30 | הרצאה בפני עיתונאי חוץ, לונדון^[1] (אנגלית)                                                       11.3.1952

ישראל תשרוד הודות לגבול ימי ואווירי פתוח

משה שרת: ביקורי הנוכחי בבריטניה מציין חידוש הקשר האישי שלי עם ארץ זו, קשר שנקטע לפני חמש שנים. בתקופה הקצרה בת חמש השנים הללו שינתה ההיסטוריה היהודית מהלכה. היתה זו תקופה שידעה צעדי ענק והפתעות כבירות. היא החלה בהחלטת ממשלת בריטניה ב־1947 להניח את האחריות לפתרון בעיית ארץ־ישראל על כתפי האומות המאוחדות, והחלטה זו הוליכה להכרה בינלאומית בזכותנו לייסד מדינה. אולם הכרזתנו על עצמאות ב־1948 הציתה להבות מלחמה, ותבוסת הצבאות הפולשים גררה אחריה את אסון הפליטה הערבית. כמעט בעת ובעונה אחת גאה נחשול משיחי של שיבה, שגרף חלקים גדולים של הגולה היהודית וחולל מעבר סיטוני לישראל של קהילות שלמות ששורשיהן נעוצים הרחק בעבר, כאלה של יהדות עיראק שנשתלו בגלות בבל במאה השישית לפני הספירה.

עליית ישראל על הבמה הבינלאומית הדהימה והלהיבה עולם ומלואו. כהישג המגשר על פני אלפיים שנה, ישראל היא תופעה שאין לה תקדים בתולדות האנושות. היא מצדיקה את האמונה, את המאמצים ואת הרצון המשותף של עם להתמודד עם מכשולים בלתי־עבירים לכאורה, מכשולי זמן ומרחב של גלות אין קץ ושל פזורה רבתי.

ואולם הישג היסטורי זה לא היה אלא נקודת מוצא לסידרה חדשה של קשיים עצומים, קשיים שמקורם בתהליך הפיתוח המזורז של ארץ נחשלת, בקליטת עלייה המונית ובאיחוי המוני הבאים מתרבויות ומאקלימים שונים לעם אחד.

עיקרה של הבעיה שלפנינו טמון בייצור. המאזן המסחרי שלנו שלילי להדהים.

מאז 1948 הגדלנו את אוכלוסייתנו ביותר מכפליים. עולים חדשים הם צרכנים מיום בואם. הם נעשים יצרנים רק כעבור זמן והעלאת בני אדם רבים לדרגה זו טעונה השקעות הון אדירות. אנו הצלחנו ליצור ולקיים מצב של תעסוקה מלאה, אולם ייצור מצרכים בארצנו עדיין אינו עומד בקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה. המבקר בישראל מתרשם עמוקות מתנופת הבניין. הוא עד ראייה לצמיחת עיירות ופרברים חדשים. כפרים חדשים צצים ועולים בשטחים שעמדו בור עד עתה. כבישים נסללים, מדרונות הרים מדורגים וניטעים. כל אלה חשובים ובעלי ערך לעצמם, אך לכולם חיסרון אחד: אין הם מייצרים מוצרים שאפשר לייצא באוניות ולמכור עבור דולרים וסטרלינגים, ואילו באותו זמן יש להאכיל ולהלביש את העושים במלאכה ולתת בידיהם כלי עבודה, שאותם ניתן לרכוש רק במטבע קשה.

הפער הרחב בין יבוא ויצוא יוצר מתח כלכלי גבוה, מחסור קיצוני והגבלות חמורות. את הפער הזה אנו מגשרים בהון זר - בתרומות של קהילות יהודיות בעולם החופשי, במילוות פיתוח ובמענקים מממשלת ארצות הברית, בהכנסות מילווה הפיתוח, ואחרון אחרון אך לא בחשיבות - בזרימה בלתי פוסקת של הון השקעות. אין להיבהל מעצם קיומו של הפער. נהפוך הוא, תהליך הפיתוח מותנה בפער זה. אולם ייתכן גם מצב של אי-התקדמות אל מאזן תשלומים חיובי אלא אם כן היבוא קטן והיצוא גדל. זו המטרה שאליה אנו חותרים במאמצינו הכלכליים.

