47 | תדריך הסברה, משרד החוץ^[1]                                                                     18.5.1952

לא תהיה מלחמה יזומה מצידנו

פנימי

על סף צאת שר החוץ לארה״ב נועדו מנהלי המחלקות במשרד החוץ עם שר החוץ בקריה בתל אביב לשיחה בשאלות ההסברה בנושאי יחסי ישראל עם הערבים, המעסיקות את נציגי המשרד במגעיהם עם גורמי חוץ.

השיחה התנהלה במסגרת שאלות ותשובות. השאלות נשאלו רובן על ידי יעקב שמעוני.^[2] שר החוץ השיב.

שאלה: המותר לציין כי למעשה השלום בין ישראל לערב תלוי בערבים בלבד, נוכח סירובם להכיר בעצם קיומנו? המותר להטעים כי לחץ מצד המעצמות עשוי להועיל ולהחיש את השלום? המותר להשתמש בטיעון שהחרם [הערבי] כמעט אינו מזיק לישראל אך מזיק מאוד לערבים?

תשובת השר: העיקרון הראשי של כל פעולות ההסברה שלנו חייב להיות כי לא נתנכר לאמת. אם נרצה לתת תשובה ההולמת את ראייתנו האמיתית, נצטרך לומר כי השלום בין ישראל לבין ארצות ערב רחוק. אין כמובן להתנבא בוודאות. ייתכן שנסיבות חדשות אשר אינן נראות לנו כיום תחשנה את תהליך ההתקרבות, ברם, לפי מצב הדברים כיום אנו חייבים להיות נכונים לחכות זמן רב. על כן מצווים אנו להרגיל גם את דעת הקהל הבינלאומית למחשבה זו. שימת הדגש בהסברה תלויה כמובן במנטליות של איש השיחה. יש להדגיש כי השלום אפשרי מבחינה אובייקטיבית וכי אנו רוצים בו, אך ההסתגלות הנפשית של הערבים למציאות החדשה הינה תהליך ממושך וקשה. אין לפרש את נכונותנו לשלום, כי עלינו להכריז עליה השכם והערב.

אין אנו מטילים את קיבולת השלום בינינו לבין מדינות ערב על המעצמות, אולם לפעולתן ופעילותן יש ערך. אנו רוצים כי המעצמות תנהגנה בישראל כאילו היה שלום או כאילו לא היתה קיימת בעיה של שלום. זוהי הדרך הבטוחה ביותר לקרב את השלום. דוגמה למופת למדיניות כזו היא התנהגות ארצות הברית כלפינו. ועוד אנו רוצים כי הערבים ירגישו כי הם המפסידים מהיעדרו של שלום. ברור לנו כי המעצמות לא תפסקנה לספק לערבים נשק, אך אם יאמרו להם כי היו מקבלים יותר נשק אילו היה שלום בינם לבין ישראל, תהיה לכך השפעה.

לא נוכל לומר כי היעדר השלום איננו גורם לנו נזקים. לא נוכל לטעון כי לא חסר לנו מאומה, אך הסתגלנו למצב ונוכל להתקיים ואף להתפתח למרות החרם. הנזק הנגרם לערבים גדול פי כמה, כי ניטל מהם שוק המתרחב בהתמדה ונתפס בינתיים על ידי אחרים.

שאלה: היש להציג את העולם הערבי כיחידה אחת בעניין השלום, או יש להדגיש דיפרנציאציה? היש כוחות ערבים רציניים הרוצים בשלום? הלפרט ולפרש מיהם הכוחות האלה? היש לומר כי הממשלות הערביות, או חלק מהן, רוצות בשלום ואילו הפחד מפני ההמונים - שהשליטים עצמם הסיתום במשך שנים - הוא המונע את ביצוע רצון הממשלות? האם העמים, האדם הערבי הפשוט, הם הרוצים בשלום והפוליטיקאים הם המונעים, או שהעם הפשוט איננו מעוניין ואדיש?

