61 | אסיפת עם, מפא״י^[1]                                                                                     2.8.1952

ישראל ויהדות ארצות הברית

יו״ר האסיפה קופל שוורץ, מזכיר מחוז תל אביב של מפא״; פתח את האסיפה וציין לשבח את כתבַת סופר ״הארץ״ בארה״ב על מסעו של שר החוץ בארצות הברית. בין היתר אמר ״קראתי את הרפורטז׳ה הזו מתוך מתיחות כמו שקוראים סיפורים על התרחשויות בעולם של דמיון. זה היה סיפור של מסעות משה שרת באמריקה בקשר עם הפעולה לטובת המגבית המאוחדת ומפעל המילווה. אתם יודעים שאמריקה היא קצת גדולה מישראל, ושרת עבר את אמריקה לאורכה ולרוחבה במשך 40 יום או בטיסה או ברכבת, יום יום ולילה לילה במקום אחר, ובכל מקום אסיפה גדולה ואספה קטנה, בשיחה עם סתם אנשים או במסיבה, פעם עם עשירים ואמידים, פעם עם עמך, עם נוער, עם פרופסורים, עם שליטים וגם איזה חלק בוועידת פועלי ציון, ובכל הזדמנות לא נאום שגרתי אלא בכל הזדמנות מותאם לנוף הרוחני, הסוציאלי והדמוגרפי של המקום, וכך במשך 40 יום, יומם ולילה, כמעט בלי שינה. שרת, אנחנו מבקשים ממך כי כשם שאתה יכול לכלכל את לשונך, שתכלכל את כוחותיך. איך אמר ביאליק: כמה פעמים ירוץ הכד אל המבוע ולא יישבר?״׳^[2]

משה שרת: חברים, סופר ״הארץ״ ניסה לתאר את המסע שלי כאילו ראה אותי במו עיניו, עובר מעיר לעיר וממדינה למדינה. הוא ישב כל הזמן בניו יורק. כך חברנו קופל ניסה עכשיו לתאר את הנאומים שלי כאילו הוא שמע אותם. הוא ישב בתל אביב, ואני מחזיק טובה הן לסופר ״הארץ״ והן ובייחוד לחברי היקר קופל על הידידות והרצון הטוב שבהם נכתבו וכאן נאמרו הדברים, אבל אני רוצה לומר לקהל שהעניין איננו כל כך נורא, והא ראייה, שאני עומד לפניכם בריא ושלם ולא רק שנשאר לי עוד מה לומר, אלא יש לי עוד הרבה מה לומר.

אני רוצה קודם כל לומר שאינני אחראי ללשון המודעה שנתפרסמה על ההרצאה הזאת. קודם כל, לא התכוונתי שכל יהודי ויהודי יצטרך לכתת רגליו ולהשיג כרטיס כניסה, ואינני יודע מדוע הסניף ראה צורך להכריח את הקהל להיזקק לכרטיסי הזמנה. שנית, הנושא שלי איננו ״יהדות ארצות הבריתוישראל״, כי אם ״ישראל ויהדות ארצות הברית״, ומלכתחילה ביקשתי כך לנסח את זה, ואני בעצם מתכוון להיפוך היוצרות.

השאלה שאני רוצה להעמיד איננה מה חייבת יהדות ארצות הברית לנו ומה אנחנו יכולים לצפות ממנה, אלא השאלה שלי היא: מה אנחנו חייבים ליהדות ארצות הברית ולמה היא יכולה לצפות מאיתנו. רוב הימים שאני עוסק בהסברה ציונית, אני עוסק בה בחוץ לארץ ואני מסביר את מדינת ישראל ליהודי הגולה. אני סבור כי הגיעה השעה להתחיל להסביר את הגולה לאזרחי ישראל, כי חל שידוד מערכות רב אשר עדיין לא הסקנו ממנו את כל המסקנות.

חלה מהפכה בחיים היהודיים, חלה מהפכה בחיינו בארץ - מעבדות לחרות, מתלות לעצמאות, מיישוב לעם ממלכתי. אבל חלה מהפכה גם בהיקף העולמי של החיים היהודיים. נשמדה יהדות אירופה. מכל ארבעה יהודים באירופה נשמדו שלושה, שפירושו, כי מכל שלושה יהודים בעולם נשמד אחד. אבל אין כאן רק שאלה כמותית, אם כי גם מבחינה כמותית חלה העתקה חריפה ונמרצת של מרכז הכובד בחיים היהודיים ובהווייתו של העם היהודי, ממחצית כדור הארץ המזרחי למחצית כדור הארץ המערבי. אבל אין כאן רק שאלה כמותית. יש כאן שאלה איכותית.

נהרסו המרכזים הגדולים של חיים יהודיים. הגיבושים העצומים של המוני יהודים ושל הווייה יהודית, של הכרה יהודית - כל זה חדל להיות. לעומת זאת, לא חלה מהפכה במעמדה של יהדות ברית המועצות. כל מה שהתחולל, שלושת הדברים העצומים - המלחמה העולמית, השואה ותקומת ישראל - לא הוציאו אותה מבדידותה. אולי נכון יהיה להגיד, כי הם רק החמירו את בדידותה ואת תלישותה, - לא ברצון עצמה כי אם בכוחו של משטר - מהחיים היהודיים, ונדמה לי שאנחנו בהכרתנו או בתחושתנו שמתחת לסף ההכרה, בהרבה אנחנו עדיין חיים בעבר ואיננו חיים את ההווה ואיננו תוהים על העתיד. אנחנו עדיין חיים בהרגלים ובמושגים של יהדות ליטא וגליציה ואירופה בכלל, ולא התרגלנו למחשבה כי מרכז הכובד, רוב מניין ורוב בניין של העם היהודי הם במחצית כדור הארץ המערבי, ורובו של רוב זה הוא בארצות הברית של אמריקה.

ואפילו לא היתה מדינת ישראל, ואפילו היתה מדינת ישראל אבל לא היתה נזקקת לעזרה מבחוץ, אלא אנו כבני העם היהודי - ואנו המתייחסים בשאט נפש לזרע הקלוקל של ה״כנעניות״ והדוגלים והחיים את אחדות העם היהודי - היינו צריכים לתת את דעתנו על התמורה המהפכנית הזאת שהתחוללה בחיי עמנו ולהסיק ממנה מסקנות מרחיקות לכת.

אני סבור כי אפשר את ההיסטוריה של ימינו, את דברי ימי ישראל בתקופתנו זו, לסכם בפסוק אחד. על כל פנים, אילו נדרשתי לסכם את ההיסטוריה הזו בפסוק אחד, הייתי אומר: שני ניסים ואסון אחד, או, אולי הייתי אומר קודם כל אסון אחד ושני ניסים. זה מסכם את כל האספקלריה שלנו. האסון הוא השמדת יהדות אירופה, שקיעתה הגמורה של יהדות אירופה. שני הניסים - ראשון הוא הנס של שעת ההכרעה, לרגע שבו הועמדה ההיסטוריה היהודית על פרשת דרכים. עד לאותו רגע הצלחנו לרכז ולגבש לנו כוח ממשי, עובדתי, בארץ הזאת. אותם שישים ריבוא יהודים שעמדו במערכה ועמדו במבחן שנתן לנו את האפשרות להכריע את הכף לטובתנו. זה היה נס אחד. זה לא היה מוכרח להיות כך. וגם לאחר שעשינו מה שעשינו עמדו הדברים על הקלף וכל קיומנו - לא עתידנו המדיני - היה תלוי על חוט השערה. הרי שנברך על אותו היש שהיה לנו ביום עברה ופדות, באותו יום של ארבעה עשר במאי 1948. לא מרובים הם ניסים כאלה בהיסטוריה העולמית.

והנס השני זהו קיומה של יהדות ארצות הברית, זו העובדה שלעת הכרעה כזו - הכרעה מדינית והכרעה מעשית - נצטבר בארצות הברית קיבוץ יהודי כזה, חמישה ורבע מיליון, קיבוץ יהודי הנהנה מחופש מדיני, נהנה משיווי זכויות, קיבוץ יהודי ברובו העצום משכיל, זאת אומרת מסוגל להיות בעל הכרה, קיבוץ יהודי ברובו העצום חי חיי רווחה, זאת אומרת שיש לו עודף של רכוש ושל הכנסות שהוא יכול להפריש אותם לצורכי הכלל, ציבור יהודי הנהנה מחופש ההתנדבות הזו, ציבור יהודי הנהנה מחופש של ביטוי, מחופש של התארגנות, ציבור יהודי הנהנה מחופש של קשר עם חוץ לארץ. כל אלה הדברים שכאילו נפלו בחלקו או בחלקנו בהיסח הדעת - עצם כוחו ברורים ומובנים מאליהם בכל ארץ בעולם. והצירוף של כל הנכסים האלה, והעובדה שבשעה מכרעת אפשר היה להטיל קודם כל על כף המאזניים המדינית את כובד משקלו של הציבור הזה למען ההכרעה המדינית, ואחר כך אפשר היה לגייס את כוחו החומרי ואת עזרתו הטכנית, המדעית, גם הצבאית, לעזרת מפעלו הגדול של העם היהודי בשעת ההכרעה - אף זהו אחד הניסים הגדולים שהתרחשו בהיסטוריה האנושית. לא מוכרח היה להיות כך, שבעת שהוכרתה יהדות אירופה תהיה יהדות כל כך גדולה באמריקה. יכול היה להיות דבר אחר. הם לא מוכרחים היו להתרכז דווקא בארץ אחת המקיימת את החופש הזה. הם לא מוכרחים היו להתרכז דווקא בארץ שנהנית מרווחה כלכלית כזו. את צירוף כל הנסיבות האלה כך, לרגע הזה בחיי העם היהודי, והיכולת לגייס את כולם ביעילות כזו - ושוב אפשר להגיד שאפשר היה לעשות יותר, אבל כמה קל היה להם להיות פחות בעלי הכרה ופחות נדבנים - את כל הצירוף הזה יש גם כן להגדיר כאחד מניסי ההיסטוריה היהודית.

