36 | הממשלה, ישיבה ל״ג^[1]                                                                                 27.4.1952

בריה״מ תובעת את רכוש רוסיה הצארית בישראל

סעיף 321: סקירה

סעיף 322: הרכוש של הממשלה הרוסית הקיסרית וחברות רוסיות לשעבר

היו״ר השר מ. שרת: הזמנתי את היועץ המשפטי של הממשלה לישיבה זו, באשר ישנם שני סעיפים בסדר יומנו שיש לו נגיעה בהם, קודם כל במסגרת הסקירה שאני אמסור, ואני אציע איזה דבר שיש ליועץ המשפטי משהו לומר עליו. כסעיף ראשון לאחר הסקירה רוצה אני להביא את חוק מעמד ההסתדרות הציונית לאישור הממשלה וגם בזאת יש ליועץ המשפטי משהו לומר.

אני פותח בסקירה שלי ואני רוצה למסור שני דברים: ההשתלשלות בעניין זה, ואחר כך עוד סעיף שיש לו צד משפטי הנוגע ליחסינו עם ברית המועצות.

בעניין השילומים היתה התפתחות כזאת: נתקיימה פגישה בין דר׳ נחום גולדמן ואדנאואר ונקבעה פגישה נוספת שלהם בתחילת מאי במגמה להביא לידי קביעת סכום מחייב, אשר ועידת לונדון [ועידת הנושים] לא תוכל לשנותו. לא ברור עדיין אם תהיה כבר התחייבות על דרכי התשלום, מועדי התשלום וכולי. הולך ונעשה מאמץ להגיע לידי גיבוש הסכום.

היתה הצעה כרוכה בזאת, אשר לא נראתה לי ולחברי במשרד החוץ וגם לא לכל חברי המשלחת בלונדון. ההצעה היתה שעוד לפני הפגישה השנייה [של גולדמן] עם אדנאואר תהיה פגישה של מומחים משני הצדדים לבדוק באופן מעשי יותר ומפורט יותר את האפשרות של תשלום במטבע, כמה אפשר יהיה לשלם במטבע והשאר בסחורות, איזה סחורות ועוד, כאילו זה עלול להשפיע על הסכום הכולל. היתה מצידנו התנגדות לפגישה נוספת של מומחים, באשר חשבנו שאין לזאת יסוד, ואין אנו יודעים לשם מה יש צורך בפגישה זו. יש גם להביא בחשבון שהגרמנים מתכוונים ליצור רושם שישנה עובדה של המשכת המשא והמתן. לכן, מבחינה תכסיסית, גם אליבא דאלה הסבורים שיש להמשיך במשא ובמתן ועד כמה שיש סיכוי לא לנתקו, חשבנו שמוטב שגרמניה תעמוד תחת הלחץ של איום בהפסקת המשא והמתן. גם לא ראינו כל הכרח מעשי בפגישה זו. יש להם חומר מספיק ודי מפורט בכל הבעיות, אשר נמסר להם על ידי המומחים שלנו. פגישת המומחים, שנקבעה לכתחילה עוד לא באופן החלטי, נתבטלה. נשאר רק ההסדר של פגישה עם אדנאואר בתחילת חודש מאי.

הדבר הוא כמובן סודי וזוהי פגישה בלתי רישמית. אני מציע כי אנו נמשיך במצב של אי־קבלת החלטה לעת עתה בממשלה, ונראה מה תיתן הפגישה הנוספת עם אדנאואר, שאין משמעותה המשכת המשא והמתן של המשלחת. זוהי השתלשלות של אותן הפגישות שהיו לפני התחלת המשא והמתן הרישמי בין שתי המשלחות. פגישה זו מיועדת להבהיר את המצב ולהציע את הצעד השני, צעד החלטי יותר כלפינו - (השר ד. צ. פנקס: האם המשא והמתן הוא על קביעת סכום החוב או קביעת הסכום לתשלום?) - מדובר על סכום מחייב לתשלום. אשר להכרת החוב - הם הכירו שהם חייבים 750 מיליון דולר.

זה עידן ועידנים שעומדת על הפרק החזרת הרכוש הרוסי [בישראל] לממשלת ברית המועצות, והממשלה [שלנו] דנה בזאת לא פעם. למען רענן את הדברים בזכרונם של השרים, אסקור את הדברים בקצרה. רכוש זה מתחלק לשלושה סוגים: יש רכוש שהיה רכוש הצאר בשם ובמלכות, באופן ישיר. בי״ת, יש רכוש שהיה כאילו רכושו הפרטי של הנסיך הגדול סרגיי. הוא קנה לו אחוזה בארץ־ישראל ועד היום רשומה אחוזה זו בספרי האחוזה על שמו. גימ״ל, היה רכוש של המיסיה [המשלחת] הפרבוסלבית הפלשתינאית. זהו מוסד אשר הוקם על ידי ממשלת רוסיה [הצארית] לטיפול בעניין הצליינים ועוד, והיו להם הרבה נכסים. קבענו בזמנו, שהממשלה הסובייטית היא היורש של ממשלת הצאר. הם הכירו בנו [דה־יורה] וקיבלנו את הציר שלהם. החזרנו להם באופן מינהלי, בלי להיזקק לבית דין, רכוש זה. זאת אומרת, שרכוש שהיה רשום בשם הצאר ועל שם משפחת הצאר החזרנו לממשלת ברית המועצות על ידי הצירות [שלה] כאן.

יש משא ומתן ממושך ומייגע למדי בדבר שני סוגי הרכוש האחרים. בזמנה פנתה אלינו הצירות הסובייטית, על פי הוראה מיוחדת של ממשלתם, להמריץ את המשא והמתן מתוך טענה שלא ייתכן שזה יימשך ללא בהירות במשך זמן בלתי מוגבל. היה יסוד לצירות הסובייטית לטעון, כי היועץ המשפטי, קודמו של מר חיים כהן במשרה,^[2] נתן להם נוסחה שהם מפרשים כהבטחה להחזיר גם את הרכוש של המיסיה הפרבוסלבית הפלשתינאית. אנו יכולנו להיאחז בפרטים ידועים בנוסח כדי לטעון שאין זו התחייבות.

