42 | הכנסת, ישיבה 77 ^[1]                                                                                       6.5.1952

מאימתי המילה ״חוצפה״ אינה ראויה לשימוש?

סעיף ג׳: הצעת סיעת תנועת החרות להביע אי-אמון לממשלה

היו״ר ז. שפר: נצטרך לסור עכשיו מסדר היום שהוצע לפניכם, על פי סעיף 43(2) של התקנון, ולדון בהצעה דחופה על הבעת אי־אמון לממשלה. רשות הדיבור להצעה לחבר הכנסת בדר.

ח"כ יוחנן בדר הגיש בשם תנועת החרות הצעת אי־אמון לממשלה לאור מה שהגדיר ככשלון המשא ומתן על השילומים בהאג. עוד טען (במקוצר) כי ״מעל הבמה הזאת אמר ידידי ח״כ בגין: 'לא יהיה משא ומתן עם הגרמנים'. לדבר זה היתה משמעות אחת כמו 'לא תרצח'. איסור. קרה דבר איום: אנו החלפנו את התביעה הפלילית שלנו על רצח 6 מיליון יהודים לתביעה אזרחית עלובה, מפוקפקת, חסרת תקווה של כמה מיליוני דולר״ בשיחות עם הגרמנים ״אנו עוזרים לריהליביטציה של גרמניה ומקרבים בזאת את סכנת מלחמת העולם. המשך מגע כלשהו עם גרמניה אינו רק חרפה ואסון ליהודים אלא זוהי סכנת נפשות לעתיד עמנו, לכל גורלנו לדורות הבאים״.

שר החוץ מ. שרת: אדוני היושב ראש, חברי הכנסת, הקשבתי בעניין רב ולא במעט בדיחות הדעת לתחבולה המחוכמת של חבר הכנסת בדר לפרש את דברי חברו בגין - אותה נבואה, כביכול, הפוחזת והשחצנית שהשמיע מעל דוכן זה, ואשר חזר עליה בהזדמנויות שונות בחוצות ערי הארץ - לפרש אותה על פי התורה. זהו ניסיון צולע מאוד לחפות על כישלונה של אותה חוצפה...

אסתר רזיאל-נאור (תנועת החרות): איזו לשון זאת, אדוני השר? איזו לשון זאת, אדוני היושב ראש? ממתי מדברים כך בכנסת הזאת? האם זהו מה שסוכם היום בוועדת הכנסת, אדוני היושב ראש?

יוחנן בדר (תנועת החרות): זוהי חוצפה לדבר כך! צריך לקרוא אותו לסדר. אדוני היושב ראש, אנו מבקשים את התערבותו.

שר החוץ מ. שרת: איני יודע מאימתי המילה ״חוצפה״ נעשתה בלתי ראויה לדפוס או לשימוש פומבי.

יוחנן בדר (תנועת החרות): כלפי האנגלים היית יותר אדיב, גם כלפי הגרמנים. רק כלפי יהודים אתה אומר מילים כאלו.

שר החוץ מ. שרת: כולם זוכרים את ההכרזה אשר נשמעה מעל דוכן זה כאשר בית המחוקקים של ישראל עמד לקבל החלטה אם יהיה משא ומתן [על שילומים] או לא יהיה. מראש, וללא קשר עם מצב יחסי הכוחות ומספר הקולות בבית, עמד כאן מי שהיה אז, אולי גם עכשיו הינו חבר כנסת והכריז: ״לא יהיה משא ומתן!״[2]

יוחנן בדר (תנועת החרות): ובאמת לא היה!

שר החוץ מ. שרת: היה משא ומתן, ועוד לא ברור אם לא יהיה עד סוף הפרשה.

מאיר וילנר (מק״י): יהיה. אתם תלכו עד הסוף!

יוחנן בדר (תנועת החרות): מה בנוגע למילים הגסות?

היו״ר ז. שפר: כבוד שר החוץ מתבקש לחזור בו מן המילה ״חוצפה״.

אסתר רזיאל-נאור (תנועת החרות): ״חוצפה ושחצנות״.

