63 | הוועדה המדינית, מפא״י,
ירושלים[1] 3.8.1952
מדיניותנו
כלפי המיעוט הערבי
סדר היום: סיכום הבירור בענייני
הערבים
היו״ר מאיר ארגוב
פתח וציין כמה עניינים הטעונים הכרעה:
ראשית עמדת סיעת
המפלגה בכנסת בעד המשך הממשל הצבאי קוממה את הסיעה הערבית המסונפת למפלגה,
והצטרפות ״הציונים הכלליים״
להתנגדות להמשך הממשל בודדה את סיעת המפלגה בכנסת. שנית, חוק תפיסת הקרקעות עורר גם הוא את
התקוממות הסיעה הערבית של
המפלגה. שלשית,
התעוררה שאלה של
עידוד הערבים להיכנס לאיגוד המקצועי של הסתדרות העובדים. בבירורים
שקיימה הוועדה המדינית התברר שאין יד אחת המכוונת את המדיניות כלפי
ערביי ישראל: ״יש
הרבה ידיים והאחת אינה יודעת מה שעושה השנייה [—-] אנו עומדים בפני סכנה לאבד את
מעמדנו בקרב 170 אלף הערבים
[תושבי ישראל]. הקומוניסטים הולכים מחיל אל חיל ומפ״ם
נגררת אחריהם [---] הגיעה השעה שנסכם לנו איזשהו קו. על שאלת
ז. ארן כיצד התנהל הבירור, השיב היו״ר ארגוב ש״אולי נשמע משהו מפי
משה או בן-גוריון. אם מישהו מהחברים ירצה לפתוח - הרשות בידו״. כאן העיר מ. נמיר, כי מן
הראוי לקרוא את ההחלטות שנתקבלו בוועדה המדינית בשאלה זו.
מ.
שרת: עד כמה שאני זוכר, ציר הבירור בישיבת הוועדה המדינית לא היה המדיניות שלנו.
ציר הבירור היה ארגוני, אחידות הפעולה של המפלגה בשטח זה, מתוך הנחה שיש למפלגה
מדיניות ומתוך הנחה שתהיה למפלגה מדיניות. כיצד לדאוג שאותה מדיניות שתהיה תבוצע
על ידי שליחי המפלגה באופן אחיד. לעומת זאת אני מבין, שמה שעומד היום לבירור היא
לא אותה שאלה, שהוזכרה בין השאר על ידי היו״ר, אלא שאלה יותר חשובה ויותר יסודית -
שאלת המדיניות. בשאלה המדינית אני מוכן לומר כמה מלים.
נעדרתי מהארץ כשישה שבועות.
במשך שבועות אלה נתבשלו כמה תבשילים.
קרה
כך שלא הייתי בארץ כשנוסח חוק ההתאזרחות בתחילתו, ואף לא הייתי כשאושר חוק
ההתאזרחות בנוסחתו האחרונה. קמו שני נחשולי התנגדות בהעדרי ולא נכנסתי לעובי
הקורה. קרו עוד כמה דברים בהעדרי באזור הספר של ״המשולש״ ועוד אינני יודע מהו חוק
הקרקע. בעצמי הייתי שותף לדרישה שיהיה חוק שיסדיר את העניינים מבחינה זו ואני מתאר
לי מה טיבו ומה יכולה להיות תגובת הערבים.
אני
רוצה להביע מחשבה אחת כללית. כשהתחילו לשבת על מדוכה זו - כדת מה יעשה במיעוט
הערבי שבתוכנו, גישתנו לבעיה היתה חלק בלתי נפרד של גישה יותר כללית לבעיית היחסים
בין עם ישראל והעם הערבי, זאת אומרת היחסים בין מדינת ישראל והמדינות הערביות. זה
היה זמן קצר אחרי שוך הקרבות ובראשית התבססותה של המדינה. אז חיינו בהנחות
מסוימות. נדמה לי שהנחות אלה נפסלו ואנו עדיין חיים כאילו הן קיימות.