על כל פנים, אנו טוענים שידינו חופשיות. מה המצב המשפטי? השלטונות הסובייטיים הקימו מוסד אשר מופיע כיורש המיסיה הפרבוסלבית הפלשתינאית. בתוך מסגרת המשטר הסובייטי ישנם מוסדות אשר הוקמו כיורשים למוסדות שהיו קיימים בימי ממשלת הצאר. כך הקימו מוסד שלדבריהם הוא היורש של המיסיה. הם דורשים להחזיר את הרכוש למוסד זה שיש לו הוויה עצמאית, אבל הרי ידוע לנו שאם בימי הצאר היתה מיסיה זו רק כלי שרת בידי הממשלה הצארית, על אחת כמה וכמה שהמוסד יורשו, שהוקם על ידי ממשלת ברית המועצות, אינו אלא כלי שרת בידי הממשלה הקיימת עכשיו. מוסד זה ודאי אינו אלא בורג במכונת השלטון הסובייטי. על כל פנים, יש למוסד זה דמות של מוסד עצמאי וכאן טוענת הצירות הסובייטית כי היות והנסיך סרגיי היה בן משפחת הצאר, והיות והשלטונות הסובייטיים ירשו כל רכוש הצאר, הם היורשים של חלק זה של הרכוש שהיקפו אינו גדול וערכו פעוט.

בינתיים יש להם טענות קשות אלינו, שגם לגבי הרכוש שהחזרנו להם, זאת אומרת קניין משפחת הצאר, אין אנו מניחים להם חופש גמור לעשות ברכוש זה כטוב בעיניהם. אנו מטילים עליהם כל מיני חרמות, סייגים, הגבלות וכולי. התשובה שאנו נתנו להם היא כי ״את הרכוש של הצאר החזרנו לכם וזה קניינכם הגמור. מבחינת הקניין חופשיים איתם לעשות ברכוש זה ככל העושה ברכוש שלו. אלא יש חוקים יורידיים, ישנם חוקים המגבילים כל בעל קניין ויש חוקים המגינים על כל בעל קניין. קחו למשל את החוק המגן על זכויות הדיירים, העלאת או אי-העלאת שכר דירה״. כאן ישנם חוקים המתערבים בזכויותיו של בעל הרכוש והם, ככל בעל רכוש, כפופים לחוק זה.

אשר לשני סוגי הרכוש אשר הם תובעים מאיתנו את החזרתו, אני מציע שנודיע להם שאין באפשרותנו לפסוק הלכה כאן באופן מינהלי, אלא זה צריך להיות נפסק על ידי בית דין מוסמך. השאלה היא אם יש רציפות של הבעלות, האם המוסד הקיים עכשיו ברוסיה הסובייטית הוא באמת היורש החוקי של המיסיה הפרבוסלבית.

עלינו לפנות לבית דין מוסמך אשר יפסוק הלכה בעניין זה. הוא הדין בנוגע לרכוש הרשום על שמו של הנסיך סרגיי. בית דין מוסמך צריך לפסוק אם הממשלה הסובייטית היא היורשת שלו - (היועץ המשפטי מר ח. כהן: עלי לתקן פרט קטן. יש רכוש הרשום על שם "המיסיה הדתית" ויש רכוש הרשום על שם "החברה האורתודוקסית הפלשתינאית". שניים אלו היו כבר בימי ממשלת המנדט והינם גם עכשיו גופים ממשלתיים רוסיים, ועל כן רשאית הממשלה הסובייטית למנות גופים מנהלים למוסדות אלה).

להלן התנהל דיון משפטני שדולג כאן. היו״ר מ״ש הביע דעתו כי הדרך פתוחה לממשלה הסובייטית לתבוע את ישראל לבית הדין הבינלאומי בהאג.

השר ד. צ. פנקס: לאיזה סוג שייך המגרש הרוסי בירושלים?

היו״ר השר מ. שרת: יש חלקים בו שהיו שייכים למשפחת הצאר ואלה הוחזרו.

הרוב שייך למיסיה הפרבוסלבית - (היועץ המשפטי מר ח. כהן: החזרנו כמעט כל המגרש הרוסי. הבית בו נמצא משרדו של השר אשכול הוא רכוש המיסיה) - מזכיר הממשלה הזכיר לי, שהיתה פעם החלטת הממשלה למסור את ההכרעה בעניין רכוש הרוסים לוועדת שרים. אנו ישבנו בזמנו פעם או פעמיים ולא הגענו למסקנה. דברים רבים היו בצריך עיון. היתה נטייה חזקה, שראש הממשלה התנגד לה, להחזיר להם את הרכוש. היתה שאלה איזו עצה לטכס.

אני הייתי מוכרח להבטיח בשלב ידוע, שניתן תשובה עד סוף אפריל. לכן מבקש אני את הממשלה להחליט היום. בית הדין יכול להחליט כל דבר. לפי דעתי זוהי גם תשובה מסויגת, זהירה, אבל היא צודקת והוגנת כלפי הממשלה הסובייטית - לומר להם שבשאלה זו צריך לדון בית דין מוסמך אשר צריך להחליט אם יש רציפות של בעלות.

מחליטים:

א) לאשר העברת הרכוש אשר היה מקודם רשום על שם הממשלה הרוסית הקיסרית, על שם ממשלת ברית המועצות הסובייטיות הסוציאליסטית.

ב) לא להרשות כל העברה או שינוי רישום באורח מינהלי לגבי הרכוש הרשום על שמות הנסיך הגדול סרגיי, ״המיסיה הדתית הרוסית״, או ״החברה האורתודוקסית הפלשתינאית״, אלא להפנות את התובעים באמצעות הצירות הסובייטית לבתי המשפט המוסמכים בישראל.

סעיף 323: הצעת חוק מעמד ההסתדרות הציונית - הסוכנות היהודית לארץ-ישראל

היו״ר השר מ. שרת: היות ונמצא איתנו היועץ המשפטי, נדון בשאלה הידועה יפה לחברים - מעמד ההסתדרות הציונית [בישראל] - ואני רוצה לומר שיקול מסוים על דחיפות השאלה. ביום שני הבא מתחדשות ישיבות הכנסת. מצד יושב ראש הכנסת הובעה מישאלה לפתוח את הכנסת באיזה נושא פחות או יותר מורם מעל שטח ענייני החולין, וחוק זה מועמד טוב לתפקיד זה. יש שיקול שני. ביום רביעי הבא, 7 במאי, נפתח מושב הוועד הפועל הציוני. יש חשיבות רבה שאפשר יהיה למסור לוועד הפועל הציוני בפתיחת המושב שלו, כי החוק בדבר מעמד ההסתדרות הציונית הוגש על ידי הממשלה לכנסת, אחרת ייפתח מושב הוועד הפועל הציוני בקובלנות קשות, שהזניחו את העניין ונהיה מטרה לחיצים.