שר החוץ מ. שרת: אני הגדרתי את ההכרזה הזאת כפי שנשמעה אז מעל במת הכנסת, ואשר עכשיו, לאחר מעשה, ניסה חבר הכנסת בדר לתרץ אותה בתרוץ דחוק מאוד. הגדרתי אותה כפי שאני הערכתי אותה, וכפי שאני בטוח שכל הבית הזה העריך. אני נענה לבקשת היושב ראש, אבל הגדרתי את ההכרזה ההיא לפי מידת הערכתי ולפי מיטב שימושי באוצר המילים של הלשון העברית - מילים המותרות בהחלט לשימוש ברבים.

יוחנן בדר (תנועת החרות): אבל בכל זאת יש החלטת היושב ראש. מה בנוגע להחלטה זו?

שר החוץ מ. שרת: ואני מקווה כי תהינה לי הזדמנויות לחזור על הגדרה זו. חברי הכנסת, פרשת המשא ומתן לא נסתיימה. הממשלה נכנסה למשא ומתן על יסוד הסמכות שניתנה לה מאת הכנסת באישור ועדת החוץ והביטחון. הממשלה משוכנעת, כי המשלחת אשר פעלה בשמה פעלה בנאמנות בהתאם להוראות שקיבלה, והופיעה במשא ומתן זה בכבוד, בגאון ובתוקף. כאשר תסתיים הפרשה, תמסור הממשלה דין וחשבון לכנסת על תוצאותיה הסופיות - והכנסת תשפוט. יש לכל סיעה, לפי סעיף מסוים בתקנון, הזכות בכל עת ובכל שעה ועל כל עניין־שהוא להציע הבעת אי־אמון בממשלה, וסיעת ״החרות״ משתמשת בזכות הזאת. אין לממשלה מה להגיב על ההצעה הזאת עכשיו. היא בוטחת במשפטה של הכנסת.

אני מבין, כי מלבד הצעת אי־אמון של סיעת ״חרות״ ישנן הצעות לפני הבית הזה הקשורות בעניין השילומים. אם ההצעות האלו תובאנה לפני הבית, אשתמש בהזדמנות לומר מה שיש לי לומר בשם הממשלה לגופו של עניין במצבו כיום.

היו״ר ז. שפר: ההצעה להבעת אי־אמון לממשלה קודמת לכל הצעה אחרת באותו עניין, ואנו נצטרך להצביע עליה לפני הדיון על כל ההצעות האחרות הקשורות באותו עניין. לפני ההצבעה אני נותן את רשות הדיבור להודעה לחבר הכנסת בר-יהודה בשם סיעת מפלגת הפועלים המאוחדת.

להלן הודיעו נציגי סיעות מפ״ם ״הציונים הכלליים״ ומק״י כי אף שאין להן אמון בממשלה הן לא יצביעו בעד הצעת אי^-האמון שכן הן דורשות ויכוח כללי בכנסת בשאלת השילומים.

הצעה:

בעד הצעת תנועת חרות להביע אי_-אמון לממשלה 3   

נגד                                                                         57

נמנעים                                                           43

הצעת תנועת החרות להביע אי_-אמון לממשלה לא נתקבלה.

סעיף ד׳: הצעות לסדר היום - המשא ומתן על השילומים מגרמניה

היו״ר ז. שפר: בקשר להצעות לסדר היום בדבר השילומים מגרמניה ישנן הצעות של שלוש סיעות, וישנה הודעה של יושב ראש ועדת החוץ והביטחון באותו עניין. כן ישנן הצעות בקשר להודעת יושב ראש ועדת החוץ והביטחון, וכפי שאני סבור הן חופפות את ההצעות לסדר היום. אנו ננהג כך שכל ההשגות על הודעת יושב ראש ועדת החוץ והביטחון ייחשבו כהצעות לסדר יום. רשות הדיבור ליושב ראש ועדת החוץ והביטחון.