עלינו לתת דעתנו היטב על בעיית האחדות העולמית של העם היהודי מכאן ואילך. מדינת ישראל באה לעולם מתוך מציאותה של האחדות הזו, ומדינת ישראל לא באה לעולם כדי לנפץ את האחדות הזו, כי אם כדי להגביר אותה. ולא חשוב מה היתה הכוונה בהקמת מדינת ישראל. חשוב כיצד פועל קיומה של מדינת ישראל. קיומה של מדינת ישראל איננו עושה יהודים פחות מכירים ביהדותם. הוא עושה יהודים למכירים יותר ביהדותם. אמרתי כמה פעמים באמריקה: ״העסק הזה של היותנו יהודים, התעסקות זו, מקצוע זה שאנחנו עוסקים בו מאות ואלפי שנים, כולנו, מכניס עכשיו רווחים הרבה יותר גדולים משהכניס זה מאות בשנים, אולי זה אלפי שנים״. יותר כדאי להיות יהודי עכשיו משהיה בזמן מן הזמנים. לא פחות כדאי. אין זאת אומרת כי אין התבוללות, אבל לא מדובר על מקרים בודדים, אלא על כיוונים כלליים, על תהליכים ראשיים בהיסטוריה היהודית. התהליך הראשי של ההיסטוריה היהודית בימינו אלה זו לא התבוללות העם היהודי, זו לא התפרקות מההכרה היהודית, כי אם להיפך. גם השואה מילאה בזה תפקיד מכריע. היא החזירה המוני יהודים להכרתם והיא החרידה המוני יהודים מביטחונם, אבל לא רק הגורם השלילי. הגורם החיובי, החיזיון של תקומת מדינת ישראל, של גאולת הכבוד היהודי, של זקיפת הקומה היהודית - זה עשה יהודים לגאים יותר ביהדותם. זה עשה את עניין ההכרה היהודית לנכס יותר כדאי ליהודים לשמור עליו ולטפח אותו ולהנחיל אותו לבניהם אחריהם.

וכאן יש עניין של אחריות הדדית. שב לתחייה ונתמלא תוכן חדש העיקרון ההיסטורי הגדול: ״כל ישראל ערבים זה לזה״. והערבות הזו איננה על רקע חיי הגולה כמו שהיו בדורות הקודמים, כשהיהודים בגולה היו בודדים. כל יהודי הרגיש שאם באיזה מקום קרה משהו, הוא יכול לשלם בעד הדבר. אני זוכר כשבאנגליה החופשית, באנגליה הסובלנית, באנגליה שיהודים נהנים על כל פנים מחופש ושוויון מדיני גמור ומחופש ושוויון כלכלי, אנגליה זו, כשקרה פעם שאיזה מטורף ירה במלך - זה היה כמדומני לפני 15 שנה או פחות, אני זוכר את החרדה אשר הקיפה את הציבור היהודי מקצה לקצה: מי יודע, אולי זה יהודי? דבר שלא יעלה על הדעת, לא היה עולה כדבר הזה על דעת הציבור המקומי או הוולשי, אבל את היהודים תיכף הקיפה הרגשה כזאת של ערבות הדדית.

לא כזו היא הערבות ההדדית החדשה של ימינו, ערבות הדדית חדשה על יסוד הרקע אשר במרכזו עומדת מדינת ישראל, זאת אומרת שבמרכזו עומדת העובדה שלעם הזה הוחזר הכבוד, הוחזרה עטרת הממלכתיות, והכל שותפים לדבר הזה, מפני שיש עוד עמים בעולם שלא כולם מכונסים במסגרת עצמאותם הממלכתית, אבל כל בניהם נהנים מהעובדה שאי שם יש ממלכה. אם יש יוונים במזרח התיכון, אם יש יוונים באמריקה או ברוסיה, הם כולם משקפים את העובדה של קיומה של מדינת יוון - והדבר כך על אחת כמה וכמה בחיים היהודיים, באשר בדרך כלל קשר חלקי העם היהודי זה לזה הוא הרבה יותר אמיץ, הרבה יותר מושרש בהכרת העולם ובהכרת העם היהודי עצמו. אם ניתן לחלק מהעם, ואפילו יישאר הדבר נחלת חלק אחד בלבד - מי יודע לכמה זמן - אבל העובדה שיש ארץ שבה העם היהודי הוא הרוב, הוא השליט, הוא נושא העצמאות, הוא הנהנה מהעצמאות, הוא מפיץ את אורו על כל החיים היהודיים.

כל יהודי יודע שהוא איננו שייך יותר לעם נעדר ממלכתיות ועצמאות. הוא שייך לעם שיש לו עצמאות כמו שיש לכל עם אחר. אבל הוא יודע שזה מעמיד אותו במבחן, כאשר דנים עליו לפי ניסיונה ודרך חייה של המדינה הזאת. אומרים: לו הוא היה שם, הוא היה עושה אותם הדברים. והוא יודע שהוא נשפט כך, ולכן הוא גם גאה וגם חרד כל הזמן, וגאוותו וחרדתו זו לכל צעד של מדינת ישראל, והשתקפות ההישג הזה או הכישלון בחוות דעתו של העולם לא רק על המדינה כי אם על יהדות העולם כולה - זה מטיל עליו אחריות. זה מטיל עליו אחריות לעשות כל אשר ביכולתו על מנת, שמדינת ישראל לא תיכשל. והאחריות הזו נפלה על היהודים. עובדה היא כי נהרו מתנדבים [במלחמת העצמאות] כי רצו להילחם יחד, ומתחת לזה היתה ההכרה: אם המדינה הקטנה, הצעירה הזו, המפרפרת עדיין בחיתוליה ואשר ידיים כה חזקות מושטות לעריסה הזו להחניק את התינוק ברגע היוולדו - אם לא נציל אותו עכשיו, כולנו נאשם, כולנו נהיה עם שאיננו מוקיר חופש, עם שאיננו מוכן לשמור על עצמאותו, וזה שלח המוני מתנדבים הנה. עמדנו במבחן. נחלנו ניצחון. מיד נזדקפה קומתם של כל היהודים בעולם. אמרה לי גברת אחת בעת ביקורי בפריס: ״אין זה אומר שאין אנטישמיות עוד, אבל אתה לא תשמע יותר בפריס את הביטוי ״פחדן כמו יהודי״. אמרתי לה: ״אם את רוצה להגיד שבאנטישמיות שני יסודות: יסוד הבוז ויסוד השינאה, זאת אומרת שיסוד הבוז נעלם״. והיא ענתה: ״בדיוק כך״. הבוז נעלם. הוחזר הכבוד הודות לניצחון הצבאי.

אבל בזה לא די, בזה עוד לא תמו המבחנים. עכשיו עומד המבחן של בניין המדינה, של בניין המשק, של החזקת מעמד למרות הבידוד והחרם של המדינות הערביות, עומד המבחן של עניינים בינלאומיים. כל יהודי ויהודי, במידה שהוא בעל הכרה ובמידה שהכרתו אומרת לו שהוא שייך לכלל, יודע כי הוא עומד במבחן. אם המדינה תיפול מבחינה כלכלית, פירוש הדבר: העם היהודי איננו מסוגל לנהל משק, העם היהודי איננו מסוגל לבנות מדינה. אז משפט הגנאי הזה חל על כל יהודי. הכישרון היהודי שהוא משותף לכלל עומד כאן במבחן, לא ציבור מסוים זה של יהודים. ולכן, מה אומרת ההכרה? חובתנו לעזור. אסור שניכשל במילוי חובתנו, כי כבודנו תלוי בזה. לא רק עניין של הצלת יהודים, שזה דבר גדול, אבל כבודנו־אנו עומד כאן במבחן, קרננו אם תורם או תושפל בעיני הגויים. זו אחריות שלנו.

אבל זו גם אחריות של מדינת ישראל. גם מדינת ישראל חייבת לדעת מה היא תעשה בעזרה הזו, כיצד היא תארגן את חייה, איזה כישרון היא תגלה במצבים קשים ואיזה דרך היא תבור לה במדיניות העולמית. זה יהיה לכבוד ליהודים בעולם או ישפיל את כבודם? זה יחזק את גאוותם או זה יבייש אותם? האחריות הזו מוכרחה להיות חלק בלתי נפרד של הכרתנו. אינני רוצה לומר שאנחנו בכל עניין ועניין יכולים להכריע אך ורק לפי השיקול הזה. יש לפעמים שאנחנו עושים מעשים הכרחיים, שהם נראים בעיני אחרים כאכזריים, ולב יהודי נחמץ כשהוא שומע מה קרה כאן בשטח זה או אחר. אבל הדבר הזה הוא בנפשנו ואנחנו מוכרחים לעשותו. כמו שידענו היטב כשהתחלנו את המפעל הזה בארץ, שבמידה שאנחנו מסתכסכים עם הערבים בארץ, אנחנו מסכסכים את ערביי הארצות השכנות ביהודי הארצות השכנות. אולם לא היתה לנו כל ברירה והלכנו בדרך זו, מפני שאמרנו שאנחנו בזה מצילים את העם היהודי בכללותו מסכנה עוד יותר גדולה, ולכן מוטב להיכנס לסיכון זמני.

כך גם עכשיו. אינני רוצה להגיד שהשיקול הזה - אם זה יהיה לכבוד או לא לכבוד, אם זה יובן או לא יובן - אם זה יהיה השיקול המכריע. אבל זה שיקול הכרחי. איננו יכולים להתעלם ממנו. כל נאום שאנחנו נואמים, והטלגרף נושא אותו ברחבי תבל, כל חוק שאנחנו מחוקקים, כל צעד שאנחנו עושים לעיני העולם - כי הכל פתוח והכל גלוי ובפרט בארצנו, ארץ גלויה ודמוקרטית שכל אחד יכול לראות מה נעשה בה ולכתוב כעולה על רוחו - עלינו לדעת כי כל מעשה שאנחנו עושים פוגע לרעה או לטובה במעמדו של העם היהודי בעולם כולו. דבר זה צריך להיכנס עמוק לתוך התחושה שלנו. איננו עם לבדד ישכון, על כל פנים במובן היהודי של המילה. אם אנחנו רוצים או איננו רוצים, מה שאנחנו עושים משפיע לרעה או לטובה. אנחנו מתחייבים במעמדם, בעתידם ובכבודם של יהודים במקומות אחרים, ועלינו לדעת זאת היטב.

ואם הדבר חל על אחריותנו כלפי כל העם היהודי, חל הדבר כלפי אחריותנו לגבי הגיבוש היהודי היותר גדול שהיה לעם היהודי בגולה בזמן מן הזמנים, כי גם בשיא ממדיה של יהדות רוסיה היא לא הגיעה לממדים שהגיעה אליהם היהדות בארצות הברית, וכאשר פולין ירשה את מקומה של רוסיה היו בה שלושה מיליון [יהודים]. גיבוש יהודי כזה לא היה ועוצמה כזו, כלכלית ותרבותית, עוד לא היתה לשום ציבור יהודי בתולדות הגולה. השאלה היא למה מכוונת העוצמה, ובדרך כלל, מבחינה עובדתית, צבירה כזו של עושר וצבירה כזו של כושר יצירה תרבותי - אם רק יופעל הדבר ויפותח - עוד לא היתה, ומדובר ביהדות הגדולה ביותר, ויהדות חופשית.^[3]

אתעכב רגע על עובדת היות היהדות הזאת חופשית. זה לכאורה דבר מובן מאליו, שאם אתה מבקש אשרה אתה מקבל אותה ואתה בא ונוסע ומגיע, וכשאתה מגיע לארץ אתה יכול לנסוע בתוך הארץ לאורכה ולרוחבה כאוות נפשך, ובכל מקום שאתה בא אתה יכול להקהיל יהודים. יהודים יכולים להקהיל את עצמם - אם זה בבית פרטי שמתאספים בו חמישים איש ואם זה באיצטדיון של בוסטון שמתאספים בו 20 אלף איש, או בכל מיני אסיפות מ־500 עד 3000, בכל מקום ומקום. שום כפייה, שם מניעה, חופש גמור להיפגש. וכשאתה מופיע בפניהם אתה חופשי לומר להם כל מה שבלבך. לא תמיד אתה אומר כל מה שבלבך, כי מה שיש בלב מוכרח לעבור ביקורת של שכל גם כן, אבל זה שכל שלך, זה לא מוכתב לך. וכל מה שאתה אומר מתפרסם - אם העיתונות חושבת את זה למעניין. אתה בעצמך רשאי לפרסם זאת.