אני מציע להכניס חוק זה לכנסת. יעבור הוא עד פתיחת מושב הוועד הפועל הציוני את הקריאה הראשונה ויימסר לוועדה מתאימה להכנה לקריאה השנייה והשלישית - (השר הרב י. מ. לוין: [במקוצר] איך יכולים אנו לדון על החוק כאשר בסעיף 4 מדובר על אמנה ואין אנו יודעים את פרטיה? האם יכולים אנו להחליט על זאת בלי לדעת תוכן הדבר?) - נדמה לי כי יש הרבה סקרים שקובעים חוק וחוק זה מחייב אחר כך חקיקה מפורטת יותר. מאשרים את החוק הכללי, קובעים את העקרונות ולא מעכבים את החוק העקרוני עד אשר יהיו ידועים כל הפרטים של החקיקה הנוספת - (השר הרב י. מ. לוין: [במקוצר] לדעתי האמנה היא עיקר בחוק, אשר אנו צריכים לדון ולהחליט עליה. באופן עקרוני יש החלטת הקונגרס [הציוני], היא אינה מחייבת אותנו לדעתי. האם נחוץ עכשיו שוב לעורר התנגדות לנו מצד חלקים מסוימים ביהדות ארצות הברית?) - אני רוצה להסביר קצת את רקע העניין. ייתכן שמזה יוסבר האופי של המסמך. אולי הייתי צריך לעשות זאת בפתיחת הדיון, אבל לא היה לי אומץ לב רב לעשות זאת, כי לא הייתי שותף לכל שלבי המשא ומתן, לא בממשלה, לא בוועדה הממשלתית ולא במשא ומתן עם ההנהלה הציונית. אבל ביודעי את המניעים למשא ומתן ואת השיקולים שליוו אוחו הריני אומר, כי מה שמונח לפנינו יכול להיות לפי השם חוק ולפי התוכן הצהרה.

זהו מסמך ציבורי יותר מאשר מסמך משפטי. אם הוא יתקבל, לא יחול כל שינוי מהותי ומעשי במצב. ההסתדרות הציונית תעשה בארץ מה שעשתה עד עכשיו. יהיה אותו שיתוף בין הממשלה ובינה כפי שהיה עד עכשיו. הרבה יהיה תלוי באמצעים שיהיו לה ולנו. אולי השינוי היחיד יהיה בשחרור ממיסים. במה דברים אמורים? אם עכשיו היא משלמת מיסים. אלא יש פה עניין ציבורי, ומבחינה ציבורית היו פה שיקולים חיוביים ושיקולים שליליים מצד הממשלה.

השיקול החיובי היה להודות במה שמגיע להסתדרות הציונית העולמית מבחינת עברה ההיסטורי ובייחוד מבחינת פעולתה המעשית בארץ. השיקול המסייג, המגביל, היה לא להקנות להסתדרות הציונית מעמד, סמכות או זכויות שיכולות לפגוע ברגשותיהם או אפילו בקשריהם עם המדינה של גופים יהודיים אחרים. בין שני הקצוות האלה התנהל השיקול מצד הממשלה בעניין זה.

מינינו ועדה. הוועדה הזאת באה במשא ומתן עם ההנהלה הציונית והגיעה לידי הסכם על הדבר הזה המונח לפנינו. אנחנו יכולים כמובן לעשות כל מיני שינויים סגנוניים שאינם נוגעים לתוכן הדבר. אנחנו יכולים לעשות גם שינויים בתוכן הדברים, המרחיבים את סמכותה של ההנהלה הציונית ומטילים עלינו התחייבויות נוספות. את זאת אנו יכולים לעשות גם מבלי לשאול את פי ההנהלה הציונית. אולם איננו יכולים לגרוע ממה שהוכר פה או ניתן פה להנהלה הציונית מבלי לשאול את פיה.

עכשיו המצב הוא כזה: אם המסקנה של דיוננו, בין במפורש ובין למעשה על ידי השינויים שאנחנו רוצים לעשות, תחייב משא ומתן עם ההנהלה הציונית, המשא ומתן לא יוכל כבר להיות לפני ישיבת הוועד הפועל הציוני. אם הדבר יובא לפני הוועד הפועל הציוני בצורה בלתי גמורה, אין שום דבר המונע מהוועד הפועל הציוני להפוך את הקערה על פיה, כי גם מבחינת הסוכנות נעשו פה ויתורים. גם הם הסכימו לא לעמוד על דברים שונים, אבל בוועד הפועל הציוני יכולים לקום אנשים ולומר: ״מי נתן לכם סמכות לוותר?״ ואז יתחיל העניין מחדש, ואז הכנס של הוועד הפועל הציוני יעבור בסימן של ביקורת על הממשלה ועל ההנהלה הציונית שהגיעה לפשרה לא הוגנת לפי דעת תופסי מרובה בוועד הפועל חציוני.

השאלה היא האם אנחנו רוצים בדבר הזה או אין אנו רוצים בו? איננו יכולים לדון על הדבר הזה אך ורק כעל מסמך משפטי. לפנינו ישנו מצב ציבורי ידוע. האם אנחנו רוצים במחלוקת הזאת, בהפיכת הקערה על פיה? האם אנחנו רוצים בזאת שהדבר הזה יחזור לתוהו ובוהו ובינתים יהיה ״דם רע״, או אין אנו רוצים בזאת? אם איננו מתפעלים מזאת, נעשה שינויים ונגרום לדחייה ולכל המסקנות הנובעות ממנה. אם איננו רוצים בזאת, עלינו להסיק מזה מסקנות.

כשקראתי את המסמך הזה לראשונה בחוץ לארץ, הופתעתי גם אני מהסעיפים הראשונים. בפעם הראשונה אני רואה בהצעת חוק מילים כמו ״מצפה״, ״מייצגת״ וכדומה. איזה חוק הוא זה? אבל ראש הממשלה קיבל את הצעה, ידו היתה בזאת, הוא מבין בחוק לא פחות ממני, אולי יותר. אמרתי: לא אעשה על זאת מלחמה. - (השר הרב י. מ. לוין: הוא לא הציע חוק, הוא הציע הצהרה) - אבל עכשיו מדובר על חוק - (השר ד. צ. פנקס: לא מר בן גוריון הגיש זאת בחוק) - אם לדעת החברים אין הדבר כשורה, צריך למיין אחרת ולטרוף אחרת את הקלפים. לפי דעתי צריך המסמך הזה לפתוח בהצהרה, או של הממשלה או של הכנסת, היינו הכנסת מצהירה כך וכך. בהצהרה אפשר לומר כל מה שרוצים, ואז החוק צריך לקבץ את כל היסודות ההצהרתיים שישנם במסמך הזה, אחד אל אחד, ולגבשם בתוך ההצהרה ואז כל הסעיפים המחייבים או המזכים יהיו לחוק. ואפשר גם ששני הדברים יהיו צמודים כך: ״הכנסת, בהצהירה כך וכך, קובעת וכולי״.

