרות מטבע החוץ שיש בידינו אינם מספיקים
לכסות את ההתחייבויות שלנו בתשלום באותו מטבע. הוא ניסה להמליץ על הקצבה נוספת,
נוסף על ההקצבה של 73
מיליון דולר. כאן הוא נתקל בחוסר אפשרות גמור להשיג זאת. לאנשינו בוושינגטון היה
ברור מראש, שכאשר מדברים על זאת אין יודעים על מה מדברים.
ההקצבה
לנו השנה גדולה ב־8 מיליון דולר מהקצבת אשתקד. היא שווה להקצבות
לכל מדינות ערב, כולל ההקצבות לפליטים. ההחלטה נתקבלה מתוך ביקורת די חריפה, כפי
שהודעתי לכם בישיבה האחרונה. חברי הממשלה יקבלו עוד סיכום בכתב של מר ישעיהו קנן,[5] האיש
העומד בראש הפעולה הזאת בארצות הברית. הוא סיכם סיכום ברור מאוד מה היתה פעולה זו
השנה. בסיכום זה תמצאו טבלה מה הציע המימשל בתחילת הדברים בשביל כל מיני אזורים,
וכמה נתאשר לכל אזור ואזור. תראו שההקצבה שלנו יצאה בהשוואה בשלום רב. ההפחתה היתה
באחוז קטן יותר מאשר ההפחתה לגבי אירופה, לגבי המזרח התיכון ולגבי עוד אזורים. לכן
הציעו אנשינו, שיקדימו לנו תשלום של 25
מיליון דולר - זהו בערך הסכום שאנו צריכים לשלם בחודש אבגוסט. מה יצא מזה - עוד
הפעם אין בזאת פתרון הבעיה. הבאנו בחשבון, שנקבל סכום מסיים כהענקה מארצות הברית.
הבאנו בחשבון שבסכום זה נוכל לעשות דברים מסוימים. גם ארצות הברית צריכה להיות
מעוניינת. בהקדשת סכומים אלה לאותן המטרות שלשמן הושגו - פיתוח והשקיה - אם אנו
מקבלים עכשיו 25
מיליון דולר כהקדמה, ונוציא כסף זה לא למטרות אלה, הרי יישארו רק סכומים זעומים
למטרה עצמה.
אכזבה
גדולה עוד יותר נגרמה על ידי כך שבשיחות הראשונות בוושינגטון נעשה ניסיון להתנות
את מתן העזרה בתנאים ידועים, תנאים שהשתמע מהם רצון של התערבות יתרה מצידם בהנהלת
המשק שלנו, פיקוח יותר מדי מרחיק לכת. היה אפילו רגע שנדמה היה, לפי מברק אחד בסוף
השבוע, שהם בהחלט לא יתנו כסף זה אלא אם כן נקבל עלינו פיקוח מסוים שלהם. אז היה
רעיון של ראש הממשלה ושל שר האוצר, שאני צריך לטוס לוושינגטון כדי שאוכל לעמוד בכל
התוקף נגד ניסיון זה. מדוע? זה עלול לגרום לנו צרות גדולות, גם פנימיות. זה עלול
לפגוע קשה ביחסינו עם ארצות הברית, והייתי צריך לעמוד בכל התוקף על ענין הביסוס.