תשובת השר: ישנם בקרב הערבים, ותמיד היו, יחידים וקבוצות הרוצים בשלום עם ישראל ובשיתוף פעולה איתה. מספרם גדל והולך. האווירה לגבינו נשתנתה. הדברים שהושמעו בחודשים האחרונים לא הושמעו באקראי. אף אם לא היתה להם משמעות מדינית אקטואלית, היה להם ערך פסיכולוגי וחינוכי. מצרים אמרו כי הגיעה השעה לשאת ולתת עם ישראל. אומנם הם אינם מעזים עוד להיות עיקביים ונסוגו חיש מהר מהצהרותיהם. גם אינם יכולים להתקדם כל עוד הסכסוך עם בריטניה מאפיל על כל שאר הבעיות והם נזקקים לחזית ערבית מאוחדת ככל האפשר במאבקם. שלום עם בריטניה הוא תנאי מוקדם להתקדמות ביחסים בינינו לבין הערבים.

אין להבחין בין הרוצים בשלום לבין השוללים כל מחשבה כזו על פי קו סוציאלי, כי הבחנה כזו לא תהלום את המציאות. אפשר לציין את הרקע הסוציאלי בהסברת מצבן הפנימי של ארצות ערב, אך אין לקשור את הנכונות לשלום איתנו בהבחנת מעמדית. הממשלות הסיתו את ההמון בהכרזות לאומניות קיצוניות, ועכשיו הן פוחדות מפני הלכי הרוח שהן עוררום. מדיניות החוץ שלהן נקבעת לא פעם על פי שיקולים של מדיניות הפנים. דווקא משום כך חשוב כי הערבים ירגישו את ההפסד הנגרם להם מחוסר שלום. אז יוכלו אולי [המנהיגים] להסביר להמון המוסת כי טובתם־הם דורשת שינוי היחס כלפי ישראל. רצונם לבודד את ישראל גרם לבידודם־הם.

שאלה: האם על נעימת דיבורנו על הערבים, על הטון והאקלים הכללי שלנו כלפיהם, לבטא התייחסות כאל אויבים, או היש לבטא כלפיהם ידידות יסודית וצער על טעותם כמי שהם ״אחים תועים וטועים״? האם מדגישים אנו את ליקויי הנחשלות והריאקציה שבהווייתם החברתית? האם ראוי שנדגיש כי ליקוייהם ופגמיהם ניתנים להירפא, או שמא עלינו להציגם כליקויי יסוד שאין תקווה רבה לריפוים? כיוון שדרך הריפוי היחידה היא פיתוחו הכלכלי וההכרתי של המזרח התיכון אגב רפורמה סוציאלית קיצונית, היישתמע מתוך דיבורנו כלפי חוץ שישראל מעוניינת בפיתוח כלכלי זה? היש ביטחון כי פיתוח כלכלי ורפורמה סוציאלית עשויים להביא ממילא ובאופן כמעט אוטומטי לידי מתינות מדינית ונכונות להסדר עם ישראל? האומנם לא תיתכן חברה ערבית מפותחת יותר ובריאה יותר, שבכל זאת תהיה לאומנית קיצונית ואנטי־ישראלית מובהקת? האם מוכנה ישראל להשתתף באופן פעיל בפיתוח העולם הערבי, או שעליה להדגיש שהיא עומדת מן הצד?

תשובת השר: יש להבדיל אם מדובר מתוך פרספקטיבה היסטורית, או לשם קביעת עובדה בהווה או בעתיד הקרוב. בטווח קצר הם אויבים. לאורך ימים - ״אחים תועים״. בהחלט יש להוקיע את הפגמים בחברה הערבית, את הבורות, השחיתות, הניצול וכיוצא באלה. אין אנו באים לחרוץ משפט גיזעי. איננו טוענים כי אין להם תקנה. אך את העובדות יש לקבוע ולהוקיע. עד כמה שאפשר יש להסתייע בכך בציטוט מקורות ערביים. זה מאמת את טענתנו ונוטל ממנה חשד השמצה.