עד כה כבר השגנו רבות הן בענפי החקלאות והן בענפי התעשייה. רבע משטח העיבוד החקלאי מעובד בידי מתיישבים חדשים. שטח חקלאות השלחין נכפל ובמשאבי המים הזמינים ניתן להכפילו שוב בתוך שנים מעטות. המעבר מחקלאות בעל לחקלאות שלחין יאפשר בתוך חמש שנים להגיע לכלכלת מזון מאוזנת, ובמילים אחרות, יצוא עודפי התנובה החקלאית יממן את עלויות יבוא המזון. התעשייה הישראלית התפתחה בשלוש השנים האחרונות בקצב מהיר הודות להשקעות בסך 50 מיליון לי״ש צריכת החשמל בתעשייה, שנכפלה כמעט, משקפת התפתחות זו. מפעלי תעשייה גדולים, שקמו או נתונים בתהליך הקמה, מתאפיינים בתחומי טכנולוגיה חדשים כמו ייצור דשנים ומוצרים כימיים אחרים, ייצור זכוכית, צינורות פלדה, צמיגים, נייר, פלסטיקה והרכבת מכוניות. ניצול אוצרות המחצבים שבים המלח עומד להתחדש. ניצול המחצבים שבנגב, ההולך וגובר, כבר הניב תוצאות מרשימות ופותח אפשרויות גדולות ליצוא. תחום פיתוח חדש ומבטיח הוא גידול צמחייה תעשייתית.

כללית, המשק הישראלי מצטיין בחתירה חלוצית לפתח אוצרות טבע חדשים ולתגבר את הקיימים. תגליות פוספטים ונחושת בדרום הארץ, מרבצי טוף בצפון ומקורות מים חדשים בפינות שונות הודות לקידוחי עומק ללא תקדים פותחים תחומי פעולה חדשים.

במישור החברתי ישראל מתאפיינת במיגוון ובאחדות גם יחד - בדו-קיום של סוגים שונים של בעלות על רכוש ושל ארגונים תעשייתיים, החל בסוציאליסטים קיצוניים וכלה בקפיטליסטיים מושבעים, וביניהם סוגי ביניים המתאפיינים בעקרונות קואופרטיביים.

מבחינה סוציולוגית מתקיימים בישראל תהליכים גורפים של הסתגלות לאורח חיים חדש ולכיבוש שפה חדשה, העברית, אך בד בבד עם התמודדותה עם חבלי השתרשות פנימיים אלה ניצבת המדינה הצעירה מול סבך יחסיה עם העולם החיצון. הופעת ישראל גרמה הלם כביר לכל קשת מדינות ערב המקיפות אותה ולמעגל מדינות ערב שמעבר להן. הלם מכאיב זה הבשיל רוח סרבנות עיקשת להכיר במציאות החדשה שנתהוותה במזרח התיכון בעקבות כישלון המאמץ הערבי להצמית את מדינתנו בעודה בחיתוליה. הודות להסכמי שביתת הנשק לא ניטשה מלחמה רציפה לאורך גבולות ישראל זה למעלה משלוש שנים, אבל פעם בפעם מתחוללים שם עימותים אלימים, לא אחת עזים למדי. כך אפוא אין שום מגעים הדדיים בין ישראל ושכנותיה - לא סחר ולא קשרי תחבורה. מדינות ערב טוענות בעקשנות, כי ביניהן ובין ישראל עדיין שורר מצב מלחמה ולכן הן מקיימות חרם כלכלי עיקבי נגד ישראל, ופעם בפעם משמיעות איומים בחידוש התוקפנות נגדה ואינן מאפשרות לה לצמצם את מערכות ההגנה שלה ולרופף את מתח עמידתה על המשמר.

