62 | הממשלה, ישיבה ב׳[1]
3.8.1952
המצב
במצרים עדיין מעורפל
סעיף
519:
שאלות (כולל סקירה)
השר
מ. שרת: שאילתה לשר הפנים: האם שם לב לידיעה שנתפרסמה בעיתונים, הוא אולי יודע
אותה ממקורות משרדיים, אני יודע רק מה שהיה בעיתון: איש שמנוי וגמור איתו לצאת
מהארץ לא ראה לפניו דרך אחרת אלא לעשות זאת בשחייה. הוא קפץ אל הים וניסה לשחות אל
האונייה, ונתפס לרשות כי זהו מעשה לא חוקי. הרושם שהדבר עושה הוא ברור. האיש משופע
במיצוות, הוא היה ביחידות היהודיות בצבא הבריטי, הוא היה חבר ״ההגנה״, הוא היה
בצבא ההגנה לישראל, והוא לא מצא דרך אחרת לצאת את הארץ אלא בשחייה. פעם אמר דר׳
וייצמן לוועדה המלכותית:[2]
״אי-אפשר למנוע בעד יהודים מלהיכנס לארץ. יהודים ישחו לארץ״. הגענו למצב שיהודים
שוחים מהארץ. מה ההיגיון להחזיק אדם בארץ בעל כורחו, איש שאינו רוצה להיות בארץ?
איזו ברכה תצמח לארץ מיהודי זה ודומים לו?
השר
מ. שפירא: כל אשר רוצה לעזוב את הארץ מקבל היתר יציאה ללא מפריע. הרוצה לצאת לחוץ
לארץ סתם, בתור תייר, לסייר בחוץ לארץ - הוא צריך לקבל כרטיסי נסיעה מחוץ לארץ אם
הנסיעה אינה חיונית. יהודי זה כנראה לא פנה בבקשה להגר, אלא ביקש היתר יציאה על
מנת לחזור. הוא אינו היחיד שנתפס בניסיון לצאת את הארץ.
השר
הרב י. מ. לוין: אני פונה לשר החוץ ולשר הביטחון: חשבתי בשבוע שעבר לשמוע סקירה על
הנעשה במצרים.[3] לא
שמענו אז. האם חושבים הם שיש מה למסור היום.
ראש
הממשלה ד. בן־גוריון: האם רוצה שר החוץ להשיב על שאלה זו?
השר
מ. שרת: אני יכול למסור סקירה. המצב במצרים עדיין מעורפל, לא לגבי המצב הקיים, אלא
לגבי הבאות. המצב הקיים אינו מגובש עוד, הוא נתון עדיין בכור ההיתוך. המצב מפולש,
יש ממנו פתחים לכל מיני כיוונים. עמדת המעצמות, הן של אנגליה והן של ארצות הברית
כלפי המשטר החדש, במידה שאפשר לקרוא לו משטר, היא עמדה של כבדהו וחשדהו. מצד
אנגליה - יותר חשדהו. מצד אמריקה - יותר כבדהו.
מה
שקרה כאן, שדרש את ההפיכה הזו ללא כל ספק נעוץ בארץ, זאת אומרת נעוץ במלחמה שהיתה
בין מצרים לבינינו. מלחמה זו, כידוע לחברי הממשלה, נסתיימה במפלת הצבא המצרי. מפלה
זו עוררה תסיסה בקרב הצבא המצרי. הצבא המצרי - וזה טיבעי לכל צבא - ניסה לגול
מעליו את החרפה של הכישלון במלחמה ולהפיל את האשמה על מישהו אחר. הפעם לא היה זה
עניין מלאכותי, כמו אותם התכסיסים שהשתמש בהם היטלר להסברת המפלה הגרמנית [במל״ע-1], ואין אני יודע אם בצבא הגרמני היו מעילות
אשר הביאו לידי מפלתו. בצבא זה [המצרי] היו מעילות ומעילות רציניות, כל מיני שערוריות
באספקת הנשק. הדברים נגעו בצמרת הצבאית. חשוב לציין בשעה שמדברים על כך, שאומנם
התריעו נגד ישראל ואיימו בסיבוב שני, אבל התסיסה הצבאית לא הופנתה בכיוון תביעת
אפשרות חדשה של מלחמה, זאת אומרת שהתסיסה לא הופנתה כלפי חוץ. לא הרגשנו במשך כל
הזמן שבתוך הצבא המצרי ישנם יסודות המגרים את מצרים למלחמה. הזעם הופנה פנימה,
כלפי פנים ולא כלפי חוץ. היתה דרישה לטיהור הצבא ומשרד הביטחון מיסודות מושחתים,
אגב כך טיהור המשטר כולו. זה הצטרף עם אותם הגורמים בציבוריות המצרית שתבעו טיהור
המשטר, ניקיון כפיים, טוהר מידות וכולי וכולי.