מדוע כל זה? מפני שהציבור הזה כשלעצמו חי חיים חופשיים. הוא חופשי בחייו היהודיים. הוא יכול תמיד להתאסף. הוא יכול להשתייך לכל ארגון יהודי שהוא רוצה, אם כיום דפוס החיים באמריקה איננו דפוס של ארגון קהילתי, אין זה מפני שהמשטר מונע בעדו. היהודים האלה חופשים לבוא לידי ביטוי בכל צורה: בעל פה, בכתב, בדפוס. הם חופשים להקים להם עיתונות משלהם, הם חופשים לכתוב בעיתונות הכללית ככל העולה על רוחם, הם אינם רוצים לריב בפני זרים - הם רבים בפנים. לא איכפת להם להוציא את המחלוקת הפנימית שלהם לציבוריות הכללית - הם חופשים לעשות זאת. הם חופשים לעשות בכספם, לאחר ששילמו את המס, כמובן - מה שהם רוצים. יתר על כן, אם הם רוצים לתרום את זה בארץ לצרכים פנימיים - הם עושים ככל העולה על רצונם. קהילה אומרת: ״בית הכנסת שלנו יכול לחכות ונשלח את הכסף לעזרת יהודי אירופה״ - הם יכולים לעשות זאת. הם אינם נזקקים לשום רשות ולשום רישיון של השלטון. יתר על כן, אם המטרה אשר לשמה הם תורמים אח הכסף מוכרת על ידי השלטון כמטרה של צדקה חיובית, שהשלטון מודה כי זה צורך חשוב - השלטון מחזיר להם את המס שהם חייבים על הסכום. זאת אומרת, נניח אם יש בדרגות מסוימות הכנסה של 10 אלפים דולר, היהודי משלם עליה 8,000 דולר מס, ורק 2,000 נשארים שלו, אם את 10 האלפים האלה הוא תורם למטרה שהשלטון מכיר שזו מטרה חשובה, אזי השלטון מחזיר לו 8,000 דולר, זאת אומרת, הוא אז איננו צריך לשלם 8,000 דולר מס, וזאת אומרת שהוא תורם מכיסו רק 2,000 דולר ואילו המוסד מקבל 10 אלפים דולר כי השלטון הכיר בתרומה, למשל לקליטת עולים במדינת ישראל, כמטרה חשובה.

יתר על כן, היהודים האלה חופשים לבוא במגע עם יתר חלקי העם היהודי. הם רוצים לנסוע אליהם - הם נוסעים. הם נסעו למחנות באירופה בעצמם וראו מה שרצו לראות. אליהם יכול לבוא כל יהודי, מאיזה פינה שישנה בעולם. יכולים לבוא אליהם ללמוד, הם יכולים לנסוע ללמד. יכולים לבוא אליהם להתייעץ. הם יכולים לנסוע ולייעץ. הם יכולים לקבל אורחים.

האם זה כך בכל מקום בעולם, חברים? כל היהדויות נהנות מזה? מי היהדות השנייה בעולם? אנחנו עוד לא, אנחנו היהדות השלישית. אתם יודעים היטב מי השנייה. זוהי יהדות [בריה״מ], בת שניים ושלושת-רבעי מיליון נפש. היכן היא? היא כיהדות, קיימת? היא כיהדות אינה קיימת. יש איזה ארגון פנימי בתוכה פנימה? אין. שם האנשים חופשים להיפגש ולהידבר? אינם חופשיים להיפגש ולהידבר. שם יהודים חופשיים לפרסם מה שהם אומרים? אינם חופשיים לפרסם. שם יהודים חופשים לתרום? אינם חופשים לתרום. חופשים לצאת ולבקר במקומות אחרים? אינם חופשים. חופשים להתקשר עם יהודי העולם לשם איזו פעולה משותפת? אינם חופשים, הם שומרים על לבם היהודי, הם חופשים לשמור על הכרתם, אבל ביטוי לזה, הפעלה של הדבר הזה, שימוש בנכס הזה, השפעה כלשהי על מהלך העניינים, על מהלך חייהם היהודיים, על מהלך ההיסטוריה היהודית - זה נשלל מהם.

מדוע, חברים? האם מפני שהמשטר בארץ אחת הוא כולו שופע ידידות ליהודים ולישראל והמשטר בארץ שנייה שופע כולו שנאה ליהודים ולישראל? האם אין אנטישמיות בארץ הזו שבה יש חופש ליהודים? - יש אנטישמיות. ובכן, מה קרה כאן? יש כאן דבר פשוט. זה לא שבארץ אחת קיים משטר אחד מסוים לגבי יהודים, ובארץ אחרת קיים משטר אחר מסוים לגבי יהודים. אין דבר כזה, אין משטר לגבי יהודים. יש משטר כללי פה ויש משטר כללי שם, והמשטרים האלה רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב. כאן יש משטר אשר בכלל מאפשר לבני אדם ביטוי חופשי, מאפשר לאזרחי המדינה חופש הארגון, מאפשר לאזרחי המדינה חופש קשר עם חוץ לארץ - והיהודים נהנים מזה - ושם יש משטר אשר גוזר על חופש ביטוי, גוזר על חופש הארגון העצמי, גוזר על חופש הקשר עם חוץ לארץ - והיהודים נפגעים מזה. במקרה של אמריקה החיים היהודיים יונקים מזה את מלוא לשדם ומגיעים ויכולים להגיע מתוך זה למלוא תנופתם, ויכולים להעשיר את מסגרתם בכל תוכן שהם רק רוצים בו, ובארץ השנייה החיים היהודיים נחנקים מחנק גמור, חדלים. זה לא שיש פה התפתחות יותר גדולה ופה התפתחות פחות גדולה של חיים יהודיים. פה יש חיים יהודיים ופה יש חידלון גמור של חיים יהודיים.

עניין זה של דמוקרטיה או אי-דמוקרטיה זה לא רק עניין של השקפת עולם בשבילנו כבני אדם - שגם זה דבר חשוב מאוד ורציני: איזה אווירה אנחנו רוצים לנשום כציבור, איזה סדרים אנחנו רוצים להנהיג ולקיים בחיינו כבני אדם, כאזרחי העולם. גם כאן עומדים על הפרק נכסים כבירי ערך בחיים האנושיים, אבל אנחנו לא רק בני אדם, אלא גם בני עם מסוים. אנחנו יהודים ואנחנו יהודים שרק התחלנו לבנות את מדינתנו, ואנחנו קשורים ואחוזים בכל חלקי העם היהודי בתפוצות. אנחנו זקוקים לעזרתם, הם זקוקים להשראתנו. יש כאן ברית אחים עולמית, ומופיעה השאלה: מה המשטר המאפשר את הברית הזו, ומה המשטר המכרית את הברית הזו? וכשאנחנו דנים בתוכנו על דמוקרטיה ואי-דמוקרטיה, איננו יכולים להתעלם מהבחינה היהודית הנוקבת הזו. וכשקמים חברים וציבורים ומפלגות בתוכנו, המעדיפים שיטה אחרת על פני הדמוקרטיה, המעדיפים מתוך התכוונות למטרות נעלות את שלילת קיום הדמוקרטיה על פני הדמוקרטיה, אזי עליהם לתת את הדין כיהודים, איך הם מיישבים את ההכרעה הזו שלהם עם נאמנותם לעם היהודי, להמשך קיומו.

למשל, הנה יש ארץ צרפת שיש בה שליש כמעט הדוגל במשטר ההוא [של קומוניסטים ופרו-קומוניסטים], ויש פה חברים בארץ החושבים כי השליש ההוא הוא הצודק. אין הרבה ארצות באירופה המערבית שיש בהן 200 אלף יהודים כמו בצרפת, וגם שם היהודים חופשיים להתארגן ולאכול איש את בשר רעהו בפומבי, וגם איש מישראל שמופיע שם יכול להיפגש עם הציבור, למסור להם את בשורת הארץ ולשבת עם עסקנים. ונניח שאותו השליש היה מנצח - כרצון חברי מפלגות מסוימות בארץ.^[4] מה היה קורה אז? אז אותו המשטר של חנק, אותו המשטר של עקירה, של קריעת אבר מן החי, היה ניחת גם על יהדות צרפת, ויהדות צרפת היתה נקרעת מיהדות העולם ונחסמת כל דרך אליה וכל דרך ממנה. אין כאן רק שאלה של ערכים אנושיים. יש כאן שאלה של ערכים יהודיים נוקבים, קובעי גורל, חותכי עתיד בין קיום לאי־קיום, בין חיים לחידלון.

מתעוררות בעיות באמריקה גופא. עלינו לדעת היטב, הציבור הזה מאוזרח באמריקה, ואת התפקידים החשובים ביותר שהוא ממלא בחיים היהודיים הוא ממלא הודות להיותו מאוזרח באמריקה. אילו זה היה ציבור שנשאר גר, אילו זה היה ציבור שלא היה תובע את זכויותיו, אילו זה היה ציבור שרואה את עצמו זר בארץ ההיא - הוא לא יכול היה בשום אופן למלא אותו תפקיד שהוא ממלא עכשיו כשהוא אזרח גמור. מתעוררת שאלה של אזרחות. הוא גם אזרח אמריקה, הוא גם חלק מהעם היהודי. איך הדברים האלה מתאחדים? שמא אינם מתאחדים? ויש קבוצות הגורסות שהדברים אינם מתאחדים. אבל עכשיו הדבר מובן ומתחילים להבין אותו המוני יהודים באמריקה. אמריקה היא ארץ יחידה במינה. היא לא כאנגליה או כצרפת. ארץ כצרפת, ארץ כאנגליה, יש בה אחידות פנימית, זה עם אשר ישב מקדמת דנא על אותה אדמה, והוא פיתח תרבות, הוא הקים מדינה עצמאית ושומר עליה. באנגליה יש, נניח, שלושה או ארבעה עמים אשר התאחדו, אבל כל אחד מהם יושב על אדמתו והם מאוחדים באזרחות אחת משותפת. לא כן אמריקה. אמריקה זו ארץ שכולה פרי הגירה, והאנשים באו לשם מכל קצות תבל, על כל פנים מכל קצות אירופה. וכל אחד ואחד מהם הוא מבחינה מסוימת נושא של אזרחות כפולה. סתם אמריקאי זהו אמריקאי שמוצאו מאנגליה, או אמריקאי שמוצאו מהולנד, או אמריקאי שמוצאו מהארצות הסקנדינביות, או שמוצאו מפולין, או שמוצאו מיוון, או מטורקיה, או מאיזו ארץ ערבית, וכל אמריקאי כזה אינו רואה כל סיבה וטעם לשכוח את מוצאו הראשון. הוא גם לא רואה כל טעם להתבייש במוצאו הראשון. שימו לב, זה קצת מעמיק את שורשיו בהיסטוריה, זה קצת מחזק את מעמדו. אם הוא אמריקאי סתם, הריהו בן תמול־שלשום, אבל אם הוא אמריקאי ממוצא שוודי, יש לו ייחוס, יש לו היסטוריה הרבה יותר ממושכת, ולא רק שאין הוא נוטה לטשטש את זה, אלא כל אחד, במידה שהוא בעל הכרה, מחפש מה היה עברו בארץ ההיא.