אבל רוצה אני להסביר משהו לרב לוין. אם הוא מתנגד לכל העניין בכלל, הרי הוא מתנגד. אבל אם הוא דוגל בשם האינטרסים של חוץ לארץ, הרי גם אני מכיר אח הדברים האלה. אני מכיר את ״הוועד היהודי האמריקני״.^[3] למה הם דאגו? הם היו מאושרים יותר לולא היה חוק כזה בכלל. הם היו מאושרים יותר לולא היתה קיימת הסתדרות ציונית בעולם. אבל היא קיימת. אנחנו יושבים בזכותה בבית הזה. למה הם דאגו? הם דאגו לכך, שלא ייאמר בשום מסמך שמדינת ישראל סומכת את ידיה עליו, כי מדינת ישראל מכירה בסוכנות היהודית כבנציגות של העם היהודי. מה הם אמרו? הם אמרו כי במידה שיש עם יהודי הם חלק ממנו ושההסתדרות הציונית אינה מייצגת אותם. איך זה ייתכן - אמרו - שאתם כופים עלינו להיות מיוצגים על ידי ההסתדרות הציונית, להיות סרים למשמעתה אפילו מבחינה מוסרית? אם אתם רוצים להיות ביחסי ידידות ועבודה איתנו, לא תוכלו להכיר בזאת.

היו שינויי נוסחאות, היה נוסח קודם שאמר ״מדינת ישראל מכירה בסוכנות היהודית כנציגת העם היהודי״. נוסח זה נמחק. פה נשארו המילים ״מדינת ישראל מכירה בהסתדרות הציונית כסוכנות המוסמכת וכולי״. על ידי זה שהוצאנו את המילים הקודמות, הנחנו את דעתם לחלוטין - (השר הרב י. מ. לוין: עם מי היה המשא ומתן?) - עם ״הוועד היהודי האמריקני״. דבר שני שחששו לו היה שהחוק הזה יקנה איזה מעמד מוכר על ידי המדינה להסתדרות הציונית בחוץ לארץ. נניח שהמדינה תכריז כי בחוץ לארץ היא תתאם כל דבר עם ההסתדרות הציונית, או תעשה כל דבר באמצעות ההסתדרות הציונית. פירוש הדבר כאילו בשעה שיבוא מר בלאושטיין וירצה להתייעץ עם השגריר מר אבן אם ללכת לנשיא טרומן או לא, יגיד לו מר אבן: ״איני יכול לדבר איתך בעניין זה. תלך למועצה הציונית״, והם יבואו אלי. כדבר הזה לא גרסנו אף פעם ואין זכר לזאת במסמך. זה הניח את דעתם. כל המעמד שמקנים להסתדרות הציונית הוא רק בנוגע לארץ בלבד.

אבל יש בארץ תיאום עם המוסדות שאינם שייכים להסתדרות הציונית ושהם פועלים בארץ. הנוסח הזה לא יוכל לפגוע בהם. ההסתדרות הציונית תפעל למען התיאום, אולם אין חוק זה מחייב כל מוסד לקבל עליו את דין התיאום. זה אינו מחייב את הממשלה לא לבוא בקשר עם מוסדות אחרים. זה רק מחייב דבר אחד, שההסתדרות הציונית תתאמץ להשיג תיאום. מטעמים אלה אי־אפשר שפה יהיה משהו על העלייה מחוץ לארץ, כי אין סמכותה של הממשלה נוגעת לחוץ לארץ. אולם במידה שיש מתן אשרות הריהו בידה.

אולם מטעם ציבורי, וגם מטעם משפטי, חשוב שעניין הפטור ממיסים יהיה בחוק. אם לא יהיה בחוק, אי־אפשר יהיה להכניסו לאמנה, אבל גם מטעם ציבורי יש לתת סיפוק לצורך הזה. ואם הרב לוין דואג, לכן, שחוק זה יקומם חוגים יהודיים בחוץ לארץ, אומר לו כי חוסר חוק זה גם כן יקומם חוגים יהודיים בחוץ לארץ - את חוגי ההסתדרות הציונית שהם חלק לא קטן ולא פחות ערך בעם היהודי, ויש החושבים שהם החלק הגדול ביותר בעם היהודי. יש לתת להם סיפוק מבלי לקומם אחרים.

לתומי חשבתי שנוכל לאשר את הנוסח כמו שהוא. אני רואה כי דעת רוב החברים היא שאי־אפשר לאשר את הנוסח כמו שהוא. דרושה אפוא עריכה נוספת. נצטרך למנות ועדה. אגיע למסקנה לאחר שאשמע את דברי היועץ המשפטי.

להלן דיברו היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן והשר י. מ. לוין. היועץ הבהיר את הבעיות המשפטיות הכרוכות בניסוח האמנה ואישורה בחוק הכנסת. השר לוין הביע דעתו כי ״ההסתדרות הציונית ומדינת ישראל לא התעמקו להבין מה צריך להיות התוכן של מדינת היהודים״, הסביר מדוע לא יוכל להצביע בעד חוק האמנה וקבל על שבהתייעצויות על נוסח החוק קויימו מגעים עם ״הוועד היהודי האמריקני״ ולא עם ״אגודת ישראל״.

היו״ר השר מ. שרת: לא באנו בשום מגע עם ״הוועד היהודי האמריקני״. נהגנו בעניין זה שויון. כשם שלא באנו במגע איתם, כך לא באנו במגע עם ״אגודת ישראל״. הדברים נתפרסמו. דובר על העניין בקונגרס.^[4] נתקבלה החלטה בקונגרס. ויהי כאשר נודע הדבר, פנה אלינו ״הוועד היהודי האמריקני״ והביע את היסוסיו. דעתו לא נתקבלה. הוא כינס כינוס מיוחד בשיקגו ושם קיבלו החלטה שנתפרסמה, ועל יסוד ההחלטה פנו לשגרירות שלנו וגם לראש הממשלה והביעו את היסוסיהם וערעוריהם על הרעיון הזה. הסברנו להם אח המצב. אילו ״אגודת ישראל״ פנתה אלינו, היינו נוהגים גם ביחס אליה כך, אבל היא לא נחרדה כנראה מפרסום החלטת הקונגרס.

מר בלאושטיין פנה אלינו פעמים אין ספור בטלגרמות ובמכתבים. בפריס, בניו יורק ובלונדון דיבר איתי על כך. מר פרוסקאואר הזקן^[5] בא אלי וכתב לי מכתב ארוך. אבל איש מ״אגודת ישראל״ לא פנה אלי.

