35 | ישי     35 | ישיבת  המרכז, מפא״י^[1]                                                                                21.4.1952

הצטרפות לאינטרנציונל הסוציאליסטי - חובה מוסרית

סדר היום: א)השתתפותנו באינטרנציונל הסוציאליסטי^[2] ב) השילומים מגרמניה

היו״ר מאיר ארגוב פתח וציין כי שאלת השתתפות המפלגה באינטרנציונל הסוציאליסטי כבר נדונה בישיבת הוועדה המדינית שלה, שם נפלה ההכרעה לחיוב, אולם המזכירות החליטה להעביר את ההכרעה למרכז, ומה גם שבדיון הנוכחי השתתף שר החוץ. ראשון המתדיינים היה ראובן ברקת,^[3] שדיבר בזכות כניסת המפלגה לאינטרנציונל. בין השאר אמר: ״החלטת הוועדה המדינית באה לקבוע נורמליזציה ביחסים בינינו ובין האינטרנציונל. למעשה המפלגה חברה באינטרנציונל מאז הוקם. מעולם לא החליטה על עזיבתו. בישיבת המזכירות במאי 1950 ^[4] נדונה השתתפות המפלגה בארגון, אולם ההכרעה שהתקבלה אז היתה שלא להשתתף זמנית בהתכנסויותיו משום שבהן משתתפים הסוציאליסטים הגרמנים וטרם הגיעה השעה לישיבה אתם במסגרת משותפת. מצב זה של ספק השתייכות, וספק לא השתייכות, בלתי^-נורמלי, בלתי^-רצוי, מזיק ואיננו מכובד״.

משה שרת: לפני כשבוע הרציתי בפלוגה אחת של נח״ל הנמצאת עדיין בהכשרה של ״התנועה המאוחדת״, זה במהלך הפעולה הפרטיזנית שלי, שאני חושש שאיננה נזקפת לגמרי לזכותי בפנקס המפלגה שלי. דיברתי ארוכות. מטרת הדיבור היתה אחת. לא אוכיח לנערים ולנערות האלה כי חובתם המוסרית היא להיכנס למפלגה ולהסביר להם מדוע הפגמים והחסרונות שהם רואים במפלגה - והם רבים וכבדים, ולא ניסיתי חלילה לטשטש אותם בעיני הנוער - מדוע לא רק שאינם צריכים להרתיע אותם מכניסה למפלגה אלא הם גם מחייבים את כניסתם למפלגה. נדמה לי, כי כל החברים המתנגדים לכניסת המפלגה לאינטרנציונל הסוציאליסטי, אילו היו במקומי אז אולי בסגנון אחר, היו מוכיחים, מתאמצים להוכיח אותו דבר. ואני חושב כי אני עיקבי ופסקני כשאני דורש מהמפלגה, כשם שאני דורש מהפרט להיכנס למפלגה, כך אני דורש מהמפלגה להיכנס לאינטרנציונל הסוציאליסטי. ונדמה לי כי החברים במפלגה אשר דורשים מהפרט להיכנס למפלגה ולא דורשים מהמפלגה להיכנס לאינטרנציונל אינם עיקביים.

כמובן ששום משל אינו הולם בדיוק נמרץ את הנמשל, ואין לטעון טענה כזו נגד המשל. בכל זאת, נוהג עולמי הוא להיזקק למשלים וכך גם לגבי מקרה זה אין השוואה זו הולמת בדיוק את הדבר, ובכל זאת נדמה לי כי יש בשתי העמדות משהו משותף מבחינה מוסרית, וכשגורסים עמדה הפוכה מסתבכים.

אני רוצה לגשת לשאלה בערך באותה הדרך המתודולוגית כפי שניגש אליה החבר ברקת. זאת אומרת קודם להוציא לעת עתה את גרמניה מחשבון ולהניח כי אין גרמניה קיימת בעולם ואחר כך להוסיף לחשבון את עניין [יחסינו כלפי] גרמניה. מפני שאני סבור, כי החברים השוללים את הכניסה לאינטרנציונל, ראשית כל שוללים אותה לא רק מפני גרמניה, ושנית - ופה חשש פסיכולוגי - נדמה לי כי אין מסתייעים בעניין גרמניה כדי לתרץ התנגדות יותר עמוקה בעניין זה.