נראה כי העמדה הערבית מושתתת על שתי תפישות מיושנות ופגומות היגיון. ראשית, כי ניתן להתעלם עד אין קץ מעובדה ניצחת שנתהוותה מתחת לחוטם. שנית, כי אפשר בתנאי ימינו-אנו להחניק מדינה, או לפחות להבריכה על ברכיה על ידי אטימת כל גבולותיה היבשתיים. המישגה בשתי חזיתות אלה אינו אלא בעוכרי מדינת ערב עצמן. שהרי ישראל יכולה למצוא - ואומנם כבר מצאה - מקורות חלופיים לאותם מוצרים שאילו היה בידה היתה רוכשת מארצות ערב, וכן גם מצאה שווקים חלופיים למוצרים שהיתה עשויה למכור למדינות ערב. מדינות ערב, לעומת זאת, אינן יכולות למצוא תחליף לשוק הגדל והולך שישראל היתה יכולה להיות למוצריהן. יתר על כן, המצור שהן שמות על ישראל אינו יכול להיות מכשול לפיתוחה של ישראל כל עוד היא נהנית מגבול ימי ואווירי פתוח. ואומנם התעופה היא שערבה לשרידת ישראל בתקופה הגורלית של תקומתה, במלחמת העצמאות שלה. אגב, מצבה של פקיסטן היה גם הוא בלתי אפשרי בעידן שלפני התעבורה האווירית.^[2] למעשה, היעדר שלום עם החלק הערבי של המזרח התיכון אילץ את ישראל לחזק קשרים עם ארצות רחוקות ממנה, קשרים אשר יעמדו לה לאורך ימים גם אחרי שקשריה עם שכנותיה המידיות יבריאו. כך אפוא האתגר הערבי, הרחק מעבר להחלשת ישראל, רק חיזק את חוסנה וכושר עמידותה בפני סכנות בידודה.

אבל ישראל אינה מבקשת כלל להתמיד בבדידותה. אדרבה, היא שואפת בבירור להגיע להסדר מוסכם עם שכנותיה הערביות. את נכונותנו לשאת ולתת עימן חזרנו ואישרנו בכינוס האחרון של העצרת הכללית של או״ם חרף השינאה השוצפת והיחס הזדוני שאיפיינו את התקיפות נגדנו מפי כמה דוברים ערביים.

ישראל אינה זקוקה לתזכורות לגבי בעיית הפליטים הערביים. בעיה זו, שוב, היא בעיקר מעשה ידי מדינות ערב. אילמלא אסרו מלחמה לא היה נאלץ ולו ערבי אחד לנטוש את ביתו. התוכניות שתיכנו בראשית 1948 להקמת מדינה יהודית הושתתו על הנחה מובהקת, שהיא תכלול אוכלוסייה ערבית ניכרת. אולם בשל אותה מלחמה, ששימשה רקע בלתי ניתן למחיקה של הווייתנו, ונוכח המהפך המרחיק לכת שהתחולל במיבנה אוכלוסיית הארץ מכוח היציאה הערבית, תהיה זו איוולת התאבדותית מצד ישראל להשלים עם חיסול המהפך הדמוגרפי שהתחולל בגזר דינה של ההיסטוריה. שיקולי הביטחון החיוניים ביותר של ישראל אוסרים עליה לשחזר עכשיו את הסטטוס־קוו הקדם־מלחמתי.

שיבת הערבים לישראל לא תשרת שום אינטרס מתמיד של שלום ויציבות במזרח התיכון. היא גם לא תקדם סיכוי לקיום ידידות יציבה בין ישראל ושכנותיה, או, לאורך ימים, לא תתרום לאיכות חייהם של האנשים המסוימים שבהם מדובר. האבולוציה השלווה של היחסים בין יוון וטורקיה לאחר חילופי האוכלוסין של מיעוטיהן מהווה תקדים רב משמעות.^[3] ישראל כבר קלטה למעלה מ־300 אלף יהודים יוצאי ארצות ערביות ומוסלמיות, לרבות 120 אלף מעיראק בלבד וקרוב ל־50 אלף מתימן. האפשר להטיל ספק, כי תהליכים אתניים שכאלה פותחים אופקים ליתר יציבות ושביעות רצון לכל המעורבים?

הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות היום לפליטים הערבים הוא כי יינתן לסוכנות הסעד והתעסוקה של האו״ם סיכוי נאות להמשיך למלא את תפקידה בהמצאת קורת גג ועבודה עבורם. אשר לנו, אנו נכונים לקלוט דרך קבע את 20 אלף העקורים הערבים החיים בישראל, וכפי שכבר הכרזנו, להקציב פיצויים עבור שטחי קרקע שנוטשו בידי הערבים שברחו.

עצרת או״ם האחרונה הניחה את בעיית ההסדר הכוללני של בעיית הפליטים ליוזמות שני הצדדים, כפי שראוי היה. אם ירצו להסתייע בוועדת הפיוס לפתרון הבעיה, יעמוד גוף זה לרשותם, ולא, תמיד יהיו חופשים לשאת ולתת ישירות. דומה, כי לאור ניסיון שנים עברו ראוי לקיים תקופת ביניים, אשר במהלכה תימנע ועדת הפיוס מפעילות מתוך תקווה שבסופו של דבר, בלא דירבון חיצוני, תהיה יד שיקולים הגיוניים על העליונה.