בנספח 155 יש לפנינו אותו דבר, אבל לא בצורת חוק אלא בצורת י״א עקרונות. אני מציע כי נאשר את העקרונות הכלולים במסמך הזה. אשר לניסוח, נבחר עוד ועדה שתנסה לתת לעקרונות האלה ניסוח המתקבל יותר על הדעת לגבי חוק מאשר הניסוח הזה.

מחליטים: (ברוב של 8 נגד 2) לאשר ניסוח חוק על מעמד ההסתדרות הציונית (הסוכנות היהודית) בהתאם לכללים. ועדת שרים, שחבריה ראש הממשלה, שר החוץ ושר הפנים, תאשר על דעת הממשלה נוסחה של הצעת החוק.

סעיף 325: המצב הכספי

שר האוצר קפלן דיווח על משבר מטבע החוץ של המדינה ועל המאמצים שננקטו בארה״ב ובבריטניה כדי להתגבר עליו. לדבריו עולים חובות המדינה לסך 28 מיליון דולר, וסכום של 12 מיליון דולר דרוש להזמנות חדשות עד ספטמבר. בשלב הנוכחי נעשה מאמץ להשיג מממשלת ארה״ב 25 מיליון דולר.

היו״ר השר מ. שרת: בנוגע לפעולה בוושינגטון, אין לי כל ספק שנעשה מאמץ חשוב, שפגש לעת עתה בהד חיובי מאוד. אני מרשה לאנשים לשער, אם יש קשר בין היענותו החיובית של מר הרימן בעניין שלנו ובין מועמדותו לנשיאות ארצות הברית. אני חושב שאין קשר בין שני אלה. אנשי ה״סטייט דפרטמנט״ אמרו: ״מפולת למדינת ישראל זהו דבר שארצות הברית בשום אופן לא יוכלו לשאתה״.

אני רוצה ללוות אח הבעת הסיפוק שלי מהמאמץ שנעשה ומהתוצאות שהושגו, אף על פי שאין עדיין תוצאות ברורות - בשתי הסתייגויות:

אל״ף. הסכום של 25 מיליון דולר עשוי להטעותנו, מפני שבתוך זה ישנם סכומים שכבר סומנו למימון קניות הכרחיות. בתוך הסכום הזה ישנו סכום שסומן לקנית כותנה כחומר גלם הכרחי. אם אנחנו לוקחים את כל הכסף לתשלום חובות, יחסר לנו הסכום הזה שנצטרך לשלם בהגיע הזמן.

בי״ת. אני חושש כי התביעה שהצגנוה לא היתה מספיקה, כי אנחנו נקטנו מועט, תפסנו מועט. לא היינו צריכים לתפוס מרובה במובן הפרזה, אבל הסכום שהם נתנו אינו מספיק כדי לגשר על פני התהום הפעורה לרגלינו. אנחנו דוחים את המשבר ואיננו מחסלים אותו. נצטרך לבוא עוד פעם לממשלה האמריקנית ולדרוש ממנה סכום נוסף. איני יודע אם לא היינו צריכים לעשות זאת עכשיו. אין אולי לאנשים שלנו מושג מהיקף המחסור שלנו. הם דרשו מה שמגיע לנו לפי המתן [המענק האמריקני]. אני סבור לפי הדין וחשבון על תוצאות ״המגבית היהודית המאוחדת״, ״המילווה״ והמתן, שחסר לנו סכום של 100-50 מיליון דולר. ואם דרשו סכום של 40 מיליון דולר, ובתוך זה 25 מיליון דולר המגיעים לנו ממילא, פירוש הדבר שדרשו 15 מיליון דולר. לדעתי לא היו צריכים לדרוש 15 מיליון דולר, אלא בין 100-50 מיליון דולר. אני חושש מאד להחמצת ההזדמנות.

מה היה מהלך העניינים בלונדון? ביקשנו מהם אשראי של 10 מיליון לי״ש לדלק. הם נתנו תשובה שלילית. נחתנו דרגה. במקום 10 מיליון לי״ש לעשר שנים ביקשנו 5 מיליון לי״ש לחמש שנים. גייסנו כל מיני השפעות. ערכנו שדר בכתב בשם הנשיא [חיים וייצמן] למר צ׳רצ׳יל. נתתי הוראה לממלא מקום הציר, לבקש ראיון עם מר אידן ולמסור לו שדר בעל פה ממני למר אידן. הזמנתי פה לשיחה את הציר הבריטי ועשיתי כדבר הזה באמצעותו. מר הורוביץ כתב מכתב למר בטלר. ביום ו׳ נתקיימה שיחה בין מר הורוביץ למר בטלר, והוא מצא בידי מר בטלר את כל המסמכים האלה: השדר של הנשיא למר צ׳רצ׳יל, מכתבו של מר אידן, הדין וחשבון של מר אוונס^[6] ואת מכתבו של מר הורוביץ למר בטלר.

השיחה ביניהם היתה ידידותית, עניינית מאוד, אולי יותר מדי עניינית, והיתה חדירה לפני ולפנים של מצבנו הכלכלי. מר בטלר גילה הבנה חודרת מאוד וידיעה מדויקת, אולי לא של כל פרט ופרט, אבל של השאלה כולה מה הם המומים העיקרים, או נקודות התורפה העיקריות, של כלכלתנו בתקופה הזאת. הוא הגדיר אותן. הוא סבור, כי הקשיים אינם זמניים אלא לזמן ארוך, והשורשים שלהם נעוצים בבעיות הבאות: אל״ף, העלייה, בי״ת, הביטחון, גימ״ל, מאזן התשלומים. הוא רצה לדעת מה אנחנו עומדים לקבל מאמריקה ומהם היחסים שלנו עם אמריקה, ומר הורוביץ מצא את עצמו נאלץ להרצות לפניו הרצאה אופטימית, כמובן, על הסיכויים הנשקפים לנו מעזרת היהודים, מעזרת ארצות הברית ומפיתוח משק הארץ. הוא דיבר גם על אפשרות של סידורים חדשים בנוגע להובלת הנפט, שיכולים להוזיל את מחירי הנפט. מר בטלר שאל כאן בדיוק כמה נוכל לשלם בדולרים, כי זרקנו להם את הסיכוי הזה.

