51 | ב״מועצה לענייני העולם״, פילדלפיה^[1] (אנגלית)                                                19.6.1952

ישראל והמזרח הקרוב

משה שרת: הופעת מדינת ישראל הציתה את דמיון העולם. כניסיון לגשר בהינף אחד על פני אלפיים שנות פער בהוויית עם, אין לתופעה זו תקדים בתולדות האנושות. מבחינה היסטורית רחבה היא מצדיקה את האמונה בהתגשמותה ואת המאמץ שהושקע במימושה, את ניצחון הרצון הקיבוצי של עם על מכשולי זמן ומרחב שלכאורה היו בלתי־עבירים - גלות רבת דורות מזה ופזורה ברחבי עולם מזה.

אולי מוטב שתחת להרחיב במשמעותה של תחיית ציון ליהודי - בייחוד מי שנמנה עם אותה קבוצה בתוך העם היהודי, שחתרה להשיג במהלך חייה את המהפך המיוחל מכבר בגורל העם הזה, יורשה לי לצטט הערכה של אירוע זה פרי עטו של לואיס ממפורד,^[2] מגדולי ההוגים האמריקנים בדורנו, בספרו ״אורח חיים״, שראה אור לפני חודשים ספורים, לאמור:

״כוחה המלכד של מערכת מוסרית, הממוקדת במטרה, הוכח בצורה מרשימה בתולדות היהודים: התגשמותה המעשית של מטרה זו בימינו־אנו ראויה כמדומה להערכה מיוחדת. פזורים ומפוזרים על פני ארבע רוחות העולם, שימרו היהודים לאורך שנות גלות ארוכות את אמונתם בהבטחה אלוהית: בגאולת ירושלים, בביאת המשיח, ולבסוף בנבואת ישעיהו על יום אשר בו, בד בבד עם אלה, ״לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה״. דומה כי כל המטרות הללו נראו בימי פורענות במרוצת אלפיים שנה כבדויות והזויות, כתגבותיהן של נפשות נואשות על מצבים פולטיים וחברתיים קשים, תגובות שביטאו את כל מאפייניה של נוורוזה קולקטיבית. בתוקף דבקות במטרות ובשאיפות הללו החזיקו היהודים מעמד יחדיו כעם בנסיבות שהיו מכריעות ושמות קץ לקיום כל עם אחר. דבר זה עצמו דיו להצדיק בעליל את השאיפות הללו. ואולם עם ממוקד מטרה זה השיג יותר מאשר הישרדות מלוכדת בעוד אשר כובשיו ומדכאיו, שוחרי סיפוקים חולפים ומטרות מיידיות, נעלמו ואינם. היום ביצעו היהודים מהפך בל־ייאמן של שיבת קבוצה פוליטית מאוחדת אל מולדתה ההיסטורית בארץ־ישראל. כך התגשמה מטרה משותפת, שטופחה לאורך תקופה קוסמית כמעט, מכוח עצמה. כך מתברר, במבט לאחור, שכל פולחן, כל חג וכל תפילה, כל קושי וכל קורבן, באו לידי הצדקתם. עצם קיומה של ישראל היום היא עדות לעוצמתו של תהליך ממוקד מטרה״.

זוהי אכן זכות גדולה לעם להצטיין בתובנה ואמונה שכאלה. ואולם הישג היסטורי זה אינו אלא נקודת מוצא לסידרה חדשה של מיבחנים גדולים. יורשה לי שוב לצטט מקור אמריקני, הפעם משורר מימים עברו: ״מטבע הדברים״, אמר וולט וויטמן, ״נגזר כי מכל הישג שצלח, יהי אשר יהי, יבשיל משהו אשר יצריך מאבק עז יותר״.

כך, חיש מהר, הציתה התגשמות עצמאות ישראל ב-1948 מדורת מלחמה. תבוסת הצבאות הפולשים הולידה את משבר הפליטה הערבית. רגשות משיחיים עזים ששטפו ציבורי יהודים, ארץ אחרי ארץ, חוללו מעבר סיטוני למדינת ישראל של קהילות יהודים שלמות, שכמה מהן ישבו בגולה דורות על גבי דורות, כמו יהדות עיראק שישבה דרך קבע על נהרות בבל מאז חורבן בית ראשון, שש מאות שנה לפני הולדת ישוע.