באחרונה התרשמנו מכמה וכמה דוחות מקהיר הקוראים ואף צופים לראשית משא ומתן לשלום. עצם ההופעה של דוחות שכאלה באווירת המזרח התיכון טעונת העוינות נושאת בשורת תקווה. השפעתם החינוכית אינה יכולה שלא להיות חיובית ומעודדת. ואולם עדיין מוקדם לומר אם אומנם הם מלמדים על תמורה של ממש בלבבות פנימה.

בינתיים נראה כי הזעזועים הפוקדים את העולם הערבי מזה, והעננים המקדירים את שמי העולם מזה, מחייבים בעליל את מדינת ישראל לבצר את מעמדה הפיסי והבינלאומי מהר ככל האפשר. אין באהדתנו הכנה לשאיפותיהן של ארצות ערב לשחרור כדי להסתיר מעינינו את הסכנות הגלומות בעוינותן הנוכחית כלפינו. ועם זאת, שרוי לנו לשאת עינינו מעל קצף גלי סערת הסכסוך ולהשקיף הרחק אל אופק של אחווה וידידות. החתירה להשתלבות באזור אשר לו אנו משתייכים על יסודות הכרה הדדית, שכנות טובה, הגנת האינטרסים הלאומיים של כל אחת מארצותינו וקידום האינטרסים המשותפים של אזורנו היא עיקרון מוצק במדיניות החוץ שלנו.

באותו זמן מן ההכרח להבהיר, כי מקומה של ישראל במשפחת עמי האזור אינו יכול להיות גורם יחיד הקובע את מעמדה הבינלאומי. תולדותיה ואופיה שונים בתכלית מאלה של הארצות השכנות. השתלבותה לא תושג על חשבון ייחודה המובהק.

עמידתה של ישראל על ייחודה, שאין לטעות ולראות בו ביטוי של התנשאות, מושתתת על ארבעה אפיינים:

ראשית, דמוקרטיה. הדמוקרטיה להלכה ולמעשה היא נשמת אפה של ההוויה הישראלית. זו מסורת עממית שהתפתחה בארץ-ישראל במשך שבעה עשורים לפני קום המדינה. החברה הישראלית נוצרה באופן חופשי, כלל וכלל לא מתוך משטרים מלוכניים ושושלות יריבות, שלטון אדונים פיאודליים ושליטים רודנים. תופעות חברתיות כמעמד אצילים, עשירים עתירי זכויות יתר, כנופיות שולטות, אנשי דת רבי עוצמה - כל אלה נעדרו כליל מתרבותנו. כל כפר יהודי קטן, כל שכונה יהודית זעירה בארצנו, היוו כבר מבראשית יחידה דמוקרטית של שלטון עצמי. זכויות נשים ומעמד פועלים איפיינו את משטרנו החברתי. ומהתחלות קטנות שכאלה הבשילה המהות הדמוקרטית בחייה של ישראל להוויה של ממש עם תקומת מדינתנו.

שנית, קידמה חברתית וכלכלית. בעוד שבארצות השכנות ניכרים אך אותות ראשוניים של מודעות חברתית ושל תפיסה חברתית מפותחת בתחום פתרונן של בעיות החיים הכלכליים, בישראל זו הגישה הרווחת והשלטת. אחד מן הפגמים המהותיים של הלאומיות הערבית הוא היותה מושתתת על ריבונות פורמלית וכוח פוליטי, ולא על קידמה חברתית תרבותית ועל אחריות ציבורית בעניינים כלכליים. היא נוטה להעריך עצמאות כמטרה בפני עצמה תחת לראותה כאמצעי לקידום האדם. בישראל, שלושה דורות של עמל חלוצי מפרך קיבעו דרגות גבוהות של ערכים חברתיים וכלכליים. המשק שלנו, משטרנו החברתי ותרבותנו הלאומית נבנו מן התשתית. התיישבות כפרית ועירונית, פיתוח חקלאות ותעשייה מתקדמות, התחדשות הלשון, הקמת מערכת חינוך - בכל אלה היה עלינו להתמודד שנים רבות בלי סיוע רב, או בלי סיוע כלל מן השלטונות. [העותמנים והבריטים] את הרוח הזאת, את המסורת הזאת, ירשה מדינתנו מדורות החלוצים וממשיכה לטפחן ולהקנותן להמוני העולים החדשים.