מר בטלר קיבל על עצמו ללמוד את העניין מחדש והוא מקווה שנוכל לקבל את התשובה בסוף השבוע הזה. בינתיים הצליח מר הורוביץ על ידי כל מיני צירופים וגיוסי תשלומים לכסות את התשלומים שלנו עד סוף חודש מאי, וזה נותן לנו אפשרות לנשום קצת - (השר א. קפלן: פירוש הדבר, שיהיה לנו בארץ מלאי של דלק לתקופה של 2.5-2 חודשים) - העירו על בעיית היחסים בין ״המגבית״ ו״המילווה״. עדיין עומדת השאלה של ביקורי באמריקה. ההשתלשלות היתה כזאת: קיבלתי לפני חודשיים הזמנה מדר׳ שוורץ,^[7] לבוא לעזרת ״המגבית היהודית המאוחדת״. לא יכולתי אז להיענות להזמנתו, כי עמדתי לנסוע ללונדון. קיבלתי הזמנה ממר מונטור להופיע באסיפת ״המילווה״ ערב יום העצמאות, היינו ב־30 באפריל. על זאת היתה מחלוקת בינו ובין משרד החוץ שלנו אם הדבר הוא במקומו. משרד החוץ טען שהביקור יחטיא את מטרתו, כי לא הוכן כראוי. אם המדובר הוא רק על השתתפות באספה ב־30 באפריל, יוכל להרצות בה מר אבן. עכשיו שיכנע מר מונטור את מר אבן כי אם אבוא לחודש יוני אפשר יהיה לעשות משהו שיצדיק את הנסיעה. חברים אחרים אינם רואים זאת.

אבל מופיעות שאלות. נכון, ש״המגבית״ מסיימת את [עונת] פעולתה בימים הראשונים של יוני. אין לחשוש אפוא להפרעת ״המגבית״ על ידי ״המילווה״, אבל, ראשית הוזמנתי גם על ידי הנהלת ״המגבית״. יוצא כאילו חיכיתי עד שנגמרה ״המגבית״ ואני בא לפעולת ״המילווה״ - יוצאת כאילו הזדהות פומבית עם ״המילווה״ ללא כל התעניינות וללא כל רצון לעזור ל״מגבית״. אני סבור, שלא די כי אעבור במספר ערים לדבר בעניין ״המילווה״ מבלי שאנשי ״המגבית״ יפריעו אותי. נחוץ שיתוף פעולה מצידם. אם המנהיגות המקומית לא תלך איתנו, יהיה זה פגם גדול בפעולה הזאת. צריך להשיג מהם לפחות עמדה של ״נייטרליות ידידותית״, לא סתם נייטרליות ובוודאי לא נייטרליות אויבת.

כדי לעזור לפעולת ״המגבית״ צריך הייתי להיות באמריקה באמצע מאי. זה קצת קשה להוציא לפועל. ראיתם בעיתונות, שסגן מזכיר המדינה החדש, מר ביירוד,^[8] שבא במקום מר מקגי, שנתמנה בינתיים לשגריר באנקרה, יהיה בארץ בין 22-20 במאי. כפי שהשגריר האמריקני הודיע לי, מטרת ביקורו היא לקשור מגע עם השגרירים שלו [במזה״ת] ולאו דווקא עם הממשלות במקומות. אף על פי כן סבור אני, שהוא יהיה אורח גם אצלנו ועלי להתעכב פה. לעומת זאת, ישנו מעמד חשוב של ״המגבית היהודית המאוחדת״ ביום 25 במאי בשיקגו. אני מבין, שכאשר אנשי ״המילווה״ מזמינים אותי לבוא לאמריקה בסוף מאי או בראשית יוני, הם מתכוונים לכך שאחמיץ את ההזדמנות לבוא לאספה ההיא של ״המגבית״. זהו דווקא נימוק לבוא בדיוק לפני זה.

המחשבה שלי היא כזאת: להודיע ל״מגבית״ שאני מצטער כי לא יכולתי להיענות להזמנתם עד עכשיו, כי היו עניינים מדיניים חשובים שהפריעו, אבל שאני יכול להגיע לאמריקה ב-24 במאי ואני מוכן לעזור להם ככל שאוכל, אם כי אני מבין שזה קצת מאוחר בשבילם. אבל אני מצפה מהם תמורה זו, שאנשי המרכז של ״המגבית היהודית המאוחדת״, האדונים ורבורג^[9] ושוורץ, ישלחו קריאה לכל המנהיגים המקומיים לשתף פעולה איתי במפעל ״המילווה״. אם הם ישתתפו אחר כך למעשה או לא, זהו דבר אחר. הייתי מסתפק בזה שתשולח קריאה כזאת על ידי מרכז המגבית היהודית המאוחדת. אם לא, יהיה רמז בהודעתי שלא אוכל לבוא לא לזה ולא לזה. רק אחרי שאקבל את עמדתם החיובית אוכל לפנות לממשלה לאשר את נסיעתי - (השר מ. שפירא: לא לנסח זאת כתביעה תמורת עזרתך, אלא לכתוב שאתה מקווה כי הם יעזרו. אגב, ב״הארץ״ ביום שישי נתפרסם מאמר חמור מאוד בקשר למצבנו הכספי. מדובר שם על פשיטת רגל של המדינה. הייתכן כדבר הזה?)^[10] - כל האנשים הפועלים בניו יורק הניחו בוודאות גמורה כי פשיטת רגל זהו דבר שאין למונעו. היתה רק שאלה באיזו צורה לעשותה, אם רק של המדינה או רק של הבנקים, או גם של המדינה וגם של הבנקים. קיבלתי מברק מאחד החברים, שאם יהיה default [אי-פירעון חוב] של הבנקים, לא יהיה כל כך נורא. הוא הציע לי ולשר האוצר להכין הצהרה על המצב, שתהיה גם מעודדת. כשהשר דב יוסף נסע [לארה״ב] אמרתי לו: ״אינך נוסע לסדר את פשיטת הרגל הנוחה ביותר, כי אם כדי למנוע פשיטת רגל״. אחרי שלושה ימים שלחתי אליו מברק ושאלתיו אם הוא רואה אפשרות למנוע פשיטת רגל. הוא ענה שבהחלט הוא רואה אפשרות שכזו והוא עובד על מילוי כל ההתחייבויות לפחות עד ספטמבר - (השר מ. שפירא: עובדה היא שמדברים על פשיטת רגל. אני מאוד מודאג מתוצאות של דבר כזה, כי תהיה תגובה חמורה מאד של הציבור ושל הבורסה, אם מדברים באופן גלוי על כך שהמדינה עומדת בפני פשיטת רגל. הייתי מציע ששר האוצר יזמין אליו את עורכי העיתונים ויסביר להם את המצב וגם יסביר עד כמה העיתונות צריכה דווקא במצב חמור כזה להיות זהירה בכתיבת מאמרים כאלה, כי אחרת איני יודע לאן נגיע) - (השר הרב י. מ. לוין: למחרת ישיבה קוראים ב"הארץ" כל מה שמדובר כאן ואחר כך בא מאמר ראשי).