מה
היתה ההנחה היסודית? היו שתי הנחות יסוד: אל״ף, שאנו נמצאים במצב של חירום, מצב לא
נורמלי ובלתי תקין, מפני שאין שלום בינינו ובין מדינות הערבים. בי״ת, היתה הנחה
שנייה, שזהו מצב ארעי, מצב מעבר. אנו מקווים שתהיה קצרה ובעקבותיה יבוא השלום
ויסודרו העניינים. ולכן אמרנו: אי־אפשר לנהוג כלפי הערבים בתוך הארץ כאילו הכל היה
כשורה. הכל איננו כשורה, ולגבי דידם שום דבר איננו כשורה. זאת אומרת שאנו לא
חייבים להם שום דבר. כאזרחים ישראלים ניתן להם מינימום שבמינימום הואיל ואין הם
יכולים לדרוש שננהג בהם אחרת, כי המלחמה נמשכת עדיין. לאחר שנה־שנתיים אפשר יהיה
להעביר את הטיפול בערבים לפסים יותר תקינים. אם יש קושי - צריכים לעמוד בקושי. אם
יש אכזריות - צריכים לעמוד באכזריות. הם צריכים להרגיש שהמצב אינו כתיקונו וכי אין
אנו אחראים כלפי זה, אלא אחיהם הערבים שהרימו את הנשק ומרדו בהחלטת האומות
המאוחדות.
המצב
הוא שהנחה זו נפסלה. השלום בושש לבוא וברור שהוא יבושש לבוא, הלוואי ואתבדה. במידה
שהדבר עולה על הפרק, כל הזמן נמשכת חתירה לקרב את השלום, ודווקא בימים אלה כשיש
שידוד מערכות כאילו במזרח התיכון. אבל יותר בטוח להניח ולהיות מוכן לכך, ולפי זה
לחשב את כל הדברים, שהשלום יאחר לבוא, שזו התחלה של תקופה ממושכת שמי יודע כמה
שנים היא תימשך, ואנו נחיה ללא שלום עם הארצות הערביות ובמצב של בידוד יבשתי
מסוים. המשטר בו אנו חיים בארץ הוא לא משטר של בידוד ימי ובידוד אווירי, אבל יש
בידוד יבשתי ואנו נחזיק בו מעמד. יש דוגמה אחת מאלפת למצב מעין זה: פולין וליטא לא
היו ביניהן יחסים במשך עשרים שנה והגבול ביניהן היה חתום, אין יוצא ואין בא, ללא
תחבורה וללא מסחר בין שתי ארצות סמוכות בלב אירופה - והן נתקיימו כך. אני לא מראה
את זה כמופת. זאת לא מטרה נכספת. אבל זה תקדים מזמננו, ואני סבור שהשינאה בין שתי
הארצות האלה היתה פחותה מזו של ארצות ערב כלפינו. התהום היתה פחות רחבה, ואף על פי
כן נמשך עניין זה עשרים שנה. על כל פנים, ייתכן שיארכו הדברים עד שנתחיל להתקדם
לקראת הסדר. בהנחה שהשלום יבוא מגילות מגילות ובשיפורים [הדרגתיים], עלינו לדעת
אנה אנו באים בעניין זה.
אם
ההנחה נכונה, עלינו לחשב מחדש את מדיניותנו הערבית הפנימית שבתוך הארץ. דבר אחד
הוא אם אנו מתקינים תקנות וגוזרים גזירות ומקיימים כל מיני מצבים של שעת חירום,
מתוך הבנה שזה עניין של שנתיים-חמש שנים, ודבר אחר לגמרי אם זה נהפך להלכה לאורך
ימים, אם זה נהפך למצב של קבע.