כל ההתפתחויות הללו, שהתרגשו בזו אחר זו במהירות מסחררת, איתגרו את המדינאות הישראלית דלת הניסיון פוליטית, צבאית, כלכלית ומינהלית. הקשיים המלווים עתה את צמיחת ישראל נובעים מן הצורך החיוני להעלות חבל ארץ נחשל יחסית, במהירות גדולה ככל האפשר, לרמה מודרנית גבוהה ביותר, לקלוט את ההגירה האדירה ולכוונה לתוך מערכת כלכלית בריאה, לאחות את המוני ™,^ם, ילידי אקלימים שונים ותרבויות שונות, לעם אחד וללכדו בהוויה שוחרת שלום בעולם הסובב אותה.

בעייתנו העיקרית היא הייצור. מאז 1948 אנו יותר מאשר הכפלנו אוכלוסייתנו. מהגרים הם צרכנים מיום בואם. הם נעשים יצרנים רק כעבור זמן. אנו הצלחנו להקים מדינה המקיימת תעסוקה מלאה, ואולם ייצור המיצרכים אינו עומד בקצב התלול של גידול האוכלוסייה. כל המבקר בישראל מתפעל מתנופת הבניין. הוא רואה כיצד עיירות ושכונות נבנות והולכות ברחבי הארץ, כפרים חדשים מנקדים שטחים שעד כה עמדו בשממתם, כבישים חדשים נסללים, מדרונות טרשיים מדורגים וניטעים. העבודות השונות הללו מקדמות את המדינה, אבל לכולן מגרעת אחת: את ההישגים שהן מייצגות אי-אפשר לייצר ולמכור בדולרים, ואילו העובדים המועסקים בהן זקוקים למזון ולבוש לאלתר, והן עצמן מותנות באספקת חומרי גלם וכלי עבודה שרכישתם אפשרית אך תמורת מטבע זר.

הפער הרחב כל כך בין יבוא ויצוא מחולל מתח כלכלי גבוה המתאפיין במחסורים חריפים ומחייב הנהגת משטר קיצוב מוקפד. פער זה נסתם הודות להון מן החוץ המגיע מתרומות של קהילות יהודים ברחבי עולם, בעיקר מיהודי ארצות הברית הנרתמים לממן את הקליטה הראשונית של המהגרים, מכספי מפעל איגרות החוב של מדינת ישראל בארצות הברית, המוקדשים להקמת מפעלים יצרניים, מזרם השקעות הון פרטי, ואחרון אך לא בחשיבות - ממילוות ארוכות מועד וממענקים מאת ממשלת ארצות הברית. הפריט האחרון שמניתי בקשת מטבע החוץ הזורם אלינו הוא לא רק בעל חשיבות כלכלית חיונית. הוא לנו גם מקור עידוד מוסרי רב־עוצמה כביטוי לנדיבות נעלה ולאחווה הדמוקרטית של ארצותינו.

מן הראוי להדגיש, כי בעצם קיומו של פער בין יצוא ויבוא בשלבים הראשוניים של צמיחת ארץ אין כדי להדאיג כלל וכלל. למעשה, פער כזה בלתי נמנע, שהרי לא ניתן לפתח מדינה ללא זרימת הון חוץ בקנה מידה גדול. האם לא היתה הציוויליזציה האמריקנית המפוארת ורבת העוצמה, בראשיתה, פרי זרימת הון רב מאירופה במרוצת מאות בשנים? המיבחן כאן הוא האם ההון הבא מן החוץ משמש רק לצורך כיסוי צרכים שוטפים, או האם הוא מנוצל להנחת יסודות לשגשוגה של מדינה בשנים הבאות. התקדמות לקראת כלכלה מאוזנת לא תיתכן בלעדי ייצור מוגבר, שמכוחו היבוא קטן והיצוא גדל. כל מאמצינו הכלכליים מתמקדים במשימה זאת.