להלן התנהל דיון. השר קפלן דיבר ארוכות ובין היתר נדרש למאמר ב״הארץ״

השר א. קפלן: ישנו דבר אחד שכמעט התייאשתי ממנו. אין אנו יכולים לשמור אצלנו על הסודיות. או שבמשרדים שלנו יושבים אנשים המוסרים לאחרים את כל הדברים הנאמרים אצלנו מתוך שליחות, או שהם עושים זאת בעד כסף. המאמר ב״הארץ״ ביום שישי היה קשה כמוות. הוא היה יכול להיגמר בנעימות אחרות אופטימיות יותר. אולם הצרה היא שהיתה בו הרבה אמת.

לפני הדיון בסעיף הבא דיוח מ״ש:

היו״ר השר מ. שרת: ביום ה׳ בשבוע הבא תימלא שנה לפטירת חברנו דוד רמז. פנו אלי ממשרד החינוך והתרבות ומהמזכירות במה רוצה הממשלה להשתתף באזכרה לשמו. אני מבין שביום ד׳ תהיה אזכרה במשרד החינוך והתרבות. לפחות יהיו השרים נוכחים באזכרה זו, ונוסף על שר החינוך והתרבות יאמר אחד השרים דברים לזיכרו. אני רוצה לשאול מחר את ראש הממשלה אם הוא מוכן להגיד כמה דברים. הוא לא היה כאן בשנה שעברה. אם הוא לא יוכל לעשות זאת, יגיד מישהו מן השרים דברו. למחרת היום תהיה עלייה לקברו בזכרון יעקב. אין אני מציע לכם להיות נוכחים שם, כי אני יודע שזה קשה.

השר ב. דינבורג: פנו אלי מ״קול ישראל״ שאני אדבר כשר החינוך והתרבות ואני הסכמתי, תדע הממשלה.

סעיף 327: יבוא בשר מארגנטינה

השר מ. שפירא: איני איש בשורה היום. היתה ישיבה של הרבנות הראשית ושל המועצה ליד הרבנות הראשית והוחלט פה אחד, שהבשר שנשחט לאחר אותו בשר שהם הכשירו לחלוקה לפסח בדוחק, שבשר זה אינו כשר. אם זה נתקבל פה אחד ובתוכם רבנים גדולי ישראל, אשר גם מרשים לעצמם להתיר במקום שיש פתח להיתר, הרי המצב חמור ביותר.

היו״ר השר מ. שרת: ההובא לפני כבוד הרבנים, שמשלוחי הבשר הם בדרך וכולי?

להלן פרש השר שפירא בהרחבה את יריעת בעיית הכשרת הבשר בארגנטינה. בין היתר דיווח כי שלושה משגיחי כשרות מישראל עומדים לטוס לארגנטינה, והבהיר: ״הבשר שיתקבל בקרוב אי־אפשר להשתמש בו בשביל כל האוכלוסייה. אם הרבנות אומרת שהבשר אינו כשר - הוא אינו כשר״. מ״ש הגיב:

היו״ר השר מ. שרת: בשלב זה רוצה אני למסור לידיעתכם, שמזכיר הממשלה קיבל ממשרד המסחר והתעשייה הסברה נוספת על העובדות שמסרתי בשבוע העבר. אספקת הבשר מארגנטינה נעשית כעת על פי חוזה קנייה מחודש יולי 1951 ולפי מחירים של 390 עד 410 דולר הטון בתנאי אשראי נוחים. המחירים עלו בינתיים במידה ניכרת והגיעו לרמה של 600 דולר לטון בערך. הספקים מעוניינים לכן ביותר להתחמק מקיום חוזי הקנייה הללו, אשר לפיהם מגיעה לנו עוד כמות של יותר מ־3,000 טון בשר. כל ניסיון מצידנו לשנות בסידרי האספקה והשחיטה ישמש לספקים אמתלה רצויה ונוחה לביטול החוזים, דבר אשר יגרום לנו הפסד בשיעור של 600 אלף דולר. נוסף לכך, נפסיד את הקלות האשראי הניתנות לנו כעת, שהן במצב הנוכחי עבורנו תנאי בל יעבור לכל קנייה שהיא.

לפי מברק אשר נתקבל במשרד החוץ מהצירות [שלנו] בארגנטינה, יש להבין שהרבנות הראשית בארגנטינה דוחה בכל תוקף את ההצעה ששוחטים אשר יישלחו מהארץ ישגיחו על סידרי השחיטה שם. אני מסיק מזה שהוויכוח בין הרבנות הראשית בארגנטינה לבין הרבנות הראשית בישראל מסביב לסידרי ההשגחה יימשך הרבה יותר מאשר שבוע אחד. אף אם יושג הסכם, אין להניח שהמשגיחים יוכלו להגיע למקום לפני אמצע חודש מאי.

ההנחה שהפסקה בשחיטה של שבוע ימים תספיק כדי לפתור את הבעיה היא לכן מוטעית, לדעתי. סבורני גם שבזמן ההחלטה על הפסקת השחיטה לא נלקחו בחשבון התוצאות הרציניות מבחינה כספית ומבחינת הפסקת רציפות האספקה לארץ.

להלן הביע השר לוין דעתו, כי הבשר שנשחט בארגנטינה אינו כשר, וציין כי בזמן הרכבת הקואליציה הממשלתית עשה אתו דוד בן-גוריון הסכם שאין לטפל בהבאת בשר בלי שר הדתות. לפיכך ״ראשית כל יש להפסיק השחיטה עד אשר המשגיחים יבואו לשם, לא להביא בשר טריפה ולא לחלקו לאוכלוסיה. בשבילנו זה בלתי אפשרי״.

השר מ. שרת: אני רוצה להבין מה מציעים. מה מציעים לעשות אליבא דאלה, אליבא דידכם כשאתם רואים בשר זה שהוא אינו בא בחשבון לחלוקה כאילו? הוא רכושנו. הוא עלה בממון לישראל. שנית, איך להבטיח בשר לאוכלוכסייה? האם לזרוק בשר זה הימה ולומר לאוכלוסייה שבמשך שבועות לא יקבלו בשר עד אשר יהיה בשר כשר אחר?״

להלן התנהל דיון. השר דינבורג הציע שהממשלה תודיע לקהל שלדעת הרבנות בארגנטינה הוא כשר, על דעת הרבנות פה - אינו כשר. נודיע זאת לקהל והמקבל בשר זה יקבל ושאינו מקבל לא יקבל״. השר שטרית הציע ״לספר את האמת לציבור ובשר זה יסופק לאוכלוסייה. לא נזרוק ממונו של ישראל הימה. זה גם כן עוון״. השר שפירא הציע למכור את הבשר בשוק העולמי. אם עד יוני לא יגיע בשר כשר מארגנטינה, ״אפשר חודש אחד לא לחלק בשר. אפשר להתעניין מה נשמע בדבר הבשר בחבש״.