הדברים
התחדדו לרגל שינויי המשטר. כאשר היתה ממשלה אחת ציבילית לא רק בהרכבה העובדתי, כי
אם בכל אופיה ובכל, ממשלת הלאלי[4] שהיתה מורכבת מאנשים ישרים, המלך ניסה להישען עליהם כנגד ה״וואפד״
והבטיח להם גדולות, חופש גמור. אבל כאשר התברר כי הדברים עלולים לפגוע במקורביו
[של המלך] ובאנשים שהוא שם אותם בראש הצבא, זאת אומרת שהם עלולים להמיט חרפה על
הצבא - הוא עצר בעדם. כאשר הם הודיעו שאם כך לא ימשיכו - סילק אותם וניסה למשול
בעזרת חוגים אחרים. פה בא הדבר למשבר לרגל מינוי שר ההגנה. הקבוצה הצבאית דרשה
למנות שר ההגנה הקרוב להם, אבל המלך עמד לגמרי פרחחים. אין לדעת במה זה ייגמר.
מופיעה
שורה של שאלות. השאלה הראשונה היא, אם קבוצה זו באמת שואפת ורואה את הדבר כאפשרי
לשלוט על מצרים בכוח הצבא. ברור שהצבא איתם. עד עתה לא קמה קבוצה מתחרה איתם. יכולה
לקום קבוצה אחרת. גם מבחינת הצבא זו יכולה להיות חוליה ראשונה בשרשרת למרידות. לעת
עתה לא קמה קבוצה מתחרה.
המגרעת
שמנה מאונטבטן, שזוהי מהפכה של אנשים צעירים, יש בזה יתרון. אלה הם האנשים הנותנים
פקודות באופן ישיר לצבא, אלה הם החיים בקסרקטין עם הצבא. הגנרלים יושבים במשרדים
ואינם באים במגע ישיר עם הצבא. הצבא ממלא לעת עתה את פקודותיהם.
השאלה
היא אם ינסו ליצור משטר של שלטון הצבא, או ינסו לכרות ברית עם איזה גורם מדיני.
בזאת שהם הסירו את המלך ומסרו את הכתר לתינוק,[5] זאת
אומרת החליפו כיסא מלכות בעריסה והעריסה לעת עתה ריקה, כי התינוק נלקח לעת עתה
לאיטליה. על ידי זאת הרסו יסוד בחיים הפנימיים ובחיים החוקתיים של מצרים. היה מלך
יושב על כיסא המלכות, אומנם זה היה איש מלא תעתועים ושגיונות, זהו דבר אחר, אבל
מבחינה קונסטיטוציונית בכל שעת משבר הסמכות היתה חוזרת לכיסא המלכות. היתה לזאת
השפעה מייצבת שהבטיחה רציפות. כעת יסוד זה נעקר. אם זה היה הציר המרכזי, עתה זוהי
מכונה בלי הציר המרכזי והיא עלולה להתפוקק. נוצר חלל ריק. מי ימלא חלל ריק זה, האם
הקבוצה הצבאית שחוללה מהפכה צבאית זו, או אלה השולטים בשמה ימלאו תפקיד? אם ימלאו
תפקיד לתקופה ידועה - לאיזו תקופה? אי־אפשר לדעת זאת. אולי תמלא קבוצה זו תפקיד
חשוב, אולי תפקיד מכריע. עומדת השאלה אם זה יהיה שלטון יחיד של הקבוצה הצבאית או
לא.
מתקבל
על הדעת שהם יחפשו ומחפשים מישען ציבורי. המועמד הטבעי לקואליציה עם הקבוצה הצבאית
זהו הגורם היציב השני, ומבחינה ציבורית בעל השפעה גדולה יותר מאשר היה המלך -
מפלגת ה״וואפד״. אין ספק שבתוך קבוצה זו יש אנשים המשתייכים בצורה זו או אחרת
ל״וואפד״. אין זאת אומרת שאפשר כיום להתנבא, שהקואליציה תהיה של ה״וואפד״ עם
הקבוצה הצבאית הזאת. זאת קשה לקבוע, קודם כל מטעם זה שגם קבוצה זו וגם ה״וואפד״
אינם מעור אחד. יש יסודות שונים בשתי הקבוצות. אין יסוד לקבוע מה תהיה הברית.