להלן מנה מ"ש את הישגיה הכלכליים והטכנולוגיים של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות והמשיך:

משה שרת: במקביל לבעיותינו הכלכליות ניצבנו נוכח מורכבות בעיותינו החיצוניות. תקומת ישראל חוללה הלם עז לקשת הארצות הערביות הממוקמות בעורפה, והלם זה גבר והשתקף ברוח סרבנית להביט פנים אל פנים אל מציאות שהשתנתה ובכישלון הערבי למעוך את ישראל ולשים קץ לקיומה. הודות להסכמי שביתת נשק שנחתמו בין ישראל ושכנותיה לא התחוללה מלחמה סדירה לאורך גבולותינו מאז 1949, אם כי מעשי איבה בודדים מתרחשים פעם בפעם. לעומת זה, אין בין ישראל ושכנותיה זכר לקשרים הדדיים - לא בתחום הסחר ולא בתחום התקשורת. מדינות ערב חוזרות ומכריזות בעקשנות, כי ביניהן ובין ישראל ממשיך לשרור מצב מלחמה. הן מקיימות חרם כלכלי עליה ושוב ושוב מצהירות על מגמתן לחדש את תוקפנותן נגדה. במצב זה ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לצמצם את כוחות ההגנה שלה ולהקטין את עירונתה.

העמדה הערבית מושתתת בעליל על שתי הנחות מיושנות וחסרות היגיון. ראשית,כי ניתן להתעלם דרך קבע מעובדות המציאות. שנית, כי בתנאי החיים בימינו ניתן לחנוק ארץ, או לפחות להבריכה על ברכיה, על ידי אטימת גבולותיה. בשני מישורים אלה גורמות מדינות ערב נזק לעצמן, שהרי ישראל יכולה למצוא, ולמעשה כבר מצאה, מקורות חלופיים למיצרכים שהיה בדעתה לצרוך ממדינות ערב, ושווקים חלופיים למיצרכים שאחרת היתה יכולה לספק להן. מדינות ערב, לעומת זאת, אינן יכולות למצוא שום תחליף לשוק הנרחב שישראל היתה עשויה לפתוח למוצריהן. החרם שלהן על ישראל לא יכול לעכב את תהליך הפיתוח רב־הפנים של ישראל כל עוד גבולות הים והשמים שלה פתוחים. לאמיתו של דבר, התעבורה האווירית היא שערבה לשרידות ישראל בשעות החירום שעברו עליה. באותה מידה ניתן לומר על פקיסטן, המורכבת משני חבלי ארץ המופרדים זה מזה במרחק אלפי קילומטר, שהיה נבצר ממנה להתקיים בעידן שלא ידע תעבורה אווירית.

למעשה, היעדר שלום עם החלק הערבי של המזרח התיכון אילץ את ישראל לחזק את קשריה עם ארצות השוכנות הרחק ממנה, ומגעים אלה ימשיכו לעמוד לה גם זמן רב לאחר שיחסיה עם שכנותה המידיות ינורמלו. לפיכך ברור לחלוטין, כי בחשבון לאורך ימים לא גרם אתגר החרם הערבי להחלשת ישראל. נהפך הוא. החרם חיזק את חוסנה.

ואולם ישראל לא מבקשת כלל להנציח את בדידותה. אדרבה, היא חותרת בבירור להגיע להסדר מוסכם עם שכנותיה הערביות. היא תמיד נכונה לנהל משא ומתן ישיר עם כולן, או עם כל אחת מהן, במטרה לכרות שלום של קבע. אולם, עם זאת, היא בוטחת ביכולתה להחזיק מעמד לאורך זמן בלתי מוגבל ככל שמדינות ערב יעדיפו להתמיד בסירובן לשאת ולתת להשגת הסדר.

בתחום יחסי ישראל-ערב תופסת בעיית הפליטים הערביים, מדרך הטבע, מקום בולט. בעיה זו כולה היא תוצאת מדיניות ערביי ארץ-ישראל ומדינות ערב. אילמלא נטלו ערביי ישראל נשק ביד ותקפו את היישוב היהודי במטרה למנוע את הקמת המדינה היהודית בחלק של שטח הארץ לפי החלטה בינלאומית, או אילמלא אסרו מדינות ערב מלחמה הרפתקנית וחפוזה לשם אותה מטרה, כי אז לא היה ולו ערבי אחד נוטש את ביתו או את שדהו ובורח.