אי־אפשר לתאר פיתוח כדבר בלתי רצוי או מזיק. הפיתוח הוא ערך עצמי העומד ברשותו־הוא. אין לומר בוודאות כי פיתוח יסייע לשלום. ייתכן כי הודות לפיתוח יגבר כוחן של שכבות הדוגלות בלאומנות קיצונית. משום כך יש חשיבות מכרעת לזהותם של העוסקים בפיתוח ומי המסייעים לו. האחריות לפיתוח המדינות הערביות מוטלת על הערבים עצמם, אולם במידה שירצו להסתייע בעזרת המעצמות, יש להטיל עליהם פיקוח. אם אי־אפשר לומר כי הפיתוח כשלעצמו גורם לשלום, יש קשר סיבתי אחר בין שניים אלה והוא כי ללא שלום לא ייתכן פיתוח.

אפשר לציין את העזרה שישראל תוכל להגיש לפיתוחן של ארצות ערב, אך יש להיזהר מכל דיבור רברבני. אפשר להזכיר כי בתקופת המנדט הבריטי הסתייעו הערבים לא מעט בכוחות מדע יהודיים - למשל, הזמנת הבוטניקאי דר׳ אלכסנדר אייג לעיראק בענייני ייעור, נסיעות הזיאולוג פרופסור שמעון בודנהיימר בשרות אנטימולוגי לטורקיה ועיראק, ביקורי העיראקים והמצרים בארץ־ישראל לשם לימוד הישגינו בחקלאות, בחינוך, תרומתנו באישפוז חולים, קבלת משלחת סורית ללימוד דרכי שיכון שלנו וכולי.

שאלה: האם עלינו להציג את המדינות הערביות כפרו־מערביות ביסודן, כניטרליסטיות במידה שאין לקוות להצטרפותן למחנה המערב, או כעלולות להצטרף למחנה הסובייטי? אשר לסכסוכים בין הערבים ובין המערב, העל ישראל להופיע כפרו־מערבית, כניטרלית או כפרו־ערבית? האם עליה לנקוט אותו קו לגבי סכסוכים שונים בעולם הערבי, או לנקוט קו שונה לגבי מקרים שונים, כגון להפגין אהדה למאבק הלאומי בתוניסיה ובמרוקו יותר מאשר לצד המצרי או הפרסי בסכסוכי אנגליה-מצרים ואנגליה-פרס? האם מעמדתנו - אם אין היא פרו־ערבית - ישתמע רמז כי איבת הערבים לישראל היא הגורמת להסתייגותנו מתמיכה במאבק הערבי, ובשעה שהערבים יעשו שלום איתנו נהיה מוכנים לתמוך בהם, או המופיעה עמדתנו לגבי הסכסוכים האלה כעמדה לגופו של עניין, שאינה תלויה בעמדת הערבים כלפינו?

תשובת השר: אנו מדגישים את התנודות בעמדתם. עמדתנו לגבי שאיפותיהם הלאומיות נקבעת על ידי שיקולים שונים: צידקת תביעתם או אי־צידקתה לגופו של דבר, ויחסנו כלפי הערבים ויחסנו כלפי האומות אשר איתן יש להם סכסוך. הערבים לימדו אותנו לקח, ולכן נהגנו במקרה מרוקו אחרת משנהגנו במקרה לוב.^[3] אילו היה שלום בינינו, היה לנו יותר קל לתמוך בתביעותיהם הצודקות אם אומנם הן צודקות.

יש לנו גם שיקול כלפי התפוצה היהודית בארצות הללו, ולאחרונה אנו חייבים לראות את הסכסוכים בין הערבים לבין המערב דרך ראייה עולמית. אנו אומה עולמית בעלת קשר תרבותי עם המערב. תמיד יהיה לנו גם שיקול עולמי.

שאלה: המותר לנקוט לגבי התגברותו של הקומוניזם בתוך ארצות ערב פנימה בקו הנראה מתאים לאמת ולמציאות, והוא שאין סכנה קרובה כזאת, או ראוי, מטעמים תכסיסיים, בייחוד כלפי האמריקנים, להצטרף למקהלת המזהירים מפני הסכנה הקומוניסטית במזרח התיכון? המותר להביע את האמת של סכנת הריאקציה הקנאית הלאומנית והפשיסטית למחצה שבארצות המזרח התיכון, ואת הסכנה שבתמיכת האמריקנים בכוחות שחור אלה?