ב״וואפד״ ישנו אגף מתון יותר ואגף קיצוני יותר. שר החוץ המצרי שייך לאגף הקיצוני
יותר. הוא כנראה מנסה עכשיו לחולל מהפכה בתוך ה״וואפד״. הוא רוצה לתפוס את השלטון ב״וואפד״
ואין לדעת מה יעשה אחר כך. [לעומתו] נחאס והאנשים סביבו מנסים להחזיק בידם את
השליטה על המכונה ולא לתת לרדיקלים לתפוס שררה, לכרות ברית עם השלטון הצבאי.
מלבד
ה״וואפד״ יש יסוד אחר במדיניות המצרית - ״האחים המוסלמים״, שזה ארגון חצי פשיסטי,
קנאי דתי, חדור שינאה לזרים, לא רק התנגדות לכל שרידי האימפריאליזם המערבי במצרים,
אלא גם דחיקת רגלי הזרים היושבים במצרים מחיי הכלכלה ומהחיים החברתיים. הם
קיצוניים מאד, הם מדוחקי הקץ. יש שמועות שלהם השפעה רבה בקבוצה הצבאית והם ערים
מאוד לאפשרויות שלהם.
אם
ניקח עכשיו את עמדת אנגליה ואמריקה - האנגלים חוששים מאוד לתגבורת הקבוצה
הפשיסטית, הקבוצה של ״האחים המוסלמים״. בשני המקרים הם חוששים שהדברים יסתבכו. הם
חוששים שאם עלי מאהר יחזיק מעמד, זה יהיה פתח לקנוניות שונות. איני חושב שעלי מאהר
יכול להוות מישען מספיק לקבוצה הצבאית. היא ודאי תחפש מישען בין הקרובים לה יותר.
השאלה היא אם תסתדר עם אחד האגפים של ה״וואפד״, אולי בצירוף ״האחים המוסלמים״. עד
עכשיו שלט עלי מאהר בכוח המלך. אין לדעת אם הוא יישאר. אם הוא יישאר - הוא איש לא
צעיר, בעל אופי, בעל שכל חריף, יש לו מושגים משלו על השלטון. יש כבר חיכוכים בינו
ובין הקבוצה הצבאית. הקבוצה הצבאית דורשת לעצמה השפעה על ענייני המשטרה, על ענייני
משרד הפנים וגם על ענייני החוץ. הוא אינו נותן להם זאת, אבל מי יודע אם יוכל
להחזיק מעמד, כי הוא אינו מהווה כוח ציבורי. אומנם האנגלים היו רוצים שהוא יהיה
השליט, כי הם חושבים שאיתו אפשר לסדר איזה עסק.
ואשר
לאמריקנים - הם היו מוכנים לקבל את המשטר החדש ואת נגיב כמנצח עליו, כי בדרך כלל
יש להם תיאוריה כי במזרח התיכון - אולי פרט לישראל - אי־אפשר להגיע ליציבות בדרך
דמוקרטית. אילו אפשר היה לצרף יציבות ודמוקרטיה - אדרבה, אם זה בלתי אפשרי, מוטב
יציבות בלי דמוקרטיה מאשר דמוקרטיה בלי יציבות. משום זה נעשו האמריקנים חסידים של
אישים חזקים. בסוריה הם חסידים של שישקלי. הם דוגלים בו, הם מוכנים במצרים להיאחז
בנגיב. הם רואים את הסכנות, סכנת ״האחים המוסלמים״ וגם תגבורת ה״וואפד״, זאת אומרת
הרחבת הקרע בין מצרים והמערב וזהו דבר רציני אצלם. זהו לעת עתה.
מה
זה כלפינו? אפשר לנסות לקבוע נקודות אחיזה להתמצאות, אבל הכל בהסתייגות רבה. לימים
הקרובים זה מעסיק מאוד את המצרים בענייני פנים. זה מפנה בכל זאת את ההתעניינות ואת
פעולתם של כל הגורמים פנימה ולא חוצה. זה בלי שום ספק יימשך זמן מה ואין לחשוש
להתגרות בנו או להרפתקה. איני סבור, על פי ההסתכלות הפוליטית בדבר, שאנו עומדים על
סף התגרות של מצרים בנו או בפני הרפתקה גדולה נגדנו, או בפני תכונה רצינית למלחמה
נגדנו.