התברר בינתיים, שהמצב אינו כל כך חריף ואינו קריטי כאשר נדמה היה, כאשר חשבנו,
באשר מצידם ישנה החלטה לתת את הכסף, ונתנו להבין שאם הם אינם נותנים כסף עלול לבוא
משבר, ומנוי וגמור היה איתם למנוע בעד משבר, וזאת מתוך שיקולים כלליים, גם מתוך
שיקול המצב בארץ ושיקול המצב במזרח התיכון, והאנשים שלנו ניצלו את הרגישות שלהם
בנקודה זו, ולא רק שלא קיבלו את התנאים האלה, אלא הודיעו שדבר זה הוא בלתי אפשרי
והם נסוגו מזה ונתנו לנו להודיע להם באיגרת יזומה מאיתנו מהם הסדרים שאנו עומדים
להנהיג ביוזמתנו־אנו, ואין באלה שום עניין של פיקוח. אנו מודיעים על נכונותנו
לעמוד בקשר אמיץ איתם והיות והם תורמים תרומה ניכרת לאוצר מטבע החוץ שלנו, נמסור
להם על התפתחות העניינים שלנו בקשר עם מטבע חוץ, מה שאנו עושים בין כה וכה אם אנו
רוצים לקבל מהם תמיכה.
אנו
נכנסנו לשורה של התחייבויות כלפי עצמנו: איסור גמור של הוצאת מטבע חוץ לפני עריכת
תקציב ברור של מטבע חוץ. אנו נצטרך להביא זאת גם בפניהם בזמן הקרוב ביותר.
אלה
הם הדברים העיקריים במשא ומתן זה. עכשיו דנים על תשלום ההקדמה.
אנשינו
הודיעו בוושינגטון, וגם אני הודעתי זאת ביום ו׳ לשגריר [ארה״ב]: אין אנו רואים
בזאת שום פתרון של הבעיה, ואנו עומדים על תביעת ביסוס החובות. מצידם באה הבטחה
לדון על תביעת הביסוס. אומנם אין עכשיו דחיפות בפתרון הבעיה. כשאני עוררתי שאלה זו
חשבתי לנצל את כוח הדחיפות למען עניין הביסוס. אם הם נותנים לנו בינתיים מתת זו על
ידי כך נטלו מהעניין את עוקץ הדחיפות ורק בחודש ספטמבר יהיה עניין זה שוב הפעם
דחוף.
שנית,
ברור, איני בטוח אם עניין הביסוס בכלל יצא לפועל, אבל ברור שלא יתחילו להזיזו לפני
שאנו נחבר תקציב מטבע החוץ ונגיש להם. אנו צריכים להגיע בינינו לבין עצמנו לתמונה
בהירה מהן ההכנסות העלולות להיות במטבע חוץ ושבהן יכולים אנו לערוך תקציב ההוצאות
במטבע חוץ, על מה נוציא מטבע החוץ שאנו בטוחים בקבלתו, וזאת על מנת שיהיה ברור שמה
שאין בתקציב אצלנו - לא יהיה, ולכן צריכים אנו להיות מוכנים להצטמצם במסגרת תקציב
זה. לפני שנגיע לבהירות
אצלנו, ולפני שנערוך תקציב מטבע החוץ על מנת שנוכל להגישו ולהגן עליו סעיף סעיף,
לא נוכל להגיע לידי ביסוס החובות. אני חושב שלפני אמצע ספטמבר לא נוכל להגיע באופן
יעיל לחידוש השיחות על ביסוס החובות.
השגריר
ניסה להמתיק מאוד את עניין הניסיון להתערב בהנהלת המשק. אין בזאת, לדעתו, שום
פגיעה בריבונות, כי אתם מודיעים מה שאתם רוצים לעשות לפי שיקול דעתכם החופשי
ביותר. אלה הם סידורים שאתם מנהיגים כלפיכם ללא כפייה וללא לחץ. כמו כן, הוא ניסה
להמתיק את השלילה של הדין וחשבון של מייקסל: ״אם אין תמיכה מיידית ברעיון הביסוס,
אין זאת אומרת שיש שלילה. עושים הכל שלב שלב ולא הכל בבת אחת״.
להלן דיווח
ראש הממשלה ד.
בן-גוריון על
ביקור סגן הרמטכ"ל
מרדכי מקלף בארה״ב כאורח צבא
ארה״ב. השר י. מ.