להלן התנהל דיון ממושך בהשתתפות וי״ר ועדת החוץ והביטחון מ. ארגוב ונציגי סיעות האופוזיציה יצחק בן-אהרון, יעקב ריפתין, יוחנן בדר, שלום זיסמן ומאיר וילנר. נציגי סיעות האופוזיציה תבעו דיון בכנסת על החלטת ועדת החוץ והביטחון שהתקבלה ב־15.1.1952 (ר' לעיל מסמך 10, מ 181). ח״כ ארגוב הביע דעתו כי תחילה על יו״ר הכנסת להצביע על ההצעה אם לקיים דיון זה. יו״ר הכנסת איפשר לנציגי סיעות האפוזיציה להשמיע את טיעוניהם.^[3]

שר החוץ השיב למתדיינים:

שר החוץ מ. שרת: אדוני היושב ראש, כנסת נכבדה, אין לי כל כוונה להיכנס לפולמוס. קודם כל, בדברי הקצרים בישיבת אחרי הצהריים נכוויתי ברותחין וראוי לי עכשיו, לפי המקובל, לנשוב או לצמור^[4] בצוננים. אבל לא רק מטעם זה. כפי שאמרתי באותם הדברים הקצרים, לדידי ולדידי הממשלה, אנו עומדים באמצע הפרשה - לא בתחילתה ולא בסיומה אלא באמצעיתה. משום כך אין אני יכול להנות את עצמי באותו חופש דיבור ואותה קלות ביטוי אשר התירו לעצמם כמה מחברי הכנסת.

אני רוצה, עד כמה שאפשר, להינזר מוויכוח. אנו עומדים באמצע הפרשה והשאלה היא: מה הושג עד עכשיו ומה לא הושג.

שמענו הודיה מפי משלחת גרמניה המערבית - על דעת ממשלתה - כי גרמניה המערבית חייבת למדינת ישראל כשילומים על גזל הרכוש היהודי בימי המשטר הנאצי סכום של 715 מיליון דולר. אני יודע היטב את החשבון, ואני יודע בדיוק את המרחק בין הסכום הזה ובין סכום התביעה. אני יודע גם את המרחק בין מה שלא שמענו מפי גרמניה המזרחית ובין חלק התביעה החל לפי דעתנו עליה. גם המרחק הזה נהיר לי היטב. הסכום הזה של 715 מיליון דולר פחות מהסכום של מיליארד דולר אשר ביקשנו להטיל על גרמניה המערבית. אף על פי כן, אינני סבור כי אפשר לזלזל בחשיבותה של העובדה - הן מבחינתה העקרונית והן מבחינתה הכמותית - כי בשנת 1952 הכריזה ממשלת גרמניה המערבית - או הוכרז בשם ממשלת גרמניה המערבית - כי היא חייבת למדינת ישראל - למדינת ישראל שקמה בשנת 1948 - בעד רכוש יהודי שנגזל שנים לפני כן, סכום של 715 מיליון דולר. על כל פנים, כשר החוץ, גם אם אינני שר האוצר, אינני מוכן לייעץ לממשלה שאני חבר בה, ולכנסת שיש לי הכבוד להופיע בפניה, לזלזל בעובדה ההיסטורית הזאת.

אבל לנו לא סגי בהכרזה. ההודיה הזאת איננה אומרת עדיין על איזה תשלומים, בהיקף ובזמן, מוכנה ממשלת בון להתחייב מיד - ואני מדגיש את המילים ״להתחייב מיד״ - יען הסכום שעליו היא תתחייב מיד לא יהיה בו אולי מיצוי כל החשבון, אבל זה עדיין לא ישחרר בעינינו את גרמניה המערבית ממיצוי החשבון לעתיד לבוא. אבל יש ערך רב, כמובן, ואולי מכריע, להתחלת התשלומים, לגודלם, לתכיפותם, לאופיים של התשלומים האלה - וכאן עדיין לא שמענו את הדיבור המחייב, בעוד שהדיבור המחייב הוא הקובע.

אולם כאשר יצאנו לדרך הקשה הזאת - דרך קשה כלפי חוץ ודרך קשה אולי עוד יותר כלפי פנים, מפני שמבחינה נפשית הרבה יותר קל להיאבק ולהתווכח עם ארצות הברית וצרפת ובריטניה מזה, ועם ברית המועצות מהצד השני, ואפילו להיכנס במשא ומתן עם גרמנים, מאשר להתווכח, נניח, בשאלה כזאת עם אישיות כהרב נורוק.

כאשר יצאנו לדרך הזאת התחלנו מאפס. התביעה נשמעה כנטולת כל ממשות, כעקורה מכל רקע מציאותי. הרעיון של תשלום קיבוצי, הרעיון של אחריות גרמניה זו בעד פשעי גרמניה הנאצית, הרעיון של חובתה לשלם למדינת ישראל - כל אלה היו ללא כל תקדים. עצם הרעיון של חובת פיצויים לא בעד נזקי מלחמה כי אם בעד גזל רכושו של עם - לא היה לו אח במקרא הבינלאומי. מבחינת המדיניות הבינלאומיות, מבחינת המשפט הבינלאומי, לא היה לתביעתנו תקדים. היה זה ניסיון ליצור יש מאין. אבל אנו התקדמנו שלב שלב.

