58 | משה שרת באזכרה לאליעזר קפלן בשבעה למותו ^[1]                                                                                              20.7.1952

                                                                נעקר חבר מתוכנו

משה שרת: נעקר חבר מתוך החבורה המרכזית של תנועתנו ושל מפלגתנו, אשר שנים רבות, לפחות בשתי עשרות שנים ומעלה, נשאו אנשיה יחד בעול האחריות להנהגת מפעל התנועה, ובעזרת המחנה כולו הביאוהו עד הלום. הלכו מאיתנו חברים רבים ודגולים, וכל אחד בהסתלקותו הניח אחריו חלל ריק בתנועה ובלב חבריו, אבל זו הפעם הראשונה שאנו שוכלים חבר שהלך איתנו, ובהרבה מובנים עמד בראשנו, על כל פנים עמד במרכז העניינים תקופה כה ארוכה ורצופה, תקופה שהיתה כה מלאה חתחתים וסכנות, ועם זאת מלאת סיכויים ותקוות של התגשמות. נעקר מתוכנו בעצם המאבק הקשה על גמר המלאכה, על סיום תהליך ההגשמה. נפל כקורבן המאבק הזה.

אליעזר קפלן^[2] לא היה איש מדרש בתוכנו. הוא היה איש המעשה. אבל הוא לא היה בשום פנים ואופן טכנאי אלא קברניט. בעצם גם לא היה מומחה לאותו ענף עיקרי, חיוני, ומרכזי ביותר במפעלנו שנעשה אחראי לו. לא כמומחה הגיע לעמוד על משמרתו, אלא כאיש תנועה. מעיקרא^[3] ועד יומו האחרון היה נושא דבר התנועה. ועם כל היותו איש המעשה, כולו שקוע במלאכת הגשמת המפעל, הוא היה איש מחשבה, היה נאמן העקרונות, בעל דעה ברורה, בעל עמדה ישרה ומוצקה. היה עז רוח בוויכוח ציבורי ובוויכוחים פנימיים עם חבריו לאחריות. נשא תמיד את אמיתו בליבו ואותה השמיע תמיד - מעולם לא דיבר בלב ולב. מעולם לא התכחש לעצמו ולא העלים דעתו. היה בטוח בצידקתו והלך ישר בדרכו. אך כאיש תנועה נאמן קיבל תמיד דין הכרעת חברים גם אם גזרה עליו לעשות דברים על כורחו.

היה איש תנועה לא רק מבחינת המשמעת. חי את חייה הרחבים גם בהיותו שקוע עד למעלה ראש בדאגות ובטרדות חמורות, שוברות גב ומייבשות מוח. לא שכח כי הוא חבר לחברים, אחד מן המחנה. אוזנו היתה קשובה לרחשי לב הציבור ותמיד שמר לעקוב אחרי התמורות והתנודות המתחוללות בקרב המוני החברים. הקפיד על השתתפות בפגישות של חברים, בכינוסי תנועה, בהתייעצויות של המפלגה שעסקו בעניינים כלליים, וכאשר לא הספיקה שעתו לכך תמיד שאל וחקר ותמיד היה כדאי לספר לו מה היה, מה דובר, על מה נחלקות הדעות, איך נסתמנו העמדות. היה דרוך וקשוב לקול התנועה ולקצב חייה.

הגורל מינה לו אולי את התפקיד הקשה והמפרך ביותר בחיינו הטרופים. אולי יותר משהיה קשה ומפרך, היה זה תפקיד כפוי טובה, תפקיד שלא יכול להעניק סיפוקים מהירים וקלים, שהעמיד תמיד בניסיון לא רק את השכל והמחשבה, כושר הראייה וההיקף, אלא יותר מכל אלה את חוסן האופי, את שיווי המשקל הפנימי, את היכולת לא לאבד את העשתונות. ואכן נתברך במזג מאוזן להפליא ועל ידי שיווי המשקל הפנימי העצום שלו נעשה משענת ומיבטח לחבריו. תמיד נסך ביטחון סביבו.

נפגשתי איתו לראשונה לפני שלושים ושתיים שנה בווינה, בדרכי מהארץ ללימודים בלונדון, לאחר שהניסיון הראשון שלי ללמוד בבית ספר גבוה הוכשל ונפסק על ידי מלחמת העולם הראשונה.^[4] הוא ניהל את מרכז ה״התאחדות״ שהוקם נווינה לנצח על הגלים הראשונים של העלייה החלוצית מפולין. היינו שייכים אז למחנות שונים. אני, שהייתי צעיר ממנו, הייתי חבר ״אחדות העבודה״ של אז.^[5] הוא היה חבר ״הפועל הצעיר התאחדות״.^[6] הוא ניצח על העלייה, ואני הבאתי איתי בשורה צנועה של העבודה בארץ, בשורת הכביש הראשון שסללו פועלים עברים מטבריה לצמח, ובשורת תוכנית פיתוח נועזת ראשונה, שאך זה הביאה פנחס רוטנברג,^[7] אשר אז עובדה בקוויה הכלליים. הייתי כמספר לו לשם מה הוא שולח את מאות החלוצים לארץ. זכורני, הוא שאל אותי אם אני נוסע ללונדון ללמוד הנדסה והיתה זו מחמאה בשבילי, כי ידעתי שהוא מהנדס.