דבר
שני, חשוב לציין, הוא כי בקבוצה הצבאית הזאת היו אנשים שהתנגדו מלכתחילה לפלישה
לישראל ומאשימים את המלך בפלישה. הם מאשימים את האנגלים שעל ידי הדינים והחשבונות
של האינטיליג׳נס שלהם היתעו את ראשי הצבא המצרי לגבי הכוחות של ישראל. הם מאשימים
את המלך וראשי הצבא הקודמים במפלה זו.
שלישית,
אם באמת תקום ברית קואליציונית בין נגיב ובין נחאס, בסביבה הקרובה של נחאס התבלטו
בזמן האחרון אנשים אשר נוצר קשר בינם ובינינו והם החלו לחשוב ברצינות על שלום עם
ישראל. גם אחרי מפלת המלך, לפני שהם חזרו למצרים, היו פגישות בינינו לבינם והם
התעניינו מאוד לדעת מהי תוכנית השלום שלנו, כי חשבו שאם יגיעו לשיחות רציניות על
הקמת השלטון המצרי על יסוד הריסות בית פארוק, הרי רצו לדעת מה תוכניתנו לגבי שלום
עם ארצות ערב בכלל ומצרים בפרט. לעת עתה הדברים אינם הולכים בדרך זו. איני רואה
שמוקמת קואליציה בין נחאס ונגיב. איני יודע אם כיוון זה יבוא לידי ביטוי.
רביעית,
יש לקבוע כי המצב הכלכלי במצרים הוא במורד וזאת כתוצאה מההסתבכות עם האנגלים. בימי
מלחמת העולם השנייה היתה הפרנסה מצויה בשפע. אחר כך התפרנסו מהעודף, העודף כנראה
הולך ומתמעט. מחירי הכותנה בעולם ירדו בתקופה האחרונה, יש משבר בתעשיית הטקסטיל בעולם.
סיבות רבות הצטרפו יחד ומצרים זקוקה עכשיו בלי כל ספק לעזרת חוץ יותר מאשר היתה
זקוקה פעם. הם זקוקים גם לנשק. אם הצבא יתפוס את השלטון ויחזיק בו, הרי מי כמוהם
יודע מהם הצרכים לנשק. זה יוצר זיקה חריפה יותר לעזרת חוץ.
ייתכן
לומר כי אם האנשים חושבים נכוחה, יבינו שהם אינם יכולים להיות קיצוניים יותר מדי,
אחרת יתמוטטו וייפלו. מצד שני - היות והם אנשים צעירים וחמומי מוח, בכלל אנו
יודעים תופעות כאלה בארצות ערב, שאין מסיקים מסקנות כלכליות ממצבים מדיניים. אנו
רואים זאת בפרס. פרס הוכתה מכה איומה על ידי הסכסוך עם חברות הנפט. הם הוכו מבחינה
כלכלית ואף על פי כן מחזיקים מעמד, מסתכסכים זה בזה, איש אינו חוזר לעמדה הקיימת.
זה יכול להיות גם במצרים - הארץ תשקע יותר ויותר במשבר, איש לא יעז להציע לפנות
לעזרת חוץ, יסתכסכו ויסתבכו בפנים. האנשים אינם מחונכים לחשוב מחשבה חברתית
ומדינית מרחיקה לכת. בינתיים התחילו ברפורמות חברתיות, בינתיים בטלו כל התארים
שהיו נהוגים עד כה. אם יעזו לגשת נם לרפורמה אגררית - העתיד יוכיח.
אין
כל ספק, כי בקרב החוגים הרדיקליים במצרים יש תהליכים שונים ויש לעיתים שהתיאבון בא
בשעת האכילה. הם החלו מדיקטטורה צבאית. כאשר טעמו טעם השלטון ייתכן שנפתחו לפניהם
אופקים רחבים יותר, נוצר תיאבון גדול יותר לשנות סידרי בראשית, כך שגם מבחינה זאת
יש ערעור יסודות. ישנן אפשרויות שונות.