הגשנו את התביעה לארבע המעצמות ב־13 במרס 1951. לא נכון כי הדבר הזה לא עזר, חברי וידידי יושב ראש ועדת חוץ וביטחון! הדבר הזה לא עזר לעת עתה בגרמניה המזרחית. אבל בגרמניה המערבית זה עזר. התביעה הזאת, שהופנתה כלפי מעצמות הכיבוש, הדה הממשי נשמע בהצהרתו של דר׳ אדנאואר - אם איני טועה מחודש ספטמבר 1951 - אשר בה, ראשית, הוא הודה עקרונית באחריותה של גרמניה המערבית דדיאידנא^[5] לפשעי גרמניה הנאצית בתחום זה. שנית, קיבל את העיקרון של תשלום קיבוצי - לא רק סיפוק תביעותיו של פרט זה או אחר. ושלישית, אישר את המעמד, הסמכות, הזכות של ממשלת ישראל לתבוע ולקבל את הפיצויים האלה.

אחר כך בא המכתב הידוע,^[6] שבו התביעה שלנו נתקבלה כבסיס, ואחר כך באה ההודיה בחוב.^[7] איזה כישלון יש כאן עד הנה? איזה משבר יש כאן עד הנה? זוהי מערכה ואנו עומדים באמצעה. כיום אנו מחכים לשמוע על איזה תשלום או תשלומים מוכנה גרמניה להתחייב מיד, בהתאם לחוב שהכירה בו כי הוא קיים ועומד.

והנה, נעשה ניסיון לרתק את פרשת המשא ומתן איתנו לוועידת לונדון. ועידת לונדון זהו כינוס של מדינות הנושות בגרמניה, או מדינות שאזרחיהן או מוסדותיהן נושים בגרמניה. גם אנו נרשמנו שם כמדינה למען הבטיח לכל מקרה את זכותנו ואת מעמדנו. נעשה ניסיון לתלות את ההסדר הסופי איתנו בתוצאות ההסדר העולמי הכולל ההוא. אני אומר ״נעשה ניסיון״. קודם כל, רצוני לדייק ולהסביר מה פירוש הדבר שנעשה ניסיון כזה. איני יודע אם הייתי נכנס לפרשה זו אילמלא משפט או שניים שנפלטו מפי חבר הכנסת זיסמן מעל דוכן זה^[8] - והרשיתי לעצמי לשסע אותו ולומר לו, כי חוששני שהוא לא הבין הסברה מסוימת שהוא קיבל במקום אחר.

ובכן, לא נכון הדבר כי זה חל על מכונות, שאם גרמניה לא תתנן לנו היא תוכל למכור אותן במטבע קשה. לא מיניה ולא מקצתיה. גם אליבא דאלה שעשו ניסיון זה - וגורלו של ניסיון זה עדיין לא ברור - לתלות אותנו בתוצאות ההסדר בלונדון, אין התלות הזאת חלה, או לא צריכה היתה התלות הזאת לחול, על אותם התשלומים בעין שאינם צריכים לעלות לגרמניה במטבע זר. זאת אומרת, במידה שגרמניה יכולה לספק את תביעתנו על ידי סחורות שייצורן אינו עולה לה במטבע זר, בעיקר מבחינת החומר הגולמי ואולי מבחינת רכישת ציוד ידוע לשם כך, אלא החומר הגולמי בידיה והציוד בידיה והיא משלמת בעדם במרקים, הרי לא נעשה כל ניסיון לקשור תשלומים אלה, את ממדיהם, את זמני פירעונם, להסדר הלונדוני. אלא מה צריך היה להיות, אליבא דאלה שעשו את הניסיון, תלוי בהסדר הלונדוני? אותם התשלומים אשר או מתבטאים במטבע זר, כלומר תשלומים במזומנים במטבע זר, או תשלומים בסחורות ובמיצרכים אשר ייצורם או רכישתם עולה במטבע זר. רציתי לקבוע קודם כל בדיוק את תחומי הסוגייה הזאת.