לוין שאל
את מ״ש:
״היה מאמר של וולטר ליפמן,[6]
שיש מחשבה שכל
המזרח התיכון יהיה ניטרלי בזמן המלחמה. מה דעתך על זה? השאלה השנייה: מה המצב במשא ומתן
על
השילומים?״ השר מ. שרת: אשר לשאלה הראשונה, זוהי תפישתו של וולטר ליפמן, החושב
שאמריקה מעוניינת בריבוי מדינות ניטרליות שהן בידידות עם אמריקה. לא ידוע לי
שרעיון זה נתקבל על דעת מחלקת המדינה של ארצות הברית והפנטגון. בינתיים אנו מקבלים
עזרה, אנו דורשים עזרה, אנו דורשים גם סיוע צבאי. ייתכן שנקבל תשובה חיובית בעניין
עזרה [צבאית] בתשלום. יש גם סיכויים למחירים נוחים ולאשראי. אנו מדברים גם על עזרה
בלי תשלום, אבל לעת עתה אין סיכוי לכך. המדיניות הרישמית אינה גורסת ניטרליות
בכלל, ולגבי המזרח התיכון בפרט.
המשא
והמתן על השילומים אינו פוסק. הצרה היא שבעוד שהמשלחת שלנו יש לה סמכות מלאה, בעצם
הם צריכים לשאול אותנו רק בעניינים עקרוניים, המשלחת הגרמנית אינה יכולה להחליט
כמעט שום דבר בלי לשאול את בון, ולשאול את בון פירושו לנסוע [מוואסנר בהולנד] לבון
והזמן מתבזבז.
השאלה
האחרונה שנתקלו בה היא שאלת יציבות המטבע. המשלחת שלנו רצתה שינוסח סעיף אשר יבטיח
אותנו בפני תזוזות ותנודות במטבע הגרמני, היות והתשלומים הם במרק. הגרמנים לא
הסכימו לזאת בשום פנים ואופן, ואמרו שזה עלבון למטבע שלהם וזה חותר מיד תחת עמדת
המרק, כי אם בהסכם רישמי יהיה מדובר על הבטחת יציבות המטבע, הרי זה סימן שהמטבע
אינו יציב. כאשר [אנשינו] נתקלו בסירוב זה, עבר המשא ומתן לפסים אחרים - להבטיח את
הייצוב בכמויות סחורות. הושגה נוסחת פשרה בין שנער ובין אבס, שהוא האיש הקשה ביותר
במשלחת הגרמנית, אבל הבנק הלאומי שלהם הניח וטו. יש ויכוח רב בקירבם ומנסים למצוא
נוסחה אחרת. זהו הדבר העיקרי המעכב את הסיום, זה כבר כמה שבועות שהם מודיעים:
״בעוד שבועיים נסיים״ - (השר ד. צ. פנקס: בעניין הראשון ־ לא הצלחנו להשיג לעת עתה
עזרה צבאית מהמערב בדרך ישירה. שאלתי היא האם ניסינו לקבל עזרה גם ממקורות אחרים
ובאיזה צורה זה נעשה) ־ הניסיון האחרון היה פרשת המשא והמתן הממושך עם צ׳כיה,
שנמשך כשנה או למעלה מזה ונגמר בלא כלום. ביקשנו רשות לקנות נשק אצלם. יצרני הנשק
היו מעוניינים מאוד בקבלת הזמנה מאיתנו, אבל אמרו שבלי הכרעה פוליטית הדבר לא
יזוז. שלחנו אנשים במיוחד לשם, באו גם [אנשיהם] הנה, אבל בסופו של דבר כנראה לא
נפלה הכרעה פוליטית חיובית, ומכל העניין לא יצא ולא כלום. הפסדנו על זה זמן רב, גם
קצת כסף וטירחה.[7] ־
(השר ד. צ. פנקס: עם רוסיה אין מגע?) ־ רוסיה אמרה לנו עוד בזמן מלחמת השחרור, שלא
תיתן לנו כל נשק-שהוא.