מה אנו רואים לפנינו? אנו רואים לפנינו עולם אשר בתוקף גורמים כלכליים וטכנולוגיים וצבאיים כבירים הולך ונעשה יותר ויותר לעולם אחד. אין כלל להשוות את התאחדותו הפנימית האדוקה של העולם היום עם האחדות שקיימת בו בימים כשקרל מרקס לראשונה הכריז על האינטרנציונל [1864]. לעומת זאת, בעולם המאוחד והמלוכד הזה, שכל חלקיו ערבים זה לזה ותלויים זה בזה, מתנהל כיום קרב רוחני שעוד לא היה כמוהו לחריפות ולא היה כמוהו לחומר התוצאות הנשקפות ממנו. נכון מה שאמר החבר ברקת, כי המלחמה היא על הסוציאליזם, על שתי השגות: הן כנגד הקפיטליזם והן כנגד הסוציאליזם. כזה גורלה הטרגי של התנועה הסוציאליסטית. ועוקץ המלחמה עבר מהחזית המכוונת נגד שוללי הסוציאליזם לחזית המכוונת נגד מסלפי הסוציאליזם. כאן מרכז הכובד של המערכה על נפש ציבור הפועלים ונפש הנוער.

אני אבין גירסה האומרת כי המערכה הזאת אבודה. אני סבור שיש אנשים שיצטרפו למפ״ם מתוך סברה כי ממילא לא יהיה שום דבר. זה מרש טריומפלי [מצעד ניצחון] של הקומוניזם, אשר בלע את רובה של יבשת אסיה ומחצית הגונה של יבשת אירופה, והוא ממילא אולי יבלע את כולה. אפריקה אין לה שום משקל של הכרעה, זה שדה מאוד פורה לקומוניזם. נשארת ארצות הברית. אולי זו תישאר המצודה האחרונה של הקפיטליזם, ונגזר על העולם לבלות מאה-מאתיים שנים במשטר טוטליטרי של שלילת חרות הדיבור וחרות הארגון, ולהשליט בעולם את הכזב הקומוניסטי. בן-גוריון סיפר לי היום, כי קרא באנציקלופדיה הרוסית [הסובייטית] את הערך ״נאציה״[עם], ולפי זה זה חל רק על ״וליקי רוסקי נרוד״ [העם הרוסי הגדול].

מתנהל קרב כזה. אני אומר כי ייתכן לשקוע בפסימיזם כזה. תנועתנו איננה יכולה להיות שותף בזה. תנועתנו מאמינה בסיכוי הניצחון של האמת הסוציאליסטית, של אמת הסוציאליזם הדמוקרטי. אז צריך שיהיה ברור לנו כי אנו לבדנו את האמת הזאת לא נשליט בעולם. אז צריך שכל חוג בעולם, בלי לדבר על כל מפלגה, כל יחיד בעולם, יהיו שותפים לנו באמונה הזאת ובינתיים, במידת יכולתנו, לפעמים הדלה, לפעמים העלובה, עלינו קודם כל לחזק את האמונה הזאת, גם להשליט אותה ולהנחיל לה ניצחון. הם [המפלגות הסוציאל־ דמוקרטיות] בני ברית שלנו וצריכים להיות לנו יקרים מכל יקר בשעה זאת. חובתנו המוסרית היא להושיט להם יד ולהיות במחיצתם וקצת להפיג את הרגשת הבדידות המתחילה להשתרר בקרבם על ידי הוספת עוד מחנה ארצי להם. אני רואה פה חובה מוסרית נוקבת להיכנס למחנה הזה.