ואתה רואה תופעות בארץ ההיא. אתה יורד לרחוב ורואה פתאום תהלוכה צבעונית מאוד, רועשת מאוד - דגלים ותלבושות מגוונות, ואתה שואל מה זה, ואומרים לך: זה יומה של פולין באמריקה. רובם הגדול של הצועדים בסך הם ילידי אמריקה, ואולי בני ילידי אמריקה, אבל הם ממוצא פולני ויש יום בשנה שהם יוצאים ומפגינים תלבושות פולניות עממיות ומנגינות עממיות ודגלים פולניים. כמובן, אם בינתיים הסתבכו הדברים ופולין החליפה משטרים - יש יסודות אשר מנצלים את זה לצורך פוליטי, אבל זוהי מסורת מלפני כן. יש יום אירי באמריקה, בניו יורק על כל פנים. זה נקרא ״יומו של פטריק הקדוש״, שהוא קדושם של האירלנדים. וכל אחד יודע שהתהלוכה ביום הזה אינה מורכבת במקרה מאנשים שהם חסידים של פטריק הקדוש, אלא היא מורכבת מאירלנדים והמשטרה כולה על רגליה לשרת את ההפגנה הזו, וזה אחד המאורעות המקובלים ביותר בניו יורק, כי ה״איירישמן״ הולכים. ושוב, תלבושות היסטוריות ודגילה במוצא הזה.

באחת הפעמים שהייתי באמריקה מת מלכה של שוודיה, גוסטב, בשיבה טובה, כמדומני בן 94, וערכו אזכרה למלך המנוח הזה. היה זה בזמן כנס העצרת, ואני כראש המשלחת הוזמנתי והלכתי. הטקס נערך בקתדרלה הגדולה ביותר בניו יורק, והיא היתה מלאה מפה לפה עד מחנק. לא היו אלה נציגי האומות אשר מילאו את הבית הזה. אלה לא היו גם סתם אמריקאים שפתאום חשקה נפשם לשמוע איזה נאום. כולם עד אחד היו שוודים. איזה שוודים? אמריקאים-שוודים, בני דור או שניים, או שלושה או ארבעה דורות באמריקה. אבל בכל זאת מת מלך שוודיה וזה אומר להם משהו. הם בני הארץ ההיא, שהיא עצמאית - צריכים לחלוק כבוד לאותו מלך ישיש - בשם סבא של סבא צריך לחלוק לו כבוד. אני יושב בארוחת צהריים בעיר אקרון [אוהיו], שהיא המרכז העולמי של תעשיית הגומי. זה המרכז העולמי של מחקר הגומי. בראש יושב ראש העיר, ובינתיים, בשעת הארוחה סיפר לי שזו לו הארוחה השנייה באותו יום. לפני כן הוזמן לארוחה של ההתאגדות הסלבית באותה עיר, על כן הוא למד משהו על תולדות העם הזה, ובאותה ארוחה הוא אמר להם: ״עליכם להיות גאים בעברכם״. זהו משטרה של אותה ארץ.

ועכשיו ניקח את הציבור היהודי. הציבור היהודי, עד קום מדינת ישראל, היה ניפלה לרעה לעומת כל היסודות האחרים באמריקה - אם לא נחשוב את הכושים. במה? - בזה שאומנם יכלו יהודים לומר כי פעם היתה מלכות יהודה ומלכות ישראל. פעם. אינם יכולים לומר מה שיכול לומר כל פולני, כל אירלנדי, כל גרמני, כל אנגלי - שיש אנגליה, יש צרפת, יש יוון, יש דניה, יש סוריה, יש אלבניה, יש ארמניה הסובייטית - סובייטית, אבל יש ארמניה. אז אני, בתור ארמני באמריקה, אני אינני עוד בן בלי שם. יש לי ארץ. ארץ המוצא שלי היא ארץ מכובדת ככל הארצות. היא קיימת כיחידה עצמאית במשפחת העמים, רק יהודים לא, [להם] רק תהילה בעבר הרחוק. לא רק שתקומת מדינת ישראל, לפי עומק הכרתי - ואני יודע ששותפים להכרה הזו רבים בין יהודי אמריקה - לא רק שמדינת ישראל לא הכניסה איזה סבך באזרחותם של יהודים אמריקאים, אלא היא התקינה אותה, היא השלימה אותה, היא העלתה את היהודים לדרגה של שוויון עם יסודות אחרים באותה ארץ.

ישנה שאלה אחרת, ישנה שאלה של יחסים בין ישראל וארצות הברית, ואם זה עלול לסבך. ברור, אנחנו מאוד מעוניינים בידידות עם ממשלת ארצות הברית.

היינו מעוניינים בזה גם אילמלא היו שם חמישה מיליון יהודים. אין זה אומר שאנחנו בכל מסכימים עם ארצות הברית, יש לפעמים שאנחנו נחלקים, אבל בדרך כלל קו ראשי, או על כל פנים אחד הקווים הראשיים המנחים את מדיניות החוץ של מדינת ישראל, זו ידידות, חתירה לידידות עם ממשלת ארצות הברית. גם אילמלא היתה ההיסטוריה מתפתחת כפי שהתפתחה, גם אז היתה אמריקה ארץ שמשטרה מאפשר לנו יחסים ידידותיים ותקינים איתה, על אחת כמה וכמה אם יש שם חמישה מיליון יהודים. תארו לעצמכם מה יהיה גורל אחריותנו לגבי יהודי אמריקה לו המאמרים הראשיים של ״על המשמר״,^[5] הכותרות של ״על המשמר״ וכל החינוך שאנשי ״על המשמר״ נותנים לציבור שלהם, אילו זה היה הקו המנחה של יהדות ארצות הברית, כי אז היתה נפערת תהום טרגית לא בין מדינת ישראל ובין ארצות הברית - תהום זו אולי אינה כל כך טרגית, חמורה מאוד - אבל היתה נפערת תהום טרגית בין מדינת ישראל ובין יהדות ארצות הברית. כל מי שמנסה להבחין אבחנה יותר מדי מרחיקת לכת בין עזרת יהודי ארצות הברית ובין עזרת ממשלת ארצות הברית, דבריו שקר. לא תיתכן כלל עזרת יהדות ארצות הברית לישראל כשהיא מסוכסכת בצורה זו [עם ממשלת ארה״ב]. זה הורס את מעמדם כאזרחי אמריקה, והדבר עלול להרוס את מעמדנו [שם] ברבות הימים. אני לא מדבר על כך שהבחנה זו היא אבסורדית לאור המציאות. גם אם, נניח, אנחנו אוספים כספים בצינור שני, במילווה - וכאן לא חל ויתור על מיסים. אם המילווה במשך שנה אחת גייס כבר יותר מ־80 מיליון דולר במזומן למדינת ישראל - זהו כסף נקי של יהודים, כסף פרטי שלהם. אין בזה אף פרוטה של הממשלה, אם אתם שומעים, שמישהו חתם על 900 אלף דולר למילווה, אלה הם 900 אלף דולר מחשבונו בבנק. אבל את המילווה בוודאי שאי־אפשר לקיים באמריקה בלי רישיון מפורש של השלטון. לא כל מי שיבוא לאמריקה יוכל לעשות שם מילווה ציבורי ולהפיץ איגרות חוב. ממשלת אמריקה רואה את עצמה חייבת להגן על האינטרסים של אזרחיה, שלא ייפלו קורבן בידי כל מיני נוכלים ובדאים. ואז, למדינה ידידותית יתנו רישיון ולמדינה בלתי ידידותית לא יתנו רישיון. ואז אינך יכול לומר לעם בדברי תיפלות ורמאות [כדוברי מפ״ם]: ״עזרת יהודי ארצות הברית - כן. עזרת ממשלת ארצות הברית - לא״. אין לדברים אלה כל שחר.

לאיזה מסקנות הדבר מביא? אין ספק, שיש לנו עניין רב, חיוני, מכריע, בידידות ממשלת ארצות הברית. אנחנו סבורים כי יש עניין מסוים ומובהק למדי לממשלת ארצות הברית לזכות בידידותה של ישראל. כשישראל מדינה, כשישראל מדינה בנקודה חיונית למדי של שטח חיוני למדי של המזרח התיכון, אין זה עניין של מה־בכך לממשלת ארצות הברית איזה דרך תבור לה המדינה הזו בזירה הבינלאומית. היא מעוניינת בידידותה. אני רוצה לומר, כי הזיקה ההדדית שישנה בין מדינת ישראל ובין יהודי אמריקה היא ערובה לשתי הידידויות האלה, היא המבטיחה את שני הנכסים האלה, באשר אין ארץ אחרת במזרח התיכון שיכולים להיות לה קשרים כה אינטנסיביים לארצות הברית כמו שיש לנו, על ידי הימצאותם באמריקה של חמישה מיליון יהודים, ואין אמריקה יכולה להגיע לעמדה כזו בשום ארץ במזרח התיכון כמו שהיא יכולה להגיע אצלנו - עמדה של זיקה והדדיות על ידי הקשר החי.

יותר מאשר סבך יש כאן יסודות למונופול והתחרות, וזה לא מוכרח להיות מונופול של אמריקה. אם יש דבר כזה של חופש הקשר בין מדינת ישראל ובין כל מדינה, שזה נכס יקר לאותה מדינה - זה פתוח לכל ארץ אחרת בעולם. תיתן גם ארץ אחרת ליהודיה לגלות את זיקתם למדינת ישראל, היא תזכה לאותה התחשבות. היא גם עכשיו זוכה להתחשבות בלי הדבר הזה.^[6] על אחת כמה וכמה אם הדבר הזה יקום, אם יהודי ברית המועצות יהיו חופשים לבוא לבקר בארץ, שאפשר יהיה לבוא לברית המועצות ולדבר בפני ציבור יהודי, שאפשר יהיה לבוא לברית המועצות ולשאול איזה מומחה יהודי לעצתו, להביא אותו הנה כמומחה. אותה ההתחשבות תהיה. אם ישנו משטר שמונע את הדבר הזה, האם אנחנו אשמים בדבר? אם ישנה ארץ שמוציאה את עצמה בכוח משטרה מן ההתחרות הזאת - אנחנו חייבים על כך? אנחנו פתוחים לעולם, אנחנו שואפים לקשר עם יהודי כל העולם. גם בלי שיהיה לנו קשר אנחנו חושבים את עצמנו לאחראים, ואנחנו מאוד חרדים ומאוד דואגים, אבל אנחנו תובעים בכל פה את מלוא חופש הזיקה ההדדית בין מדינת ישראל וכל יהדות ארצית. וכמובן, כשקיימת הזיקה מיד מטביע הדבר את חותמו. אם כזהו המצב, שרק על ידי שינוי משטר והשלטה של דמוקרטיה אמיתית אפשרית הזיקה הזו - מזה אחרים צריכים להסיק את המסקנות.