שימו לב לעובדה, שהתוכניות שתיכנו כבר בתחילת 1948 להקמת מדינתנו הושתתו על ההנחה המובהקת שהיא תכלול בתוכה אוכלוסייה ערבית ניכרת. ואולם נוכח המלחמה ששימשה רקע גורלי לתהליך הקמת המדינה, ונוכח המהפך המרחיק לכת שחוללה היציאה הערבית ההמונית במיבנה אוכלוסייתה, יהיה זה מעשה שבהתאבדות קלת דעת לשחזר את מה שחרץ דין ההיסטוריה. שיקולי הביטחון היסודיים ביותר פוסלים את החזרת הסטטוס קוו הדמוגרפי הטרום-מלחמתי לקדמותו.

שיבת הפליטים הערבים לישראל לא תוליד רגיעה ולא תחולל שום דחף מתמיד להשכנת שלום ויציבות במזרח התיכון. היא גם לא תקדם סיכוי לטיפוח ידידות בין ישראל ושכנותיה או, לאורך ימים, סיכוי לשפר את רווחת העמים שבהם מדובר ישירות. תהליך הרגיעה שאיפיין את יחסי יוון וטורקיה לאחר חילופי אוכלוסיות המיעוטים שלהן, שבוצעו בעקבות מאות שנות סכסוך ולחימה, משמש תקדים מאלף.^[3] ישראל כבר קלטה למעלה מ-300 אלף יהודים מארצות ערב והאיסלאם, לרבות 120 אלף מעיראק וקרוב ל-50 אלף מתימן. היש מקום לספק כלשהו, כי תהליכי היפרדות אלה לא יוליכו בסופו של דבר ליתר יציבות וליתר שביעות רצון בקרב כל הגורמים המעורבים?

בתולדות עמים רבים וארצות רבות התחוללו מהפכים אתניים והגירות מכאיבות כתוצאה ישירה ממלחמות ומהפכות. אף לא באחד מן המקרים הללו אירעה חזרה למצב הקודם. תופעה מאלפת המדגימה תהליך חד-סיטרי זה היא בריחת מיליוני מוסלמים מהודו ומיליוני הינדים מפקיסטן.^[4]

הפתרון ההגיוני לבעיית הפליטים הערבים הוא יישובם בהקדם בארצות ערביות המתאפיינות בשפע אפשרויות פיתוח, ומה גם שכמה מהן זקוקות מאוד לתוספת כוח אדם. הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לפליטים הערביים יהיה מתן סיכוי נאות לסוכנות הסעד והתעסוקה של האו״ם למלא את תפקידה בהספקת קורת גג ותעסוקה להם. אשר לנו, נכונותנו ליישב קבע בישראל 20 אלף ערבים עקורים, ולהעניק פיצויים עבור אדמות שנטשו ערבים ארץ-ישראליים שברחו, בעינה עומדת.

אנו מודעים היטב לסבל הפליטים הערבים, אך חובתנו להניח את אשמת אסונם לפיתחן של מדינות ערב. הן שאסרו מלחמה תוקפנית נגדנו, הן שמסרבות לעשות איתנו שלום והן שלמרבה הקשיחות מפנות עורף לאחיהן ואחיותיהן.

בינתיים יוצרים המהפכים המזעזעים את העולם הערבי, והפחד מפני סערה עולמית, הכרח חיוני לישראל לבצר את מעמדה במהירות רבה ככל שרק אפשר. אסור שאהדתנו הכנה לשאיפות ארצות ערב לשחרור מלא תכה אותנו בסנוורים ותסתיר מעינינו את הסכנות הטמונות בעוינותן הנוכחית הבלתי-מתפשרת. ועם זאת, אנו נושאים מבטנו אל מעבר לקצף הגלים הסוערים של המחלוקת לעבר האופקים הרחוקים של אחווה וידידות. החתירה להשתלבותנו באזור אשר בו אנו שוכנים על בסיס הכרה הדדית, שכנות טובה, הגנת האינטרסים הלאומיים של כל אחת ממדינותינו וקידום האינטרסים המשותפים של האזור בתחומי ביטחון וכלכלה, נשארת עיקרון יסוד במדיניות החוץ שלנו.