הייתי כעת באנגליה, בצרפת ובאיטליה. על אנגליה לא אדבר. שם סוציאליזם לא עלוב ומסכן. הייתי בצרפת, מקום שהסוציאליזם נשחק בין שני אבני ריחיים, בין הקומוניזם מזה ובין הדה-גוליזם מזה. הוזמנתי לפרלמנט [הצרפתי], ואחרי ישיבת הפרלמנט ערכנו שיחה ואני רוצה להגיד כי ההרגשה הבלתי אמצעית היתה שאנו בכלל חברים, שיש בנו משהו משותף. בוודאי שיש לנו דעות שאין להם ותולדותינו אחרות, אך אנו מסוגלים לשבת יחד [לדון] על בעיות של עולם. לו הם שאלו אותי מדוע הם פסולים לנו מלבוא בקהלם בזירה הבינלאומית אחת, לא היתה לי תשובה על זאת. הם לא שאלוני.

הייתי באיטליה. שם לא היתה לי הזדמנות להיפגש פגישה ראויה לשמה עם סוציאליסטים, אלא היו לי שתיים-שלוש שיחות מקוטעות. ואני ראיתי שם סוציאליזם במצב עוד הרבה יותר עלוב מאשר הנהו בצרפת, בתהליך של השמאלה בחברה האיטלקית: קומוניזם חזק ו״מפ״מיזם״.^[5]

נני,^[6] שהוא כבר קצת יותר מתקדם, הוא מה שריפתין וסנה רוצים לעשות ממפ״ם. והמוני סוציאליסטים וליברלים כנים מצביעים בעד דה-גספרי ולא בעד הרשימה הסוציאליסטית, מפני שאינם מאמינים שהסוציאליזם במצבו העלוב יהיה מסוגל להציב תריס בפני הקומוניזם, והם נותנים מחילם לדה-גספרי, להשלטת המפלגה הדמוקרטית-נוצרית באיטליה אשר, שוב, שיהודי איננו יכול להיות חבר בה הוא אחד מסימניה. קרקע גאותה, עלייתה של מפלגה זו הן תולדה בלתי אמצעית ומוכרחת של הקומוניזם. ישנו עוד הקומץ הזה, הסוציאליסטי, אשר מנסה בכל כוחות נפשו ושכלו להחזיק מעמד, ואשר מרגיש איך הקרקע מתחת לרגליו הולך ונסחף, והוא הולך ומצטמצם ועדיין מחזיק מעמד, ונניח, אילו האנשים האלה היו שואלים אותי: ״כיצד אתם, במצב כזה, נוטשים אותנו? מדוע לא תעודדו אותנו ומדוע לא תבואו בחברתנו? אולי תשיתו עצה, אולי נלמד משהו מכם? מדוע לא תשמעו את הצרות שלנו במסיבה אחת משותפת [בקומיסק״ו]?״

מה יצא כאן? היה זמן, אינני יודע אם הסוציאליזם היה אז יותר טהור וקדוש, אשר בו הוא עסק רק בתיאוריות. אנחנו מאוד מאוד רדפנו אחרי האינטרנציונל. היה זמן שלא היה לנו כיסא בו. הגענו למצב שהיה לנו בו חצי כיסא - היינו שותפים בו עם הארמנים. אחר כך הגענו לכיסא. עכשיו, כשאנחנו תנועה מכובדת בעולם עם 120 אלף חבר, זה דבר מאוד מכובד בעולם. ומפלגה שהיא שלטת במדינה, ושרים רבים בממשלתה הם חבריה, לאו מילתא זוטרתא היא עכשיו בעולם הסוציאליסטי. ״אז עכשיו הם עומדים מנגד ואינם חברים כלל, ואינם באים בקהלנו?״ אנחנו נוטשים את ידידינו בצר להם.