בדרך
כלל הציבור הערבי היושב בתוך המדינה לא גורם למדינה הרבה צרות כפי שיכול היה
לגרום. אני לא אומר זאת לזכותו, אני לא אומר זאת להרמת קרנו המוסרית. בזה היה פחד,
בזה היתה הכרה של עם מוכה, בזה היה כישרון הסתגלות למצב. צפורה[2]
ביקרה לפני ימים אחדים במשפחה ערבית ביפו והיא מצאה שם ילד ששמו ישראל ובמשפחה
הקרובה ילדה ששמה שרה, והאב קורא לה שרה׳לה. ילדה אחרת, שכבר מדברים בה נכבדות -
כשצפורה נכנסה לחדר לא יכלה להבחין בינה ובין נערה יהודית. האב התפאר בזה שהיא
מדברת לא רק עברית אלא יידיש. זאת מדרגה עוד יותר חשובה אצלם. נתברר שהיא הנערה
היחידה העובדת בין עולות יהודיות וביניהן יותר קל להתבולל, מפני שגם הן לא מושרשות
בארץ. פרט זה אינו בא ללמד על הכלל. בדרך כלל הציבור הערבי לא התמרד ולא עשה למדינה
צרות יותר מדי גדולות. אנו יודעים היטב את מכת ההסתננות, ויש כל מיני סיבוכים של
איזור הספר ובעיות ביטחון. אי־אפשר לזקוף את המצב הזה לחובתם של ערביי המדינה.
אומנם הדברים מתקשרים, אבל לא שהם מחרחרים זאת והם כל הזמן התוססים בעניין זה.
ישנו מצב שמאות ורבבות אלפי ערבים עקרו את עצמם מעריהם ומאדמתם ורבים מהם יושבים
במרחק־מה מהגבול והם משמרים יסוד תוסס, מתנקש ומפר ביטחון ואש בוערת בתוכם כל
הזמן.
לציבור
זה יש כמובן תביעות, תביעות סדירות כמו לשאר אזרחי המדינה, וחוץ מזה תביעות
מיוחדות, מפני שחלו בינתיים כל מיני זעזועים והם רוצים להגיע למצב תקין. יש תביעות
רבות של ציבור זה בכיוון של יתר השתקעות בחיי המדינה. אני כמעט לא מכיר תביעה
שמכוונת להתבדלות חוץ מענייני ״הקדשות״,[3] הואיל והם עדה מוסלמית ורוצים לשלוט על נכסיהם. בעניין בתי הספר,
אחת התביעות הנמרצות ביותר היא למורים לעברית. בעניין האיגוד המקצועי, אחת התביעות
הנמרצות היא כניסה להסתדרות. אחת התלונות הקשות ביותר נגד המשטר הצבאי היא מפאת
הגבלת חופש התנועה, מפני שלא רוצים להיות מוגבלים בשטחם ולהיות תלויים אך ורק
בהברחה מעבר לגבול. הם רוצים להיות חופשיים לעבוד בכל הארץ ולהיכנס לשטחי העבודה
והמסחר. עיקרי התביעות מופנות ליתר הסתגלות, אפשר אפילו לומר ליתר התבוללות.
אינני
יכול לומר, שאנו יכולים פה להתפרק מנשק הזהירות והעמידה על המשמר - והיה אם תקרנה
מלחמה[4] -
שחלק גדול מהם לא רק לא יפנה לנו עורף אלא לא ינעץ סכין בגבנו. אבל החיים אינם
מורכבים רק מהתכוננות למלחמה. יש בכל זאת סיכוי שמלחמה לא תהיה ובינתיים נמשכים
החיים. וזה נוגע ל־170 אלף
נפש [ערבים], וזה קבל כל העולם. כל זה משמש נושא לפומביות וזה יוצר סיבוכים חמורים
מאוד.
מהו
התהליך? התהליך בדרך כלל הוא כזה: בהרבה מקרים, על כל פנים, לאחר לחץ רב ולאחר
ביקורת רבה והתרעה פומבית בכנסת ובעיתונות וגם בעיתונות זרה, אנו סוף סוף עושים
משהו לתקן. לא במלוא המידה, אבל עושים משהו לתקן. אנו עושים זאת תמיד בפיגור
ואיננו נוחלים כבוד. איננו זוכים בתודה אפילו. מה יוצא? אנו עשינו זאת כאילו כפאנו
השד, על כורחנו, ואותן הקבוצות האופוזיציוניות, שהסתפקו בתפקיד של מליצי יושר, הן
הזוכות בהכרת טובה של הציבור. ההישגים נזקפים על חשבון הקבוצה הקומוניסטית, לפעמים
על חשבונה של מפ״ם ואפילו לזכותם של ״הציונים הכלליים״. כולם מנצלים מעמד זה נגד
הממשלה והמפלגה השלטת.