תשובת השר: רצוי לומר את האמת, כי איננו רואים סכנה גדולה להתפשטות הקומוניזם בקרב הערבים. כך נראה לנו הדבר. וכלום תצמח לנו טובה אם נתכחש לראייתנו האמיתית ונתאר את המצב כאילו סכנה קומוניסטית חמורה אורבת לארצות ערב? האם לא תרצינה אז המעצמות המערביות לפייס את הערבים על חשבוננו על מנת לבלום את התקדמות הקומוניזם? עם זאת, מותר לציין כי אומנם אין כיום תנועה קומוניסטית רצינית בקרב הערבים, וההמון איננו מעוניין בבעיה זו, אך לא מן הנמנע כי יופעל. המציאות הסוציאלית הפגומה של ארצות ערב עשויה לשמש רקע נוח לתנועה קומוניסטית.

שאלה: המותר לציין את חוסר הגיבוש של הוויית המיעוט הערבי בתוך ישראל? למשל, את האפשרות שמספריו יתמעטו עקב הגירה מישראל לארצות אחרות? המותר להודות, שלא בכל ולא בכל המקרים נוהגים שלטונות ישראל בערבים, ובייחוד שלטונות מקומיים בדרגה נמוכה, לפי כל כללי השוויון והדמוקרטיה? המותר להודות, שאין אנו יכולים לסמוך במאה אחוז על נאמנותם של ערביי ישראל למדינה?

תשובת השר: ניזהר מפני דיבור על הגירה של ערבים. עלינו לומר כי אנו משתדלים להעניק לערבים זכויות אזרח מלאות, איננו יורדים לחייהם, אנו עושים למען השבחת משקם, חינוכם ומצבם הסוציאלי, אך הם מיעוט לאומי ובתור שכזה אינם יכולים להיות מאושרים אצלנו כגוף קיבוצי.

שאלה: הנוכל להצהיר, כי הטענה שישראל עתידה לחתור להתפשטות טריטוריאלית חסרת כל יסוד, וישראל מוכנה להסתפק בגבולותיה הקיימים? האם נוכל לומר זאת גם לגבי החלק של ארץ ישראל המערבית [הגדה המערבית] המוחזק על ידי הערבים?

תשובת השר: הטענה כי מדינת ישראל תחתור להתפשטות ולפריצת גבולותיה היא טענה רצינית, כי הפחד של הערבים כן. גם תיירים [שמבקרים בארצות ערב] מתרשמים כך. יש להסביר כי אנחנו, אשר באנו הנה על מנת להישאר כאן לצמיתות, מבינים יפה כי עלינו לחיות בשלום עם שכנינו אשר בקירבם אנו יושבים ונשב לעולמים. באנו לארצנו שהיא נחלתנו ועליה היתה לנו זכות, אך איננו נושאים עינינו לכיבושים. אנו תלויים באחדות העולם ואין לנו עניין לקומם אותו נגדנו. אנו חייבים להתחשב בכל צעדינו בהשפעה שיש לצעדים אלה על תפוצות ישראל, כי הן כעין ערובה. לא נהפך לתוקפנים על מנת לא לסכן את מעמדם של היהודים בתפוצות. הערבים, המעבדים את אדמתם באופן שטחי ואקסטנסיבי, אינם תופסים כי ייתכן גידול המשק ופיתוחו לא רק ברוחב אלא גם בעומק ובגובה. אם פחדם כן, על שום מה לא יקטינו את הסכנה על ידי כריתת שלום איתנו?

אנו מודים כי גבולות המדינה קשים עד למאוד בשבילנו. החזרת שלמות הארץ והצבת הגבול בירדן היתה מגבירה את ביטחון המדינה וודאי היתה רצויה לנו, אולם איננו מוכנים להשיגה בדרכי מלחמה. אנו מוכנים להרחיב את גבולנו עד לירדן בהסכמת הערבים. איננו רואים סיכוי קרוב להסכמה זו, אך איננו מוציאים אותה מכלל האפשרות. ראיה לכך, כי ערביי הגליל לא עזבו כאשר הגליל עבר לידינו.

לא תהיה מלחמה יזומה מצידנו.