אבל אנו שללנו מעיקרא את הניסיון לקשור אותנו באיזו מידה-שהיא לגבי איזה חלק-שהוא של תביעתם. בהסדר הלונדוני. הודענו, כי בשום פנים ואופן לא נקבל את הדבר ונראה את העמידה על כך כהתכחשות לתביעתנו, באשר לא הרי תביעתנו כהרי כל אותן התביעות המונחות על השולחן בלונדון - אנחנו לא הלווינו לגרמניה כסף, אנחנו לא הושטנו לגרמניה עזרה בזמן מן הזמנים, וסבורים עכשיו כי עליה לפרוע את העזרה הזאת. אנחנו נציגי עם עשוק, עם גזול, ואנחנו תובעים את הגזלה ואת העושק. ואנחנו לא נעמוד בתור הלונדוני לשם קבלת חלק הגזלה - אותו חלק שאנו סבורים כי גרמניה יכולה ומוכרחה להחזיר לנו.

דחינו את הדבר הזה לחלוטין ויש לי כל היסוד להגיד כי גרמניה מבינה היטב את עמדתנו בעניין זה, ויודעת כי בנידון זה לא תיתכן פשרה: או שיש ברצונה ובידה להציע לנו סכום החלטי, בלתי כפוף להסדר הלונדוני מאיזו בחינה פורמלית-שהיא, או שאין בידה להציע דבר כזה ואז נדעה. זאת אנו מבקשים לדעת כיום.

עמדתנו בעניין זה ברורה, והשאלה המתייצבת כיום לפני ממשלת בון ברורה אף היא. השאלה היא אם היא מוכנה כיום לעמוד בהתחייבויותיה, ובשלב זה להודיע על התחייבות החלטית לשם התחלה מיידית של הפירעון.

מונחות עכשיו לפני הכנסת הצעות הדורשות להפסיק את המשא ומתן. כל ההצעות האלו באות בשם סיעות אשר דרשו בשעתן לא להתחיל במשא ומתן, ומשום כך אין בהן כל חידוש. הצעות כאלו אפשר היה להגיש בכל יום ויום. עבר חודש ימים ולא נשמעה דרישה כזו, כי היתה פגרת הכנסת. הכנסת התכנסה מחדש וישנה דרישה להפסיק. הצעה כזו היתה יכולה לבוא אתמול והיא תוכל לבוא מחר ומחרתיים. עם הנימוקים של דרישת ההפסקה לא אתווכח היום, כי היה לנו פעם ויכוח מקיף ונוקב בשאלה זו - ובאותו שלב נפלה הכרעה. ייתכן כי עוד יהיה לנו ויכוח נוקב בשאלה זו כאשר נגיע שוב לשלב של הכרעה, אך לא זוהי שעת הוויכוח.

ישנו אולי חידוש מסוים בעמדת מפ״ם כפי שהוצגה כאן לפנינו על ידי חבר הכנסת ריפתין. אומנם, גם בוויכוח ההוא, אם זיכרוני אינו מטעני, נשמע הרעיון הזה שצריך להטיל את הדבר על המעצמות, למען יטילו המעצמות את הדבר על גרמניה משני הצדדים [המערבית והמזרחית]. ובכן, ברצוני לומר: מתי באה העצה הזאת לנו, ולמי היא ניתנה? העצה הזאת ניתנה אז - והיא חוזרת וניתנת עכשיו - לממשלה אשר בעצמה התחילה בפנייה אל ארבע מעצמות הכיבוש למען הביאן לידי הטלת שילומים על שני עברי גרמניה. זה לא בא בהתעוררות של מפ״ם, אלא בהתעוררותה העצמית של הממשלה. בינתים חלף זמן ואנו למדנו משהו: הפנייה אל שלוש מעצמות מעבר מזה [כלומר במערב] הביאה לידי הצהרת אדנאואר אשר איפשרה את המשא ומתן והעלתה את כל העניין על פסים של ביצוע. לא ברור עוד לאן נגיע בפסים אלה, אם נגיע לתחנה הסופית או לא, אבל אנחנו מתנועעים על פסים של ממשות - (יצחק בן-אהרון (מפ״ם): אבל החלטת הוועדה) - אם תתקבל החלטה, ברור שהממשלה תתחשב בה, אבל אין בהצעת הוועדה אף מילה הסותרת את דברי. הן בעצמי אמרתי, כי כעת אנו מחכים לשמוע. ל״אנו מחכים״ יש משמעות מסוימת, וגם ל״מחכים לשמוע״ יש משמעות מסוימת. יש לי כל היסוד להניח כי שליטי גרמניה המערבית יודעים היטב מה פירוש הדבר שהם לא יציעו הצעה, או יציעו הצעה שלא נוכל לקבל אותה. הם יושבים, כפי שיש להניח, על מדוכה זו לא מעט ומטפלים בכובד ראש - יש להניח - בבעיה זו. אין זה כל כך פשוט גם בשבילם, מבחינת מצבם הבינלאומי, להביא את המשא ומתן הזה לידי כישלון על ידי הגשת הצעה שתידחה על ידינו. הם יודעים היטב, והם למדו זאת באותו פרק המשא ומתן שהיה, מאיזה חומר קורצנו ואיך אנו יודעים להגיש תביעות, לבסס אותן ולעמוד עליהן.