בד בבד עם זאת, מן הראוי להבהיר כי מקומה של ישראל במשפחת מדינות האזור לא יוכל להיות גורם יחיד בעיצוב עמדתה הבינלאומית. מכוח תולדותיה ואופייה שונה ישראל תכלית שינוי משכנותיה. השתלבותה באזור לא תוכל לבוא על חשבון יחידיותה. עמידתה של ישראל על ייחודיותה - שאל נא תתפרש שלא כהלכה כיומרה לעליונות - עומדת על ארבעה עקרונות יסוד:

ראשית, דמוקרטיה. הרוח והמעשה הדמוקרטיים הם נשמת אפה של ההוויה הישראלית. לאורך חגורת הטריטוריה הענקית, המשתרעת מגיברלטר ועד יפן, על פני צפון ומרכז אפריקה ועל פני דרום ומרכז אסיה, אין אולי כישראל ארץ שאורח חיים דמוקרטי יקר כל כך ללב רבים מאוכלוסיה. לנו זו מורשת מסורתית שהתפתחה במהלך שבעה עשרות שנות טרום עצמאות. חברתנו צמחה חופשית משלטון שושלות ומסכסוכי שושלות, חופשית ממשטרי אדונים פיאודליים וראשי שבטים. תופעות חברתיות כמעמד אצולה, שכבת בעלי הון עתירי זכויות, כמורה רבת עוצמה, נעדרו כליל מחיינו. כל כפר קטן, כל שכונה עירונית קטנה, היוו מראשיתם תא יסוד של שלטון עצמי דמוקרטי. זכויות האישה ומעמדו המכובד של עובד הכפיים היו מאז ומתמיד תוו אופי מרכזי במיבנה החברתי שלנו. מהותם הדמוקרטית של חיי ישראל, שהתפתחה מתוך התחלות צנועות, הגיעה לכדי מימוש מלא עם המעבר לעצמאות מלאה. מסירותנו לדמוקרטיה מתחזקת מכוח ההכרה, כי רק במדינות דמוקרטיות יכול יהודי ליהנות ולקיים ביטוי קולקטיבי עצמי, שהוא כה חיוני לניהול חיים יהודיים ובלעדיו לא תיכון מסירות של קהילות יהודיות לישראל, ולא תוכר זכותן לסייע לה.

שנית, קידמה חברתית וכלכלית. בעוד שבארצות השכנות אפשר להבחין רק בנצנוצים ראשונים של מודעות חברתית ושל גישה מתקדמת לפתרון בעיות כלכליות, התנהלות זאת היא לחם חוקה של ישראל מכבר. הלאומיות הערבית לוקה בפגם מושרש של העדפת ריבונות פורמלית ועוצמה פוליטית על פני קידמה חברתית ואחריות ציבורית בתחומי המשק. היא נוטה להחשיב עצמאות כמטרה בפני עצמה ולאו דווקא כאמצעי להענקת רווחה לפרט.

בישראל השרישו שלושה דורות של חלוצים, בעבודתם המפרכת, עקרונות מובהקים בתחומי חברה וכלכלה. המשטר הכלכלי שלנו, ארגוננו החברתי ותרבותנו הלאומית, ניבנו בכוח ההכרח מלמטה למעלה, מן היסודות הראשוניים, בתהליך של התיישבות כפרית ופיתוח עירוני, עיצוב חקלאות מודרנית, פיתוח תעשייה ראשונית, החייאת לשון עתיקה, בניית מערכת בתי ספר ומערכת בריאות ציבורית.

בקצרה - אולצנו להקדיש זמן להתמודדות בעיצוב צרכינו החברתיים, המשקיים והתרבותיים באמצעות מאמצינו־אנו, תוך הישענות על עצמנו ללא סיוע ממשי, או סיוע כלשהו מצד הגורמים הממשלתיים ששלטו בארץ-ישראל. גם זו מסורת שירשה מדינתנו מימי טרום ריבונות, ולאורה היא ממשיכה לפעול. את הרוח הזאת של הישגיות תרבותית ומדעית, של קידמה חברתית ויצירתיות כלכלית, משתדלים התושבים הוותיקים בארצנו להשרות על המוני העולים החדשים.