נקודה אחת חשובה מאוד, שעמד עליה ברקת ואני רוצה לחזק בזה את דבריו, זה עניין אסיה. ואני הייתי מוסיף: עניין אסיה, האיסלאם והעולם הערבי. זוהי זירה בינלאומית, בין שאנחנו רוצים ובין שאיננו רוצים זוהי זירה בינלאומית. וכמו בכל זירה יש כאן אפשרות של שלום ויש אפשרות של מלחמה. ויש כאן הזדמנויות של התקרבות, של כריתת ברית, ויש כאן חובה של עמידה בשער, של מאבק. איפה אנחנו ניפגש עם הסוציאליזם ההודי, איפה ניפגש עם הודו על רקע הסוציאליזם הדמוקרטי? יש לנו פגישה איתה באו״ם, ואנחנו מקווים שתהיה לנו פגישה איתה על רקע של יחסים בין-ממלכתיים, אבל יש דבר כזה כמו עתיד התנועה הסוציאליסטית בעולם. יש דבר כזה: מי ינצח בהודו? ינצח הקפיטליזם החדש של הודו, ינצח נחשול הקומוניזם המאיים לגרוף את הודו, או ינצח, או לפחות יחזיק מעמד שם, הסוציאליזם הדמוקרטי? יש רקע לפגישתנו איתם על רקע זה - ואיפה תתקיים הפגישה הזאת? והוא הדין בורמה, הוא הדין אינדונזיה, הוא הדין מחר ציילון. ואם הערבים עוד היום אינם שם, הם ילכו לשם. זו רק שאלה של זמן. ויכולה להיות חזית ערבית אסיאתית כמו שישנה חזית כזאת בהרבה מובנים באו״ם. וחזית זאת מגוייסת לרוב נגדנו, בעניינים הנוגעים לנו. בעניינים בינלאומיים אנחנו רואים את עצמנו יחד עם הודו. אבל בעניינים הנוגעים לנו אנחנו נתקלים בהתנגדותה מפני שהיא יחד עם הערבים. האם נחמיץ פה את ההזדמנות, או שבמבוהל ניכנס לזירה הזאת?

ועכשיו אני רוצה לומר משהו בנוגע לגרמנים. אני מקווה שאפשר לדבר כאן על השאלה הזאת באופן מציאותי, מפוכח, באווירה הזאת שהיא, על כל פנים, נקייה מצד אחד מרגשנות קרתנית ומצד שני מדמגוגיה אופוזיציונית. אני, על ידי זה שאני מוציא את שני הדברים האלה, אינני שולל את כנותם של סנטימנטים עממיים ולאומיים מאוד לגבי גרמניה. אנחנו מביאים לדוגמה את החרם על ספרד. יש יהודי גדול ממני לא רק בגיל, אלא גם בהשכלה יהודית, והוא רבי בנימין.^[7] הוא כתב שלוש שורות ב״דבר״ על החרם על ספרד. זה [החרם] אומנם לא היה ולא נברא, אבל אשאיר זאת להיסטוריונים. אבל, מצד מי היה כאן חרם על ספרד? מצד עם גולה ונודד אשר אמר: ״אני בנדודי לספרד יותר לא אנדוד״. אבל זו השאלה העומדת בפנינו בשאלת יחסינו עם גרמניה?

אנחנו מדינה. אנחנו יחידה טריטוריאלית. אנחנו חלק מכדור הארץ. אנחנו יכולים לנקוט מדיניות של חרם על חלק מכדור הארץ? מחר תטבע אונייה גרמנית ליד חופי הארץ - האם לא נציל אותה?

אנחנו כיום איננו נזקקים לכל מיני מעשי מירמה נגד עצמנו במסחר עם גרמניה, בדברים שאנחנו מוכרחים לקנות ואשר רק שם אפשר לקנות אותם? האם איננו קונים אותם בכל מיני תכסיסי מירמה? האם איננו יושבים כבר עם גרמנים בשורה שלמה של ארגונים בינלאומיים - בארגון הבריאות הבינלאומי, בארגון המזון הבינלאומי, בארגון התרבות הבינלאומי, בארגון העבודה הבינלאומי, בארגון הדואר הבינלאומי, בארגון התעופה האזרחית הבינלאומי? יושבים בכל אלה יחד עם גרמניה. נכון, בכל אחד ואחד מארגונים אלה, כאשר הופיעה השאלה של קבלתם, אנחנו דיברנו נגד והצבענו נגד - אבל הם התקבלו. אנחנו הצטרפנו לארגון הבינ־פרלמנטרי הבינלאומי, והכנסת שולחת לשם את נציגותה.