השר א. קפלן: הצעתו של ידידי שפירא למכור את הבשר בחוץ לארץ זה יהיה הפסד. שנית, זה גם יגרום בחלקים גדולים רוגז רב וחילול השם. יכולות להיות הפגנות נגד הממשלה פי כמה גדולות מאלה שהיו עד פה.

השר י. מ. לוין: מדוע יכול זה לגרום חילול השם?

השר מ. שרת: אני רוצה להסביר מדוע יהיה חילול השם, כי מה המצב? יש הרבה מאוד יהודים אשר לא יאכלו אלא רק בשר כשר. יש ביישוב הרבה יהודים שבמקום לא לאכול בשר - יאכלו גם בשר לא כשר. לא נבוא כרגע למצות כמה הם אלה וכמה הם אלה, מי הרוב ומי אינו הרוב. יש המונים כאלה ויש המונים כאלה. הצלחנו בכוח המדינה להשליט משטר כזה, שבשר היבוא הוא כולו כשר או כמעט כולו כשר. זה אינו פוגע ברגשות היהודי שאינו אוכל כשר, אבל זה עלול לפגוע בעמקי הנפש של היהודי החרד אם מציעים לו בשר בלתי כשר. ייתכן שזה קצת מייקר את הבשר בישראל, אבל אנו עומדים בזאת. למען השלום מוכנים אנו להוסיף אחוז מסוים על מחיר הבשר. נניח שלפעמים זה גורם לאיחורים בחלוקת הבשר - צריך לעמוד גם בזאת. אבל אם מתברר שבשר, שהממשלה בתום לב היתה משוכנעת שהוא כשר, כי שחיטתו כשרה, הוציאו עליו ממונו של ישראל, הבשר הוא בדרך, חלקו כבר הובא אולי, ומונעים בשר זה מהעם ואין נותנים בשר, אין מרעיבים את האוכלוסייה בכללה אבל מרעיבים אותה לבשר, והכל בגלל דבר שייראה בעיני ההמונים כדקדוקי עניות, כך ייראה הדבר בעיני ההמונים הגדולים ואז יבוא מרד, לא מרד מזוין נגד הממשלה, לא ניפוץ שמשות, לא הרמת נשק, תבוא התקוממות נפשית, אלא התפרצות זעם של המוני אנשים, קודם כל בנוער ובצבא, בהתיישבות העובדת וגם בהמונים בערים. זה יהיה חילול השם, כי זה יהיה מופנה נגד הרבנות הראשית, ישמיצו את היהודים הדתיים ובמובן רוחני זה יהיה חרב איש ברעהו ביישוב. איני חושב שיתחילו לרוצץ גולגלות. יתחיל ניבול הכשרות, ניבול כל העניין הזה. בעיני זהו חילול השם.

זה גם ימוטט אושיות של אותו ההסדר שהגענו אליו. נניח שכרוך בזה הפסד רוחני דתי. נצטרך להתפשר שמשלוחים אחדים של בשר, אשר אינו כשר לפי הרבנות כאן, מתחלק בריש גלי. יש בזאת פגיעה ביהודים כמו הרב לוין, אבל זה כאין וכאפס לעומת הפגיעה בדת, לעומת הפגיעה במעמד הרבנות אם אנו נמנע חלוקת בשר זה. לכן אני לוקח את הצעות שר האוצר וקצת מוסיף:

אל״ף, לעשות כל מה שאפשר כדי להחיש את יציאת השוחטים, המשגיחים. אם זה מטבע - מטבע, אם זה משרד החוץ - משרד החוץ, אם זה דרכונים - דרכונים, אם זה משרד הפנים - משרד הפנים, מה שאפשר - להחיש.

בי״ת, להטיל על משרד החוץ לברר על ידי הצירות אם אומנם כצעקתה, אם באמת הפסקת השחיטה עד בוא המשגיחים באמת מסכנת את חוזה הקנייה ועלול לעלות למדינה במאות אלפי דולרים - (השר א. קפלן: זה לא רק כסף. אלה הם כל הסידורים) - אם הפסקת השחיטה אינה כרוכה באיזו תקלה רצינית, אם הפסקת השחיטה לפי הנוהג הקיים עד בוא המשגיחים אינה כרוכה בתקלה רצינית - נעשה זאת.

גימ״ל, את הבשר שיבוא להציע למכירה לכל היהודים, לגויים ודאי, ליהודים הרוצים לקנות בשר זה. תהיה הודעה מדויקת בתכלית הדיוק מה קרה כאן, שלא היה זדון להאכיל את העם היושב בציון טריפות ונבלות. היתה תקלה שלא נתנו הדעת עליה בעוד מועד.

דל״ת, לעשות כל המאמצים האפשריים כדי לספק בתקופה זו עד כמה שאפשר יותר בשר כשר.

חילופי הדברים נמשכו עד לקבלת החלטות.

מחליטים:

א) להחיש יציאת המשגיחים לארגנטינה על מנת לחדש השחיטה הכשרה.

ב) לעשות כל המאמצים להפסקת השחיטה עד בוא המשגיחים עם שמירת החוזה.

ג) (ברוב של 3:6) לחלק את הבשר שהובא מארגנטינה מתוך הודעה על המצב שהתהווה בקשר לכשרותו.

ד) לעשות כל המאמצים להשיג בשר כשר לכל דורשיו.

השר מ. שרת: יש לי שתי תוספות קטנות למה שאמרתי היום ולעניין שנדון בישיבה הקודמת.

לעניין שאמרתי היום בדבר ״הוועד היהודי האמריקני״, אל יתקבל הרושם שרק הם עירערו, אלא גם קבוצת עסקני המגבית היהודית המאוחדת עירערה. הם אומרים שהם לכל הדעות אינם חברי ההסתדרות הציונית והביעו חששות והסתייגויות.

דבר אחר שאני רוצה להשלים - בישיבה הקודמת הבאתי הצעה של משרד החוץ והיא נתאשרה בדבר סגירת הקונסוליה במינכן עם חיסול שלטונות הכיבוש, והובן שלא תהיה קונסוליה שלנו בשטח גרמני. בינתיים התברר שייתכן שיישארו שלטונות כיבוש בברלין. ישנה הצעה להעביר לשם את הקונסוליה שלנו ואנו מבררים עתה אם נכון הדבר ששלטונות הכיבוש יישארו בברלין. אם כן, ייתכן שאביא הצעה על העברת הקונסוליה לשם.