ראיתי לפני טיפוס חדש בתוכנו. לא פזיז, לא עצבני, לא רתחני, לא קופץ מעניין לעניין אלא מקשיב, מתון, שקול, שקט, בהיר ראייה ומאוזן בתכלית. כזה נשאר בשבילי עד ימיו האחרונים, עד אותו ערב לפני צאתי לארצות הברית, כאשר נדברנו בינינו שאולי אין לו ברירה אלא לפרוש מחמת מצב בריאותו לפחות לזמן-מה מתפקידו הקשה ללא נשוא.

אכן עברו עלינו ימים כה קשים, והועמדנו בניסיונות כה חמורים, עד שלפעמים היה נדמה כי אפילו הוא מאבד את שיווי משקלו הפנימי ויציבותו מתערערת, כי הן נפל בחלקו בתקופה זו התפקיד הכבד והמורכב ביותר מכל התפקידים שחבלי יצירת המדינה וכינוס פזורי העם בתוכה הטילו עלינו. אבל אך לרגע בא הזעזוע הנפשי ומיד היית רואה אותו מתאושש ושוב אוחז בהגה ביד בוטחת, שליט בעובדות ושליט על עצמו. וכשהיית אתה עצמך טרף ללבטים וכמעט אובד עצות, ללא יכולת לראות פתרון הגיוני לבעיה שלכאורה אין לה פתרון לפי איזה חוק של היגיון כלכלי, כשנבצר ממך להבין כיצר תצליח אומה אומללה ונהדרת זו לכלכל את מפעל הגבורה, אולי האחרון שלה, ולבנות את כוחה מחדש, יש מאין, כשהיא כורעת תחת הנטל אשר בעצמה העמיסה על עצמה, היית נותן עיניך בו ושואב מהופעתו הרגשה של ביטחון, כי הנה ישנו איש איתן שיש לו חושים בריאים, שאפשר לסמוך עליו, ואפילו כירסמו את ליבו־הוא הספקות הנוקבים ביותר, היה בכוחו להתגבר עליהם.

סגולתו זו לנטוע אמון בלב אחרים פעלה הן כלפי פנים והן כלפי חוץ והיתה לנו לנכס אשר נצטרך לעמול הרבה וזמן רב עד שנמלא את חסרונו בתוכנו. למן אותו ניסיון נועז ראשון של הבראת משק הכספים ההרוס עד היסוד של הסוכנות היהודית, שהוא עשה בהצלחה מלאה ב־1934 כאשר השיג את המילווה הראשון למפעל שלנו בשוק הכספים הזר, הבינלאומי, מילווה של 500 אלף לי״ש, ועד להשגת המילווה של 135 מיליון דולר מה״בנק ליצוא ויבוא״ של ארצות הברית, ועד לימים האחרונים של ערב המשא ומתן על ביסוס חובותינו קצרי המועד - בכל השלבים האלה ידע לרכוש אמון, לנטוע כבוד ודרך ארץ בלב כל מי שבא איתו במשא ומתן. ותיקים ומנוסים ממנו בעולם המשק והכספים, חולשים על מפעלים כלכליים וכספיים גדולים פי כמה - שרי כספים, ראשי בנקים, מומחים כלכליים - כולם נשאו איתם מכל פגישה איתו הרגשה עמוקה מאוד של כבוד לאישיותו, ביטחון ביושרו ובהגינותו, אמון והתחשבות בשיקול דעתו. בחזית יחסי החוץ שלנו, אשר עניינינו המשקיים ממלאים בה כיום תפקיד כה מכריע, אין ערוך לנכס הזה אשר אבד לנו היום. יש אישים שניתן להם הדבר הזה והוא היה כזה.

הופעתו אמרה תמיד משקל אישי. כל מילה שהוציא מפיו בשפתו הפשוטה והמצומצמת, העידה על תכונת יסוד זו באופיו. כך היה הדבר בשיחה אישית וכך בכל נאום שלו מעל במה ציבורית. תמיד דיבר ישר לעניין ובכל הפשטות. לשונו לא ידעה כחל וסרק ויצר ההתקשטות במליצות היה זר לו לחלוטין. את מחשבתו הירצה תמיד במערומיה, ללא כל מחלצות. היה ברור תמיד מה הוא חושב, וכן היה ברור כי הוא מעמיק לחשוב ויודע היטב את אשר לפניו. מעולם לא נטל רשות דיבור אלא אם היה לו מה להגיד, ותמיד אמר דבר של ממש.