מה
שאין לראות לעת עתה זוהי הרמת ראש הקומוניזם. יכול להיות שיש משהו במחתרת. אין ספק
שיש קומוניזם במצרים, אבל מהפכה זו באה מוקדם מדי בשבילו, הוא עוד לא הספיק לקנות
אחיזה בנפש העם, בקרב השכבות הסובלות שיוכלו להוות גורם חזק בסידור זה. אולי הם
מעוניינים להפיח מרירות. הם עלולים לחזק את ״האחים המוסלמים״ על מנת אחר כך לבוא
במקומם.
משרד
החוץ היה בימים אלה פעיל מאוד, פה ובנציגויות בחוץ לארץ. ניסינו לעמוד הכן, על
המשמר. דיברנו עם האמריקנים באופן מפורש, שאם המצרים יפנו בבקשת עזרה, צריכים הם
להתנות תנאי שלום איתנו, חיזקנו הקשרים עם ה״וואפד״.[6]
חיפשנו קשר עם נגיב. יש לנו קשר עם האגף הקיצוני של ה״וואפד״. קצת טעינו, בייחוד
בנוגע לקצב ההפיכה. חשבנו שיום יום נעמוד בפני עובדה חדשה ונגיע מהר להבהרת המצב.
הקצב הואט. התמונה לפנינו היא של התרוצצות ומבוכה פנימית. קשה מאוד עכשיו להחליט
על קו ברור.
אי־אפשר
לבוא בתביעה מסוימת כלפי ארצות הברית. הם טוענים שהם אינם יודעים מה יהיה הכיוון.
הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא לעמוד על המשמר. גם האנגלים אומרים שהם עומדים על
המשמר. הם יודעים במה הם מעוניינים, אינם יכולים להשפיע שזה יצא לפועל. הם מניחים
אפשרות של התפרצות נגד זרים, התגרות חדשה בעמדותיהם בתעלת סואץ. הם משתדלים לעמוד
הכן נגד כל האפשרויות האלה. הם ודאי ריכזו כוחות הצי. מאונטבטן הגיע הנה בפרגאטה.
היה צריך להגיע באוניה גדולה יותר וכנראה שאת הגדולה שמרו לצורכי פעולה - (השר ד.
יוסף: האם יש לנו ידיעות על העברת צבא מרצועת עזה למצרים בקשר להפיכה שם?) - אין
לנו כל ידיעה על כך. עניין עזה הוא קוץ ממאיר בשבילם. יש להם עכשיו בערך 2.5 דיוויזיות צבא. מרביתה של דיוויזיה אחת הם
צריכים להחזיק בעזה. אין להם כל צורך בה. לעומת זאת דרוש להם הצבא [במצרים].
התוכנית שלהם היא שהאנגלים יעברו לעזה ויפנו את תעלת סואץ. האנגלים טוענים שאין
להם איפה להסתובב בעזה.
להלן התנהל
דיון המובא במלואו לרגל
חשיבותו.
השר
מ. שפירא: אולי לפני שאנו עוברים לסדר היום, אפשר לשמוע על השיחות עם מאונטבטן.
ראש
הממשלה ד. בן־גוריון: לי היו שתי שיחות אתו. בשיחה אחת שהיתה פה דיברנו על הודו[7]
ולמחרת על דבר המלחמה. הוא הסכים לדבר אחד, שהממשלה שלו עשתה מישגה כאשר הצבא שלנו
עבר את גבול מצרים, שלא תבעו מאיתנו שניגש עד הסואץ.[8] הוא
אומר זאת כשיקול שלו, אבל הוא אינו קובע המדיניות של היום.
השר
מ. שרת: וגם אמר זאת לגבי העבר ולא לגבי ההווה.
ראש
הממשלה ד. בן־גוריון: הוא התרשם מאוד ממה שראה. לא היו שיחות פוליטיות.
השר מ. שפירא: האם היה זה דה
ביקור רשמי?
השר מ. שרת: יצירת קשר.
ראש הממשלה ד. בן־גוריון: הוא
התרשם מהיוזמה בארץ וגם ממה שראה בצבא.
השר מ. שרת: דובר בכלל על שני
אישים - דובר בשבח ווינגייט, הוא לחם בבורמה תחת פקודתו, ודובר בגנאי על פארוק.
ראש הממשלה ד. בן־גוריון: דובר
עוד בשבח על וייצמן.