זהו הרקע של היחסים. ברור שעל פני הרקע הזה יכולות לחול כל מיני תמורות: תמורות שאינן נובעות כלל ממשטר זה או אחר וממדיניות זו או אחרת, תמורות המתחוללות על רקע החיים היהודיים בהוויה עצמה. ייתכן שבשעת סכנה גדולה או ברגע של זוהר רב, כמו מיד עם הקמת המדינה ובימי מלחמת השחרור, או כשהעלייה היתה בשיאה, קיבוץ הגלויות התנהל במלוא תוקפו - אז היתה יותר ערות ויותר עזרה, ואחר כך זה יכול לרדת. אבל העניין הוא הרבה יותר עמוק והרבה יותר יסודי, והערות אינה יורדת. שקר ענו ביהודי ארצות הברית, כמו גם ביהודי אנגליה, אלה אשר באים ומספרים כי שם גברה האדישות ושם השתלט מחדש יום קטנות, חיי חולין, והציבוריות היהודית חזרה לסדר יומה. כשהייתי בארצות הברית, בהרבה מקרים הייתי נתקל ברושם כוזב בהחלט על חיי הארץ, רושם כוזב שהוא פרי דיבת הארץ שהוציאו אנשי הארץ, כאילו הדבר העיקרי המאפיין את חיינו בארץ אלו הן המרירות והתלונות הבלתי פוסקות והביקורת והציניזם. ואני הייתי אומר להם: ״ידידים יקרים, הריטון וההתאוננות זהו מקצוע יהודי מקדמת דנא. אם בני ישראל ירדו לחייו של בן ישראל הגדול ביותר אשר פעם דרך על במתי ההיסטוריה - משה רבנו - ברגע הנהדר ביותר של ההיסטוריה היהודית, בשעת הניצחון היותר עצום שלו, שהוא הוציא יחידי עם שלם מעבדות לחרות, בקע לפניהם את הים והוביל אותם בדרך לארץ, לגאולה, אז, באותה שעה הם ירדו לחייו וקיצרו את ימיו - מה אנו, בשר ודם פשוטים, כי נתאונן? לו היו אפשרויות אחרות לטפל בזה. הוא הוביל אותם במשך ארבעים שנה. אנחנו איננו יכולים לעשות זאת. את יהודי תימן הבאנו, כל אחד ואחד מהם תוך לילה אחד, ואותו דבר לגבי יהודי בבל. אז מה הפלא שלא היתה להם שהות להוציא את הריטון שנצבר בליבם והם מוציאים אותו כאן בארץ? זהו הדבר הקובע את מעמד העניין? או שהקובע את מעמד העניין היא העובדה שחוסלה גולת בבל, שחוסלה גולת תימן, שרבבות אלה הם פה ופה מתנהל מפעל בניין והתחדשות, מעשה בראשית אשר כמותו לא ראתה ההיסטוריה האנושית. ברור, כשיש נחשול יש קצף - קצף רב, אבל מה העובדה המכריעה - הנחשול הגדול או הקצף שעל גביו? ייתכן להרים נחשול כזה בלי קצף?

כשם שהזמתי שם את הדיבה על הארץ, כך אני רואה חובה מאושרת לעצמי להזים את הדיבה כאן. הערות, הלהט לבשורה, המסירות, ההזדהות הנפשית הגדולה אשר ראיתי כקרב המוני יהודים מכל השכבות, הדיבור הזה, המתמלט מאליו: ״המדינה שלנו״ - שמו לאל ולאפס את הסיפורים הקלוקלים האלה על ירידה ועל אדישות. יש כלי עצום - יהדות אמריקה. מסגרת רחבה מאוד. ישנן שאלות גורל: איזה תוכן תתמלא המסגרת הזו? איזה שימוש יהיה בכלי הזה?

ישנה בעיית ההיקף. אמרתי רבבות, אבל יש מאות אלפים. חברים, קשה לתפוס את הדבר הזה. אתה נוסע על פני יבשת אדירה, מעיר לעיר וממדינה למדינה. קהילות לאלפים על פני הארצות, ובכל מקום יהודים, יהודים, יהודים. המוני יהודים. זהו העם היהודי. ברור שלא כולו מוקף, לא כולו אחוז באש, ברור שישנם שטחים בהם ישנה התרופפות המתח וישנם שטחים שבהם לא היתה מעולם עליית המתח. וישנה שאלה איך להקיף יותר ויותר, איך להפעיל יותר ויותר. ישנה שאלה איזה תוכן לתת לחיים האלה. בשאלת העלייה, אם סבלנותכם תעמוד לכם, עוד אדבר קצת לפני שאגמור, אבל גם אם תהיה עלייה מאמריקה הן ברור כי בתקופה שאפשר לראות מראש - ואנחנו במדיניות איננו עוסקים בחזון, שזה לאחרית הימים. במדיניות אנחנו יכולים לדון רק על 30-20 השנים הבאות, על תקופה שאפשר לראות מראש. ברור כי תוך התקופה הזאת יישארו מיליונים יהודים באמריקה, וברור כי העניין החיוני שלנו, לא רק כישראלים אלא כבני העם היהודי, שאיננו רוצים כי העם היהודי ישקע ויתבולל וייעלם מעל פני האדמה אלא יהיה באשר הוא - בשבילנו קיימת לא רק שאלה של קשר בינינו.

מהו אפוא תוכן חייה של היהדות הזאת? לא נוכל להיות אדישים לשאלה הזאת, והדאגה הזאת צריכה להיעשות לחרדה אם ניתן את דעתנו על העובדה כי שם מתחולל עכשיו חילוף משמרות, חילוף משמרות לא של קבוצת מנהיגים זו היורדת וקבוצת מנהיגים אחרת שבאה, אלא חילוף משמרות בהיקף גדול, חילוף של דור. דור הולך ודור בא. בראשית שנות ה־80 [במאה ה־19] זרמה הגירה לאמריקה בעיקר ממרכזי הגיבוש של חיים יהודיים באירופה, והיהודים האלה הביאו את חייהם היהודיים איתם, ללא כל חקר, ללא כל חיטוט, ללא כל מעמק של מחשבה. זו היתה המחשבה שלהם. והם הקימו בתי כנסת, והם הקימו חברות צדקה וכל מיני צורות של חיים יהודיים. והם לא התבוללו ברובם הגדול, וחיי הרעות והידידות והנישואין - כל זה התנהל במסגרת החברה היהודית, והיה הדבר מובן מאליו ולא היה זקוק לשום טיפוח. כאלה היו החיים. ושפת היידיש התקיימה ושמרה ושימרה חיים יהודיים כשימור, כקונסרב. היא היתה קיימת ולא היה צורך בהטפה ובמלחמה אידיאולוגית בעד יידיש או נגד יידיש. יידיש היתה קיימת לא בכוח שום מאמץ או ארגון, כי אם יידיש היתה קיימת בתור הווייה יסודית, המוני יהודים דיברו יידיש איש אל רעהו.

כל זה הולך ומשתנה משנה לשנה ומיום ליום. הרקע אחר לגמרי. הדורות ההם הלכו או הולכים. הדור המרכזי כיום, הדור הנושא על שכמו את האחריות היהודית, הדור המקיים את המגבית ואת המילווה, הדור שמוציא מקירבו את טובי הרבנים, המדריכים הרוחניים של היהדות, את שכבות העסקנים של התנועה הציונית, גם של תנועות אחרות במידה שישנן, הדור הזה כבר ברובו הגדול איננו דור מהגרים. הוא ברובו הגדול יליד אמריקה או חניך אמריקה, הוא נולד או התחנך באמריקה על ברכי מורים שבשבילם יהדות היתה חזות הכל, שקודם כל היו יהודים ותו לא, והוא עוד אוצר בקירבו את נשמת דור אבותיו. הוא ירש את המורשת הזו וזה עדיין בדמו. אין בכוחו להוריש את הדבר באותה מידה של חיות לדור אשר מתחנך על ברכיו־הוא, כמו שהיה הדבר בידי אבותיו. הוא בהרבה משקף את המאור שהיה. דלק איזה מאור שהיה, והוא רק משקף שיקוף משיקוף, זהו כבר דבר חיוור מאוד, והשאלה החמורה של המשך קיומו של העם היהודי היא אם יקום באמריקה מפעל גדול, רחב היקף וכביר תנופה של חינך הדור, של הנחלת ערכים יהודיים לדור החדש.

וכשם שזו דאגת יהודי אמריקה, זוהי דאגתנו אם אנחנו איננו רוצים להישאר בעולם מדינה קטנה, בודדת, אלא מדינה נשענת על המוני יהודים מעבר לים, מדינה ניזונה מהם ומזינה אותם, וכדי להזין אותם צריך להכשיר אותם. והעניין הזה, שסתם כך הדבר הזה איננו מובטח, כי הוא מחייב מאמץ כביר ותכנון ושיקול דעת משותף, התעוררות רבה של חוש האחריות - גם שם וגם פה - אני לא איעף ולא אלאה, לא שם ולא פה, לחזור ולהדגיש ולהתדפק על ליבותיהם של אנשים ולומר את הדבר הזה.

אני רוצה להביא דוגמה מעולם הטבע. היה זמן, בעצם מדורי דורות, שהמין האנושי היה בטוח בקיומו, על כל פנים מבחינה אחת: שהוא יוכל להוציא לחם מן הארץ. האדמה נתונה, היא חלק מן ההוויה, זוהי מנחת אלוה. לזה אין לדאוג. השאלה היתה מי ישלוט באדמה, אבל האדמה ישנה, היא קיימת. אינני יודע אם אתם יודעים, כי הביטחון הזה הולך וחולף. בהרבה ארצות הוא כבר חלף. התברר כי כשם שאדם יכול להוציא ברכתו מאדמתו, הוא גם יכול להפוך אותה לקללה אם איננו יודע כיצד לטפל בה. וזה התברר לגבי ארצות שלמות, באמריקה יש שטחים שלמים שהלכו לאיבוד על ידי משק פרוע, על ידי משק של טרף, ויש ספרות בעולם, מי שקורא אותה דן את עצמו לנדודי שינה, מאבד את ביטחונו לגמרי. חזות שחורה כזו חוזים גדולי מדע והם אינם חדלים לעורר את ההמונים להציל את האדמה, וכבר עכשיו בארץ כמו אמריקה, ובארצות אחרות, מקציבים מאות מיליונים וביליונים של דולרים למטרה הזו, למאמץ מתוכנן ומחושב לקיים קודם כל את האוצרות הקיימים למען לא ילכו לאיבוד על ידי עיבוד גרוע, ועד כמה שאפשר להחזיר למוטב כל מה שהלך לאיבוד, וכל התורה החדשה על [מניעת] סחף הופכת נושא של פעולה ממלכתית, מינהלית וכספית בהיקף גדל והולך. המין האנושי, מתוך פיגור והחמצת הזדמנויות, מתעורר לדאוג לקיומו הגשמי בדאגה לאדמתו.