שלישית, עזרת חוץ. ביצוע המשימה שקיבלה ישראל על עצמה לא יתואר בלעדי סיוע בינלאומי רחב ממדים, בראש וראשונה סיועה הנדיב והיעיל של ארצות הברית. הפיתוח הוא לישראל צורך חיוני דחוף, ואין זו רק שאלה של הון. חשובה לא פחות היכולת לשאוב בחופשיות מאוצר הידע והניסיון העולמיים. תלות זאת בארצות חוץ היכולות והנכונות לסייע, מעניקה לישראל מארג ייחודי של יחסים הדדיים בינה ובין האומות המסייעות.

אחרון אחרון - קשר עם העם היהודי. מבין ארבעת העקרונות שמניתי אפשר שזה היסודי ומרחיק הראות ביותר. מבחינה זו ישראל היא אכן יחידה במינה בין כל האומות. היא באה לעולם הן כפרי מאמציו של העם היהודי והן למענו. היא אינה נזקקת לנאמנות פוליטית מיהודים החיים מחוץ לגבולותיה, ואינה מטילה עליהם חובות קונסטיטוציוניות כלשהן. ועם זאת, הקשר הרוחני של יהודים בכל אתר עם ישראל, והאחריות המוסרית שחשה ישראל לגבי שמן הטוב, רווחתן וביטחונן של קהילות יהודיות בארצות אחרות, הם עובדות מובהקות בהיסטוריה היהודית של ימינו, המשפיעות עד מאוד על תפישתה של ישראל את יעודה ואינן יכולות שלא להטביע חותמן על האוריינטציה הבינלאומית שלה. יתר על כן, עם שחזרנו אל ארצנו העתיקה שבפינת יבשת אסיה, ועם תביעתנו את מקומנו המוצדק בקרב משפחת עמי המזרח התיכון ובמעגל הרחוק יותר של אומות אסיה, לא נוכל לוותר על המורשת התרבותית שאימצנו כתוצאה ממאות שנות ישיבה ונדודים בעולמות הציוויליזציה האירופית והאמריקנית, ואין לנו כוונה כלשהי להיפטר מקשרינו העולמיים - היהודיים והכלליים. הם בשר מבשרנו באותה כמקורנו הגיאוגרפי ומיקומנו הנוכחי.

אלה הם הגורמים אשר, במבט ראשון, מצביעים כביכול על מורכבות מעמדנו האזורי והבינלאומי, אבל לאמיתו של דבר הם מבהירים את אופיו האמיתי. אנו נחושים ונחרצים להגן על הדמוקרטיה שלנו. אנו מודעים היטב לעולמיותו של המאבק על עתיד הדמוקרטיה ולחובתנו למלא את תפקידנו בהגנה עליה בחזית העולמית. אנו מאמינים שאינטרס בסיסי זה עולה בקנה אחד עם מחוייבויותינו לייעודנו הייחודי, ואנו משוכנעים בזכותנו לדרוש הבנה בינלאומית לעובדות השורשיות של קיומנו. מעל לכל, אנו דבקים במסירותנו לשלום - לא רק כבני אדם החרדים למניעת השואה הנוראה מכל, שאין כמוה מאיימת על האנושות כולה, אלא כעם שחרותו המלאה בארצו־שלו אפשרית רק בתנאי שלום, וכן כעם אשר כמה מחלקיו בעולם עלולים להתנסות באימי השמדה והיה כי תפרוץ עוד מלחמה.

אם ייכון ויישמר שלום, כי אז אולי ייפול בגורלנו למלא בעתיד הרחוק תפקיד צנוע בקיום גשר תרבותי ומדיני בין מערב ומזרח בתוקף מיקומנו הברור בצומת דרכים בין השניים. זו משימה רחוקה, אבל משימה שמן הראוי לא להסיטה מאופק ראייתנו.