שלישית, עזרת העולם. הגשמת המטרה שהציבה ישראל לפניה בלתי-אפשרית ללא סיוע בינלאומי רב ממדים, בראש וראשונה הסיוע הנדיב והיעיל מממשלת ארצות הברית. ישראל זקוקה בדחיפות לפיתוח מואץ, ואין זו רק שאלה של אמצעים. חשובה לא פחות היא היכולת להישען בביטחה על אוצר הידע והניסיון העולמי. תלות זאת של ישראל בארצות היכולות ורוצות לעזור לה מעניקה לה אפשרות לכונן משטר יחסי חוץ מיוחד לה.

לבסוף, הקשר עם העם היהודי. מבין ארבעת האפיינים שמיניתי זה, מכל בחינה, היסודי והמרחיק ראות ביותר. מבחינה זו ישראל היא בבירור יוצאת דופן במשפחת אומות העולם. היא באה לעולם מכוח מאמצי העם היהודי ולמענו. היא לא מטילה שום חיוב לאומי ושום חובה מדינית על יהודי כלשהו החי מעבר לגבולותיה. ועם זאת, הקשר הרוחני של יהודים באשר הם עם ישראל, והאחריות המוסרית שחשה ישראל לגבי השם הטוב, היציבות והביטחון של קהילות יהודים בארצות אחרות - כל אלה הם עובדות מכריעות בהיסטוריה היהודית בימינו, המשפיעות עד מאוד על תפישת ישראל את שליחותה ואינן יכולות שלא להטביע חותמן על האוריינטציה הבינלאומית שלה. בצד היבט חיוני זה של מעמדנו, הרי אף שחזרנו אל ארץ אבותינו בפינתה של אסיה, ועם שאנו עומדים על זכותנו למקום משלנו במשפחת המזרח התיכון ובמעגל הרחב יותר של עמי אסיה, איננו יכולים לוותר על המורשת התרבותית שהטמענו במהלך מאות שנות שיבתנו ונדודינו ביבשות אחרות, בייחוד מורשת הקשר האינטימי שקשרנו עם עולם התרבות האירופית. אין בדעתנו להינתק מקשרינו העולמים - היהודיים והאחרים. הם בשר מבשרנו, חלק בלתי נפרד מחיינו בד בבד עם מוצאנו הגיאוגרפי.

אלה הם הגורמים אשר במבט ראשון מסבכים, אבל למעשה מבהירים את האופי האמיתי של מעמדנו האזורי והבינלאומי. אנו נחושים עד מאוד להגן על הדמוקרטיה שלנו, ומודעים היטב לאחדות המאבק על עתיד הדמוקרטיה. ואולם אנו סבורים כי אינטרס יסודי זה עולה בקנה אחד עם מחוייבויות גורלנו המיוחד, ומשוכנעים שיש לנו זכות מלאה לתבוע הבנה בינלאומית לעובדות הבלתי- נכפרות של קיומנו.^[4]

אנו מבקשים הבנה זו בכל אתר, ובשל כמה סיבות מיוחדות אנו מקווים למצוא אותה פה, בבריטניה, שהרי ארץ גדולה זו היא אשר עשתה בצומת היסטורי מכריע את הצעד הראשון בתולדות הפיצוי הבינלאומי לעם היהודי רב הסבל. צעד עתיר חזון ומדינאות זה לעולם לא יימחה מדברי ימי העם היהודי. אפשר שיש מן האירוניה ההיסטורית בכך, שבדיוק כשם שהצהרת בלפור ב־1917 עשתה להנחת יסוד למדינה היהודית ולתגבור השאיפה לבניינה, כך שלילת המדיניות הבריטית שהותוותה ב־1939 והתמידה עד 1947, זירזה כביכול, בכיוון הופכי, את השלמת אותו רעיון.

אנו נפגשים שוב, הפעם על בסיס שוויון במישור הריבונות. קשרים נושנים ושחוקים נותקו. קשרים חדשים, חפים מהשפעות שליליות של עליונות מזה ותלות מזה, ניטווים. נראה, כי משורשי מסירות משותפת לאידיאלים של קידמה, חרות ודמוקרטיה, יצמח הקשר החדש ויינק את כוחות חיותו.