לי
נדמה כי הגיעה השעה לבדוק מחדש את כל העניין הזה ולקבוע הלכות אחרות. אינני רוצה
לומר שההלכה צריכה להיות לספק את כל מישאלות הערבים, או תמיד להירתע מפני אפשרות
של ביקורת ופרסום בחוץ לארץ, שלא כל כך נוח, או מפני ניצול קומוניסטי. אינני מציע
קו עקרוני כזה בשום פנים. אבל אותם הדברים שבין כך אנו עתידים לתת - לעשות אותם
שעה אחת קודם, לעשות אותם בנפש חפצה, לעשות אותם בנדיבות לב, כדבר שנותן חינוך
חיובי לציבור הערבי הזה ומרתק אותו יותר לממשלה ולמפלגה.
שנית,
בכלל לבדוק את המצב על יסוד הנחה שאנו לא קובעים פה מדיניות לשנה-שנתיים, כי אם
לתקופה ארוכה. ואז מופיעה שאלה: האם אנו יכולים להחזיק מעמד לאורך ימים במשטר שיש
בו יסודות של אפליה מבחינת מעמדנו הבינלאומי, מבחינת היחסים איתם בתוך הארץ,
מבחינת החינוך העצמי שלנו, חינוך הדור הצעיר שלנו, והרקע שהוא יוצר למעשים כמו
ברמלה,[5] או
למעשה שהיה בפינה של המשולש.[6] אני
כולל בבדיקה מחדש זו את המשטר הצבאי. לא אירתע ממסקנה שיש לקיים גם להבא את המשטר
הצבאי, אם כי מאוד לא קל להגן על זה. אבל אני סבור שיש לבדוק שאלה זו מחדש, לבדוק
לא רק איך פועל המשטר הצבאי אלא לבדוק אם הכרחי משטר צבאי. לבדוק אם אותם הדברים
שמשטר צבאי ממונה על הבטחתם, האם הדרך היחידה להבטיח אותם היא על ידי משטר צבאי.
האם אין אפשרות בסידורי ביטחון יותר יעילים על ידי המדינה ועל ידי הצבא, שיש עימם
יד חזקה עד כדי פתיחת אש ופגיעה בבני אדם מבלי שזה ייקרא משטר צבאי, מבלי שזה יתייחד
לאזורים שלמים בארץ שהם בבחינת יוצא מן הכלל לגבי הארץ, מפני שזה מראש מבחינת ה־public
relations דבר גרוע. זה אמצעי שמטרה ידועה מצדיקה
אותו.
השאלה
היא אם המטרה מחייבת אמצעי זה דווקא, שהוא מראש פסול ומופיע כדבר מאוד לא אהוד.
אני סובר שדבר זה טעון בדיקה באופן בלתי משוחד ובאופן חופשי משיגרה ומסורת שנשתלטה
על ידי הנוחיות הידועה לקיים את הקיים. זה יותר נוח, אבל זה לא מוצדק מבחינה
מדינית. אם לאחר שנבדוק דבר זה היטב מתוך חופש גמור ונגיע למסקנה שאין ברירה - אין
ברירה. אבל הבה נבדוק את הדבר הזה מחדש. עלינו להיות מאוד רגישים לגבי ה-public
relations שלנו, מבחינת עמדת המפלגות האחרות לגבי
הערבים. אנו לא יכולים לאחוז בחבל בשני קצותיו - אנו מוכרחים לתת זכויות לערבים
ובאותו זמן להתעלם מזה שהם משתמשים בזכויות אלה כדרך שאנשים פוליטיים משתמשים בהן.