השר מ. שרת: מאונטבטן בנאומו[9] אמר
שהוא אינו בטוח עד כמה הציבור בארץ יודע עד כמה איש זה - וייצמן - העלה את הקרן
שלנו.
ראש הממשלה ד. בן־גוריון: לא
היו שום שיחות פוליטיות. סעיף 523:
רכישת בית אגיון[10]
השר
ד. יוסף: כאשר דנו בשאלה, נאמר שאולי ימכרו את בית [השרד] של שר החוץ בתל בנימין
[רמת גן] על מנת שזה יכסה מחיר הבית כאן. האם ידוע מה המצב מבחינה זו? אם שר החוץ
עובר לדור בירושלים, ברור שצריכים להעמיד לרשותו בית מתאים, אבל אם לא נמכור את
הבית בתל־בנימין, עלולים אנו לעמוד בפני ביקורת שאנו מוציאים 180 אלף ל״י לרכישת בית לשר החוץ. אם נוכל להגיד
שהבית נרכש בחליפין, והיה רק הפרש קטן במחיר, לא יהיה מקום לביקורת רבה. האם יודע
מישהו מה המצב?
השר
מ. שרת: איני יודע מה המצב. אף פעם לא עסקתי בקניית בתים ומכירתם.[11]
המחיר שאגיון תובע נראה כמופרז. אני שואל את עצמי אם על ידי השהיה קצת, לא היינו
יכולים להוריד את המחיר הנדרש. איני יודע אם יש קופצים רבים לבית זה, הוא אולי
מנצל את המצב שאנו היננו הקופץ היחיד וזה כמעט הבית היחיד המתאים לצורך זה. אנשים
בקיאים יותר בדבר צריכים להביע דעתם. אני מעלה את השאלה אם אי־אפשר להביא על ידי
השהיה להורדת המחיר.
שנית,
אינני סבור שאם שר החוץ עוזב את הבית בתל־בנימין צריך למכור אותו. יש שאלה לחוד אם
כדאי למכור בית השייך לממשלה או כדאי לשמור נכס זה לממשלה באיזו צורה־שהיא. שר
האוצר ראה במקרה מחדש את הבית הזה לפני ימים אחדים ויש לו איזה מחשבה.
שלישית
- אני כשלעצמי איני להוט לבית אגיון. איני להוט להוצאת סכום כסף כה גדול. גם הבית
כשלעצמו אינו מושך את הלב. כאשר אני שואל את עצמי על בית אחר, הרי איני יודע אם
אפשר לקחת בית בקטמון, שבו גרות שתיים שלוש משפחות, לתת להן דיור במקום אחר
ולהתקין את הבית לצורכי שר החוץ. מי יוציא אותן, כמה זמן זה יימשך, אחרי הכל, האם
יהיה הבית ההוא מתאים לצרכים? לי לא נעים לדבר על עצמי, זוהי חובת הממשלה.
הבית
שלי הוא מוסד ממשלתי, הוא למעשה כמעט הבית היחידי בין בתי השרים, אשר במשך כל
הזמן, בקביעות, מקבל אורחים. בשבוע שעבר היו לי שתי ארוחות ערב גדולות. השבוע
תהיינה שתי מסיבות תה גדולות. סוף סוף יש גם משפחה אשר צריכה לחיות. מוכרח להיות
בית שצריכה להיות בו רווחה מסוימת והעומד בכך באופן מסוים.
להלן התנהל
דיון. השר אשכול התנגד למכירת בית השרד הממשלתי בתל בנימין והציע לברר אפשרות
להפקיע בית בקטמון וליישב את דייריו בדירות ”עמידר”. אחרת יהיה הכרח להשקיע
כסף רב
לרכישת בית לשר החוץ. אשר לביקורת ציבורית לא כל ביקורת ציבורית מוצדקת. השר
יוסף הציע לברר אפשרות להפקיע את בית אגיון לתועלת ציבורית, וכן לברר אם ניתן
להעביר לרשות הממשלה את ביתו של
העורך דין הורוביץ,[12] שמסר אותו ל-16 שנה
לקרן היסוד.
מחליטים:
א. להטיל על ועדה לבדוק האפשרות של פינוי בית
מתאים בסביבה מתאימה בירושלים על מנת להתקינו כבית שר החוץ.
ב. אם החלטה זו לא תהיה בת ביצוע - תמשיך הוועדה
לנהל משא ומתן עם מר א. אגיון לשם רכישת ביתו.