את מי אנחנו רוצים לבודד? את גרמניה או את עצמנו? אנחנו נוכל לבודד את גרמניה? איזה עמדה נוקטים הערבים נגדנו בפגישות האזוריות? הם נוקטים כך כי הם מהווים את רוב האזור, אבל האם בגרמניה יש שש מדינות יהודיות ומדינה גרמנית אחת? בעניינים הבינלאומיים העולמיים נוקטים הערבים עמדה המתנגדת לכניסתנו, אבל אם אנו נכנסים - אינם מתנגדים ואינם מחרימים. יש קונסול גרמני בניו יורק והוא רוצה לערוך ביקור אצל הקונסול שלנו, והקונסול שלנו מודיע לו שאיננו רוצה לקבל אותו. אבל יש פגישת כל הקונסולים - בגלל זה קונסול ישראל יצא את הסגל הקונסולרי? היה לנו קונסול בבירה אחת [ברן] אשר נבחר לזקן הסגל. האם הוא לא יגן על קונסול גרמני שיבקש את עזרתו?

אילו כל בעיית היחסים בינינו ובין גרמניה היתה מצטמצמת בתחום היחסים ההדדיים של שתי מדינות - ישראל וגרמניה - אז אפשר לנסות לנקוט בדרך ההחרמה. למשל, אנחנו בחודש הבא סוגרים את הקונסוליה הישראלית במינכן. היתה לנו עד עכשיו קונסוליה בגרמניה והיא יכלה להיות שם, כי היתה מופנית לא כלפי השלטונות הגרמנים כי אם כלפי שלטונות הכיבוש. שלטונות הכיבוש, כידוע לכם, מתחסלים בחודש מאי והקונסוליה שלנו בגרמניה תתחסל גם היא. מה יעשה יהודי בגרמניה אשר ירצה לעלות לארץ ויזדקק לאשרה? הוא לא יקבל אשרה. יש גם כאן בעיה. כמה נוכל להחזיק מעמד בדרך זו של חרם על גרמניה ביחסים בינינו ובינה? לעת עתה אנחנו עוד הולכים בדרך הזאת.

אבל האם זוהי השאלה? השאלה היא שאלה של השתתפותנו בחיים הבינלאומיים. אם השתתפותנו באיזה פעולה בינלאומית כשלעצמה, ומבחינתה- היא, כשרה - האם נוותר עליה בגלל השתתפות גרמניה?

לפי דעתי זהו שיא של חוסר שחר. אם החברים יתעמקו בדבר הזה וישקלו בשכל קר את הדבר הזה, ייווכחו כי אכן כך הוא. פה יש ״ממה נפשך״:^[8] אם השתתפות באינטרנציונל הסוציאליסטי כשלעצמה כשרה, הריהי כשרה גם אם גרמניה בתוך האינטרנציונל. אם איננה כשרה, איננה כשרה גם אם גרמניה איננה בתוכו. ולכן את עניין גרמניה צריך כאן להוציא מחשבון.

אני מתקומם בכל כוחות נפשי נגד חוסר העקיבות ההיסטורית, ולדעתי חוסר המוסריות, שבהעזה זו שלנו לפסול את הסוציאליזם של המפלגות האלה, שאנו מתיימרים להיות קדושים וטהורים מהן. אין פגם ואין מום שאפשר למצוא באיזו מפלגה סוציאליסטית שאין למצוא כדוגמתם בנו, כאשר מביטים עלינו לא בעיניים שלנו, אלא כפי שרואים אותנו כאשר מביטים עלינו בעיני חוץ.

המפלגה תתקן פגם יסודי בעמדתה הבינלאומית ובעמדתה המוסרית, הייתי אומר, אם היא תחליט לחסל את החצאיות הזו ולהיכנס באופן מלא ל״אינטרנציונל הסוציאליסטי״ כפי שהוא קיים. כאשר נהיה בתוכו נוכל לראות מה יש לתקן ומה יש לשנות שם, למה יש להסכים ולמה אין להסכים, מה יש לקבל בלב שלם וממה יש להסתייג. אך קודם כל עלינו להיות בתוכו.