הם יכולים לתת אמונם למפלגה זו ויכולים לתת אמונם למפלגה אחרת. פה צריך להיות
חישוב תכסיסי על כל צעד מה עדיף ממה. אפילו אם ייקבעו קווים מנחים, יהיה צורך
בשיקול מתי להפעיל את הקו ולתת הוראות לאנשי המפתח, ולהשתמש באותה השפעה שיש
למפלגה בממשלה שקו זה יבוצע.
שנית,
צריך שיהיה ריכוז בממשלה. מבחינה פרינציפיונית יש תפקיד ליד ראש הממשלה של יועץ
לעניינים הערביים,[7]
שצריך לתאם את ענייני הערבים. מזמן שחזרתי לא נפגשתי עם החבר הזה, שאני משתדל
לעזור לו. אני מבין שחל זעזוע בחוליה זו, ובמשרדים [הממשלתיים] איש הישר בעיניו
יעשה וזה לא טוב.
אני
רוצה לומר לחברים: פה אולי יושבים חברים שאינם קרובים לבעיה זו. לפי דעתי נעשו
דברים גדולים בשביל היישוב הערבי במשך קיום המדינה בכמה וכמה ענפים: בשיקום
החקלאות הערבית, בשרותי חינוך, בריאות, בארגון האספקה.
בכמה
וכמה ענפים נעשו דברים גדולים, ונתגלו במשרדים אנשים שדאגו דאגה כנה לצורכי היישוב
הערבי. אבל מכיוון שבעת ובעונה אחת נשארו דברים מאוד מרגיזים, מאוד מגרים, סידורים
או אי־היענות לתביעות צודקות - ניטשטשו לגמרי הדברים החיוביים. יש שכל המתח והלהט
מרוכז בנקודות השלילה, ואילו הכל היה מרוכז בנקודות השלילה שהן בלתי נמנעות, שהן
הכרחיות - החרשתי, אבל זה לא כך. ממילא מתקבל שמה שיש - מגיע, לא חייבים על כך
תודה לאיש. העיקר הוא במה שאיננו ועל זה נטושה מערכה קשה של מפלגות, שכל אחת מהן
טוענת: ״אילו היה בידי השלטון הייתי עושה למענכם כל מה שאפשר״.
לכן
יש חשיבות רבה שהציבור ידע שכל מה שנעשה נעשה מפני שהמפלגה המרכזית רצתה בכך, זוהי
מדיניותה, אילמלא רצתה בזה לא היה הדבר קם. יש עין צופיה ויד מנהלת ויד זו היא ידה
של הממשלה, הווה אומר ידה של המפלגה שאחראית לממשלה. על ידי כך הדברים מקבלים צורה
אחת. אחרת יוצא שפקיד אחד טוב - לכן הוא מתייחס יפה, והפקיד השני רע - לכן הוא
מתייחס רע, והממשלה לא מגיעה לה תודה. ובמידה שיש מפלגה שלטת - האנשים הטובים בה
דואגים לנו והאנשים הרעים מפריעים, הם אויבי הערבים. ושוב, אם יש איש מהמפלגה שעשה
זאת - לו מגיעה תודה. ואנשים טובים אלה אינם מיוחדים למפלגה מסוימת, הם מצויים גם
בשאר המפלגות. הודות לאנשים טובים אלה אנו נושמים את אויר הארץ וחיים בה. את
הדברים האלה אפשר לתקן וצריך לתקן.
להלן התנהל
דיון ממושך. חבר הוועדה יונה כסה הציע שתוקם ועדה מדינית מיוחדת לשאלה הערבית, שאם
יתגלעו בה ויכוחים חמורים הם יובאו להכרעה בוועדה המדינית. הצעתו התקבלה ברוב
דעות. מ״ש
הציע לבחור ועדה מצומצמת בת חמישה חברים. לבסוף נבחרה ועדה בהרכב: דוד
בן־גוריון, ראובן ברקת, משה שרת, מרדכי נמיר, אבא חושי, דוד הכהן, פנחס לבון
ומאיר ארגוב.