הוא הדבר בחיים היהודיים. היה זמן שהדת שמרה והדת התקיימה מאליה. בית הכנסת היה קיים מאליו. היתה הוויה סטטית שנמשכה דורות והיא נטעה ביטחון שווא בלב אנשים, שכשם שהתקיימה כך תתקיים. כמו שדורות על דורות חשבו שקרקע לעולם עומדת, ונתברר שהיא לא לעולם עומדת, כך גם פה, ואנחנו הגענו לתקופה שעלינו להבין כי אם לא יהיה תכנון מחושב וטיפוח של ערכים - הם לא יתקיימו. כשאתה מביע מחשבה כזו באסיפה יהודית באמריקה, ומביע את הדברים באנגלית, כי הם מבינים רק שפה זו, ואומר שהיידיש כגורם תרבותי, טוב או רע, עובדה היא שהיא יורדת מהבמה, והרוב העצום של יהודי אמריקה חיים את חייהם היהודיים לא ביידיש כי אם באנגלית, כשאתה אומר דבר כזה, קמה צעקה: ״ישראלים עליך, יידיש יקרה שלנו!״ וחוגים קמים למחות כאילו פה השמצתי את היידיש אשר תקופה מסוימת פתרה את בעיית חייהם, אך חדלה לפתור אותה.

כשההוויה שהיתה הולכת ומתפוררת מוכרחים להתחיל לבנות מחדש, ומעתה הבניין הזה לא ייתכן מבלי שההשראה הישראלית תמלא בה תפקיד מרכזי. ישנם כלים. רבים מאיתנו נוטים לפגוש בחיוך של זלזול וביטול כשמזכירים בתי כנסת ״סינגוגס״ וכשמזכירים ״רביי״. אם אני מדבר על יידיש כמו שדיברתי, אני סבור שדיברתי ללא כל זלזול וביטול אף על פי שאני עצמי אינני חניך של תרבות יידיש. אם אני נכנס למערכת ה״פארווערטס״^[7] ויורד למרתף אשר בו עובדים הלינוטייפים^[8] ורואה שכל הסדרים עד אחד אנשי שיבה, מה זה אומר לי? זה אומר שאי-אפשר להשיג איש צעיר שיסדר יידיש מבלי שיעשה שבע שגיאות ב״נח״ אחד.^[9] כשאני עובר בבתים ורואה באיזה בית קוראים עיתון ביידיש, ואם בכלל ישנו מי שקורא אותו - זה סבא או סבתא, וכשאני שואל איך מחזיק מעמד עיתון כמו ״פארווערטס״, מתברר שראשית כל על ידי זה שהוא הוסיף תוספת אנגלית, וכתוצאה מכך שבכל זאת היתה אחרי השואה הגירה של דוברי יידיש. אין לי זלזול בו. יש לי צער ודאבון לב. כך אני מייעץ לחברים פה לא להתייחס בזלזול וביטול למושגים האלה של ״בית כנסת״ ו״רביי״.

אם יהודי בארצות הברית רוצה להיות יהודי, מיד מתעורר הרצון להיות יהודי לא כבודד אלא כחלק מכלל, וחשוב הרצון הזה להיות חלק מכלל, וחשובה החתירה להידבק לאיזו שיגרה. אם אינך מכניס את עצמך לתוך איזו שיגרה, הנכס שאתה דואג לו יאבד. שיגרה זה דבר חיובי מאוד. אז הוא מרגיש רצון לא מפני שדווקא הוא איש דתי - אם כי גם בזה אין לזלזל, ויש תופעות של התעוררות דתית - אבל לא רק זה. זה רצון להשתייך לכלל. הוא אומר לעצמו: האם אני יהודי רק בזה שמלו אותי אם אני גבר, ושיקברו אותי בבית קברות יהודי כשאני אמות? אני רוצה להיות שייך היום, מחר. ואז הצעד הראשון הוא להירשם כחבר בבית כנסת. הוא לא מוכרח לבקר שם בכל יום, גם לא בכל שבת, אבל הוא שייך, וכשהוא בא הוא מוצא את עצמו בציבור יהודי, הוא שומע איזו הרצאה על נושא כלשהו, הוא יכול לקחת את בנו איתו ולנסות לתת לו איזה מזון רוחני יהודי במסגרת הזאת. איזה דבר אחר הוא ייתן לו במקום זה?

ואין בשום אופן לזלזל ב״רבייז״. אפשר לזלזל ב״רביי״ זה או אחר אם אינו ממלא את תפקידו, אבל כל הכבוד למוסד הזה, כל הכבוד לתפקיד הזה. זהו תפקיד של הדרכה תרבותית. אנה היינו באים אילמלא היתה קמה שיכבה של ״רבייז״ ציונים? אבל אילמלא היתה קמה שיכבה של ״רבייז״ בכלל, לא היתה קמה שיכבה של ״רבייז״ ציונים. כשהיא ישנה, אפשר להיאבק בתוכה על הגמוניה רוחנית של ציונות ולהנחיל לה ערכים ונכסים, אבל קודם כל היא צריכה להיות קיימת, ויש איגודי רבנים חשובים מאוד, ויש איגודים תרבותיים אחרים, ישנם כלים אחרים. השאלה, איזה תוכן הדבר הזה יתמלא.

כשאני רואה למשל קהילה שאולי תרומתה למגבית המאוחדת לא עלתה כפי שיכלה לעלות, או אולי ירדה, ואומרים לי שזה כך מפני שבאותה הקהילה באותו זמן הולך ונבנה בית כנסת מפואר, לכאורה צריך לרגוז על כך, כי מה זה עכשיו יהודים בונים בית כנסת מפואר? אבל יש גם בחינה אחרת: אתה מתחיל לחקור מדוע, מניין באה ההתעוררות הזו לבנות בית כנסת חדש ומפואר ולהוציא עליו מיליונים, ומתברר כי כתוצאה מהשואה וכתוצאה מהקמת מדינת ישראל באה התעוררות של הכרה יהודית, ומפני שיהודים רוצים לחזור להכרתם זו, הם רוצים להירשם בבית כנסת. אבל יהודים אלה יש להם מושגים אחרים, והם רוצים לקבל השראה גם מעצם הבניין ומהמקום, והם רוצים שהשעה שהם באים לבית הכנסת תהיה שעה של התעלות נפש, אז זה איננו כל כך פשוט. אז אתה אומר: הכל תלוי באיזו אווירה תמלא את בית הכנסת הזה, אם זו תהיה עבודה תרבותית ראויה לשמה, אם יונחלו שם ערכים חשובים - אפילו בחשבון של כסף נרוויח ברבות הזמן, ואחרת הדבר הזה עלול להצטמק, אז יש להשקיע בדבר כמו שכל אחד מאיתנו גורע מפיתו כדי שיהיו אמצעים לפיתוח - כך גם פה צריך להשקיע בחיים היהודיים כדי שישאו פרי לעתיד,

תשאלו אותי איפה כאן התנועה הציונית? בוודאי שהתנועה הציונית יכולה לעשות כאן הרבה. השעה מאוד לא מוקדמת פה ואני רוצה רק לציין בקצרה, כי הציונות האמריקאית המאורגנת, לפי דעתי, עומדת על פרשת דרכים ואיתה עומדים על פרשת דרכים יחסינו־אנו, של מדינת ישראל, עם יהדות אמריקה. או שהתנועה הציונית באמריקה, לכל ענפיה - וזה חל על ״הציונים הכלליים״ ועל התנועה שלנו [מפא״י] ועל ״המזרחי״ ועל כולם - תצליח להעמיד את עצמה בראש הפעולה, וזאת יוכלו לעשות הארגונים האלה אם הפעולה תעמוד בראש מעייניהם, אז פרוש לפניהם שדה רחב, נניח בתחום המגביות. המון ציונים משתתפים במגביות, אתה רואה לפניך תופעה מופלאה של אנשים לא שכירים אלא בעלי עסקים ומסחר, זונחים את עסקיהם, זונחים את משפחותיהם, נודדים שבועות שלמים מעיר לעיר, כמוני, או איתי יחד או עם גולדה [מאירסון], או עם איזה שליח אחר כדי לעורר אנשים להתנדבות - אנשים המקדישים לכך את כל ערביהם הפנויים - שם זו בכלל ארץ שעובדים בה קשה, יום העבודה הוא ללא מנוחה כמעט, רוב האנשים שאני מכיר אינם שותים תה בשעת העבודה, לא במשרדי הממשלה ולא במשרדים פרטיים, ועל פי רוב אוכלים על שולחן העבודה צהריים וממשיכים לעבוד. תוך העבודה ישנו מתח בלתי פוסק. אנשים אלה בערבים האלה רותמים את מכוניותיהם ונוסעים על פני עיירות בסביבה, אותו יהודי שמע שבאיזו עיירה ישנו יהודי בעל יכולת והוא מתנכר. הוא נאבק עימו ערב שלם עד שהוא מצליח לשכנע אותו. כל הפעולה הזאת ביחס למגבית מתנהלת לא על רקע האירגונים הציוניים. אין זאת אומרת שבתוכם אין ציונים. הם בליבם ציונים, אבל הארגון איננו מעמיד את בעיית גיוס האמצעים לבניין מדינת ישראל בראש סדר יומו. כל זמן שהוא לא יעמיד את זה בראש סדר יומו, הוא לא יעמוד בראש הפעולה, וזה תלוי רק בו.

שנית, ישנו תפקיד כביר של הסברת ענייני מדינת ישראל הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. הסברה אין פירושו לומר זה צודק וזה איננו צודק, ולתמוך בצד זה או אחר בין הצדדים הניצים בארץ. הסברה פירושו להבין מה מתחולל ולהסביר אותו.