להצעתנו כלפי שלוש המעצמות המערביות היה הד מצד ממשלת בון. לפנייתנו אל המעצמה המזרחית [בריה״מ] לא היה הד מצד ממשלת גרמניה המזרחית. והנה מציעים לנו לחדש את הדבר.^[9] מה שם נקרא לזה?

אדוני היושב ראש, אני הפעם זהיר מאוד בביטויים. אני מצטער מאוד שבמקום אותה מילה שהשתמשתי בה אז [״חוצפה״], לא אמרתי כי היתה זאת ״התרברבות מגוחכת״ - זה פרלמנטרי?

אני תמה לדעת אם כשאומר כי בהצעת מפ״ם יש השתמטות מאחריות על ידי אחיזת עיניים, אם מותר או אסור להשתמש במילים אלה. אינני יודע אם כל ההסתמכות הזאת על חוזה השלום עם גרמניה אין לה קשר עם מדיניות מסוימת התובעת איחוד גרמניה, זיון שני חלקיה, מחילה לנאצים לשעבר בשני חלקיה וכריתת ברית שלום אחת. אינני יודע אם זה לא התיר במקצת את החרצובות מעל לשונה של מפ״ם ואיפשר לה ביתר שקט של מצפון, ביתר תוקף ובפחות פחד של התנגשות עם מישהו, לתבוע שוב פנייה אל ארבע המעצמות בהסתמך על מה שנאמר בחוזה פוטסדם.^[10]

ישנן מפלגות, שבשבילן חשוב לצאת ידי חובה בהצבעה בכנסת שתירשם על לוחות ההיסטוריה היהודית. פניה של הממשלה לא ליציאה ידי חובה, אם כי יש תביעות שהעיקר לדידן הוא הצגתן ולאו דווקא השגתן. אינני מזלזל בדבר הזה, אך מגמת פני הממשלה בעניין זה היתה מלכתחילה השגת תוצאות ועדין זוהי מגמת פניה של הממשלה, והיא חותרת להשיג תוצאות לא רק אגב שמירת כבודה של מדינת ישראל אלא לשם הרמת קרן כבודה.

ולכל חברי הכנסת, אשר גילו חרדה עצבנית כל כך פן יבולע לכבוד ישראל מכל פרשת המשא ומתן הזה, הנני לומר: תנוח דעתכם. כבוד ישראל בטוח בידי הממשלה הזאת.

היו״ר ז. שפר: אני מעמיד להצבעה את ההצעה האומרת: ״הכנסת רושמת לפניה את ההחלטה של ועדת החוץ והביטחון, הממליצה לפני הממשלה על אי-חידוש המשא והמתן בין משלחת ישראל לבין משלחת גרמניה המערבית עד אם תוגש על ידי ממשלת בון הצעה ברורה ומחייבת לסיפוק תביעת ישראל לשילומים, בכלל זה מועדי הפירעון. הוועדה מביעה את ביטחונה כי תינתן לה ההזדמנות לדון על הצעה כזאת בטרם תנקוט הממשלה החלטה סופית אם לקבלה או לדחותה״.

הצבעה:

בעד הצעת ועדת החוץ והביטחון 50   

נגד                                          34

ההצעה נתקבלה.