אחריותו המיוחדת גזרה עליו לבחון כל רעיון וכל תוכנית בחינה אכזרית של אפשרות וכדאיות. טעות תהיה להניח כי הוא הסתכל בכל הוויות עולמנו מתוך שפופרת צרה של תקציבים ושל צירופים כספיים. שמרנותו נבעה מתוך כושר הראייה המפוכחת, מזהירותו שלא לנפול קורבן לאשליות, שלא ללכת שולל אחרי דמיונות שווא. לא לקימוץ סתם חתר, אלא לערכי יסוד, לאפשרויות ממשיות, ועד כמה שאפשר יותר בטוחות של קידמה וביצרון. היה לו חוש משלו להבחין בין עניין רציני שיש לו אחיזה במציאות ובין תוכנית מרחפת באוויר, והוא פעל לפי חוש זה ללא כל פקפוק. אך שוב יטעה מי שיחשוב, כי הבחינה החומרית היתה לדידו המכרעת. איש הציבור שבו התבלט בכל הערכה שהשמיע, בכל הכרעה שנקט. היה רגיש ביותר לבעיות אנושיות וחברתיות, ליחסי ציבור וליחסי אדם. גם ידע תמיד לערוך חשבון ליחסי הכוחות הציבוריים והמדיניים ולהסיק כיצד יושפעו יחסים אלה מהכרעה זו או אחרת. לא שפופרת צרה אלא אספקלריה רחבה היתה לעיניו.

על קיר מפלגתנו נוספה תמונה חדשה של חבר דגול שנסתלק. רבים שכלנו בשנות הפרץ והסער. אולי יותר מאחרים. לא בכדי בא הדבר ולא במקרה. אנשי פלוגה העומדת בקו האש הראשון סובלים אבדות יותר מאלה הנמצאים באגף או בעורף. לא ביקשנו לעצמנו את הכבוד של תפיסת עמדת מפתח כזאת בחזית. שר התנועה קרא לנו והציבנו בגיזרה הזאת, ישר אל מול פני הקושי הגדול ביותר, ישר אל מול פני הסכנה החמורה ביותר. תמיד עלה הצורך על היכולת. תמיד היה המתח עליון. והנה שוב שילמנו את המחיר היקר מכל.

חברים טובים מתעוררים אצלנו ומטיפים לשמירת כוחות, לדאגה לבריאות, להגבלת עומס. ודאי שיש להקפיד על כל אלה במידת האפשרות, אבל מסופקני אם האפשרות רבה. קשה לייעץ למי שעומד בקו האש להישמר מכדורים. נדמה כי יש יותר ברכה במאמץ להחיש תגבורת, וכן נדמה כי יש לאל ידנו לגייס תגבורת ולהכשירה לתפקידים אחראים לעזרת אלה העומדים בשורה הראשונה וכתחליף להם בשעת הצורך. הסתלקות חבר מאיתנו בעצם בגרות כוחו ותנופת כושר יצירתו, אשר גופו נשבר משום שלא יכול לשאת את המאמץ הנפשי המתמיד, אזהרה וקריאה היא לנו לגייס כוחות צעירים במתכוון ובשיטה, לחפש אחריהם, לגלותם, להעז להעמיד אותם במשמרות אחראיות, לתת להם מלוא האפשרות של הכשרה והתנסות.

אמרתי לא בכדי. ואכן לא קורבן שווא נפל. לפני ימים אחדים עמדתי יחד עם רעייתו דבורה ובתו דתיה בחצות לילה בנמל אוויר של עיר זרה, נמל האוויר של מילנו, מאחורינו הארון. חיכינו למטוס מהארץ. חושך כבד עמד מסביב והנה נשמע טרטור מרחוק. מבעד לאפלה הבקיעו אורים ולבסוף הגיח המטוס עצמו וניצב לפנינו במלוא גודלו - רם, איתן וגאה. היה זה רגע מזעזע ומרומם. הופעה זו של מטוס ישראלי באישון לילה באותה פינה בנכר לשם אותה משימה אשר למענה נשלח היה בה סמל אדיר משמעות, ביטוי ממשי וכביר כוח לתמורה שהתחוללה במעמדנו. מה אמרה הופעת המטוס? הנה שם, מעבר לאפלה, בעברו השני של הים הגדול, יש ארץ, רצועת קרקע לחוף ים. הארץ הזאת שלנו. הארץ הזאת חופשית. היא שלחה זרוע למרחוק לקחת את הבן היקר והגדול מאדמת נכר ולשאתו על כפיים אל המכורה. הנה השכר לפעולת האיש הזה עצמו. משמר כבוד של צבא אומה זרה עמד הכן לדגל את נשקו לכבוד המת הגדול של אומה אחרת, עצמאית ומכובדת כמוה.

היה זה רגע גדול. ובכן, לא לשווא חלפו החיים שנקפדו בלא עת. לא לחינם היה המאמץ העליון אשר מחיר כה יקר שולם בעדו. החיים לא היו בכדי. הם עברו במאמץ עליון. הם נחלו ניצחון גדול. עוד יכלו להיות הרבה שנים של פעולה ברוכה, אבל ברגע ההוא נתגלם משהו שנתעלה מעל לחיים ומעל למוות - דבר־מה שנתמזג עם נצח נשמת האומה.