שלישית, חינוך עברי. אין גבול ואין שיעור לאפשרויות של חינוך עברי באמריקה, לאפשרויות לימוד השפה. אתה נתקל כמעט בכל עיר ועיר במקרים, אומנם בודדים, אבל אף על פי כן הם פרטים המלמדים על הכלל. אתה נתקל במשפחות אמריקאיות ששפת הבית היא עברית. אני אומר שיבולים בודדות, אבל אחה נתקל בזה בכל פינה ופינה. אם יכולה משפחה אחת לעשות זאת, המון משפחות יכולות לעשות זאת. אתה לא תהפוך כמובן את שפת כל הציבור הזה מאנגלית לעברית, אבל אתה יכול להגדיל עד אין שיעור את מספר האנשים האלה הדוברים עברית, וזה בשום מקרה שאני מכיר לא על חשבון התרבות האנגלית. כל האנשים האלה הם אינטליגנטים באנגלית לעילא ולעילא, אנשים משכילים ולא על חשבון זה. ועלינו לתהות על הבעיה הזאת, אנחנו חושבים שניצור פה [בישראל] דבר גדול, ואנחנו הולכים פה בגדולות במובן כלכלי, במובן תרבותי וחברתי, ויש כבר עכשיו שירה עברית שאפשר להתפאר בה. למי אנחנו ננחיל כל זאת? לאותם מעט המיליונים שיהיו פה, או לכל אותם המיליונים שיהיו בעולם? אנחנו נהפוך לארץ דו-לשונית - עברית-אנגלית - כדי שנוכל לדבר עם כל אמריקה, או שהיהודים באמריקה יחזרו ללשון העברית כלשון התרבות שלהם. יש כאן רקע לפעולה. יש הרבה צימאון לכך. יש הרבה כוחות שאפשר לגייס אותם בברית עם המדינה. יש כאן אחריות כבירה על המדינה ועל ההסתדרות הציונית אם היא תעמיד את זה בראש פעולתה או לא.

ואחרון אחרון, עלייה. אני רוצה באמת מתוך בקשת סליחה ומחילה וכפרה מכם, להחזיק אתכם עוד דקות מספר ולהעמיד באופן חותך וקצר את הבעיה. לבעיית העלייה של יהודי אמריקה לארץ אפשר לגשת משני קצוות. אפשר לגשת מהקצה שלנו - של צורך המדינה, ואפשר לגשת מהקצה ההוא. אשר לצורך שלנו, אנחנו כיום בארץ 1.4 מיליון יהודים, נניח שאנחנו מיליון וחצי. איננו יודעים לאיזה ממדים אנחנו יכולים להגיע כאן. לנו ברור שאנחנו יכולים לפחות להגדיל את המספר בתוך השטח הקיים, וכי אנחנו מוכרחים לגדול. אנחנו יכולים לגדול כי אנחנו עומדים רק בראשית התנופה ההתיישבותית הגדולה. מפעלי ההשקאה שלנו עומדים בתחילתם ולעת עתה אופק המים מתרחב. במידה שאנחנו מנצלים מקורות שידועים לנו כבר, תמיד מתגלים מקורות חדשים, עוד לא הגענו להפסקת התהליך של גידול מקורות מים חדשים. בתעשייה אנחנו רק בשנתיים האחרונות ניגשנו לחולל מהפכה טכנולגית, מפני שכל מה שהיה עד ל״קייזר פרייזר״^[10] ועד למפעלי הצמיגים [״אליאנס״] ועד למפעלי ״כור״ הגדולים ותעשיית צינורות, ועד לבית החרושת לנעליים בירושלים, ועד להרחבת ״נשר״ ועד להקמת ״שמשון״ - כל זה היו רק התחלות קטנות מבחינת ההיקף והתנופה המשקית. והשלב החדש הזה בתעשייה נמצא רק בראשיתו. אין לי צורך לומר שאנחנו נמצאים רק בתחילת הדרך בשטח זה. אנחנו את המלאכה הגדולה הזאת, האפשרית, לא נעשה באותו כוח אדם שישנו מבחינה כמותית.

אחד הדברים הגדולים שחלו בארץ בקיץ האחרון זה הקציר בנגב. זה דבר מרנין. אני מכיר את באר שבע לפחות ארבעים שנה, ונסעתי פעמים אין ספור במרחבים האלה. המראה היה תמיד מדכא בשממה שלו, וכל פעם שהערבים היו זורעים - היו מאבדים יותר קרקע, ומיליונים של טונות של קרקע פורה [שנסחפו] מהנגב מונחים על קרקע הים התיכון, אבל יש עוד שטחים רחבים ששם יש קרקע ואפשר לשמור ולשמר אותה. אתה רואה לפניך פתאום מרחב אין קץ של שיבולים עבותות, ובתוך זה צי של קומביינים אשר נתקבלו כולם כמובן ב״תנאי שיעבוד אמריקאי״, אבל בינתיים כולם קוצרים בהם וזה מראה מרהיב, והקרקע נשארת מוגנת כי אין תולשים את השורשים וזה צעד ראשון לקראת שימור הקרקע, וזו המהפכה הגדולה אשר נתחוללה בחיי הנגב, שלא תלשו את השורשים כי אם נשאר השלף בקרקע. אבל זה מעורר חרדה עצומה, כי זה רק מעיד שהמרחב ריק. היה צריך להביא בני משקים מכל קצות הארץ כדי לעבד את האדמה הזאת. האם זה הפתרון לבעיה, או הפתרון הוא רשת צפופה של מאות אלפי אנשים היושבים בנגב, אבל זה לא ייתכן בלי השקאה ובלי השקעה, ובלי אוצר גדול של כוח אדם. ישנה שאלה של תוספת רבתי של כוח אדם לניצול האפשרויות הקיימות.

אנחנו פה מול אויבים. פנינו לשלום, אבל עלינו להיות מוכנים לכל פורענות. איך נהיה מוכנים לכל פורענות? האם מטרתנו מלחמה? מטרתנו עוד מהדורה של ״גווילי אש״?^[11] אנחנו גאים על ״גווילי אש״ ונהיה מוכנים להוסיף גווילי אש חדשים. אין זו מטרה. אין זו שאיפה של עם. מטרתנו להיות כוח חזק, שלא יעזו להתגרות בנו. וחזקים פירושו משק מפותח, פירושו צבא חזק, פירושו גם כוח אדם רב אשר יישא על גבו את המשק ואת הכוח המזוין. ובכלל, אנחנו מדינה, חטיבה ממלכתית אנושית אשר רוצה לפתח בקירבה כוח תנופה רב ליצירת תרבות כדי לתפוס מקום מכובד. ישנו בכל זאת מינימום ידוע שמוכרחים להגיע אליו כדי להדגיש שאנחנו נושאים את עצמנו ושאנחנו כוח יצירה. לא נוכל להישאר מדינה של מיליון וחצי ולהיות מדינה חזקה. אין פה גבולות. השכנים שלנו, הערבים, יש להם מושגים פרימיטיביים מאוד. הם רואים את הגידול רק בדרך של גידול בשטח. הם חושבים ופועלים רק במושגים [של גידולים] אקסטנסיביים. כשהם רואים עלייה ובניין משק הם תיכף רואים כאילו אנחנו יוצאים למלחמת תוקפנות נגדם, ואינם מבינים איזה אפשרויות כבירות ישנן בשטח שלנו כמו שהוא, ועד כמה אנחנו יכולים להתמתח בלי לחרוג ממסגרתו.

השאלה היא מהם מקורות הגידול. העם היהודי מונה 11.5 מיליון נפש. מ־11.5 מיליון אלה קרוב ל־1.5 מיליון בארץ. נשאר עם יהודי בתפוצותיו, בן 10 מיליון. מ־10 מיליון אלה כ־2.25 מיליון הם מעבר לסמבטיון.^[12] אז אנחנו יש לנו כל מיני חתירות - לא במחתרת - כל מיני מאמצים ושאיפות לגשר גשר על פני הסמבטיון. היתה תקופה שעלו יהודים מפולין ומרומניה ומהונגריה, ואנחנו מקווים שאולי תתחדש העלייה משם. אבל אנחנו יודעים כי לעת עתה עניין העלייה מברית המועצות הוא חמור לאין שיעור בקושי שלו. האומנם נוכל להשליך את יהבנו על היהדות הזאת ונוכל לסמוך על זה שזה יתקיים? אם לא נביא לעת עתה בחשבון את 2.25 מיליון היהודים האלה, נשארנו עם 7.75 מיליון יהודים, המתחלקים באופן פשוט: קרוב ל־6.25 מיליון בחצי כדור הארץ המערבי, 700 אלף בארצות המזרח והאיסלאם, מיליון במערב אירופה, בארצות אחרות שמעבר לים - דרום אפריקה, אוסטרליה, ניו־זילנד, הודו וכולי, זאת אומרת שגם אם לקחת את כל העם היהודי, בלי תושבי מדינת ישראל - כל התפוצה - רובה המכריע, כשני שלישים, הם בחצי כדור הארץ המערבי. זוהי התמורה שחלה בהיסטוריה של העם היהודי. אבל אם ניקח את יהודי הארצות החופשים לעלות כיום, מפני ששם יש משטר אשר מתיר חופש תנועה לכל אדם - יותר משלשה רבעים של היהדות הזו, או קרוב ל־80 אחוז הם במחצית כדור הארץ המערבי. אנחנו לא נוכל בשום אופן להניח כי כל 700 אלף היהודים של ארצות המזרח והאיסלאם, וכל המיליון של מערב אירופה, כולם יעלו לישראל. צריך לחשוב על אחוז ידוע.

ברור כי המקור הזה איננו מספיק ולו גם מבחינה מספרית כרגע. אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מוכרחים לומר: לא ייתכן כי לא תהיה עלייה מחצי הכדור המערבי. ולכן בעיית העלייה מחצי כדור הארץ המערבי - ובזה בראש וראשונה בעיית העלייה מארצות הברית, היא בעיה בוערת של סדר היום הציוני והישראלי. זה מהקצה שלנו.

אבל יש קצה שלהם. האם זה רק צורך שלנו, או זה צורך עצמם? האם התעוררות ההכרה היהודית ופיתוח ההכרה איננו מביא כבר כיום יותר ויותר אנשים לידי רצון לחיות חיים יהודיים יותר, מלאים, שלמים, ללא כל פגימה? אני ציינתי אפשרויות של הרמוניה, אבל יש כאן בעיה של התאמה של יסודות, עניינים, הלכי נפש. ואינני רוצה להרחיב את הדיבור על כך עד כמה יהודי יכול להיות מאושר לגמרי אפילו כשהוא טובע ברווחה ונהנה מהשוויון והחופש, כשישנה אפשרות של חיים יהודיים יותר מלאים ויותר תקינים. השאלה העומדת: האומנם לא יקומו בקרב היהדות הזו בארצות הברית המוני אנשים אשר ירצו להיות שותפים למעשה בראשית זה של יצירת החברה החדשה כאן, וחידוש מעשה בראשית לא רק על ידי אהדה ותרומות וביקורים, אלא בפועל ממש, על ידי השתקעות בתאי היסוד של ריקמת החברה החדשה? זוהי בעיה רצינית. שוב, חלילה מזלזול וחלילה מביקורת קלת דעת. שום יהדות לא עמדה עוד בניסיון כזה, שום ציבור יהודי לא נתבע לענות על השאלה הזאת בתנאים כאלה, באשר מאז ומעולם עליית קיבוצי יהודים לארץ היתה פרי גל הפלייה, חוסר עתיד, ולעיתים היתה בריחה ממוות ממש. עליית ביל״ו, או כפי שאנחנו קוראים לה ״העלייה הראשונה״, באה לאחר נחשול הפרעות של שנות ה-80 הראשונות. העלייה השנייה באה לאחר נחשול הפרעות של ^[13].1900 העלייה השלישית באה לאחר הנוראות של אוקראינה^[14] והחרדה שתקפה את היהדות הפולנית. העלייה הגרמנית הגדולה של שנות ה-30 באה לאחר עלות היטלר לשלטון. העלייה של תקופת הביניים בין תום המלחמה העולמית ובין הכרזת העצמאות [שלנו] היתה בריחה מעיי המפולת, מזיכרונות בלהות, ממחנות הריכוז ופחד מפני רוחות התחדשות הנאציזם באירופה. העלייה של שנות העצמאות, ברור, היתה התעוררות יהודית כבירה לבשורת הגאולה, אבל בהמוניה הגדולים היא באה מארצות שיהודים לא נהנו בהן מזכויות, שהם היו תמיד רק נסבלים ואשר עתידם היה מעורפל בתכלית, אם לא לומר עתיד של זוועה.

כאן אנחנו באים בפני יהדות של שיא האמנציפציה הפוליטית והחברתית, של שיא הרווחה החומרית, של שיא דרגת התרבות. יהדות מאוזרחת, מושרשת, יהדות גאה על הציביליזציה שהיא רואה את עצמה שותפת ליצירתה. לא נצליח לעודד את רצון העלייה בקרב היהדות הזו אם נהלך עליה אימים. נעשו שגיאות חמורות על ידי דיבורי בטל באוזני האנשים האלה: ״אתם לא תינצלו. גם פה יהיה מה שהיה באירופה. הימלטו בעוד מועד!״ הדברים האלה נתקלים בתגובה של התקוממות נפשית. הם רואים את עצם השמעת הדיבורים האלה כפיתחון פה לשטן, והם טוענים - ולא במעט צדק - כי זו לא גזירה שווה, שמה שהיה מוכרח שוב להיות. על כל פנים, זו עובדה ניצחת של פסיכולוגיה ציבורית בקרב יהדות אמריקה שדיבורים כאלה, במקום לפתוח לבבות, סותמים את הלבבות, במקום לקרב - מקימים חיץ. והעובדה היא, על אף מקרים שונים פה ושם - זוהי יהדות עמוקת שורשים בארצה, נהנית מרווחה עצומה, סומכת על הדמוקרטיה האמריקאית. ערעור שיווי משקל זה עלול לעלות לנו במחיר יותר מדי יקר. הם לפעמים אומרים דברים באוזני שליטיהם, שלא היו אומרים אותם אילמלא היו בטוחים במעמדם ואילו ראו את עצמם מעורערים בארץ ההיא. וזהו נכס יקר לנו ועלינו לא רק לא לערער אותו, אלא לחזק אותו.

והשאלה היא הרבה יותר קשה. אם תתעורר עלייה מיהדות אמריקה בימינו, היא תתעורר רק מתוך רצון חיובי. דבר כזה עוד לא היה. זה לא אומר שזה לא ייתכן. מתוך רצון של השתתפות במפעל הזה, מתוך זה שהמפעל הזה ילפות את דמיונם, מתוך זה שיגיע מתוך שלא לשמה - לשמה, מתוך זה שירצו לחיות חיים יהודיים במלוא ההיקף ובמלוא התנופה, גם בזה שירגישו שבזה הם לא פורשים ולא פונים עורף, כי יש שיתוף רחב בין מדינת ישראל ובין יהדות אמריקה, ומי שיוצא משם לאו דווקא שורף לגמרי את הגשרים והוא משמש חוליה מקשרת, והם על ידי עלייתם יתנו משהו ליהדות אמריקה להמשך חייה שם בגולה. מתוך סינתיזה של ערכים חיוביים אפשר אולי להגיע לכך.

אבל זה מחייב ומחייב קודם כל אותנו. עלינו לסגל לעצמנו, ו״עלינו״ פירושו קודם כל הציבוריות בתגובותיה, בהלך מחשבתה, עלינו הממשלה, עלינו הסוכנות היהודית, עלינו כל המנגנון, להתאים את עצמנו לבעיה החדשה הזו. ממילא חל מיפנה בעלייה. נחשולים גבוהים אינם יכולים להחזיק מעמד זמן רב. יש גאות, היא מגיעה לשיא ויורדת. העלייה שמאחורי גבנו זהו הנחשול הגדול של שיבת ציון שהיה פעם. עוד לא חזרו בשום תקופה 700 אלף יהודים לארץ במשך שלוש-ארבע שנים. אי־אפשר לחזור על העלאת יהדות בבל. אין עוד יהדות בבל. אי־אפשר לחזור על העלאת יהדות תימן. אין עוד יהדות תימן. יש עוד, כמובן, אותם 700 אלף היהודים מארצות המזרח והאיסלאם שאנחנו מקווים כי יעלו. יש עוד יהודים שאנחנו מקווים ומספר גדל והולך מהם יעלה, אבל איננו יכולים לצאת ידי חובה כלפי בעיית העלייה מכאן ואילך באותם האמצעים ובאותם המכשירים שטיפלנו בהם עד עכשיו, כי אנחנו טיפלנו בעלייה המונית ולא היה בתוכה הבדל רב בין פרט לפרט, ועל כן יכולנו לטפל בה באמצעים סיטוניים ובמושגים של מחנות, צריפים, אוהלים, כמה ימי עבודה, כמה אחיות וכדומה. מרכז הכובד היה בטיפול ההמוני.

לא כן אם רצוננו לגשת ברצינות לבעיית העלייה מארצות המערב, ובייחוד מארצות הברית, ולטפל בה כראוי. אין לכם מושג בכמה מקרים אני נפגשתי עם אנשים אשר חזרו מהארץ לאמריקה אך ורק בגלל סיבה אחת - חוסר דירה. וכל ההסברה שלנו לעלייה התנפצה עד עכשיו אל הסלע הזה. יש איזה התחלות של פעולה ואני מקווה שהן תתרחבנה.

אבל יש לדעת כי אם ברצוננו לעלייה מהתם, עלינו להעביר את עצמנו לפסים של דאגה לכל פרט ופרט. המטרה היא לא להתגנדר בימים הקודמים ובכל מה שהיה, כי אם להשיג משהו.^[15] אנחנו מטפלים באנשים חדשים, עם מנטליות מסוימת ועם רקע חיים מסוים שלא נשנה אותו, ולא נעורר אנטישמיות זדונית באמריקה כדי לעורר לעלייה, זאת לא נוכל לעשות, ובעצם מחשבה זו יש זדוניות. צריך רק לקחת אותם ולעשות כל מה שאפשר על ידי קירוב הלבבות ועל ידי הקלת הקליטה. ברור שבכל המקרים הם מוכרחים להיות מוכנים לחבלי הסתגלות, אבל ישנו תמיד מינימום ידוע. גם איננו יכולים לבוא באותה מסכת הכללים והעקרונות אשר נתגבשה אצלנו באותה התקופה שהלכה אלינו העלייה מפולין ורוסיה. אם אדם אומר: ״אני מוכן לבוא לארץ, אבל לתקופה של ניסיון״, יש לומר לו: ״אדרבה!״ אם אדם אומר: ״אני בא כתייר, אולי אשאר״, אין לזלזל בו מדוע הוא בא רק כתייר, ואם הוא יחזור לאמריקה אין לראות אותו כבורח מהמערכה וכבוגד. אולי הוא יחזור עוד פעם, יש דברים כאלה, ואנשים באים וחוזרים פעמיים ושלוש. יש חבלי עלייה. לא נרוויח שום דבר מזה שלא נקדם בברכה תייר. לא נרוויח שום דבר מזה שנכנה כבוגד זה שחוזר והולך. לא נביא במקומו שום עולה.

רוב האנשים שנפגשתי בהם במסעי - אלה שחזרו מהארץ - האנשים האלה לא רק לא פנו עורף לישראל, אלא הם יותר פעילים עכשיו מאשר היו בעניין זה לפנים - פרט ליוצאים מן ככלל - ורואים את עזיבתם כתוצאה מסיבות אישיות. בנאום שלי בטורונטו הזכרתי לברכה אנשי מח״ל^[16] מאותה עיר, ולא אמרתי מייד: ״אני מצטער מאוד שהם עזבו את הארץ״. כשירדתי מן הבמה התקיפה אותי קבוצת בחורים ראשית כל בתודה נמרצת, ואחר כך הם עוד הצטדקו בפני ואמרו שעוד יחזרו. זוהי הדרך. הסברת פנים, הקלה. ואם באים תיירים אמריקאים לארץ - לקבל אותם כאחים ולשמוח על בואם ולא להתחיל להתווכח איתם: ״אתם יהודי אמריקה שולחים רק כסף״. זה דבר כביר שהם שולחים כסף. דבר כזה עוד לא היה בהיסטוריה היהודית. עוד לא היה בהיסטוריה האנושית. אני סבור כי אם לקחת משנת 1945, זאת אומרת שנה מסיום המלחמה והעמידה בפני המחנות [של העקורים שורדי השואה], מאותה שנה ועד היום היהדות האמריקאית שלחה לחוץ לארץ לצרכים יהודיים יותר מ־800 מיליון דולר, ומזה הרוב הגדול כמובן לישראל, וזה בהתנדבות. מישהו יעשה חשבון כמה מזה היו נותנים כמיסים, אבל זה בהתנדבות. גויים אמריקאים נדהמים ואינם מאמינים כשמספרים להם לאיזה שיאים של התנדבות הגיעו יהודים. אני מכיר משפחה אחת אשר בשנת 1946 תרמה 125 אלף דולר. בשנת 1947 היא הכפילה ותרמה 250 אלף. בשנת 1948 היא הכפילה ונתנה 500 אלף. היא נשארה ברמה זו - אי־אפשר להכפיל ולהכפיל בלי סוף. אזי צריך להרים על נס באוזני כל תייר אמריקאי את המפעל הכביר של התנדבות יהודי אמריקה, ולא לזרוק לו בפניו: ״מה אתם שולחים את הכסף שלכם? איפה אתם?״ ומוכרחים להיות פה סידורים מיוחדים של קליטה והתכוונות מיוחדת לאופייה המיוחד של העלייה הזו.

זוהי התביעה הגדולה שצרכינו־אנו מפנים כלפינו, וביכולת שנגלה לעמוד בניסיון הזה ולמלא אחרי התביעה הזו תלויה העמידה של מדינת ישראל, תלויים חיי העם היהודי לעתיד לבוא.